על סף השחר, בלילה שקדם לבוקר שבו כתבתי את הרשימה הזאת, על הולדת בני הבכור, חלמתי חלום, שכדרכם של רבים מחלומותי נראה כמו סיפור אגדה. היות והרעיון והצורך לכתוב על יום⁻ הולדתו של בני הבכור בבוקר ההוא נבעו מן החלום ההוא, עלי לספר אותו תחילה:

בחלום הייתי שרוי בבית עתיק עשוי אבנים גדולות, ריק מכל רהיט או כלי. פתאום באו שלושה או ארבעה זקנים, מורים חכמים, לבושים אדרות מפוספסות ותרבושים כשל אמגושים, מסתודדים, מתלחשים ביניהם מאחורי עמוד ואומרים – היום עליו לכתוב את השיר היפה וצריך שיחזק את גופו לקראת זה. הם התקרבו ובאו והתקיף ביניהם, המזוקן השחור, אמר אלי: עליך לקחת לחם ומים. פרוס לך שלוש פרוסות, לא ארבע כנגד ארבע רוחות השמים, אלא שלוש, כנגד עצמך, שאתה שלושה. עליך לקחת מפרי האדמה כי אתה זקוק לתמצית הסגול, ולהוסיף לו שן שום, שהיא תמצית השן והיא גם יסוד האש, והבא לכתוב את השיר היפה זקוק לכל אלה, ולשניהם עליך להוסיף חריץ גבינה – זיכרון להבל אחיך, כי רוח הוא. כך בדיוק הוא אמר. זכרתי את הדברים ורשמתי אותם כנוסחם וכנגינתם. ואז הוא המשיך: את כל אלה שרוף ואכול את אפרם. וזכור: עליך לקנח בדבש – זיכרון לדבש. אבל אותו לא תשרוף, אלא תאכל כנתינתו, כי הבא לכתוב את השיר היפה יזכור את הדבש.

זה החלום. בתום הדברים האלה זז משהו בחדר והתעוררתי ועדיין ראיתי את החלום כולו בבהירות. צחקתי לעצמי על הדיוק ועל הרצינות המוזרה, הטקסית, שבה דיברו המורים הזקנים שבחלום, ושאלתי את עצמי – מהו השיר היפה שאני אמור לכתוב? הרי אינני משורר. אזי החלפתי את השאלה: מהו בחיי שהיה השיר היפה מכל, שאותו עלי לכתוב לדעת מורי ורבותי שבחלום? האם עלי לכתוב מאמר על “אשרי הזורעים” של אברהם בן⁻יצחק? ואז באה התשובה: השיר היפה הוא שיר יום לידתו של בני נעמן. כי אז שמעתי שיר שהיה באוזני היפה מכל השירים עלי אדמות.

אבל כדי לספר על השיר הזה עלי להקדים ולומר שהימים, השבועות, החודשים והשנים שקדמו ליום ההוא, יום לידת בני הבכור, היו ימים של מצוקה גדולה עבורי, של חשש שהלך וצמח לחרדה גדולה. כי אני ידעתי על עצמי שאין בי לב. היה לי גוף חזק וראש גדול, אבל לא היה בי לב. איש לא הכיר בי את הדבר הזה, אבל אני ידעתי שמה שראו בו אומץ⁻לב לא היה אלא אדישות ורצון למות, ומה שראו בו רגש לא היה אלא רגשנות שנלמדה מספרים ושירים ומה שנראה כאהבה לא היה אלא תלות ובריחה מפני בדידות. רק אני ידעתי כמה דומם אני בתוכי וכי אין אמת ברגשותי, ולא ידעתי כלל מהי האמת ואיפה היא שרויה, אבל ידעתי, או לפחות קיוויתי עד מאד שהיא נמצאת – מין אמת כזאת שתהיה כתורן להווייתי. יכולתי אולי לחיות עוד שנים רבות באותה הוויה מפורקת, שאין בה מושג של אמת. אבל מן הרגע שבו חובל בני הבכור ברחמה של אמו, מן הרגע ההוא משהו החל לרחוש בי, במעי ממש. מעי חמרמרו, פשוטו כמשמעו.

ראיתי היטב את יופיו של הדבר – את שמחתה של אישתי בהיריון הזה, את נחישותו של הצומח בתוכה – וכל זה, במקום למלא אותי שמחה וגאווה, החריד אותי. ידעתי שסופו של העובר הזה, ההולך וצומח בבריאות מבורכת, להיוולד ולחשוף את קלוני שאין בי לב. אבל לא רק פחד מפני הקלון היה בזה. אלא פחד גדול עוד יותר: הפחד מפני אי⁻יכולתי להיות אב. ידעתי היטב שאת כל המעשים שעשיתי עד אותו יום יכולתי לביים, פחות או יותר, על⁻ פי הספרים והדמיון, אבל איך אביים אבהות? וידעתי, או כך נדמה לי, שתינוקות חשים את האמת בלי חוצץ, כי דווקא הם בתינוקותם הגמורה, נוגעים באמת הגמורה של הוריהם. וגרוע מכך: הרי מעבר לשאלת האמת והשקר נמצאת האבהות עצמה, כלומר הצו הגמור לאהוב ולדאוג בכל המאוד לילד הנולד. ואני? – הרי לכך בדיוק אינני מסוגל. אין המדובר בפרנסה או במעשים החיצוניים, אלא בעיקר הראשון, שעליו עומדים ונופלים הדברים: לאהוב את בנך באמת. האמת הפכה פתאום הכרח גורלי. ידעתי שבלעדיה יגדל בני, לפחות מצד אביו, כצמח בלי קרן שמש – חיוור וחלוש. ופשע הוא להוליד ילד בלי להיות לו אב.

הימים האחרונים של ההיריון היו לגבי אימה חשכה. הסתרתי אותה בתוכי כאת הכלימה הגדולה ביותר שניתן להעלות על הדעת. הנסיעה לבית⁻החולים הייתה לגבי מסע אל עמוד הקלון. אני זוכר את השחר היפה, הקיצי, שאפף את הנסיעה. את שרשרות המנורות הצבעוניות שנתלו לקישוט על שער שכם של העיר העתיקה בירושלים לכבוד סיומו של חודש הרמדאן, ואת אדישותו הגמורה של העולם, כמו גם של הלידה הממשמשת ובאה, לבדידותי הזאת, בתוך הפחד המביש מפני לידה של בן – והוא בני שלי.

ככל שהתקדמו הצירים והתפתחה הפתיחה הלכתי ונאדשתי, כמי שקירבת האסון כבר מחרישה את אוזניו. ראיתי את חרדתה של אישתי ברגעים הללו, את התרגשותה הגדולה, את פחדיה שלה מפני כישלון או אסון, את תקוותה הגדולה, והם נראו בעיני קדושים עוד יותר מאשר קודם לכן, נכונים כל⁻כך, אמיתיים כל⁻כך מול התסבוכות הנפתלות שלי, הסבוכות בנוסף לכל גם במסכת של הסוואות והסתר.

ואז באה הלידה עצמה. וכשהלידה עצמה התרחשה נעלמתי כולי ושכחתי כליל את כל מבוכַי מפני מה שהיה לפני. הכל נעלם ורק ההשתאות נותרה; השתאות ויראה למראה הכאב האדיר האוחז באשתי וזרם הכוח העובר בה פתאום ונוכחותו הפתאומית של כוח העולם בחדר. נוכחות שעם כל נעורי בימים ההם ראיתי אותה בכל הווייתי, ואולי דווקא כל הפחדים הללו עשו אותי פעור ומפולש לקראתו. ואחר⁻כך ידעתי שזהו הדבר שממנו יראתי למעשה – אותו כוח שאין חמור ותקיף ממנו. שהוא תקיף כמו המוות, ובעצם תקיף ממנו. כי עליו לגבור על המוות בכל רגע ממש.

ואז הפציע ראשו של בני מתוך רחמה של אמו, שהעברית העתיקה, בחומרתה האבנית, העוינת כמעט, כינתה אותו קבר. ראשו הפציע – עגול וקיפודי ורטוב. ובאותו הרף עין ממש, עוד לפני כל צעקה נוספת שהולידה אותו מתוך אמו, באחת, נמוגו לכל רוח כל פחדי וחרדותי. באחת היה בי לב. חשתי בו בחזי בכוח כה גדול עד שראיתי אותו בעיני ממש. ובאחת ראיתי, כמעט בפועל ממש, את הזרם הבא מן הלב הזה אל הראש המפציע הקטן הזה, מכמיר הלב, שהוא בני נעמן. ולא היה בי פחד עוד.

אחר⁻כך הושם התינוק במין עריסת פלסטיק דמוית תיבה, ומישהו היטה אותה כדי שהתינוק יפלוט עוד מי שפיר מפיו. אבל התינוק נשמט אל פינת התיבה ונקמט ממנה, והוא היה עירום וחכלילי, ומי השפיר, המכונים “חלאה” באותה עברית חמורת סבר, יבשו על גופו ונקלפו נשלים⁻נשלים והוא נראה כמו מת. ואני – נשבר בי ליבי שרק כרגע נולד, וידעתי: איך לא ימות לי יוצא חלצי? אמו נרדמה ואני – נצח של יאוש אפפני. הנה האמת לפני. נצח חלף ברגע ההוא. ואז – הוא זז. בעצמו הוא זז, זעוּך, אל פינת התיבה, ונטלתיו בידי, והוא חי, כמו נפתח על זרועי, ופיו מצמץ, ורגע הזה – נורה בי השיר. וכנפיים אדירות כמוטת קשת הגשם נפרשו בי בלי קול אל מעבר לקיר, לגדר, אל מעל ההרים. אז הנחתי את גופו ויצאתי בריצה מבית⁻החולים אל ההרים שממזרח. אבל אני יצאתי אל⁻על בכלל, ובאווירים נשמע קולו הגדול של השיר היפה שבא מחיוך הרקיעים: נעימה כמו קשת היורדת מן העננים, של ריבוא כינורות, ואז אחותה – הקשת הגבוהה היורדת כתאומתה, וזוהב חצוצרות רחוק נשמע מן ההרים וכל הנקיקים עונים, ואז נשמע בואה של הקשת הגדולה, הגבוהה מכל גבוה, היורדת מאפסי השמים אל חג האור המתקמר עלי.

ואני זוכר את הדברים האלה כאילו היו מעשים. ואז נשאתי את עיני אל השמים וכל עפעפיהם נפקחו אל הזוהר, והוא עצמו נפקח – יזהר הרקיעים (אני מכנה אותו יזהר על שם ילד זוהר שהיה חברי בילדותי ושמו יזהר). ואז הייתה דממה גמורה, שלמה, ומתוכה, בלי קול, נשמע השיר האינסופי, מארבע רוחות השמים, ארבעה קולות, שניים עולים ומעליהם יורדים שניים וקולם לבן ורב כחול אשר על שפת הים ואין זה ברור אם ההברות הנאמרות בהם אומרות “כחול” או “שלום” או את שתיהן יחד. קרוב לוודאי שאת שתיהן יחד. ומן העמקים ומן החורשות ומן הקברים ומן העיר, הרחובות והשווקים, ומסגול הרי אדום ומאובך ים המוות ומרום הדממה של החופה הנדהמה, ענו קולות השיר כמקהלה של המקום כולו. עונים ועונים. אין שאלה ורק מענים. גם צער נורא היה בשיר הזה – ענות הכובד המקמט, הלוחץ אותם אל הנקיקים, ואנקות ויפחות, טירוף ואבילה, אובות ומכאובים ואפר. והיקף העולם שתק פתאום שתיקה עמוקה. הקולות שתקו פתאום כישימון של היעצמוּת. ואז, בתוך דממה, הדממה החדשה שהיא גדולה מהראשונה, נשמע הקול כולו, קול יכול, כלומר היכול לכל שפעו, היודע את כל חללו, כלומר באמת כולו, ארבע קרנות העולם, ארבעתן כקול אחד בארבעה צלילים צלולים מאוד. וברור היה: האינוּת הפעורה שממעל צללה, ובינה לבין העולם צמח עולם אחר, שלישי, שנולד מתוכם.

נ. ב. רק שנים לאחר מכן, למעלה מעשר, קראתי את שירו הנודע של יהודה הלוי “התרדוף נערות”, המסיים את תיאורה ההזוי של סערה נוראה בים – סערה ששקטה בזכות שירתו של המשורר עצמו לאלוהיו – במלים:

פּנֵי מַיִם וְשָׁמַיִם עֲדָיִים עֲלֵי לַיִל מְטֹהָרִים לְטוּשִׁים,

וְיָם דּוֹמֶה לָרָקִיעַ בְּעֵינוֹ, שְׁנֵיהֶם אָז שְׁנֵי יַמִּים חֱבוּשִׁים –

וּבֵינוֹתָם לְבָבִי יָם שְׁלִישִׁי, בְּשֹוֹא גַּלֵּי שְׁבָחַי הַחֲדָשִׁים!

הים והשמים עומדים זה מול זה כראי מול ראי, שניהם “ימים חבושים” (כלומר – מחוברים זה לזה בקו האופק) וביניהם מתגלה ים נוסף, ים שלם, שהוא ליבו של האדם השר, המשורר יהודה הלוי, ששירתו גם היא ים (“גלי שבחי החדשים”) – ים אנושי העשוי לב. הים השלישי בשירו של הלוי, כמו “העולם השלישי” בזכרון השיר שראיתי ביום לידתו של בני הבכור, איננו דימוי הנמשך מרצף הדיבור הנלהב, כמין המחשה פיוטית שבאה להתריע על גודל השמחה, אלא הוא מימד קיומי ברור. לא רק מריונטות תלויות מראשן, כלפי מעלה, גם בני⁻אדם. הרי ברור שקימתנו מן הכובד עשויה נסיקה. אבל “העולם השלישי”אינו “העולם העליון”, אלא הוא עולם ביניים הנושא עליו תנועה גדולה של חיים, זהו כיוון הטיית החץ שנועד לעוף רחוק ביותר. זהו כיוון צורתו של חרטום הספינות. זוהי תמצית תנועתה של הנפש בזמן, שאליה מכוון הוראציוס בשירו החכם “אל לאוקונואה”, בו הוא אומר לאישתו – “מתני תקוותך לטווח ארוך” (בתרגום יורם ברונובסקי). הרי מן הרגע שבו נולד בני הבכור, לא זו בלבד שנולד בי הלב ומתוכו הידיעה בדבר קיומה של אמת, אלא שכל קיומי עומד על זה – כאילו ממני עצמי יצא ענף ואני עומד עליו. רגע הלידה של בני היה איפוא רגע של התהפכות הכרתית; ההכרה בתנאי הבא אחרי ולא לפני, או בסיכול היחס שבין סיבה ותוצאה. זכור לי היטב מה שאמר לי נוח רוזנטל, אבא של דוביק, הצַבָּע מפרדס חנה, בילדותי. ראיתי אותו עומד על סולם כפול ומסייד את תקרת חדרי, הוא עמד על הסולם, ידו האחת אוחזת בדלי הסיד והשנייה במברשת הצובעת את התקרה. כדי לעבור ממקום למקום הוא היה מנדנד את הסולם עד שהתרחשה בו תנועה של הליכה, כאילו היו רגלי הסולם המשך של רגליו. שאלתי אותו איך הוא עושה זאת בלי להחזיק משהו ובלי ליפול, והוא ענה: אני מסתכל על התקרה, העיניים מחזיקות אותי. הבנתי מה הוא אמר: אם יטה את עיניו כלפי מטה הוא יהיה מוכרח לאחוז בידיו את הסולם, אבל המבט אל המקום שאותו הוא צובע מרַכז אותו כלפי המעשה ומחזיק אותו מגבוה. מקץ שנים עשיתי כך בעצמי כשסיידתי את דירתי. מבטו של נוח ממחיש מבט שאינו רק בגדר הימצאות על רצף של דרך או זמן, אלא הוא מציאת משען על דבר שאין להישען עליו בפועל כאילו הוא קיים ומוכן מתחים (=לפניך), ויש להישען עליו בדרך ערטילאית יותר, שבה ההתרחשות מוקרנת מן האדם ומתהווה מתוך הקרינה הזאת. זהו העולם המוקרן מן האדם, היוצא מן האדם כקרן והוא רואה אותו והולך על גביו; הוא נפרש לפניו ובזכות ההליכה בו, בחלל הקרן הנשלחת, הוא הופך לישות ודאית. מן הרגע שראיתי את לבי, נפרש לפני גם כל מה שמתגלה בקרנו השלוחה אל העולם. הדבר דומה לשטח המואר בפנסו של מי שהולך או נוסע בחשכה, אלא שהקרן הזו ארוכה ומאירה יותר מכל פנס. העתיד בעולם הלב אינו מתרחש אלא נהרה ונולד. אין הכוונה לידיעת⁻עתיד אלא לאותה השתתפות חזקה בין הרצונות, התקווה, האהבה והפחד, לבין כוחותיו של העולם הזה, התחתון, הממשי. פעם אחת כבה בי כמעט אור הלב, ולא ראיתי עוד את דרכי ורק חשכה הקיפה אותי, חשכה גמורה וסמיכה כטחב. ולא ידעתי עוד אם יש כיוון ולא ידעתי אם סתמו את עיני או שקפאה בתוכי הראייה כליל. זה היה ביום שלאחר יום השלושים למותה של בתיה אהובתי. כך היה בי החושך הזה במשך שלושה שבועות, עד שבלילה אחד חלמתי חלום ובו ראיתי את בתיה, ולצידה הילדים והורי ועוד דודים ודודות, ידידים וידידות, סבים וסבתות, יוצאים מקרון גדול של רכבת קודרת: דלתות גדולות נפתחות ומבעד להן נראים כולם, מחייכים על שיבתם אל העולם, והם יורדים לאט בכבש הקרשים הגדול שהונח למענם, ובתיה, זוהרת כפי שהייתה בימים שקדמו למחלתה, ומחשוף נהדר בשמלתה.

* * *

השיר היפה, שנגלה ביום לידתו של בני הבכור, שהזיכרון גיבש אותו עד שנקרא ביני לבין עצמי “השיר היפה”, היה קולו של אושר. אני יודע זאת, כי שמעתי את הדיו עוד כמה פעמים – בחיי ובדברי אחרים וביצירות של שירה ומוזיקה. האושר היה על אותה היוודעות פתאומית: מישהו יקר ורב⁻כוח, בי ומחוץ לי. הסיר את הלוט מעל פניו. יש לכנות אותו לב. מי שיסד את המשמעות הזאת של הלב בעברית הוא יהודה הלוי, בשירתו ובספר הכוזרי שלו. לא כאן המקום להביא את העדויות לכך, אבל יש להסביר רק שבמקום הלב הקדמון, שבתנ"ך, משכן האומץ והפחד, שהוא מושג ערטילאי לגמרי, הפך אותו הלוי לעולם שלם, הדומה לעולם החיצוני, האלוהי והארצי, ומוסיף עליו את כוחות ה"אני". זהו העולם הנצפה מתוך ה"אני". הלב המגלה עצמו תוחב עצמו בכוח כביר אל תוך המציאות, אל בין ה"שמים" וה"ארץ", כמציאות אחרת, שכולה התרחשות ותנועה, ואין בה עצמים וקניינים. הוא בבחינת דרך ולא כלי סגור. על אודות הדרך הזאת מדבר אלתרמן בשירו “בדרך הגדולה” ובסיומו הנודע – “לְהַבִּיט לֹא אֶחְדַל וְלִנְשֹם לֹא אֶחְדַל וְאָמוּת וְאוֹסִיף לָלֶכֶת”. רגע המוות הנזכר כאן איננו המוות המעשי שאחריו יקום כביכול האדם כמין מת⁻חי וילך הלאה, אלא הוא רגע החרדה, רגע כניסתו של המוות אל החיים, רגע ההיחשפות שלו כצידם השני של החיים. רק לאחר ההיחשפות הזו תוחש הזרימה ביניהם; אותה דרך שבמהות, בין המוות והחיים, היש והאין, הנחשפת מן הלב.

המילה “לב” בעולם העכשווי, זה מאות בשנים, נראית כסמל חבוט, בלה מרוב שימוש נלוז ומכות כוזבות על החזה – מידי חושקים נרגשים וחוטאים. ובכל זאת – אין להמירה במילה אחרת. מי שאוהב ומי שאיבד את אהוביו יודע שלא בראש ולא בכליות מתרחש הכאב והשבר.

נספח לשיר היפה

כשבאתי לכתוב את המילה “לב” ברישום “השיר היפה”, נעצרתי פתאום במבוכה וחשש: איך אכתוב את המילה “לב”? עטי עצר ולא יכולתי להמשיך. משהו חנק את גרוני. נטלתי דף אחר ורשמתי עליו את מה שעבר בי. אני מביא את הדבר הזה כאן משום שהוא היה הגשר אל המילה “לב”. הדבר נכתב כשני קטעים, בזה אחר זה, שנכתבו במהירות גדולה כמעין בתים של שיר, אולם אין הם בתים אלא רצף של נשימות⁻תחנות במהלך המחשבה, השומרות ככל הנראה על ריתמוס הכתיבה של מה שקדם להן ובא אחריהן. ובעיקר אני מביא אותו משום שהוא חושף מהו הקיר החוצץ שעמד ביני לבין המילה לב. הקיר הזה היה הבושה. חשבתי שאמות מבושה לפני שאומר את המילה הזאת.

אֵיךְ אֹמַר אֶת זֶה פָּשׁוּט,

בְּלִי לִקְרֹעַ אֶת הַדֹּק שֶׁל אֵגֶל הַפָּשׁוּט?

אֵינִי יָכוֹל לוֹמַר אֶת זֶה.

כָּמוּס בְּתוֹךְ אֲנִי, בְּסֵתֶר⁻רַעַם הַכְּלִמָּה.

אֵיכָה אֹמַר זֹאת

קֹדֶם אֶהֱפֹךְ שִׁבְּלוּל, אָמוּת, אִיבַשׁ, אוֹתִיר קוֹנְכִיָתִי.

מִישֶׁהוּ, אוּלַי, יִמְצָא אוֹתִי.

יִצְמָא לִשְׁמֹעַ מַשֶּׁהוּ, יִקָּחֵנִי אֶל אֹזְנוֹ.

וְאָז יִשְׁמַע מִמְּחִלָּתִי

אֶת סּוֹד חֲלִילָתִי מֵרִיק חַיַי:

כִּי זֶה הָיָה יְצוּר,

שֶֹבִּלְבָבוֹ…. (עֲדַיִן כָּל⁻כֻּלִּי סְמַרְמַר,

כִּי חַי אֲנִי, לוֹמַר אֶת זֶה)

שֶׁבִּלְבָבוֹ, בְּכָל⁻כֻּלּוֹ,

גַּם בֵּין שְׂמֹאלוֹ וִימִינוֹ,

גַּם בֵּין עֵינָיו לְטַבּוּרוֹ

וּבֵין חַדְרֵי לִבּוֹ

הָיָה שָׁלוֹם. שָׁלוֹם.

* * *

דָּבָר יָשָׁר.

מַה שֶׁהָיָה עָקֹם,

שָׁמוּט, בְּסֵתֶר הַכְּלִמָּה,

יָשָׁר עַכְשָׁיו, שָׁלוּחַ.

הוּא פָּשׁוּט: מִלָּה בְּלִי עֲלֵה תְּאֵנָה,

וּפְשָׁטָה הַתְּאֵנִי זוֹרֵם בָּהּ

יָשָׁר

מִשָּׁחֲלַת הַצְּעָקָה.

הוּא הַיָּפֶה. הֶחָלוּל הִנִּשָּׂא –

חֲלִיל דָּם.