סוף ההרצאה במועצת ההסתדרות ל"ה¹ – 7 בפברואר 1937

 

היסודות של הגורם האנגלי    🔗

קשה יותר כשאני ניגש לדבר על הגורם השני – הגורם האנגלי. כאן אני נכנס קצת לתחום לא-ידוע. אנחנו בארץ יודעים את הגורם האנגלי ע"י נציגיו בפקידות, אבל אין זו הדמות האמיתית של אנגליה ואנו עלולים לטעות מרה, אם ניצור את המושג שלנו על אנגליה אך ורק על-פי דמות נציגיה בארץ. אבל לא רק משום כך, אלא גם משום שבאמת הגורם הזה קשה להבינו. קודם-כל, אין זה גורם אחד. זוהי מערכת-גורמים מסובכת מאד ומורכבת מאין כמוה. וגם בזה אני מוכרח לא להתעכב על הרבה דברים חשובים ולעמוד רק על 3 יסודות של הגורם הזה: א) האדמיניסטרציה בארץ; ב) הממשלה בלונדון; ג) העם האנגלי, דעת-הקהל האנגלית. ואין לערבב את שלושה אלה; אין לערבב אפילו את האדמיניסטרציה בארץ עם הממשלה בלונדון. אינני תמים כל-כך לחשוב שהפקידים בארץ זו הם מדינה בפני עצמה, שהם עושים מה שרוצים בלי ידיעת שולחיהם, למרות רצונם. לא. הפקידות בארץ היא רק גלגל אחד קטן במכונה הממלכתית הגדולה השלטת באימפּריה הבריטית. ואף-על-פי-כן יש להבדיל בין האדמיניסטרציה הבריטית בארץ ובין הממשלה בלונדון. גם הפקידות כשלעצמה, לא הרי הפקידות הקולניאלית כפקידות האנגלית באנגליה. מי שמכיר פקידים קולוניאליים – אין לו מושג על התכונות, הכשרונות, היכולת, היושר – בתנאים הקיימים, במשטר הקיים, הכל יחסי, כמובן – של הפקידות האנגלית באנגליה. מלבד המדינות הסקנדינביות הקטנות שעומדות אולי על השלב העליון של התרבות האירופּית, – מסופקני אם יש בעולם פקידות מוכשרה יותר והגונה יותר מאשר הפקידות האנגלית באנגליה. אבל הממשלה אינה פקידות. כאשר אני מדבר על הממשלה בלונדון, אין אני מתכוון לפקידות. בדברים הטובים שאנחנו שומעים מלונדון ובמעשים הרעים שאנחנו רואים מזמן לזמן בארץ, יש לא רק דו-פּרצופיות. יש הבדלים טבועים בסביבה, הנובעים לא רק מטבע הפקיד הקולוניאלי, כי אם גם מהסביבה ומהתפקיד הבלתי-רגיל והקשה, אשר נפל בחלקו של הפקיד הקולוניאלי.

יש האומרים בכנות שם בלונדון דברים טובים, ועושים אחר-כך כאן דברים רעים. יש גם הרבה אי-כשרון, קארייריזם, עצלות של מכונה אדמיניסטרטיבית, עבודה בלי ענין לגופו של דבר. מה שאין כן באנגליה. שם יש לו לפקיד ענין רב לתפקידו. כאן אולי אין המלאכה נוגעת בנפשו. היא נשארת זרה לו. היום הוא כאן ומחר הוא עובר לקולוניה אחרת. מלבד זאת, אינו רגיל לתושבים מסוג זה שהוא פוגש בישוב היהודי בארץ-ישראל. בקולוניות אחרות יש לפניו ילידים נכנעים או מורדים והוא יודע להתנהג עם אלה כמו עם אלה. כאן – תושבים משונים; אינם נכנעים, אינם מתרפסים. גם מורדים אינם. אלא שהם דורשים יחס שויון מתוך קומה זקופה. והוא אינו רגיל לכך. קושי נוסף – יש כאן טיפול בארץ חדשה. ולא שחסר להם, לאנגלים, נסיון בהתישבות – שום עם לא הושיב מיליונים כה מרובים בארצות חדשות כאשר הושיבו האנגלים. אבל האנגלים הושיבו את עצמם, וע"י מדינה. כאן יש לפניהם אימיגרציה מפולין ומרוסיה ומגרמניה. ובכל יום באות מהעולים תביעות חדשות, מדי פעם עוברת ההתקדמות הכרוכה בעליה את גדות המסגרת, מדי פעם זה דורש הרחבה, שינוי. כי דבר חדש הוא, אוּניקוּם. הוסיפו לכך, שבכל גוי בינוני יש גם ניצוץ של אנטישמיות והרי לכם הרקע ליחסים בין הפקידות לבינינו.

נפוצה עכשיו השקפת-עולם טוטליטרית, וגם בתוכנו יש לה מהלכים. חבר אחד של המועצה דיבר בועה"פ הציוני, הוא ידבר ודאי גם כאן. הוא ליגלג על דעתי ביחס לדעת-הקהל האנגלית בתור “יש” נפרד מהממשלה. אין דבר כזה, הוא אומר. אבל אנו יכולים ללמוד מההיסטוריה הקצרה שלנו בזמן האחרון.

הנה ענין המועצה המחוקקת. לפני שנה הודיע הנציב העליון בשם הממשלה שהוחלט להקים מועצה מחוקקת. זה היה מנוי וגמור עוד משנת 1930. אגרת מקדונלד אל וייצמן לא ביטל את דבר המועצה המחוקקת. הפעם הודיע הנציב העליון על פרטי המועצה: סמכות, מספר נבחרים, ממונים ופקידים ועוד. והיתה על כך גושפנקה של הקבינט. והנה הובא הדבר לפני דעת-הקהל האנגלית, הפּרלמנט והעתונות. היה ויכוח בבית-הלורדים ובבית-הנבחרים. מלבד אחדים, הרי יצאה כל דעת-הקהל נגד תכנית הממשלה וביטלה את התכנית לשעה, לפחות. ולא רק האופּוזיציה, אלא גם חברי מפלגת-הממשלה ביקרו אותה קשות.

הפעם הועמדנו שוב בפני דעת-הקהל, כי המאורעות זעזעוה, והשאלה הארצישראלית כולה במלוא היקפה, הוצגה על הפרק. דברים שנדמה כי נחתמו כבר, הועלו שוב לויכוח.

 

מרכז ההכרעה בשעה זו    🔗

המאורעות חידשו את הויכוח הארצישראלי בתוך העם האנגלי, לא רק חידשו אלא חידדו אותו. הם חידשו את הויכוח גם בתוכנו, וכמו שבקרב האנגלים גבר מחדש הריב הין האורינטציה הפּרו-יהודית ובין האורינטציה הפּרו-ערבית, כך נתעורר מחדש בתוכנו הויכוח בין אורינטציה “אנגלית” ואורינטציה “ערבית”, היכן מרכז-הכובד של המערכה הפוליטית שלנו – בחזית הערבית או בחזית האנגלית. שאלה זו נשאלה בראשית המאורעות ועדיין היא נשאלת. אין זו שאלה אקדמית בלבד. מהתשובה לשאלה זו תלוי כיווּן מדיניותנו בימים אלה ובשנים הקרובות. היו רבים אשר אמרו: החזית העיקרית, המכרעת, היא פה: יש התקפות על רכושנו וחיינו, שורפים שדות ועוקרים עצים, מפוצצים רכבות, רוצחים מהמארב. הרי זוהי הסכנה, כאן מרכז החזית. ומתוך הנחה זו הסיקו – מסיקים שונים – שתי מסקנות הפוכות. מסקנה אחת היתה: היות והסכנה העיקרית היא בהתקוממות הערבים, יש לבקש כאן את הפתרון ולחתור לקראת שלום והסכם עם הערבים מיד. כי אנו עומדים לא רק בפני ערבי ארץ-ישראל. מאחורי ערבי ארץ-ישראל עומדים הערבים בסוריה, עיראק, סעודיה. האש עלולה להתלקח בכל המזרח הקרוב, ומשום כך – שלום בכל מחיר. דורשים הפסקת העליה – נסכים להפסקת העליה. דורשים ויתורים, סייגים, צמצומים – נסכים, ונציל מה שאפשר להציל. ובלבד שנפסיק את המהומות.

והיתה גם מסקנה הפוכה: הערבים הכריזו עלינו מלחמה – נענה במלחמה על מלחמה. נלמד מדרכיהם, ונענה בעין תחת עין. הגנה עצמית לא מספיקה. זוהי מלחמת-אזרחים – ונראה את כוחנו.

המדיניות הציונית, ההנהלה הציונית, תנועת-הפועלים האחראית במידה רבה למדיניות הציונית, דחתה בכל תוקף ובלי פקפוקים את שתי המסקנות הללו גם יחד: היא התנגדה גם להכנעה וגם למידה כנגד מידה. היא שללה את ההנחה היסודית, המוקדמת, שעליה בנויות שתי המסקנות הללו: היא שללה את ההנחה שהחזית הערבית היא המכרעת. העמדה שנקטנו מראשית המאורעות היא שההכרעה לא תבוא מכאן, שהגורמים המקומיים הם אמנם בעלי משקל רב, אבל אין הם לבדם קובעים. מרכז ההכרעה בתקופה זו היא בחזית האנגלית. זוהי ההנחה היסודית שהדריכה את פעולתנו כל הימים האלה והיא תדריך את מדיניותנו בשנים הקרובות. והחזית האנגלית אין פירושה חזית האדמיניסטרציה, אפילו לא חזית הממשלה המרכזית – אלא חזית דעת-הקהל האנגלית. ההכרעה בשעה זו היא לדעת-הקהל האנגלית, וביכלתנו, כשרוננו, ותבונתנו לרכוש את דעת-הקהל האנלית להבנת מפעלנו ולתמיכה במפעלנו ובשאיפותינו, תלוי גורל המערכה הזאת.

הגורמים הפועלים בארץ חשובים עכשיו רק באותה המידה שהם משפיעים על הגורם המכריע בשעה זו – העם האנגלי, הדימוקרטיה האנגלית.

 

שאלת הציונות והארץ הועמדה מחדש    🔗

ביודעים ובלא יודעים, בהכרה או באינסטינקט, כיוון הישוב בימי המאורעות את פעולתו להנחה פּוליטית יסודית זו. והתנהגותו האמיצה, הנבונה והקונסטרוקטיבית של הישוב פעלה את פעולתה הרצויה על דעת הקהל באנגליה, והיא היא שעמדה לנו עד עכשיו. אולם הפרשה לא נסתיימה. עד עכשיו הצלחנו רק למנוע את ההפסקה הזמנית של העליה. הצלחנו למנוע את כניעת הממשלה לטירור הערבי. אולם המאורעות הציגו מחדש לפני דעת הקהל את השאלה הארצישראלית בכל היקפה. מה יהיה עתידה של הארץ, עתידו של המנדט, מה יהיה גודל העליה וההתישבות היהודית להבא, מה יהיה משטר הארץ, מה יהיה היקפו ותכנו של הבית הלאומי, מה יהיה הקו היסודי של המדיניות האנגלית בארץ בשנים הקרובות – כל השאלות האלה הוצגו מחדש לדיון ולקביעה. הצהרת בלפור והמנדט כשהם לעצמם אינם פותרים את השאלות. כי לתעודות של נייר אפשר לתת כל מיני פירושים – לפי הצרכים והתביעות של השעה. וזהו חומר הרצינות והסכנה שיש בועדה המלכותית.

 

לא נימוקי דברים יכריעו, אלא משקל כוחנו    🔗

בהוראות הסמכות שניתנו לועדה נאמר אמנם בפירוש שאין הועדה רשאית להעמיד בשאלה את סעיפי המנדט, ועליה רק לחקור את עילת המהומות ולברר אם המנדט נתקיים או מתקיים ולבחון את קובלנות היהודים והערבים. אולם עלינו להתרחק מכל השליה. האיסור לפגוע בסעיפי המנדט אין בו כל ממש – לאחר שהועדה מוסמכת לפרש את הסעיפים האלה. אין אנו צריכים גם להניח בתמימות שהועדה נשלחה למען ברר את קובלנותינו וטענותינו אנו. אילו הממשלה רצתה לעשות זאת – לא היתה צריכה לועדה מלכותית. יש לה צנורות הרבה יותר נוחים לכך. ועדה זו לא נשלחה הנה על-פי בקשתנו-אנו, להיפך, אני ראינו מהרגע הראשון סכנה חמוּרה במשלוח הועדה והתנגדנו לה. הריביזיוניסטים אמנם קפצו עוד בראשית המאורעות ודרשו מינוי ועדה – אבל אנו יודעים שאפילו לא בזכות הריביזיוניסטים נתמנתה הועדה. ונוכח הסכנה הכרוכה בועדה נשמעה בארץ כאילו עצה מחוכמה להחרים את הועדה. לא קיבלנו עצה זו – כי החרמת הועדה פירושה בריחה מהמערכה. כשעומדים בפני מערכה קשה ומסוכנה, אין מנצחים על-ידי בריחה. החרמת הועדה על-ידינו אינה מבטלת את קיומה ואינה מונעת את מסקנותיה. אנחנו לא רצינו גם במערכה הערבית. פנינו לבנין וליצירה. שתי המערכות היו כפויות עלינו – ועמדנו בהן בעל-כרחנו. עמדנו במערכת הועדה המלכותית – והיא לא נסתיימה עדיין. פרשת הועדה בארץ, הפומבית והחשאית, לא היתה אלא הקדמה. הפרשה העיקרית היא עודנה לפנינו. היא עברה עכשיו ללונדון – שם תבוא ההכרעה ולקראתה עלינו להתכונן ולהתגייס במלוא-כוחנו: במלוא כוחו של הישוב העברי בארץ, כוחו המשקי, הפּוליטי, המוסרי והפיסי, ובמלוא כוחם של התנועה הציונית ושל העם העברי בכל התפוצות. במערכה זו שאנו עומדים בה עכשיו בחזית האנגלית לא נימוקי דברים בלבד יכריעו אלא משקל כוחנו, וחישול כוחנו, ביצורו, גיוסו בכל המובנים ובכל האמצעים – זהו עכשיו צו-השעה הגדול. אבל אין לזלזל גם בהסברה, בהסברת עניננו, מפעלנו, שאיפותינו, לדעת-הקהל ולעם האנגלי, ואף הסברה זו אינה קלה.

 

זר לא יבין זאת    🔗

וכל מי שעקב אחרי פרשת ה“עדויות” בפני הועדה המלכותית, גם הפרשה היהודית וגם הפרשה הערבית, יכול היה להיווכח שאין זו מלאכה קלה. מפעלנו הוא דבר יחיד במינו, והמוח האנגלי רגיל לחשוב בקטיגוריות של גזירות-שוות, במסגרת של השוואות, והוא תופס בקושי תופעה חדשה שאין לה אח ודוגמא בעובדות ובנוסחאות השגורות במחשבתו ובזכרונו. גם לא לכולנו מובן כל סבך בעיותנו. אפילו בדבר יסודי ועיקרי כגון דבר העבודה העברית, שהוא אבן-השתיה של המפעל הציוני, עוד שוררת בחלקים שונים במחננו מבוכה. ולא יפּלא אם זרים אינם מבינים אותנו. לכאורה היו האנגלים צריכים להבין אותנו ביתר קלות – אף עם אחד לא ביצע מפעלים קולוניזטוריים גדולים כמותם. אבל דוקא הנסיון הקולוניזציוני האנגלי עלול להיות בעוכרינו, עלול להטעות את האנגלי הבא לבחון את מפעלנו מתוך הנסיון העשיר של הקולוניזציה הבריטית. האנגלים יישבו את אמריקה הצפונית, קנדה, אבסטרליה, ניו-זילנדיה, דרום-אפריקה ועוד ועוד. אולם קולוניזציה זו נעשתה בשטחים רחבי-ידים, ענקי-מידה, בעלי אפשרויות כמעט בלתי-מוגבלות, והתישבות זו נמשכת זה יותר ממאה שנה ומאחוריה עמד כוחה של האימפריה העצומה בעולם. ההתישבות האנגלית בקנדה החלה לפני כמאה ושבעים שנה. קנדה תופסת שטח של 9,660,000 קילומטר מרובע, כלומר יש בה מקום ליותר מ-370 ארצות בגודל של ארץ-ישראל המערבית. ועד היום יש בקנדה ענקית זו רק כתשעה מיליון תושבים. התישבות האנגלים באבסטרליה התחילה בשנת 1788 ז"א לפני 148 שנה. אבסטרליה תופסת שטח של 1,706,000 קילומטר מרובע, ויש בה מקום ליותר מ-296 ארצות בגודל של ארץ-ישראל המערבית: וכיום יש באבסטרליה רק כ- ½5 מיליון תושבים. והוא הדין, בערך, באפריקה-הדרומית ובשאר ארצות ההתישבות הבריטית. וכאן רואים האנגלים ארץ קטנטנה, ובלתי ריקה לגמרי, מיוּשבת פי-כמה באופן יחסי מארצות הקולוניזציה הבריטית – ומראש, בתוקף האנלוגיות עם הארצות הקולוניזציוניות הידועות להם, יש להם דעה שאין כאן מקום לעליה והתישבות רחבה. יש לאנגלים דעה קדומה לא רק על האפשרויות המצומצמות של הארץ – אין הם בטוחים מראש ביכולת הקולוניזציונית של העם היהודי. יודעים הם שהיהודים הם בני-עיר, וההיסטוריה שלהם, כהיסטוריה של הרבה עמים אחרים, אומרת להם שיש תנועה מהכפר אל העיר – אבל אינם תופסים תופעה הפוכה, המתנגדת כאילו לכל חוקי הכלכלה והסוציולוגיה, של נהירה מהעיר אל הכפר, ואנחנו צריכים להוכיח שלמרות מיעוט השטח ולמרות היותנו עם עירוני מדורי-דורות, יש בכוחנו להקים כאן התישבות חקלאית, ויש אפשרות של קליטה בארץ הזאת לעליה רחבה, בלי לדחוק את רגלי התושבים הנמצאים כבר בארץ. רק בהכרזות פּרינציפּיוניות על זכויותינו ההיסטוריות ועל ההבטחות שניתנו לנו לא נשכנע את האנשים האלה שגישתם לכל שאלה ושאלה היא קודם-כל אֶמפּירית. מסיבה זו לא יכולנו להסתפק רק בהכרזת בעלוּתנו או זכותנו הפּוליטית בארץ זו – אלא היינו מצוּוים לגולל את פרשת מפעלנו לכל פרטיו ודקדוקיו, בחקלאות, חרושת, בנין, עבודות צבוריות, למען הוכיח על יסוד המציאות שיצרנו ועל יסוד השינויים שהכנסנו בארץ הזאת, את יכלתה של הארץ לקלוט אותנו ואת יכלתנו-אנו לבנות את הארץ ולהיבּנות בה, בלי לפגוע באינטרסים הכלכליים של תושבי הארץ. כשם שהארץ לא תהיה לנו רק על-ידי הכרזות ציוניות, ויהיה הנוסח של ההכרזות מה שיהיה, אלא עלינו לגאול את האדמה שעל אחרי שעל, לחרוש ולזרוע שדה אחרי שדה, להקים בית-חרושת זה אחרי זה, להניח אריח על גבי אריח, נדבך על גבי נדבך – כך גם בהיאבקותנו הפוליטית עלינו להסביר ולהוכיח לא רק את טיבה, היקפה ובסיסה ההיסטורי, הפוליטי והמשפטי של שאיפתנו הציונית, אלא עלינו להסביר ולהוכיח את כל אפשרויות ההגשמה ופרטי מלאכת הבנין, בכל ענפי פעולתנו, ומתוך הצגת מפעלנו המתגשם להצביע על המניעים והגורמים המיוחדים המפעמים בתוכנו ומאפשרים את המאמצים הללו שאין להם כמעט דוגמא בתולדות ההתישבות בארצות אחרות.

ומשום כך נקטנו בהופעתנו לפני הועדה המלכותית בשתי דרכי ההסברה: בהסברת הרקע הכללי וההיקף הפּרינציפּיוני של שאיפתנו, ובהסברת הפרטים המעשיים והבעיות המקצועיות של מפעלנו לכל סוגיו וענפיו. וגם בחלק הבקורתי של הופעתנו, שרובו לא נתפרסם ולא יתפרסם מתוך נימוקים פוליטיים מכריחים, נקטנו בשיטה כפולה זו: גם מתחנו בקורת מקפת וממַצה על שיטת פעולתה של ממשלת המנדט מאחרי הצהרת בלפור ועד היום, וגם הצבענו באופן מפורט על הקיפוחים ועיווּתי-הדין הנעשים כלפינו יום-יום בכל שטחי האדמיניסטרציה: בפקידות, בכוחות-הבטחון, בעבודות הציבוריות, בשירותי המדינה, בחלוקת התקציב וכדומה.

 

לפני הכרעה חמורה    🔗

ועם יציאת הועדה המלכותית מהארץ לא נסתיימה הפרשה – היא בעצם רק מתחילה. ובחדשים הקרובים תיפול ההכרעה. זוהי לא הכרעה סופית. המערכה הפוליטית של הציונות היא ממושכת, היא מערכה לעשרות שנים אם לא לדורות. ושום מסקנה חד-פעמית לא תהיה סופית. אין בית-דין פוליטי כזה בעולם שאין אחרי מעשיו ולא כלום. לא רק הועדה המלכותית – גם הממשלה האנגלית גופא לא תהא הפוסקת האחרונה בפעם הזאת, ואף לא בפעמים הבאות. אולם ההכרעה שתיפול עכשיו היא הכרעה חמוּרה, אם-כי זמנית, מפני שהזמן הוא גורם גורלי בתולדות מפעלנו.

 

גורם זמני ו“נצחי” במדיניות    🔗

בויכוח הפוליטי על ה“אורינטציה”, אם מרכז-הכובד של מדיניותנו החיצונית הוא בחזית הערבית או בחזית האנגלית, אנו שומעים לפעמים טענה זו: הגורם האנגלי בארץ הוא זמני, בשעה שהגורם הערבי הוא “נצחי”; המנדט עתיד לחלוף, אולם הערבים ישארו. אתם נחיה יחד לעולמים. ועל כן – העיקר הוא בחזית הערבית.

לכאורה יש ממש בטענה זו. הגורם האנגלי קיים בארץ רק 19 שנה, ושלטון המנדט הוא לפי מהותו רק משטר-של-מעבר, בשעה שהערבים היו בארץ גם לפני בוא האנגלים ויהיו פה אחרי ביטול המנדט. מבחינת אורך הזמן יש לראות את הגורם האנגלי כארעי, כחולף, והערבי כקבוע, כבן-קיימא. איש, כמובן, אינו יכול לומר כמה תימשך ה“ארעיוּת” של הגורם האנגלי. אנגליה כבשה את מצרים בספּטמבר 1882 – באופן זמני. הכיבוש “הזמני” הזה נמשך למעלה מחמישים וארבע שנים, עד שהוכרזה לפני חדשים אחדים העצמאות הגמורה של מצרים ונחתם חוזה-ידידות בין שתי המדינות – ויש אומרים שטרם נסתיים גם עכשיו… אבל ברור שמבחינת אורך-הזמן הגורם הערבי מכריע. אלא שבחינת אורך-הזמן אינה אלא בחינה אריתמטית ולא פוליטית. גם בחיי איש פרטי לא כל השנים שוות בערכן. יש שני רגעים בחיי כל אדם שהם עולים בחשיבותם על הרבה שנים: אלה הם רגעי ההריון והלידה. רגע מכריע הוא גם גורם המוות. יש רגעים כאלה גם בחיי עמים. ארבע השנים מ-1914 עד 1918 מילאו תפקיד יותר מכריע בהיסטוריה האנושית מאשר ארבעים השנה שקדמו למלחמת-העולם. מבחינה ארתימטית 4 שנים הן פחות מארבעים. אבל מבחינה פוליטית, מבחינה היסטורית, יש ששנה אחת שקולה כנגד עשר או עשרים שנים. לא אורך-הזמן קובע חשיבות תקופה בהיסטוריה, אלא המתרחש והמתהווה בתקופה הנדונה; אם זוהי תקופת הריון ולידה, אם זוהי תקופת עמידה וקפאון, או זוהי תקופת התנוונות ומוות. ומה שעתיד להתרחש בארץ בעשר – חמש-עשרה השנים הקרובות, מכריע יותר מבחינה היסטורית ממה שיתרחש בארץ אולי בעוד חמישים או מאה שנה. מה שקרה בארץ בדורנו יותר חשוב ויותר מכריע בשביל כל עתידותינו ממה שקרה עשרה דורות ועשרים דורות לפני כך. ומה שעתיד לקרות בשנים הבאות בדורנו זה – יכריע אולי את הכף בשביל כל הדורות הבאים. מצוה עלינו לראות מה הם הגורמים המכריעים בדורנו זה, בשנים אלו. כל הויכוח הפוליטי על ה“נצח” הוא ויכוח תפל, ריק, חסר-תוכן. מי יודע אם יש “נצח” בפוליטיקה; מי יודע מה יהיו פני הדברים בעולם כעבור חמישים או מאה שנה? אנחנו יודעים מה אנו רוצים, לא רק לרגע זה אלא גם לעתיד הרחוק, ורצון זה מדריך את פעולתנו. אולם מי יודע מה יהיו גורמי-ההגשמה הריאליים, מה תהיינה הנסיבות הפוליטיות בעולם בעוד שלושים או חמישים שנה? ואם כן – מה טעם וערך יש לויכוחים על הנעלמים ההיסטוריים האלה? אחת אנו יודעים: מה שנעשה מחר, מחרתיים ובעוד שנה ובעוד חמש שנים – זה ישפיע על מהלך הענינים בימים הבאים ואולי בדורות הבאים. ובתקופה שבה אנו פועלים עכשיו – הגורם המדיני החיצוני, שבידו ההכרעה, זהו הגורם האנגלי. ושאלות-החיים שלנו בשעה זו עומדות להיות מוכרעות על ידו בימים הקרובים – ומשום כך תנופתנו הפּוליטית מכוּונת לצד זה.

 

שאלת השאלות – היקפה של העליה    🔗

והשאלה העומדת להכרעה היא שאלת העליה – שאלת-השאלות שלנו. ובלשון הנוסחאות, השאלה תלויה כמעט במילה אחת: עליה. עליה יהודית לארץ לפי יכולת-קליטה כלכלית או יכולת-קליטה פּוליטית. מלה קלילה זו היא עכשיו גורלית. על תכנה הממשי של מלה זו נעשתה כל המלחמה בארץ בשנה האחרונה, והמלחמה טרם נסתיימה, ואולי לא תסתיים כל-כך מהר. וההבדל הממשי שבין שתי הנוסחאות הללו הוא זה: עליה יהודית לפי כוח הקליטה שהעם היהודי יוצר במאמציו, יצירתו, בנינו בארץ זו – או לפי קליטה שהתנועה הלאומנית הערבית מוכנה לעכּל. השאלה היא אם כוחה היוצר של הציונות יקבע את היקף העליה – או כוחו ההורס של הטירוריסט הערבי ומנהיגו.

והיקף העליה היא שאלת השאלות. בו תלוי הכל – גם קיומו של הישוב וגם המטרה “הסופית”.

 

על המטרה הסופית    🔗

ועכשיו מלים אחדות על מטרה זו. בניסוח המטרה הציונית ניתנו לה כמה הגדרות, ולרוב הגדרות כוזבות ומסולפות, לא רק על-ידי המקצצים וה“מינימליסטים” – אלא גם על-ידי אלה שמתימרים להיות מרחיבים ומכסמליסטים. לא מן הצורך לסתור פה את תורהת המרכז הרוחני. מה שקרה בארץ בשנה הקודמת, מה שקרה בעיראק לאשורים, מה שקורה יום-יום ליהודי תימן – שופך אור אכזרי על סיכויי “המרכז הרוחני” של מיעוט יהודי בסביבה ערבית. אולם גם דוגלי “הרוב” והמדינה היודית², יש שמסלפים את תכנה האמיתי של הציונות. האומנם רוב יהודי – זוהי המטרה? יש בארץ, נניח, מיליון ערבים. היש במיליון יהודים פּלוּס אחד פתרון לשאלת העם היהודי? התולים אנו את היקף הישוב היהודי בהיקף הישוב הערבי – או בהיקף צרכי העליה של העם היהודי? שיעור-הקומה של הציונות המתגשמת אינו תלוי במספר הלא-יהודים שבארץ – אלא במספר היהודים שיש ביכלתם וברצונם להתישב בארץ. לא מספר הלא-יהודים קובע, – קובעים הרצון והצורך של העם היהודי והיכולת של הארץ, ויכולת זו אף היא אינה קבועה ונתונה מראש, אלא תלויה במאמצי-היצירה של העם היהודי.

וכשם שרוב יהודי אינו מגדיר את משאלת הציונות – כך אין המונח מדינה יהודית ממצה את כל תכנה. ואילו היו מציעים לנו מדינה יהודית משני עברי הירדן בתנאי שלא יעלו לארץ יותר ממיליון וחצי יהודים – ומיליון וחצי יהודים מספיקים כדי להוות רוב בשני עברי הירדן, ועל-ידי כך להוות מדינה יהודית, – היינו חייבים לדחות הצעה זו אם אנו נאמנים לעם היהודי ולצרכי גאולתו. איני קובע שהציונות פירושה ריכוז כל שבעה-עשר מיליון היהודים בארץ-ישראל. איני יודע אם כל שבעה-עשר המיליון ירצו לשוב לארץ, ואם הארץ תכיל אותם. אבל תכנה האמתי והנאמן של הציונות הוא: גאולת כל היהודים הרוצים והיכולים להיגאל בארץ-ישראל – לא פחות מזה ולא יותר מזה. ומדינה יהודית של מיליון וחצי יהודים, שאינה רשאית או שאינה רוצה להעלות יהודים נוספים לארץ – אינה אלא סילוף הציונות וקיצוצה. אם אנו רוצים רוב יהודי, ואם אנו רוצים מדינה, הרי אנו רואים בהם רק תחנות בהגשמה הציונית. לא מטרה אלא אמצעי למטרה. נחוץ לנו רוב ונחוצה לנו מדינה למען נוכל להעמיס על עצמנו את המלאכה הקשה והעצומה של קיבוץ גלויות ולסדר ברשות עצמנו עליה והתישבות יהודית בקנה-מידה רחב-היקף, שיש לעשותו רק במכשירים ממלכתיים משלנו.

 

הציונות – פתרון מלא וגמור לשאלה היהודית    🔗

הגשמת הציונות היא יותר ממדינה יהודית, הציונות היא פתרון מלא וגמור לשאלת העם היהודי, ולכך נתכוונתי בדבּרי לפני הועדה המלכותית. שמעתי כמה הערות-בקורת על דברי בועדה, שבית לאומי לעם היהודי הוא יותר ממדינה יהודית. אמרו לי שזוהי אולי אמרה יפה – אבל מחוסרת-יסוד מבחינה פּוליטית. המבקרים האלה טועים. חברי הועדה המלכותית הבינו היטב מאוד הבחנה זו. הם הבינו מפני שהם יודעים את הלקח של תולדות הכיבושים וההתישבות. האנגלים כבשו את אבסטרליה והתישבו בה. המתישבים האלה קיבלו במשך הזמן אבטונומיה, ואחר-כך עצמאות פּוליטית – ולאחר שהשלטון המדיני עבר לידי המתישבים אסור על אנגלים אחרים להגר לאבסטרליה. כך עשו גם המתישבים האנגלים בניו-זילנדיה ובקנדה. בקיץ 1930, נזדמנתי יחד עם דוב הוז וגולדה מאירסון בועידת פועלי האימפריה הבריטית, שבה נדונה שאלת המיגרציה מאנגליה לדומיניונים האנגליים. באנגליה היה חוסר-עבודה מאיים. מיליוני פועלים היו מובטלים ורבים מהם היו מוכנים להגר לאבסטרליה, קנדה, ניו-זילנדיה. אולם הממשלות של הארצות הללו, ביחוד על-ידי הלחץ של תנועת-הפועלים המאורגנת, סגרו את שעריהם – לא בפני יהודים, אלא בפני אנגלים בני-עמם, אשר עזרו להם לבנות את הארצות ומגינים עליהן בצים האדיר. צירי הפועלים האנגלים קבלו על חבריהם בדומיניונים – והללו טענו שהגירה עלולה להזיק לפועלי הדומיניונים. ראיתי לפני דוגמא של מדינות אנגליות סוגרות את שעריהן בפני אנגלים אחרים המבקשים להגר אליהן. ואבסטרליה גדולה פי-כמה מאנגליה, ויש בה מקום למיליונים ולעשרות מיליונים מתישבים נוספים – והיא סוגרת את שעריה בפני אנגלים – בפני בני-עמם. ואבסטרליה זקוקה לאנגליה, זקוקה להגנת הצי הבריטי, כי בלי הגנה לא תוכל לעמוד אף יום אחד בפני יפּאן. ומה שעושה מדינה אנגלית למהגרים אנגלים מסוגלה לעשות מדינה יהודית ליהודים. ותמציתה ומהותה של הציונות היא לא להעניק למספר יהודים משרות-מושלים ומדי-שררה וצעצועי-שלטון – אלא לאַפשר את שיבת העם היהודי בהמוניו, כלומר כל אלה שצריכים לכך ורוצים בכך. ומבחינה זו הציונות היא יותר משאיפה למדינה עברית. ואם אנגליה התחייבה לסייע לא רק להרמת “בית-לאומי עברי” אלא בית-לאומי לעם העברי – הרי יש בהתחייבות זו יותר מהתחייבות למדינה עברית – זו היא התחייבות לכל העם היהודי באשר הוא, לכל יהודי לשוב ולהתערות במולדתו, וגם אם יהיו כבר בארץ די יהודים להוות רוב ולכונן מדינה עצמאית, לא פרק כוחה של התחייבות זו, כל עוד יש יהודים בעולם הרוצים לשוב לארץ.

 

העליה – דם-התמצית של קיומנו    🔗

שאלת העליה בשנים הקרובות היא שאלת-גורל לציונות ולארץ. אין זו רק שאלה כמה יהודים נספיק להציל בזמן הקרוב מהתנוונות וחורבן בגולה. השאלה היא מה גדול וחזק יהיה המנוף אשר נקים בארץ לפעולתנו העתידה. הדחיפה הראשונה למהומות אפריל ניתנה במלחמת חבש-איטליה. ומי יודע מה היה גורל הישוב אילו מהומות אלו, – בעזרת גורמי-חוץ מצד קומוניסטים ופאשיסטים גם יחד, בעזרת מלכי ערב וכנופיות מסוריה ועיראק – היו פורצות לא בשנת 1936, כשמנינו כבר ארבע מאות אלף איש – אלא חמש או שש שנים לפני כן. מי יודע כיצד היו נגמרות אז. מי יודע מה היו התוצאות גם בשטח הבטחון וגם בשטח הפּוליטי.

ועדיין לא נתגלו כל הסכנות. מלחמת חבש היתה סוף-סוף רק אַפּיזודה רחוקה וקצרה. אין יודע מה יתרחש בעולם בעוד שנים אחדות. שואת מלחמת-עולם חדשה תלויה על ראשינו. אין בידינו למנוע קטסטרופה איומה זו, אבל גורלנו ביום-הדין הנורא ההוא – אם יבוא – יהיה תלוי בכוחנו שיהיה לנו אז בארץ. ושאלת העליה בשנים הקרובות אינה רק שאלה של השנים הקרובות – זוהי שאלת עתידתנו. ומשום כך כל מאמצינו מופנים עכשיו לחזית הפּוליטית אשר בה תוכרע עכשיו שאלה זו.

 

מדינה דו-לאומית – מה פירושה?    🔗

אולם עם כל התרכזותנו בתפקידי השעה – שמהם תוצאות לעתיד הרחוק – אין אנו צריכים ורשאים להתעלם מהגורם אשר ברגע זה אינו מכריע, אבל אין השפעתו נעדרת גם עכשיו, ואשר בעתיד ימלא תפקיד עוד יותר גדול ואולי תפקיד מכריע – זהו הגורם השלישי, הגורם הערבי.

ביחס לגורם זה שוררת בתוכנו מבוכה וערבוביה אולי עוד יותר גדולה מאשר ביחסנו לגורם האנגלי. יש שמבטלים אותו ויש שמתבּטלים מפניו, ושניהם כאחד חוטאים בהגזמה. אף בשאלה פוליטית אחת לא רבו פתרונות-האליל כמו שרבו בשאלה הערבית. ואחד הפתרונות הוא מדינה דוּ-לאומית. אם הנוסחה של מדינה דוּ-לאומית מתכוונת אך ורק לציוּן העובדה שבארץ זו יש יהודים וערבים, הרי הציוּן הוא נכון, אבל ציון-עובדה אינו פותר שום שאלה. אין איש בציונות המציע להוציא את הערבים מארץ-ישראל. ושוב, אם הנוסחה הדוּ-לאומית מתכוונת לקבוע שויון פוליטי בין היהודים שבארץ ובין הערבים שבארץ בלי שים לב למספרם, – אין היא אלא גירסה משובשת של נוסחה יותר בהירה וברורה – של נוסחת פּאַריטט פוליטי. תנועתנו מחייבת פּאַריטט פוליטי זה לכל תקופת-המעבר של משטר המנדט, והקונגרס הציוני הי"ז הכריז על שאיפתו של העם היהודי להקים בארץ יחסי שלום והתקרבות בין היהודים והערבים על יסוד העקרון “שבלי שים לב לגודל הכמות של כל אחד משני העמים האלה לא יהא אף אחד מהם שולט על חברו או כפוף לו”.

 

בית-מושב של יהודים או בית-קיבול לעולים    🔗

אולם הפרובלימה הפוליטית העיקרית לגבי הגורם הערבי היא לא בקביעת היחסים שבין היהודים הנמצאים בארץ והערבים הנמצאים בארץ. אין כאן שאלת היחסים בין שתי חטיבות לאומיות קיימות, סטאַטיות, החיות יחד במסגרת ארצית או מדינית אחת. אין הארץ בעינינו הארץ של תושביה הקיימים. הזכות שיש לנו בארץ היא לא זכותם של יהודי ארץ-ישראל – אלא זכותו של העם היהודי המפוזר בכל העולם, ואשר רק כשלושה אחוזים ממנו יושבים בארץ. חשיבותה של הארץ בשביל העם היהודי היא לא בהיותה מושבם של ארבע מאות אלף יהודים, אלא בהיותה בית-קיבול לעליה יהודית מתמדת ומתרחבת. ומבחינה זו יש בנוסחה הדו-לאומית סילוף רעיוני וסכנה מדינית.

 

מה בין זכויות היהודים לבין זכויות הערבים    🔗

נוסחה זו, אם אינה נבוּבה וחסרה כל תוכן, אומרת שלגבי הארץ היהודים והערבים שווים. כשאנו אומרים פּאַריטט פוליטי, אנו מתכוונים לנציגות שוה של יהודים וערבים במוסדות השלטון הארצי לכל תקופת המנדט בלי שים לב למספר היהודים ולמספר הערבים, הנמצאים בתקופה זו בארץ. אבל אם אומרים שא“י היא ארץ של שני לאומים, של הלאום היהודי והלאום הערבי, מסלפים את האמת הציונית כפלים, גם ביחס ליהודים וגם ביחס לערבים. כי לא הרי הזכות של היהודים והעם היהודי כהרי הזכות של הערבים והעם הערבי בארץ. ההבדל בשתי הזכויות הללו הוא לא פורמלי, אלא טכני, עקרוני, ונוקב עד היסוד של הפרובלימה הארצישראלית. הזכות שיש לערבים בא”י היא זכות של תושבי הארץ, באשר הם תושבי הארץ, ולא באשר הם ערבים. והזכות ישנה רק לערבים תושבי הארץ. גם ארמני תושב הארץ, וגם חבשי תושב הארץ, יש לו אותן הזכויות, אם-כי מספר הארמנים והחבשים בארץ הוּא קטן. אולם אין שום זכות בארץ-ישראל לערבי שאינו תושב הארץ. לערבים בסוריה, בעיראק, בסעודיה אין כל זכויות בארץ. הזכות שיש ליהודים בארץ, היא לא רק ליהודים תושבי הארץ, הזכות הזאת נתוּנה להם באשר הם יהודים, בין שהם בארץ ובין שאינם בארץ. והזכות העיקרית, אשר עליה כל הריב, הזכות שעומדת לדיון, ושהערבים חולקים עליה, הזכות שהיא תקותנו הלאומית האחת – היא דוקא זכותם של היהודים מחוץ-לארץ, זכות העליה. הקושי ביחסי היהודים והערבים שארץ הוא לא הקושי שבין יהודי א“י ושכניהם. נגד זכויות-האזרח של יהודי א”י לא יריבו הערבים כל-כך. אפילו המופתי לא העיז לומר בפה מלא בפני הועדה המלכותית שהוא שולל את זכויותיהם של היהודים הנמצאים כבר בארץ. בזאת אין ברצוני לומר שהישוב הקיים בארץ הוא בטוח. לאשורים בעיראק לא היתה תביעה של עליה – והערבים ערכו בהם טבח, והם הוכרחו לעזוב את מולדתם שישבו בה אלפי שנה. אבל המהומות בארץ לא סודרו בסיסמא של גירוש יהודי א“י – אלא בסיסמא של הפסקת העליה. מלחמת הערבים – גם מלחמת-הדמים וגם המלחמה הפוליטית – מתנהלת נגד העליה היהודית. וזכות העליה העברית עומדת בסתירה לנוסחה הדוּ-לאומית. אין העם העברי והעם הערבי שווים – ואין כל יסוד מוסרי מציאוּתי, פוליטי להיותם שווים לגבי א”י.

לערבים תושבי הארץ מגיעות כל זכויות-אזרח, כל הזכויות הפוליטיות, לא רק כיחידים, אלא גם כקיבוץ לאומי, בדיוק כמו ליהודי ארץ-ישראל. אבל זכויות אלו מגיעות אך ורק לערבי ארץ-ישראל. הם רואים עצמם כבני המולדת הארצישראלית – ויש להם כל הזכויות של בני המולדת. לערבים שמחוץ-לארץ, לערבים בסוריה, עיראק, סעודיה, יש מולדת ויש קרקע ויש מדינה. ואין להם צורך, אין להם הכרח, ואין להם זכות, לא רק פוליטית ופורמלית, אלא גם לא מוסרית ומציאותית בארץ-ישראל. לא כן ביחס לעם היהודי. זהו עם מחוסר מולדת וקרקע ועבודה בכל ארצות תבל, וא“י היא מולדתו האחת, ולכל היהודים יש חלק ונחלה וזכות במולדת זו, והם יכולים לבוא אליה. זכות זו עומדת בסכנה – זכות זו מיטשטשת כשאומרים ארץ דו-לאומית, וזכות זו מסתכנת כשמעמידים את העם היהודי והעם הערבי בשורה אחת ביחס לארץ-ישראל. מדינה דו-לאומית פירושה עליה יהודית וערבית לארץ – או איסור עליה יהודית וערבית לארץ. מדינה דו-לאומית אומרת שארץ-ישראל שייכת רק ליהודים ולערבים היושבים בה – או לכל היהודים ולכל הערבים הנמצאים בעולם. שתי ההנחות גם יחד הן כוזבות וסותרות את מהותה של הציונות. אין א”י צריכה וקרואה לפתור שאלת שני עמים, אלא שאלת עם אחד – העם היחיד בעולם שאין לו מולדת מחוץ לא"י. פתרון זה אינו בא על חשבון תוֹשביה הערבים הקיימים של הארץ. בארץ יש מקום לכל התושבים הנוכחים – יהודים ולא יהודים – ולעם היהודי כולו.

אחת הקובלנות – לא היחידה – שיש לנו מימי המהומות נגד הפקידות הבריטית היא – שהיא ניסתה ועדיין היא מנסה לעשות את א“י לא רק לפרובלימה של ערבי א”י והעם היהודי – אלא לפרובלימה של שתי האומות: העם היהודי בעולם כולו מצד אחד, והעם הערבי בעולם כולו מצד שני. הצריכה הפקידות לקבל סיוע מתנדב זה מאתנו בסילוף מסוכן זה של כוונת המנדט והוראותיו הברוּרות?

אין אנו רשאים לא מבחינה מוסרית ולא מבחינה פוליטית, להתעלם מקיום הערבים בארץ ומזכויותים³ וצרכיהם המוצדקים, הן בתור אזרחים והן בתור קיבוץ לאומי, אבל אין אנו גם רשאים מתוך התחסדות נבערת ליצור כאן זכויות ואינטרסים של עמי ערב שאינם זקוקים לארץ ואין כל יסוד מוסרי או פוליטי להתערבותם בעניני ארץ-ישראל.

 

פני המאורעות    🔗

וגם בבחינת המאורעות עלינו להיזהר מסילוּפים בשני הקצוות. עלינו להתרחק מאידיאליזציה מדומה של האלמות הערבית – ולראותה באור הקומוניסטי של גבורת עם הנלחם על חירותו ומולדתו. מאידך גיסא עלינו להיזהר מביטול המניעים הלאומיים שפעלו בלי-ספק אף הם במעשי השוד וההרס והרצח. אין אנו יכולים לראות את “המאורעות” רק כאינטריגה של כוחות זרים או כמעשי ידי הפקידות הפושעת. אין כל ספק שיש יד ללא-ערבים במהומות אלו, יש יד גם לפאשיזם וגם לקומוניזם ואולי עוד למישהו. אבל יש יד “גם” לערבים במהומות אלו. במהומות באה לידי גילוי ברוטלי, גס, פרוע, התעוררות הנציונליזם הערבי, נציונליזם ששיטת-פעולתו היא אלמות, ומטרתו – השתלטות ודיכוי. אין זו תנועת שחרור לאומי כאשר אנו מבינים תנועות כאלו. תנועה זו שנתעוררה לאחר המלחמה לא דאגה אף-פעם להרמת מצב העם הערבי, לא יצרה אף נכס חיובי אחד לא בשטח הסוציאלי, לא בשטח התרבותי ולא בשטח המשקי. התרומה העיקרית שתרמה במשך עשר השנים האחרונות להיסטוריה של הארץ – היו הפּרעות של 1920, 1921, 1929 ו-1936. אבל אין זה מקרה שפרעות אלו הלכו ונתרחבו בכל התפרצות חדשה. פרעות אלה “מחנכות” את ההמונים הערבים – ואין להתעלם מתוצאות החינוך הזה, ואין לזלזל בו.

המאורעות האחרונים, אף-על-פי שהזיקו לערבים הרבה יותר משהזיקו לנו, השאירו עקבות עמוקים בחינוך הפוליטי של ההמונים הערבים, הגבירו את התלכדותם הלאומית והעמיקו את הכרת הקשר שלהם לעמים הערבים שמחוץ-לארץ.

 

בחירת נציגי העם הערבי – לא בידינו היא    🔗

ועלינו למצוא דרך לעם הערבי ולתנועה הלאומית הערבית, דרך להבנה, לשלום, להסכם ולקואופרציה גם כלכלית וגם מדינית. אין הדבר קל – אבל אינו גם מן הנמנע. אין מקום להשליות אופטימיות אבל אין יסוד ליאוש.

מאחורי הקונגרס הפרגאי ועד היום נעשו על ידינו מאמצים רבים לקשור קשרים עם מנהיגי הערבים גם בארץ וגם בארצות השכנות; המאמצים האלה נמשכו עד המהומות ולא נפסקו גם בימי המהומות והם לא הביאו לידי תוצאות ניכרות. אולם לא עלו לגמרי בתוהו. מתוך נסיונות אלה להבנה הדדית נתגלו כמה נקודות-מגע חשובות ונתבררו אפשרויות של הסכם, שעדיין לא נתבשלו, אבל נותנות תקוה לעתיד. ובהזדמנות זו אני רוצה להודיע על טעות אחת שטעיתי בענין זה לפני כמה שנים.

לפני 13 שנה דנו בועידת “אחדות-העבודה” בעין-חרוד על יחסינו עם הערבים, ובתשובה לשאלה: “במה נבוא עכשיו לראשי התנועה הערבית?” עניתי: “עם ראשי-התנועה האלה לא נבוא לידי הסכמה. הדרך הקצרה והקלה לאפנדים ולרודי העם הערבי – היא לא דרכנו. עלינו לחפש דרך יותר ארוכה ויותר קשה – הדרך לעובד הערבי. אין כל מצע משותף בינינו ובין המעמד השליט בעם הערבי. אולם יש מצע משותף בינינו ובין העובדים הערבים, אם-כי המצע אינו קיים עדיין בפועל – אלא בכוח”.

כאז כן היום אני מאמין בברית שבינינו ובין העובד הערבי, אם-כי עוד היום המצע לברית זו קיים עדיין רק בכוח ולא בפועל. אולם לא הייתי אומר היום שהדרך להבנה היא אך ורק הדרך לעובד הערבי. עלינו לחפש דרך לעם הערבי גם פה וגם בארצות השכנות על-ידי מגע ומו"מ עם נציגיו כאשר הם. עוד היום כמו בימי ועידת עין-חרוד “העובד הערבי אינו קיים בתור כוח וגורם מדיני העומד ברשות עצמו”. אבל אין אנו יכולים ורשאים להתעלם מהעם הערבי ומתנועתו הלאומית אך ורק מפני שעדיין אין הפועל הערבי עומד בראשם. עלינו לתת את כל העזרה המוסרית והסיוע הארגוני לפועל הערבי, ולתמוך בהתעלותו הכלכלית, הסוציאלית והפוליטית. אולם אין בידינו לקבוע מי יהיו נציגי העם הערבי, ואין אנו רשאים לדחות את פגישתנו עם הערבים עד ליום שהפועלים ידברו בשמם. הברית המחודשת בין צרפת ורוסיה נכרתה על-ידי ליטוינוב מצד אחד ולאַואַל מצד שני. כל עם בוחר את נציגיו שהוא ראוי להם באותה שעה, ואם אנו מכירים בצורך של הבנה הדדית עם העם הערבי – עלינו לבוא בדברים עם אלה שהעם סומך עליהם באותה שעה.

 

גידולנו בארץ הוא המבטיח סיכוי להבנה עם הערבים    🔗

ואנחנו ניסינו לבוא בדברים עם אלה המייצגים עכשיו את הציבוריות הערבית; חיפשנו דרך להסכם פוליטי – ולא נחדל מהחיפושים האלה עד שיצליחו. ויש סיבות רבות לכך שלא הצליחו עד היום. הסיבה העיקרית היא חולשתנו. אין אנחנו עדיין חזקים למדי בעיני הצד השני למען נהיה בעלי-ברית כדאים. היחסים בין העמים לפי שעה בנויים על אינטרסים, ולא על תביעות הצדק. לא בהוכחת צדקת שאיפתנו נרכוש את העם הערבי. לאַואַל נתקשר עם ליטוינוב לא מפני שהוא אוהב את המשטר הסוביטי, ואנגגליה הגינה על בלגיה בשנת 1914 לא מפני שבלגיה צדקה בריבה עם גרמניה. למען נהיה כדאים בעיני אחרים, לכרות אתנו ברית – עלינו להיות כוח.

גידולנו בארץ הוא הגורם העיקרי בסיכויי ההבנה ההדדית שבינינו ובין הערבים. המהומות הפורצות מזמן לזמן כאילו מתוך מחאה נגד גידולנו, אינן סותרות הנחה זו. נכון הדבר שכל התפרצות חדשה גדולה מקודמתה. אבל לא מקרה הדבר שההתפרצות באה לא בימי הפריחה והגיאות אלא לאחר התחלה השפל שבא בעקבות מלחמת חבש. לקח הנזקים שנגרמו לערבים ע"י המהומות אף הוא לא עבר בלי תוצאות. גם תגובת הישוב וכשרון עמידתו בשער יש להם ערך מחנך בשביל המחנה הערבי. במידה שהתרבותנו בארץ נהפכת לעובדה פוליטית, כן הולכת וגדלה ההכרה בקרב המדינאים הערבים, שיש להתחשב עם עובדה זו ולהשלים אתה. מנהיגי הערבים בארצות השכנות, שאפקם הפוליטי יותר רחב מחוג-ראייתם המצומצם של העסקנים הערבים בארץ, אינם מזדהים לגמרי עם ההתנגדות המרה של חבריהם הפלשתינאים.

 

סיבות דוחות    🔗

הסיבה השניה לאי-הצלחת הנסיונות, שנעשו על ידינו להגיע לידי הבנה הדדית היא – חולשת התנועה הלאומית הערבית. העובדה שלמעשה אין עדיין תנועה מגובשת אלא כנופיות משפחתיות המתחרות זו בזו בהשפעה על ההמונים ובתפיסת עמדות ומשרות – עשתה לאַל כל נסיון של הסכם יהודי-ערבי. העסקן המוכן להסכם יהודי לא יעיז לגלות דעתו זו מפחד יריבו, שיכריז עליו כעל בוגד, ובתוך סביבה פרימיטיבית נקל לעורר את ההמון ולקנות את לבו על-ידי הפחת שנאה לאומית מאשר על-ידי מדיניות קונסטרוקטיבית מרחיקה-ראות.

הסיבה השלישית היא העמדה המפוקפקת של הגורם המכריע – הגורם האנגלי. קשה לומר שממשלת א"י גילתה רצון רב לקירוב הלבבות בין היהודים והערבים…

אבל למרות העדר הסכם פוליטי רשמי או רשמי-למחצה בינינו ובין התנועה הערבית, הרי זו תהיה טעות לחשוב שמאמצינו המתמידים להבנה הדדית נכשלו לגמרי. ישנם חוגים ערבים בעלי השפּעה המעריכים הערכה חיובית את הגורם היהודי גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה פוליטית, ויש בקרב הערבים גם “אורינטציה יהודית” – על-פי גזירה-שוה של אורינטציה “ערבית” או “אנגלית” מצדנו, – ובמידה שיש אמונים בחוגים הערבים – וזו תהיה הפרזה לא-צודקת אם יאָמר שאמונים אלה נעדרים לגמרי בחוגים ההם – הם שומרים לנו אמונים גם בימים טובים וגם בימים רעים.

 

ראיית ענין הערבים בעיניהם-הם    🔗

לא נוכל למצוא שפה משותפת עם התנועה הלאומית הערבית אם לא נהיה מסוגלים לראות את הדברים בעיני ערבי. כשם שאנו מטרה לעצמנו ולא אמצעי לדבר-מה אחר – כן גם הערבים רואים עצמם כמטרה לעצמם ולא כאמצעי לדבר-מה זר להם, עומד מחוצה להם. גם אנו שוקלים את התועלת שיש ב“אורינטציה” זו או אחרת – ואין אנו קובעים תמיד את ה“אורינטציה” אך ורק לשם שמים. ואין לנו כל יסוד להניח שדוקא הערבים יתכוונו אך ורק לשם שמים – לשם הצדק המופשט, העליון. האורינטציה “היהודית” בקרב הערבים תיתכן אם נוכל להוכיח להם, ובידי בעלי-האורינטציה הזאת יעלה להוכיח לחבריהם, שיש ברכה בשיתוף-פעולה עם היהודים, עם המפעל הציוני, לא רק ברכה כלכלית, אלא גם פוליטית, ושהגורם היהודי אינו גורם מחוסרי-אונים וארעי – אלא גורם רב-יכולת וקבוע שהוויתו בארץ היא עובדה היסטורית שאין לבטלה וּלערערה ואין להחלישה ואין להתעלם ממנה.

אי-אפשר לראות בגורם הערבי רק אובייקט שיש להיעזר בו או שיש למנוע את נזקו. הגורם הערבי הוא סובייקט, הוא נושא של רצון עצמי, של צרכים עצמיים ושל יכולת עצמית. יתכנו כל מיני הערכות על תקפו של רצון זה, על היקפה של יכולת זו, על תחומיהם של צרכים אלה. אבל לא יתכן כל ספק בדבר קיומם העצמאי. ובבואנו לעשות לעצמנו פרוגרמה “ערבית” לא נוּכל לקבוע את הפרוגרמה אך ורק מתוך התאמתה לצרכינו אנו ולשאיפותינו אנו. הערבים אינם מחויבים להיות כלי-שרת לסיפוק מאוויינו. אנו מוכרחים לשאול את עצמנו: באיזו מידה הולמת הפּרוגמה את צרכי הערבים ואת שאיפותיהם? בלי תשובה ישרה ונאמנה לשאלה זו נעלה רק חרס בידינו.

מטעם זה אני פוסל את הגישה לארגון הפועל הערבי אך ורק מתוך שיקול צרכינו ושאיפותינו. ארגון הפועל הערבי יבוא – אם הוא יעָשה לגופו. הוא יתקיים – אם יספק לא את הצרכים שיש לנו, אלא את הצרכים שיש לו. ולפועל הערבי דרוש הארגון להטבת מצבו החמרי, להשבחת תנאי עבודתו – ולא למען הגדלת העליה היהודית. והחברים הרואים בארגון המשותף את הפתרון לשאלותינו המדיניות – שהן בעיקרן שאלת העליה – אינם רואים את הערבי – והפועל הערבי אף הוא ערבי, כשם שהפועל היהודי יהודי – כבעל רצון עצמי אלא אך ורק כמכשיר בידינו. ופועל ערבי, וּפלח ערבי לא יהָפך אף פעם למכשיר בידינו, אלא יעמוד על רצונו ועל צרכיו ועל שאיפותיו הוא. ימָצא אולי יחיד יוצא מן הכלל, ולאו דוקא שמוכר עצמו. גם בקרב הערבים תיתכן הופעה של התבוללות, של משיכה לתרבות העשירה והגבוהה של הסביבה היהודית וסביבת הפועל היהודי. יתכן פועל ערבי או אינטליגנט ערבי צעיר אשר בכנוּת ובלא כל רדיפת-בצע או הנאה חמרית גסה ימָשך אחרי הקסם התרבותי והחברתי של תנועת-הפועלים היהודית ויתמסר לה בלב ונפש. אבל יחידים אלה הם יוצאים מן הכלל – יוצאים מן הכלל הערבי. אין הם מייצגים את ציבור-הפועלים הערבי, את המוני הפלחים הערבים או את האינטליגנציה הערבית. ולא מגע עם ערבי בודד, אֵכּזוטי דרוש לנו – אלא מגע עם העם הערבי, עם העם הערבי כמו שהוא, בהוויתו ובהתהווּתוֹ העצמית הפנימית. אנו משפיעים – ביודעים ובלא יודעים – גם על הוויה זו וגם על התהוות זו. דבר היותנו בארץ, מפעלנו המשקי, התרבותי, הסוציאלי והארגוני משמש גורם ומניע בדינמיקה הערבית. אולם כיווּני הדינמיקה הזאת מותנים לא ברצוננו ובצרכינו – אלא ברצונם ובצרכיהם של הערבים. וצרכים אלה אינם דוקא הצרכים שנראים לנו כצרכי הערבים – אלא הצרכים שנראים להם. לוח-הערכים שלנו אינו מחויב להיות לוח-הערכים שלהם. לרבים מתוכנו ברור שדבר פלוני או אלמוני הוא צורך הפועל והפלח הערבי. אולם כל זמן שהפועל והפלח בעצמם אינם מרגישים בצורך זה או אינם מוקירים אותו – אין הוא צורך שלהם. ואין הפועל והפלח הערבי כחומר ביד היוצר – ביחוד כשיד זו היא יד לא-ערבית.

בתיאוריה הציונית תופס ה“בלתי-נשקל”, האימפּונדרבּילי, מקום מכובד. יש דבר-מה “בלתי-נשקל” בחיי כל עם ועם, ואף בחיי העם הערבי. פועלי-ציון שמאל, ובמקצת גם “השומר הצעיר”, רואים בארגון המשותף מכשיר למלחמתנו על העליה העברית. וחשבונם פשוט: העליה היהודית מעלה את דרגת-החיים של הפועלים והפלחים; הפועלים והפלחים מעונינים בעלית יהודים, וכיון שכך – הם יעזרו לנו במלחמתנו לעליה זו. אבל יתכן שסוציאליסט ערבי, המצויד בכל מכשירי ההכרה הסוציאליסטית ותכסיסי מלחמת-המעמדות, החרד בכל לבו להרמת דרגת-החיים של הפועלים והפלחים הערבים – יטען קצת אחרת: לשם הרמת דרגת-החיים של המוני העובדים בארץ הזאת, כמו בכל ארץ אחרת, אין להכניס המוני פועלים זרים, אלא יש לארגן את ההמונים המקומיים, לעוררם למלחמה, לארגון מקצועי, פוליטי, קואופרטיבי, לתפיסת השלטון ולמהפכה הסוציאלית. כלום משום שיהודי פולין וגרמניה וליטא ורומניה רוצים לבוא לא“י – אין סוציאליסט ערבי בארץ-ישראל יכול וצריך לנהל מלחמת-מעמדות כמו שמוכרח יהיה לנהל מלחמת-מעמדות סוציאליסט ערבי בעיראק, או אלג’יר, שאליהן אין היהודים רוצים לבוא? הנגזרה כליה על המוני הפועלים והפלחים הערבים בארצות שאין בהן עליה יהודית? ומדוע אין מלחמת-המעדות⁴ בא”י כדוגמת מלחמת-המעמדות בכל שאר הארצות – בלי שום הכנסת גורם חיצוני – מספיקה מבחינה סוציאליסטית ערבית?

 

אורינטציה “ערבית” שהיא אורינטציה ציונית אכסקלוסיבית    🔗

אנשי פוע“צ שמאל והשוה”צ, הדוגלים כביכול באורינטציה “ערבית”, אינם מסוגלים כלל לראות את הדברים בעיני ערבי, ובעיני סוציאליסט ערבי. האורינטציה שלהם, אם-כי הם משום-מה קוראים לה ערבית – אינה אלא אורינטציה ציוני אֵכּסקלוסיבית, הרואה את כל העולם דרך משקפים ציוניים. ופירמה ציונית למשקפים אינה רעה בעיני כלל וכלל, אולם תמה אני על צרות-העין והאכסקלוסיביות השוביניסטית הזאת שאינה מניחה לפועל הערבי לבחור לו משקפים בפירמה ערבית…

ארגון הפועל הערבי דרוש לגופו, – הוא יקום ויתקיים אם יהיה לברכה לפועל הערבי. הרמת דרגת-החיים של הפועל הערבי במשקו יש בו ברכה גם לנו – היא מקילה עלינו את המלחמה על שמירת דרגת-החיים הרמה שלנו, וכל פעולה משותפת עם ערבים בכלל, ועם עובדים ערבים בפרט, המועילה גם לנו וגם להם, יש בה בעקיפין גם ברכה פוליטית. היא מרבה שלום בארץ. ועלינו להרחיב עד כמה שיכלתנו מגעת את הקואופרציה הכלכלית והסוציאליסטית שבינינו ובין הערבים: קואופרציה בין פועלים יהודים ופועלים ערבים, בין אכרים יהודים ואכרים ערבים, בין בעלי אומנויות חפשיות, בין סוחרים ובעלי-תעשיה משני העמים. כל קואופרציה כזו יש בה תועלת לגופה ויש בה גם ברכה לחיזוק השלום בארץ. אבל הקואופצריה הכלכלית אינה פותרת עדיין את השאלה הפוליטית, ועלינו גם למצוא דרך לקואופרציה מדינית, וקואופרציה זו תקוּם כשיבּרא המצע לשותפות מדינית, ותנאי-קודם לשותפות מדינית היא מציאות שני השותפים. עוד לא כל הערבים סבורים שיש שותף יהודי. הם עוד מקווים שיש בידם לשמור על בעלותם היחידה, ובעלות יחידה טובה בעיניהם אפילו משותפות מוצלחת…

ואין זה מקרה שבקרב מנהיגי הערבים בארצות השכנות גדולה הנטיה לשותפות פוליטית בין היהודים והערבים מאשר בקרב המנהיגים הפלשתינאים. המרחק יש שהוא מסייע לראיה יותר מקפת ויותר בהירה: האופק נעשה יותר רחב, והיער אינו מתעלם מפני רוב העצים. אולם פועל כאן לא רק מרחב האופק, שאינו בתנועה הערבית הפלשתינאית.

 

שינוי מערכות    🔗

הימים הקשים ביותר בימי המאורעות, כשנדמה היה שחשך עלינו כל עולמנו, והסכנות החמוּרות ביותר ממשמשות ובאות – היו לא ימי יפו, לא ימי ההתקפות מהמארב, לא ליל-הזוועה בצפת, אלא ימי נורי-פשה. נדמה היה שלא בלי עזרת הממשלה המקומית ואולי גם לא בלי עזרת הממשלה בלונדון הועמדנו לפתע-פתאום לא רק בפני התקוממות ערבי א“י – אלא בפני התאחדות אנטי-ציונית של כל העולם הערבי – סעודיה, עבר-הירדן, תימן, סוריה, עיראק, מצרים. נדמה היה שהשלטון בארץ שהיה במשך כמה חדשים לא בידי ממשלת-המנדט אלא בידי “הועד הערבי העליון” – עבר לנציגות פּן-ערבית המכתבת את תנאיה לא רק לנו היהודים – אלא גם ל”ממשלת הוד מלכותו". גם פרק זה בהיסטוריה הצעירה שלנו טרם הגיעה שעתו להיכתב. במאמצים מיואשים שנעשו על ידינו בסוף אבגוסט וראשית ספּטמבר בירושלים, לונדון ומקומות אחרים, נהדפה סכנה זו. נורי-פשה הורחק מהארץ, והממשלה בלונדון פרסמה בשבעה לספטמבר גילוי-דעת שאין היא יכולה יותר לשאת את “הקמפּניה של מעשי-אלמות ואיומי-טירור שבהם מנסים המנהיגים הערבים להשפיע על המדיניות של ממשלת הוד מלכותו”, ויש לעשות קץ לתעלולים אלה בתוקף, במרץ ובלי כל דיחוי. אמנם, אנו יודעים שבדרך מלונדון לירושלים, או להרי שכם, התנדף המרץ והתוקף, והקץ נדחה מיום ליום, עד שבאה שוב התערבות המלכים והשביתה והאלמות כאילו נפסקו “מאליהן”, והיד הנעלמה הוסיפה זמן רב – ואיני בטוח אם אינה מוסיפה גם עכשיו – להפחיד את מי שצריך בדחליל הפּאַן-ערבי, בסכנה הנשקפת מהצטרפות סוריה, עיראק וסעודיה להתקוממות האנטי-ציונית.

אולם בינתיים נשתנתה כל המערכה, נורי-פשה שהתיצב או שהוצג בראש ההתאחדות האנטי-ציונית של העולם הערבי – הוּדח ממשרתו והוא עכשיו גולה במצרים. הממשלה החדשה בעיראק פונה עורף לחלומות הפּאַן-ערביים. אחד מעמודי התווך של הממשלה החדשה הוא כוּרדי שקשריו עם העולם התורכי אינם פחוּתים מאשר עם העולם הערבי. ושני השכנים האדירים של עיראק – איראן (פרס) ותורכיה – מעסיקים אותה הרבה יותר מנרגנות הכנופיות המשפחתיות של מיוחסי-הערבים בארץ-ישראל הרחוקה. “הועד הערבי העליון” שנדר נדר להחרים את הועדה המלכותית, שלח משלחת לעיראק, ושם נאמר לה בלחש שאין ממשלת עיראק יכולה להתעלם מהברכה שיש במפעל הציוני לכל המזרח הקרוב ואין ממשלה זו רואה בעין טובה את המלחמה הפרועה נגד המנדט וממשלת-המנדט, ועם שוב המשלחת הזאת מבגדאד הפיר “הועד העליון” את נדרו והופיע לפני הועדה המלכותית.

ובמרכז שני של התנועה הפּאַן-ערבית, בסוריה, הוקמה ממשלה עצמאית – ועל המנהיגים הסורים הוטלה עכשיו האחריות על סידור מדינה ופתרון שאלות כלכליות, כספיות, צבאיות, סוציאליות, בכוח עצמם – ואין הם יכולים להסתפק יותר כמנהיגים הפלשתינאים בתעמולה ובהסתה פוליטית נגד הזרים, נגד הציונים. עליהם עכשיו לדאוג לחוסר-עבודה, לפיתוח המשק, לסידור המסים, להגנה. ועוד בטרם יבשה הדיו של החתימה על חוזה-העצמאות, קפץ עליהם רוגזה של תורכיה, ומחוז אלכסנדרתה שצרפת חתכה מתורכיה בימי כשלונה של הקיסרות העותומנית בתום המלחמה – אם-כי מחוז זה היה בעיקרו תורכי – וכללה אותה בשטח המנדט הסורי, נתבע עכשיו חזרה בתוקף ע"י תורכיה הצעירה והמחודשת. ותורכיה כבר השיגה את מבוקשה – בהסכמת אנגליה הוכרז מחוז אלכסנדרתה כמחוז אבטונומי ששפתו הרשמית היא תורכית. וסוריה העצמאית הועמדה בפני סכנת ההתפשטות התורכית, ותורכיה נעשתה שוב גורם פוליטי רב-כוח במזרח הקרוב. וסוריה מעונינת עכשיו יותר מאשר בכל זמן ברכישת ידידים, ואין היא עשויה לזלזל כמקודם בחשיבות הגורם היהודי.

 

היהודים הם שיקבעו את גורל הארץ    🔗

ערכנו בשביל העולם הערבי סביבנו אינו תלוי בנוסחה זו או אחרת, שבה נגדיר את שאיפתנו – אלא בכוח הממשי שנהווה בארץ הזאת. וידידותנו עם העם הערבי תקום לא רק באשר ידידות זו דרושה לנו – אלא גם באשר ידידות זו תידרש לו. בהנמכת-הקומה של הציונות להלכה ולמעשה לא נקדם את אפשרות ההבנה ההדדית. ישוב יהודי חלש, דל-אוכלוסים ורפה-רצון אינו בן-ברית פוליטי. ותגבורת-כוחנו המהירה, כשם שהיא דרושה לגופה, היא גם תנאי-קודם להחשת ביצוע השותפות המדינית שקיימת בכוח, אם עדיין לא בפועל, בין הציונות המתגשמת במלוא היקפה ובמלוא תכנה הפוליטי, המשקי והתרבותי ובין ההתעוררות והתקומה של העמים הערבים אשר מסביבנו.

עוד צפויות לנו אולי התנגשויות קשות. בכל החזיתות נשקפות לנו סכנות גדולות – גם בחזית האנגלית וגם בחזית הערבית… רק בחישול וגיוס כוחנו המלא, כוחנו המשקי, הפוליטי, המוסרי והפיסי – נעמוד בפני כל הסכנות האלה ונהפוך כוחות מתנכרים ואויבים לכוחות-עזר ובני-ברית. בעולם הגדול – כוחנו כמעט אפס; במשקל כוחות האיתנים המתגוששים עכשיו בעולם – אין בידינו להכריע את הכף, אולם בפינה קטנה זו שבכדור העולם, בארץ-ישראל – אנו הגורם המכריע. גורל ארץ-ישראל יוכרע על-ידינו. זוהי גזירת ההיסטוריה של העם היהודי, זוהי גזירת ההיסטוריה של הארץ. כי אנו האומה היחידה בעולם ששאלת ארץ-ישראל היא בשבילה שאלת החיים והמוות.

יש בארץ הזאת הרבה אינטרסים – ונרמה את עצמנו אם נתעלם מכל אלה. יש כאן אינטרסים ערביים, אינטרסיים בריטיים, וכן אינטרסיים בין-לאומיים אחרים, ומה כוחנו לעומת כל הכוחות הענקיים האלה העומדים מאחורי האינטרסים הבלתי-יהודיים? אנו העם המפוזר והמפורד – מה כוחנו לעומת העמים הערבים המרוכזים בארצם ויש בידם כל המכשירים והאמצעים של מדינות עצמאיות?

מה כוחנו לעומת האימפריה הגדולה בהיסטוריה האנושית ובכדור-הארץ הנקראת בשם אימפריה בריטית?

ואילו עמדו נגדנו האינטרסים החיוניים של הכוחות העצומים האלה, אילו היתה שאלת היותם ואי-היותם של יהודים בארץ שאלת-הקיום של עיראק, סעודיה, סוריה, מצרים, אילו היתה זו שאלת-החיים של האימפריה הבריטית – לא אנו היינו אז המכריעים.

 

מה יכריע את כף-המאזנים    🔗

כוחנו ובטחוננו בארץ הזאת מיוסד על יחידוּת יחסנו לארץ הזאת, על יחידוּת עמדתנו ההיסטורית במקום הזה, על יחידוּת האינטרס החיוני והגורלי, הקושר אותנו בלבד, לארץ הזאת. ובהתרוצצות הכוחות והגורמים שאנו נתקלים בהם במערכה ההיסטורית שלנו אנו צריכים להבחין בין גורמים חולפים, ארעיים, קוניונקטורליים – ובין גורמי-יסוד היסטוריים שאינם נתונים לחליפות ותמורות. הגורמים הארעיים, הזמניים, יש שהם נוחים לנו ויש שהם מכבידים עלינו – אולם את כף-המאזנים ההיסטוריים יכריעו אך ורק גורמי-היסוד ועובדות-הקבע המניעים את מפעלנו:

המצוקה האיומה של המוני ישראל בגולה.

כוחות-היצירה ומאוויי-הגאולה הפועמים בתוכנו.

האפשרויות הגנוזות בארץ הנשמה והמדולדלת.

ברכת המפעל הציוני, מפעל הבנין והיצירה, שאנו מביאים לארץ, לתושביה ולעולם כולו.