מתכון לגפילטע פיש, כתווי נגינה, הוא דבר רחוק מביצוע של גפילטע פיש. ואין צריך לומר – מביצוע טוב שלו. הוא יסוד הכרחי כמובן, ויש לעשות בדיוק את האמור בו. צריך שיהיו בו דגי קרפיון, בצלים וגזרים, ביצים וקמח⁻מצות, מלח, סוכר ופלפל שחור ולא דבר זולתם. אך כמו תווי הנגינה – המתכון אינו אלא מוליך בלבד; נקודות בחלל, התובעות מן האדם העושה אותן מסע ארוך, עד שיבין את הנשימות המחברות ביניהן, עד שיידע לגלם את המצטייר באמצעותן בגופו ממש.

העולם מלא במנות של גפילטע פיש, ויש אפילו גפילטע פיש מוכן ומשומר בחנויות, שקציצותיו האפרפרות צפות בציר עכור בצנצנת כמו ממצאים זואולוגיים מתים בצנצנות של מעבדה. בסופרמרקט ירושלמי אחד מסומן הגפילטע פיש (המוצג בדוכן הסלטים) כ"גפיל דה⁻פיש". אבל יש מעט גפילטע פיש טובים. ההישג הקולינרי הטהור אינו מגדיר כלל את מציאותו של המאכל הזה. כי אמנם, גפילטע פיש משובחים הם מאכל מעודן ומרתק בכל קנה⁻מידה של אומנות המטבח, אבל לא בכך העניין. אכילת גפילטע פיש היא אכילה של סמל עמוק ומקיף כפי שמתרחש רק לעיתים רחוקות בתרבות של עם או של קבוצה תרבותית. הגפילטע פיש נבחר, במלוא מובנה של המילה הזאת, להיות המייצג התמציתי, היחיד והעליון, של תרבות האוכל של יהודי מזרח אירופה. הוא אינו דומה לקרעפלך או לצימעס ואפילו לא לצ’ולנט, שהם חלק מריבוי. הגפילטע פיש עומד בפני עצמו, כנבחר וכנציג, שעליו עומד או נופל עולם שלם.

הגפילטע פיש הוא נציג פגיע. הוא איננו שליח מתחנף, נוח לכל חך, כמו הפיצה הנפוליטנית או הנקניקייה הגרמנית⁻אמריקאית. הוא חלק תוֹכי כמוס, מעודן ומסובך של העולם שממנו הוא בא; הוא איבר חגיגי, פרק של טקס, גולת כותרת, של ארוחות חג יהודיות. ולכן – כל הוצאה שלו מן ההקשר הזה היא עקירה וחשיפה אלימה. עיקר הקושי והפגיעות טמונים בטעמו: טעם מוזר, דו⁻משמעי, מתעתע ומתחלף. טעם שכולו מעברים בין שלושת היסודות – המלוח, המתוק והחריף, המופיעים כאן בעירום גמור (עוד אגע בהמשך בעניין הלא⁻פשוט הזה). המטבח היהודי המזרח⁻אירופי המציג עצמו בגפילטע פיש שלח אמנם את נציגו המובהק, המקורי ביותר, המשובח והמתוחכם ביותר, אבל הוא גם נציגו המגושם, העדין מדי, הרציני מדי. סימפוזיון העדות הישראלי הוא שבת אחים קולנית וגסת רוח במקצת. הוא משייף פינות וגוזם עידונים בלי ניד עפעף. הוא מחייך רק אל המסכים להסתחבק. לשלוח אליו גפילטע פיש הוא מעשה של הפקר. בדיחות וקללות עברו מן היידיש אל העברית בקלות וגם שירים נשאבו מן היידיש אל הזמר הישראלי בשקיקה – מן השמחים והבולטים כמו “הבה נגילה” או “רב הלילה” ועד העצובים מאוד כמו “חמש שנים על מיכאל” אבל מוקדי⁻העידון,החושים החשופים, העומק, האצורים בגפילטע פיש, נותרו בו מגוחכים, “גלותיים”. אי⁻אפשר לתרגמו ולהדחיק את מקורו. אפילו אם יתרגמו את שמו ל"דג ממולא" מהותו תישאר “גפילטע פיש”. צבעו החיווריין יתפרש כגילוי של איזו פיזיוגנומיה מבישה וטעמו ייטעם כטעמה של היידיש על הלשון.

כל מאכל מסורתי נובע מאורחות החיים ומן התרבות שיצרה אותו, אבל אין זה אומר שיש להיוולד בתרבות הזאת כדי ללמוד להכינו וכדי להבינו כמאכל וכביטוי של תרבות. ההיפך: האוכל הוא מן הרכיבים הקומוניקטיביים ביותר בתרבות והוא יכול לעבור מהקשר להקשר בקלות, בלי תרגום למעשה, הוא נוחת על תאי הטעם ומצייר בבת⁻אחת בתודעה נופים ואווירות הרשומים ורדומים בה, והוא מצטרף בקלות למילים נוסחאיות כמו “סצ’ואן” או “סיציליה” ומצייר מתחתן תמונות בלתי נוסחאיות כלל. המקרים שבהם נשארת בעינה הפרדה חותכת כל⁻כך כזו שבין אוכלי הגפילטע פיש לבין הסולדים ממנו הם איפוא מקרים של היבדלות מודעת, של קביעת גבול ברור: הגפילטע פיש סומן כמוקד זהות אשכנזי בעל מעמד גנטי כמעט. אכילתו בישראל, יותר מבכל מקום אחר, היא מעשה של זהות והזדהות.

לימוד דרך עשייתו של מאכל מסורתי שלא למדת מאמך או מאביך הוא תמיד לימוד מקיף יותר מאשר איסוף המצרכים ומעקב מדויק אחר הוראות ההכנה. הדבר הקשה בו, הדורש לימוד אמיתי, הוא הבנה של מה “טוב” בו; בתור מה הוא “טוב” ומה בו ייחשב משובח. משום שהבנת ההישג הזה תובעת ממך לצאת מעצמך ולהיות לרגע, ולפעמים הרבה יותר, במקום אחר באמת – בעולמם של עדה או עם אחר, ולפעמים בעידן אחר. מה טוב בחומוס ואיך הוא מגלם את הטוב הזה? זוהי כניסה אל היותו נובע מן השדות של הארצות האלה, שלמזרח הים התיכון, אל היותו קטנית פשוטה, מזון בסיסי, זול ומזין, המצטרף לטחינה, לשמן זית ולפיתות – אבות המזון המקומיים. החומוס המשובח ביותר הוא השומר על הרצף הזה – שמן השדה אל הצלחת. כלומר:הוא טרי מאוד, נעשה רק באותן שעות חיים מעטות של גרעיני החימצה לאחר שהושרו ובושלו במים, ומלאכת הכתישה והצירוף שלו עם הטחינה והתבלינים המעטים לא הסתירה את טעמו האדמתי, החרסי, החי מאוד. שעתו הנכונה היא בבוקר ולפני הצהריים, לאחר שהושרה בלילה ובושל בבוקר. כל שימור, ואפילו צינון, מכבים את חיותו ומפעילים בו בני טעם וריח חמצמצים המעיבים על טעמו הנקי,המתקתק.

החומוס מתאים למקומו, לקולות הדיבור המקומיים – הערביים והעבריים, לאוויר, לאור ולחום, לסוג הרעב המקומי ולאופן ההיענות לו, לרצף הזורם של ארוחה פשוטה, שאין בה שום גינונים מודעים. הוא מתאים כמו מיתר מכוונן היטב למיתרים אחרים. (במאכל הזה, אגב, התרחש שלום ישראלי⁻ערבי כבר לפני שני דורות. הישראלים אוהבים אותו והם לא ניכסו אותו באמת לעצמם, הם מכירים בשייכותו המובהקת למטבח הערבי המקומי ובעליונותם של הטבחים הערביים בתחום הכנתו.)

הכניסה אל משמעותו של הגפילטע פיש מורכבת יותר. זיקתו אל המקום שבו הוא נוצר איננה דומה לזו של החומוס. מרכיביו, למעט קמח המצות שנועד להכשירו לחג הפסח, הם אוניברסאליים למעשה. הדג צריך להיות דג נהרות שמנמן, והקרפיון שנבחר לכהן במאכל הזה במקומות רבים במזרח⁻אירופה ובישראל היה נפוץ לאורך ההיסטוריה באגמי אסיה ואירופה. החיבור, החלקי לפחות, למרכז אירופה ולמזרחה,טמון בצורת הבישול ובהרכב התיבול. במטבחים המסורתיים שבין הדנובה והדנייפר יש מאכל העשוי דג נהרות פרוס המבושל ארוכות בציר חמוץ⁻מתקתק, והוא מוגש קר בלוויית הציר שהפך למקפא. אלא שהציר הזה הוא תחמיץ הדגים הצפוני, וכן גרעיני פלפל, חומץ, מלח וסוכר. השמטת עלי הדפנה והחומץ משנה לחלוטין את תפקידו של הציר – מציר שנועד לשימור, לפחות לטווח קצר, לציר שאינו משמר, ומתיבול עז, גס משהו, המשותף לדגים רבים (וביניהם גם דגי ים) ולמאכלים נוספים המוגשים בתחמיץ, לתיבול ייחודי שהתפתח והתעדן סביב הדג היהודי החגיגי.

יש הטוענים שהדג הממולא הומצא מתוך עוני: הדג היקר תפח כביכול באמצעות המילוי ופירנס סועדים רבים יותר. זו טענה מוזרה מאוד בעיני. פרוסות הדג החלולות אינן ממולאות בלחם או בקמח ושומן אלא בדג עצמו (או בדגים נוספים), הטחון והמלוכד בעזרת ביצים ופירורי לחם (או קמח מצות). הדג אינו גדל כלל משום כך. ההיפך: כל מנה עשויה פרוסה כפולה כמעט וכל דג מתחלק בין פחות אנשים. המאכל הזה נועד לבטא שפע: המנה מציגה בפני הסועד פרוסת⁻חתך של דג שמן ושבע. התמונה היא של דג שאכל דג. הדגים, שהם סמל לשפע ופריון, מופיעים כאן בהתאמה גמורה לסמליותם: הבטן החלולה, המייצגת רעב, מופיעה כאן ברגע המלאות והשובע. האוכל את הדג הממולא אוכל את משמעותה של ההתמלאות.

הפתגם הנודע “דגים גדולים אוכלים דגים קטנים” שמשמעותו מקבילה ל"כל דאלים גבר" מופיע כאן מצידו האלים והחוגג: האוכל את הדג הממולא מזדהה עם הדג הגדול. הוא נמצא, ולו לרגע, בראש סולם הכוח של הטבע. אין צורך בעין דרשנית במיוחד כדי לחוש את העוני, הפחד והחולשה העומדים ביסוד הציור המבושל הזה, אבל יש לראות היטב כי דווקא מתוך תחושת הנחיתות הזאת עולה תחושת החג שבמאכל. המנה היקרה הזאת, שנועדה לפתוח את ארוחות החג המרוממות ביותר, נעדה לצייר תמונה של גאולה מתוך מצב של גלות – תמונת תשליל שופעת של חלל ודיכאון.

עד שלא אכלתי את הגפילטע פיש של רוזה מן לא הבנתי מהו גפילטע פיש. כל אחד צריך מורה לדברים הסודיים. כשטעמתי מן הגפילטע פיש שלה לפני עשרים שנה כמעט, בבת⁻אחת הבנתי על מה הרעש. היא ישבה מולי ואמרתי לה את שבחה בפניה. היא הרימה גבוה את גבותיה וכמעט עצמה את עיניה ועיקמה מעט את פיה באי⁻רצון ואמרה במשיכת כתף, במבטאה הפולני הקל – “טוב, אצלנו בלוּדמיר היו אוכלים גפילטע פיש עם פחות סוכר, אבל בעלי היה ורשאי, ובשבילו למדתי לעשות אותם יותר מתוקים.” (רוזה וצבי מן הם הוריה של בתיה.) לא הבנתי אז, עדיין, כמה בלתי מובן, או בלתי שייך, היה כל דיבור של שבח באוזניה. בפעם אחרת ראיתי אותה יפה מאוד ואמרתי לה בכניסתי – “רוזה, כמה את יפה.” “תודה בעד השקר,” הפטירה בחדות בלי לחכות אפילו הרף עין. דבר באוזניה לא יכול לעבור את קרומי החשד העבים. לא ידעתי אז שקרני החשד הללו היו כבר תחילתו של המתכון לגפילטע פיש.

דבריה הראשונים של רוזה על רמת המתיקות של הגפילטע פיש נוגעים בעובדה היסטורית מרתקת: תרבות האוכל המזרח⁻אירופית מתפרשת על מפה שיש בה מרכזים, או נקודות כובד. מרכז המתיקות של הגפילטע פיש, למשל, הוא ורשה וסביבותיה. ככל שאתה מתרחק מוורשה, גם בתוך פולניה עצמה, יורדת רמת המתיקות. בקרקוב או בלובלין – המתיקות יורדת בחצי לפחות, ובוודאי שבגליציה עצמה או בלודמיר – שהיא כבר ממזרח לנהר הבּוּג, נושקת לווהלין. רחוק יותר, בווילנה או בהמשכה של אוקראינה דרומה, נעלם הסוכר כמעט לגמרי.

מתיקות הגפילטע פיש, הנתפסת אצל אויביו כתכונתו הדוחה ביותר, היא אמנם עקב אכילס שלו; זו הנקודה הפגיעה לקלקול הטעם יותר משאר הטעמים, אבל זוהי גם כותרת ההישג שבו. זו הנקודה “הפולנית⁻יהודית” שבמיטבה היא מגלה עידון של טעם שמעטים כמותו בעולם. הטעם המורכב הזה, השקוף, העשוי מעין הבהוב של טעמים, מזדווג לריח הדק של הבצל והדג, ויוצר משהו שיש לראותו כיסוד מביע, שלא רק נועד ללוות את המזון, אלא לומר משהו לסועדים, לבטא איזו השקפה על טוּב ועל אופן מציאותו בעולם; זה זיקוק חושני של טעם החיים המזוּוג לסמל החיים המגולם בדג. המתוק השרוי בין המלוח והחריף, בתוכם למעשה, בא להנכיח את הטעמים באורח מודע יותר, חווייתי, ספרותי כמעט. יש משהו גופני מאוד במזג הטעם⁻ריח הזה, ומצד שני – איזו אמירה מלאת אהבה על אודות האיכות הגופנית הזו. במשך שנים רבות זכיתי לטעום מן הגפילטע פיש של רוזה מן בכל חג חשוב. “שתי חתיכות לאריאל” היו מגיעות בנוסף למנות שנועדו למשפחתה, ואני ידעתי שזכות גדולה היא ולא התיימרתי כלל להבין איך מכינים אותם. בשנותיה האחרונות, משהזקינה מכדי להכינם בעצמה, העליתי אני את החשש שמא יאבד הידע הזה עם מותה, ואז הציעה היא עצמה שאבוא אליה למטבח ואלמד ממנה צעד⁻צעד את כל התורה כולה. ילדיה ונכדיה הביעו ספק בדבר האפשרות לעמוד שעות כה רבות תחת מרותה הקפדנית, אבל הם הודו באפשרות שאולי אני, מכל העולם, ניחנתי בסבלנות הראויה לכך. אני עצמי חששתי מאוד שמא לא אבין את העיקר, שלא ידעתי מהו, ושהגפילטע פיש שאכין אני לא יקום ולא יהיה; שיהיו בו בוודאי כל המצרכים הדרושים ואולי הוא אפילו “יחזיק”, אבל הוא יהיה חסר אותו דבר שאם הוא לא יש, אין הגפילטע פיש גפילטע פיש.

כשבאתי אליה ביום המיועד היו כבר כל המצרכים מוכנים על השיש ורוזה עצמה לבשה סינר והושיטה גם לי אחד, וניכר היה עוד לפני הכל שהיא עושה את השיעור הזה בכוונה גדולה, וקולה, באותו יום, לכל אורכו, היה מעט רך יותר, כמלוא הנימה, כאילו הגנה עלי מפני עצמה,ונדמה לי שאפילו שמחה בלב ליבה על אפשרות קיומו של השיעור הזה ועל כך שאני הוא התלמיד, כי היה גם היה מקום של שמחה, דחוי אך מהבהב, עמוק בלב ליבה המוקף טבעות⁻טבעות של חשד וכאב. כולנו ידענו, ולו קטעים⁻קטועים ממה שעבר עליה.

“צריך ארבעה בצלים גדולים. כמו הראש שלך” – כך נפתח השיעור. “שתי ביצים קשות ושלוש עד ארבע טריות. כמה גזר? גזר. נגיד חמישה גדולים. או יותר. קמח⁻מצה. אתה תראה כבר מה עושים עם זה. טוב, ומלח וסוכר ופלפל שחור,” וכאן היא מרימה גבוה את גבותיה, סימן לכך שכאן בדיוק מתחיל המסתורין. "ודגים? אני שואל. “נו בטח דגים, עושים גפילטע פיש לא?” “כמה?” אני שואל. כאן עובר הטון למישור מעשי הנשמע כמעט מסחרי: “אני עושה שני קילו. שני דגים של קילו. אני לא רוצה שישמרו את זה יותר מיום⁻יומיים. אחרי יומיים זה מצוין, אבל דגים… אתה יודע,” וכאן באה הרמת גבה גבוהה, אחרת, שמשמעותה “כל הדברים נרקבים, והם עושים את זה מהר יותר מכל דבר אחר…”

“את הדגים אני מבקשת מהמוכר שינקה ושיחתוך לחתיכות של שתי אצבעות שלי – אתה רואה?” אנחנו משווים את עובי אצבעותינו. “טוב, האצבעות שלך גדולות. אתה גבר,” היא אומרת בנחת, “אבל נגיד האצבע הקטנה שלך והרביעית. בכל זאת יש לך אצבעות של בחור ישיבה. ושלא יחתוך את הבטן, שיישאר עיגול של בשר סביב החור – זה למילוי. ושלא יפגע במרה, אתה יודע למה,” וכאן בא מבט מלוכסן, הבא להוסיף דבר שמיותר לאומרו, אבל הוא בבחינת אמת גורפת, משהו בנוסח: אם יש כבר מקום בו אפשר לסלק את המרה – שיסלקו. מיותר גם להוסיף שרוזה עצמה סובלת מאבנים במרה.

“החלקים החלולים – למילוי, השאר –לטחינה, עם העצמות אבל בלי הסנפירים. להשאיר את הראשים לבישול. עכשיו,” וכאן נשימה שלפני תכסיס חשוב: “את החלקים שאני טוחנת אני קודם מקפיאה, אז המכונת⁻בשר טוחנת את זה טוב⁻טוב וזה לא נתקע.” אנחנו חותכים את הבצלים הגדולים. שנים מהם, בלוויית הגזרים, שנחתכו לפרוסות אלכסוניות – עברו לסיר הגדול. אז פנינו לטחינת הדגים במכונת⁻הבשר – מטחנה ידנית ישנה שלהביה הושחזו זה מקרוב ונראה היטב שהיא שירתה את רוזה באמונה שנים על שנים. “הילדים הביאו לי מכונה חשמלית אבל נתתי אותה להם. מה אני צריכה את זה? לחשמל אין כוח. עכשיו גם לי אין כוח. בקושי אני פותחת בקבוק חלב.” אנחנו טוחנים את הדגים. בין חתיכות הדגים – חתיכות מן הבצלים הנותרים ושתי הביצים הקשות. “אצלנו לא טחנו את הדגים במכונה, אלא עשו את זה געהקטע (קצוץ) עם סכין מיוחדת, אתה מכיר את זה? האקמעסר, אתה מבין, לא? אתה יקה, לא?” הכוונה היא לקופיץ כבד בעל להב מרובע שיש להקפיצו על הבשר, הבצלים והביצים, ומהלך הקיצוץ מערבבם יחד לעיסה.

אז מתחילה מלאכת התערובת: נותנים בה מלח (בנקודת הפתיחה – שלושה⁻ארבעה קמצוצים נדיבים), סוכר (שלוש⁻ארבע כפות) וקמצוץ דשן של פלפל שחור טחון. מוסיפים שלוש ביצים טריות (או ארבע אם הן קטנות) ומערבבים היטב בידיים. אז נוסף קמח⁻המצות (בתחילה – כשלושת⁻רבעי כוס) האמור להביא את העיסה עד מרקם של בצק לקניידלך לפני הבישול. יש להישמר מפני סמיכות מוגזמת, שתקריש ותכביד את המילוי יותר מדי. כאן יש לטעום את התערובת. “לטעום את זה חי?: אני שואל. “נו בטח. שמתי לך רעל? בטח לטעום את זה חי. פה אתה עושה את הטעם של הגפילטע פיש. ואותו דבר צריך לעשות אחר⁻כך עם המים בסיר, הציר של הגפילטע פיש. תטעם את זה. מה אתה אומר?” אני נוטל טיפה וטועם ואומר: “חסר מלח.” היא טועמת ואומרת: “לא חסר מלח. הכל חסר. עכשיו תשים גם מלח וגם סוכר וגם פלפל.” אני מוסיף קמצוץ מכל תבלין והיא אומרת, “מלח וסוכר זה לא אותו דבר. מלח הוא חזק. סוכר הוא חלש. אתה צריך לפחות עוד חצי כף סוכר.” אני טועם אחרי הערבוב וגם היא טועמת. “נו?” היא אומרת. “חסר עוד מכולם,” אני אומר. “נכון,” היא אומרת, “אבל סוכר יש כמעט מספיק.” אני שואל בחשש. “בסדר?” היא שואלת, טועמת שוב. “לא. זה צריך להיות מלוח כמו שזה חריף, ולא כמו שזה מתוק.” היא מוסיפה עוד קמצוץ של מלח ועוד פלפל שחור. אני מערבב וטועם. אני חש בהבדל. אני אמנם חש בו. “נו?” מה חסר עכשיו?” “אני חושב שעכשיו בכל זאת חסר קצת סוכר ועוד קצת פלפל.” היא טועמת. בודקת היטב בלשונה. “נכון. הבנת.” ואני אמנם הבנתי. ראיתי בדמיוני את שלושת הטעמים באים זה אל זה ומכוונים שונים. המלח מלמטה, הסוכר הוא המישור והפלפל מלמעלה, מעט אחריהם. הם מתקרבים זה אל זה עד שהם מתלכדים, לא בדיוק לטעם אחד, אלא לגוף תלת⁻מימדי שהפלפל הוא חודו, הסוכר הוא גופו והמלח הוא אימרתו הנמשכת אחריו. “רוזה, אני הבנתי!” אמרתי בשמחה וחיבקתי את כתפיה הזעירות בצחוק. “כן, הבנת,” הפטירה, כמזכירה לי את פרקי אבות: “אם למדת תורה הרבה, אל תחזיק טובה לעצמך, כי לכך נוצרת.”

“נו, עכשיו הגפילטע,” היא אומרת ומראה לי כיצד היא ממלאה את טבעות הדג החלולות בתערובת. היא מרטיבה את ידיה בין טבעת לטבעת. אנחנו ממלאים יחד. אני שואל אותה אם היא עזרה לאמה בלודמיר, לפני השואה, לעשות את הגפילטע פיש. “אני? אני הייתי פישרית וגם הייתי מפונקת. לא נגעתי בזה. אני הבאתי מים מהבאר. אתה יודע מה זה? הייתה לנו באר. אבל ככה אמא הייתה עושה. רק פחות סוכר וקצת יותר מלח.” שארית התערובת הפכה לקציצות, וכל החתיכות מחכות על צלחת גדולה.

לאחר שהמים בסיר הרחב החלו רותחים יש לתבלם תיבול ראשוני –שני קמצוצי מלח, כף סוכר ופלפל שחור, ולהטביע בתוכם את ראשי הדגים ולשים בזהירות את חתיכות הדג. אחרי בישול של כמה דקות יש לדייק את התיבול באותו מהלך כמו בהכנת התערובת – לטעום ולהוסיף כל אחד משלושת התבלינים עד הצטרפם יחד. אחרי כחמש דקות נוספות של רתיחה איטית יש לטעום ולדייק את התיבול פעם נוספת. יש לבשל כשעתיים על להבה קטנה ואחרי צינון להוציא את החתיכות ולסדרן בתבנית. על כל חתיכה שמים מטבע של גזר. “הגזר זה העין של הגפילטע פיש,” היא אומרת. “אצלנו הגישו את הציר לחוד, בצנצנת, על יד החריין (חזרת), בלודג' מגישים את החתיכות בתוך הציר, אחרי שזה קר.” “ואין מקומות שבהם אוכלים גפילטע פיש חם?” אני שואל. “יש,” היא עונה בנעימה יורדת ספוגה אירוניה רעילה שמשמעותה היא בערך: יש כמובן ברברים גם בין היהודים, אבל אלו דברים שהשתיקה יפה להם.

בערבו של אותו יום טעמנו יחד את הגיפלטע פיש, עם חלה, חזרת אדומה ומלפפון חמוץ. “זה נפלא,” אמרתי באושר “כן, זה בסדר,” היא הפטירה. אבל אני ראיתי שהיא שמחה.

היה זה בוודאי אחד השיעורים המאלפים ביותר שלמדתי בחיי. היו בו התום והתמצית של הוראה טובה: רוזה הראתה לי שהיא עושה את השיעור מתוך כוונה אמיתית, במלוא משמעותה העברית של המילה הזאת. היא לא רק פינתה עצמה מכל מטלה אחרת, אלא כיוונה עצמה לקראת תלמידהּ, ואני חשתי היטב כיצד ממוקד בי מבטה הפנימי, שאין דרוך ממנו, והיא יצרה בי מתח עצום, שרק מעטים מחוללים בי. הדבר הזה תלוי בוודאי בנוכחותה המוסרית המיוחדת, התובענית, הפרפקציוניסטית, המעדיפה לוותר על הכל ובלבד שלא לוותר על עיקריה – בכל תחום ממש, אבל גם במצב הרוח העשיר ששרר סביבה: נוכחותו החזקה של פסימיזם גורף, קודר ביותר, המקיף הכל בחומות של חשד, וסימונו הברור של אור קטן בתוכו, אור קטן מאוד, ההופך לרגע קטן לעיקר. חשתי בכך בכל פעם ששוחחתי איתה, ויותר מתמיד – בשיעור הגפילטע פיש הזה. הרגע שבו אנחנו מתרחשים כרגע נראה במחיצתה כאי זעיר שנכבש רק לרגע מן הכיעור והעלבון המקיפים אותנו. אי זעיר שאין לו כמובן כל כוח אמיתי ומשמעותי, אך בכל זאת, למעננו, לרגע, היא מוכנה לתרום את חלקה לבדיונו. ברור שאנו שרויים באיזו בועה בדויה, רופפת, מופרכת למעשה. ובכל זאת היא מקומנו, ורק כך אפשר להיות בו בלי להישרף מעלבון. דיבורה אלי היה משום כך יקר פי שבעה. ובשיעור הזה הצטרף הדיבור הזה לטעם הגפילטע פיש. כלומר ברור היה שמזג הטעמים המורכב של המאכל הזה קשור ב"מצב הרוח" הזה. לאו דווקא זה החד⁻פעמי של רוזה מן אלא זה המקיף אותה, הכרוך באיזו השקפה גורפת בדבר שלטונם של הרוע, האיוולת והתועלת הגסה בעולם (היהודי בכלל זה) ובדבר שבירותו הקיצונית של הטוב בתוכו.

המבחן הגדול היה כמה שבועות לאחר מכן, בערב פסח, כשאני לבדי הכנתי את הגפילטע פיש, בירושלים, ושלחתי מחצית מהכמות אליה לתל⁻אביב. ביקשתי מהשליחה שתשב לצידה ותספר בדיוק מה היא אמרה לאחר הטעימה. היא צלצלה מייד ואמרה, “בסדר, היא אמרה.” קפצתי משמחה, אבל אז נטלה רוזה את השפופרת ואמרה בעצמה: אריאל (אריאל היא אומרת), איך אומרים היום? עשר. עשר אני אומרת." ואני יודע שבאותו יום הוכתרתי בזר דפנים.