אבא היה נגר ובזרועו קינן עכבר. כך כינינו, הוא ואני, את השריר הגדול של זרועו שהוא הזיז והקפיץ, ואת הווריד הכחול, הגדול, שכמו קשר אותו לבל יברח. תמיד, כשנגעו בו,ניתר העכבר מרוב פחד, ואבא צחק כשהעכבר נבהל. אבא היה חזק באמת ויכול להרים בולי עץ ולשאתם על כתפו יותר מכל שאר הפועלים, וכשבא מן הנגרייה כיסתה נסורת את כתפיו ושבבים נתלו על שערות חזהו המתולתלות. בתמונות שבאלבום, תמונות נעוריו מגרמניה,הוא נראה מתאגרף ומתעמל על טבעות ושריריו מבהיקים מזיעה. בבוקרי⁻שבתות הייתי בא ממיטתי ומתגנב אל מיטתו, נשכב לצידו, משעין את ראשי על העכבר, רגלי מגיעות עד מותניו, מריח את ריחו המריר (אותו ריח הנודף עד היום מספר התמונות של דה⁻וינצ’י שאבא הביא לי מחיפה) ושומע סיפור. הוא קרא ותירגם. ארבעת הכרכים הגדולים של אלף לילה ולילה. סיפורים מותחים עד כאב, ולפעמים משעממים מאוד, אבל בסוף הם פתאום מעירים אותך במשהו מפחיד, כתובים באותיות גותיות נהדרות, ובכל פעם, אחרי הרבה מאוד עמודים, יש ציור. ציורים מסקרנים ומרושעים: וזירים משופמים ושמנים שחרב ענקית על מותניהם ונסיכות מבוהלות מציצות מבין חרכי חלונות, ספינות נשברות בין הררי גלים וקצף, חדרי ארמון מוזהבים רפודי שטיחים, אפופים אדי בשמים העולים מתנורים מוזרים מלאים גחלים לוחשות. באחד מהם מניף וזיר רשע את חרבו וראשו הכרות של העבד מתגלגל על המדרגות.

אבא עומד ומקציע. העץ הבהיר קבוע בכליבה הגדולה עם בורג העץ. אבא סוגר אותו בתנועות חזקות ובטוחות עד שנשמעת חריקה. הנגרייה ריקה בשעת בין ערביים. רק אבא ואני, ואני יושב על השולחן ומטה את המנורה הגדולה להאיר לו את עבודתו. אבא עושה לי כיסא מיוחד. הכל בהיר מאוד, חד ומדויק: אבא, תלתלי השבבים הנושרים אל הרצפה. רגליו של אבא, ידיו הגדולות, הגופייה, החושך השקט הנאסף מסביב וריח הדבק החם. אבא מקציע היטב את כל ארבעה⁻עשר הלוחות שמהם יהיה עשוי הכיסא, ומוסיף להם את שלושת הלוחות הרחבים שמהם עשוי מושב הכיסא. המַקצוע עובר במהירות על הלוח ומקלף ממנו שבב אחד ארוך⁻ארוך. אני אוסף את השבבים בידי, נוצצים וחלקים כמשי ומסתלסלים סביב עצמם כקפיץ חרוטי. אבא מסמן בסרגל⁻זווית את האורך המדויק של הלוחות. ציפורן האגודל של שמאלו עוצרת את להב המסור על גבול הקו בדיוק במידה (ציפורן אגודלו פגועה ומרוסקת ממכת מסור⁻סרט שאירעה לפני שנים רבות). שתי הרגליים הקדמיות זהות באורכן, והוא בודק אותן ליד שוקי רגלי כי אני אמור לשבת על הכיסא. אז אנחנו עוברים אל המכונה המלטשת שרצועת נייר הזכוכית טסה עליה במהירות. אבא מביא לי ארגז ומעמיד אותי עליו ומחזיק איתי יחד את הלוח על גבי נייר הזכוכית הטס. בזהירות אבל בכוח. האבק הפורץ מן הליטוש הוא דק וחלק כקמח. “אנחנו נוסיף אותו לדבק כדי שיהיה חזק יותר. כיסא צריך להיות חזק מאוד,” אומר אבא, “חזק יותר מכל הכלים והרהיטים.” לכן יהיו בכיסא שני חישוקי עץ שיאחזו את רגליו.אחר⁻כך בא תור המפסלת: אבא מסמן בעיפרון את מקום המגרעות. כדי לחפור אותן הוא נוטל פטיש עץ כבד ונותן גם לי להכות במפסלת. “אוֹוֹוֹ” אבא צועק כאילו היכיתי בו ואני נבהל. “לא, זה הקול של המפסלת.” שנינו צוחקים מאוד. ואז, בכל מכה נוספת הוא צועק. אבל המכות שאני מכה חלשות מדי. אבא נוטל את הפטיש ובמכה אחת חודרת המפסלת אל תוך העץ, ובארבע מכות מוכנה המגרעת. ועוד פעם, ועוד פעם – וכך עשרים פעמים. אני כבר עייף ומפהק. עבודה לוקחת הרבה זמן. זאת העבודה. כך היא העבודה. ואז – בא תור השיניים שייכנסו אל תוך המגרעות: אבא מנסר מקצות הלוחות פנימה שני נסרים ואז – שתי מכות מפסלת ועפה משם קובייה קטנה. השיניים נכנסות בדיוק אל תוך המגרעות. הכיסא נראה כמוכן, אבל לא, יש עוד להדביק בדבק. אבא מדליק את הפתילייה הקטנה ומחמם את הדבק החוּם וריח עז של כוהל ושרף מתפשט בחדר. אבא בוחש את הדבק ואני מוסיף לו אבקת עץ חלקה. עכשיו מדביקים: שתי כליבות לוחצות את שתי הרגליים האחוריות, שתיים את הקדמיות ושתיים משני הצדדים. הכיסא נראה כמו סולם. רק מחר נדביק לו את המושב.

יש עוד לנקות את השולחן, ואת מברשת הדבק, לכבות את האור ולנעול את החדר. “גם אותנו צריך לרחוץ,” אני אומר בידענות. “ועוד איך,” הוא מאשר. “עבדנו קשה,” אני אומר. “ועוד איך,” הוא מאשר. “באיזה צבע נצבע את הכיסא,לבן?” הוא שואל. “אולי כחול?” אני אומר. “כן, בוודאי,” הוא אומר. “כחול, בטח כחול, כמו העיניים שלך.”