לחכם נסים פיפאנו היתה חנות־מכולת ברחוב הראשי שבנוה־שלום ביפו, ורבים היו לקוחותיו, כי היה האיש ישר ותמים, נקי־כפיים ובר־לבב. ולב טוב היה לו לחכם נסים, לב־זהב. יומם ולילה היה עושה מעשי־חסד וצדקה. הוא היה חובש תרבוש, כבימים ההם תחת השלטון התורכי, לבש כפתן ארוך ואבנט על מתניו. דמות הדורה היתה לו, פנים קורנות שהשכינה נסוכה עליהן. זקן שחור ירד לו על מידותיו. עיניו היו מפיקות חכמה. היה מקבל כל אדם בסבר פנים יפות ודיבורו מתון ושקול. התהלך בנועם עם הבריות שחיבבוהו ונהגו בו כבוד גדול. כשהיו לוחשים על אוזן חכם נסים, שלפלוני אלמוני אין לחם בבית, היה מספק מחנותו מזון לפי הטף, ואף היה מחלק פתקים לחלבן לסיפוק חלב לחולים נצרכים. וכל זה עשה בשקט, בצניעות ובהסתר־דבר.
חכם נסים היה גם גבאי בית־הכנסת “דוד ויהונתן”. הוא היה גם חזן, בעל קול ערב, מיטיב להתפלל. בימי שבת מברכים ומועד, היה חכם נסים מפליא בתפילותיו. גם הנשים בעזרת־נשים נהנו מתפילתו שהיתה ממוגגת לב שומעיה.
אותו יום גורלי, היה ערב־פסח. חכם נסים עמד בחנותו והיה עמל ויגע לספק צרכי־לקוחותיו לחג. השעה היתה שלוש אחרי־הצהרים. ידי חכם נסים היו מלאות עבודה. אותה שעה נכנס ערבי לחנות וביקש לקנות פחית שמן. חכם נסים הגיש לערבי את הפחית והערבי נתן לו וזרה (מטבע תורכי חדש שהיה בתבנית צלחת), הסתכל חכם נסים במטבע המשונה ואמר לערבי שאין הוא מכיר מטבע כזה. נתמלא הערבי חימה, יצא מהחנות בחרי־אף, וכעבור דקות אחדות הגיע בלווית שוטר תורכי שהוציא את חכם נסים מחנותו והובילו ל"סאראיה" (בית הממשלה) שביפו.
בבית הממשלה השתולל בימים ההם קומנדיר נוקשה, זועף ורותח תמיד, חסן בק, בעל רגלים עקומות, שהיה מתרוצץ ממקום למקום כשאלה בידו. אמרו עליו שהוא בדואי ורגליו התעגלו קצת מרוב רכיבה. קראנו לו קדמא־ואזלא. שערות ראשו היו ארוכות ואף צמה ירדה לו על ערפו. הוא היה בעל טרוף, רטן ורגז, קילל ואיים. אוי ואבוי לו, למי שנפל בידיו – ידי רשע עריץ. חכם נסים המכובד על העדה היהודית ועל לא־יהודים הובא לפני רשע זה, ומבלי לשמוע את אשר בפי חכם נסים, ציווה לכלוא אותו ב"קישלה" (בית הסוהר). חכם נסים הוכנס לכלא, וצערו היה רב. ערב חג־הפסח, עוד מעט והשמש תשקע, כולם ינהרו לבתי־הכנסת והוא, חכם נסים, יבלה את החג ב"קישלה" עם גנבים ופושעים. והיה לבו דווה עליו. ברם, בהיותו בעל אמונה גדולה באלקים, התגבר על רגשותיו, הרים עיניו כלפי מעלה וקיבל עליו את הדין.
חכם נסים פיפאנו, שהיה צריך כדרכו ומנהגו לעבור לפני התיבה בליל־החג, זכר את עדתו המחכה עתה לבואו, וכן נזכר באשתו וילדיו שיסבו לסדר בלעדיו, כשעיני כולם דומעות על גורלו. לאחר אנחה עמוקה שהתפרצה מעומק לבו, ביקש מהסוהר הערבי, שיחמול עליו ויתן לו מים לנטילת ידיו. הסוהר נענה לבקשתו וחכם נסים רחץ ידיו והחל להתפלל תפילת המנחה. בגמרו תפילת המנחה, החל מהרהר בעובדה, שזו לו הפעם הראשונה בחייו שלא יקיים מצוות אכילת־מצה ומצוות ארבע כוסות, ולבו לפתע לא עמד בו, ובעיניו נקוו דמעות־צער. חיש מהרה נזכר כי חג הערב, ואסור לבכות בחג. הוא התכווץ באחת מפינות החדר והחל להתפלל תפילת ערבית ברגש רב, כשהוא משתפך והולך לפני קונו. כשסיים תפילתו, קיפל רגליו תחתיו, ישב בפינה ונרדם.
לפתע נפתחה הדלת ונכנס אדם צנום ושחום, ובידו חבילת מצות ובקבוק יין. הוא פנה לחכם נסים ואמר: “אחים אנו לצרה. גם אני יהודי” – ותוך כדי דיבור הוציא והראה לו ציציות טליתו – “נאסרתי כמוך בחטא הוזרה, כי לא ידעתי טיב המטבע, ואשתי הספיקה לתת בידי חבילת מצות זו ובקבוק היין. הבה, אחי לצרה, נברך יחד על המצה ונקיים גם מצוות ‘ארבע כוסות’”.
אורו פני חכם נסים והוקל ללבו ורווח לו. הסתכל חכם נסים בחבילת המצות ובבקבוק היין וראה שכתוב עליהם “כשר לפסח” ושמח שמחה רבה. נטלו השניים ידיהם וברכו על המצה ושתו ארבע כוסות וברכו “בורא פרי הגפן”. היו שרים מתוך ההגדה של פסח והודו לה' על חסדו עמם. כשסיימו נעלם האיש הצנום והשחום כלא היה, ואיש לא ידע אודותיו דבר. שאל חכם נסים את הסוהר הערבי, אך גם הוא לא ידע דבר. ויאמר חכם נסים בלבו: מי יודע, אולי היה זה אליהו הנביא בכבודו ובעצמו, שראה במצוקתו ובא לשמח לבו במצוות מצה וארבע כוסות.
לא עברו רגעים אחדים ואל חדר־הכלא נכנסו החכם באשי, הרב הראשי לתל־אביב ויפו, ועל ידו הקומנדיר הזועף, שפנה אל חכם נסים, ביקש ממנו סליחה והודיע לו כי משוחרר הוא ויכול לחזור אל ביתו.
כשנודע הדבר לרב הראשי שכלאו את חכם נסים, והוא אז יושב בבית־הכנסת ומתפלל תפילת ערבית, עזב מיד את בית־הכנסת והלך לבית־הממשלה שביפו. לפניו הלך הקואס (השמש) לבוש מכנסים ערביים כחולים רחבים, כעין שק עגול בין רגליו, שתוך כדי הליכתו, היה השק מתגלגל אנה ואנה, וחולצה כחולה רקומה חוטי־זהב בקצותיה, שלכפותיה מחוברות שתי כנפיים, אף הן מאותו ארג כחול, כנף לכל כתף, יורדות לצדדים. מפני קדושת החג, לא היה הקואס הפעם חגור חרב ארוכה ולא החזיק בידו את המקל העבה שראש כסף לו, שהיה מכה בו על הרצפה, עם כל צעד שצעד.
כשהגיע החכם באשי אל הקומנדיר, הזדעזע הלה ואמר לרב: “הוד קדושתך, מה הביא אותך אלי בליל חג קדוש ליהודים?”. “אתה גרמת לכך”, השיב החכם באשי, “שציווית לאסור אחד מחשובי העדה, הנכבד ונשוא הפנים, חכם נסים פיפאנו, והשארת עדה שלמה בבית־הכנסת ‘דוד ויהונתן’ לחכות לו, כי עליו לעבור לפני התיבה. והן יודע כל ילד בעיר יושרו וטוהר לבו של חכם נסים. ומה עוון מצאת בו? הן המטבע חדש ורבים טרם ידעו עליו, אבקשך לבוא עמי מיד אל הקישלה ולשחרר את חכם נסים, ואל תשבית חגנו הקדוש”. הקומנדיר, שהרגיש כי הגדיש את הסאה והכניס לכלא אחד מראשי העדה היהודית, התנצל בפני החכם באשי והלך עמו מיד אל הקישלה ושיחרר את חכם נסים מהכלא.
מיהר חכם נסים לביתו. הקיפוהו אשתו וילדיו בשמחה, אך הוא לא התעכב. החליף בגדיו ורץ לבית־הכנסת, שם חיכו לו המתפללים. כשראו את חכם נסים פרצה צהלת שמחה. חכם נסים ניגש אל התיבה והתפלל בקולו הערב, והיתה תפילתו כולה רגש הודיה לאל שגאל אותו מהכלא בליל החג. עם תום התפילה ברכו כל המתפללים את חכם נסים שעמד על־יד הבימה, וכולם עברו על ידו, למקטון ועד גדול, ולחצו ידו בברכת חג ובברכת הגאולה מהכלא התורכי.
כשבא חכם נסים לביתו, נשק לאשתו ולילדיו שעיניהם עוד היו אדומות מבכי, התיישב וערך את הסדר בשמחה וששון.
כתום הסדר, ידע חכם נסים שסדר כזה לא ערך עוד מימיו, כי הרגש הרגיש על גופו הוא את טעמה של יציאה מעבדות לחרות, כיהודים שיצאו ממצרים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות