על גבעה רחבת־ידים, בין הרי הגליל, עלה מניין יהודים להאחז בנחלתם. היו אלה יהודים שבאו מרומניה, רוסיה ופולין, חניכי ישיבות, שהחליטו לכרות ברית אחים ולקשור גורלם המשותף קשר בל ינתק, בהחיאת השממה וביצירת ישוב עברי נוסף על אדמת־הקודש.
מיד לאחר פורים תקעו יתדות אהליהם על הגבעה; שתי שורות אהלים לבנים, זה לעומת זה, ככרובים שפניהם מופנות איש אל אחיו, ובמרכז צריף אחד לבית־כנסת ומרכז לפעולה תרבותית. אל מניין היהודים הצטרפו כמה מנשי החברים, שקיבלו על עצמן ניהול המשק במקום. היו אלה אנשי “תורה ועבודה”, שקידשו עבודתם בקדושת התורה. כל היום עבדו, חרשו, נטעו ושתלו, ועם שקיעת־החמה שבו משדותיהם, התרחצו והחליפו בגדיהם והלכו אל בית הכנסת להתפלל תפילת מנחה וערבית וללמוד דף גמרא.
מדי בוקר בבוקר עם עלות־השחר, עמדו אנשי העמל עטופי טליתות ומעוטרי תפילין והתפללו. והיתה תפילתם ערבה, כתפילת כרובי־שמים. גם הצפרים צפצפו ברון בוקר, ולקחו חלק בשיח־הלב לבורא, וצפצופן נצטרף עם תפילת החברים למקהלת־רננים אחת. החברות הכינו בינתיים את ארוחת־הבוקר בחלקו השני של הצריף, ששימש מטבח, ולאחר הארוחה התפזרו החברים, מי במעדר על כתפו, מי באת ומי במגרפה, ויצאו אל השדות.
עין הערבים מסביב היתה צרה במתיישבים היהודים. הם ראו שלאט לאט הופך המקום השומם לפורה ופורח. גם הקדחת הקשה לא יכלה להם, למתיישבים הנועזים. ויקנאו הערבים קנאה גדולה והחלו להצר צעדי המתיישבים היהודים בתכסיסי עורמה שונים. הם שלחו אש בשדות, עקרו שתילים, גדעו עצים רעננים, אך המתיישבים שהיו אזורי־גבורה, חדורי החלטה נחושה להאחז בצפרניהם בקרקע, לא שתו לבם למעשי הערבים העוינים, נטעו ושתלו מחדש, ויחד עם זה הגבירו את השמירה ביום ובלילה.
אל גרעין־ההתיישבות החדש נצטרפו שני שומרים: האחד צפניה, יהודי מבוכרה שלבש חולצה שחורה ומכנסי־רכיבה, רובה על שכמו וחגור חגורת־כדורים. השני – ירוחם, יהודי מפולין, שהשפה הערבית היתה שגורה בפיו ודיבר בה כערבי ממש. שני אלה היו מסובבים בלילות על סוסיהם, אזניהם כאפרכסות, דרוכים וקשובים לכל רשרוש ורחש.
הערבים, שהרגישו בשומרים עזי־הרוח, העשויים ללא חת, נזהרו מלבוא אל שדות המתיישבים החדשים וחבלותיהם במשק פחתו והלכו.
יום אחד בא ערבי מהשפלה אל הגליל־העליון. קראו לו עבד, והוא חסון ורחב־כתפים, שפם רחב ומסולסל מתחת לחטמו ועיניו שחורות ויוקדות. פניו הנזעמות ארשת־ברזל. עבד זה הסית את ערביי הסביבה בחברי הקיבוץ הדתי. הורגשה תכונה חשודה, ברם המתיישבים היהודים הגבירו דריכותם ועיניהם היו פקוחות לראות את המתרחש מסביב.
יומיים לפני פסח הוחלט בין החברים לערוך סדר כהלכתו. הנשים עסקו בעבודות־הניקיון במרץ רב. על שני חברים הוטל לנסוע לצפת בקרון רתום לשני סוסים ולהביא מצות, יין ושאר מצרכים חיוניים לפסח. ויצאו השנים לדרך, האחד החזיק במושכות ודירבן את הסוסים, והשני ישב כשבכיסו אקדח טעון, והוא תר בעיניו לכל עבר. ויהי כאשר חזרו השנים בקרון, בשביל המוביל לקיבוץ, ראו מחסום־אבנים על דרכם, ויבינו כי ערביי הסביבה אורבים להם. השנים לא איבדו עשתונותיהם. האחד, שהחזיק במושכות, קפץ מהקרון וניגש לאטו לפנות האבנים ולהסיר את המכשול, השני קפץ אחריו, כדי להגן על חברו. בהתקרבם הרגישו שמעבר למחסום גח לפתע עבד ועמו כמה ערבים ואלות בידיהם.
בעוד עבד מרים אלתו להכות על ראש המושך בסוסים, הוציא השני את אקדחו וירה בעבד ללא כל היסוס. עבד נפל מתבוסס בדמו, וכל הערבים שהיו אתו החלו במנוסה כשהם סוחבים אחריהם גופת עבד, צועקים ומייללים בקול רם: אללה אכבאר, אללה אכבאר (אלקים גדול). בעל־האקדח הוסיף לירות אחריהם ופצע כמה מהם למען ישמעו וייראו ולא יוסיפו להתנכל למתיישבים היהודים. המחסום סולק, המכשול הוסר והקרון על סוסיו והיושבים בו נכנסו לקיבוץ עטורי־נצחון. המצות, היין ושאר המצרכים לפסח הועברו אל הצריף למקום־מבטחים.
ברם, חברי הקיבוץ ידעו כי ערביי־הסביבה לא ישקטו ולא ינוחו וכי נכון להם לילה קשה, ויחליטו על ליל בדיקת חמץ כעל ליל־שימורים. כל חברי הקיבוץ היו ערים. הנשים ישבו בצריף כשעל ידן העזרה הרפואית, החברים הועמדו בתצפיות ובעמדות ושני השומרים עברו על סוסיהם מקצה אחד של הקיבוץ אל הקצה השני. סוכם שאם תורגש תנועה חשודה, תספיק סיסמה של שתי המלים: “והיא שעמדה”, וכבר יהא זה האות שהערבים באים ויש להגביר הכוננות.
לאחר חצות הלילה החלו עשרות ערבים לנהור אל שדות הקיבוץ בצעקות פראיות “עליהום, עליהום” (עליהם, עליהם), ומטר אבנים ניתך לפתע לעבר המתיישבים היהודים. המגינים החליטו לא להשיב על קולותיהם של הערבים שבאו לגאול גאולת־הדם ולנקום נקמת עבד. מטר האבנים חזק והן נפלו במרחק־מה מהאהלים. אך המגינים שתקו והמשיכו בדריכותם בדממה. ברם, כאשר החלו הערבים לעקור עצים, הגיחו השומרים מסתר־מחבואם וירו בערבים כדור אחר כדור. ותהא היללה גדולה, רבו ביניהם הנפגעים שמעוצמת־כאביהם נאנחו אנחות שפילחו דממת הלילה. הערבים נסוגו מוכים ופצועים, מושכים אחריהם גופות הנפגעים.
למחרת, בערב פסח, הוחלט לערוך את ה"סדר" בשתי משמרות, חלק ישמור וחלק יערוך את הסדר. הצריף נוקה. על השולחן הבהיקה מפה צחורה. המצות ובקבוקי היין הונחו על השולחן וקערת־הפסח נערכה כדת וכדין. עם התקדש ליל החג, עם דמדומי הערב, כבר עמדו בתפילה, מחמת הסכנה להיות מרוכזים יחד זמן כה רב ולהשאיר את השדות ללא עין צופיה. לאחר מעריב, כשאיחלו איש לרעהו “מועדים לשמחה”, התיישבו חמישה חברים ליד השולחן וערכו את הסדר במשמרת ראשונה, ויתר חמשת החברים יצאו לשמירה. שתו החברים ארבע כוסות וקראו את ההגדה וכשהגיעו ל"והיא שעמדה לאבותינו ולנו, שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו והקב"ה מצילנו מידם", פתחו בשירה. “והיא שעמדה” זו משמעות חדשה היתה לה, משמעות מוחשית לבוני הארץ היהודים. ולפתע החלו דמעות נושרות מעיני המסובים. הרגישו בכך נשי־החברים ולבן חרד, וישאלו בתום־לב על מה ומדוע, האם חלילה רפתה רוח הבונים? וישיבו המסובים במקהלה אחת ושרו:
“לא על סבלותינו ותלאותינו אנו דומעים, לא דמעות־צער, כי אם דמעות־גיל, שזכינו לחוג חג החרות בארץ־אבותינו על אדמת־הקודש”.
שרו את הניגון העתיק והמקודש מדורי־דורות “והיא שעמדה”, כשהרגשה חזקה ממלאה את לב החברים, שהקב"ה יציל גם אותם מידי כל צר ואויב ולא יוכלו להם.
כשיצאו חברי המשמרת הראשונה מהצריף להחליף את חבריהם העומדים על המשמר, שמעו לפתע מי שהוא קורא את הסיסמה “והיא שעמדה”, ויפעמו לבותיהם: האם שוב באו ערבים לשדות הקיבוץ? כשהתקרבו אל חבריהם הרגישו לאור הלבנה אדם מתקרב לקיבוץ וידיו מורמות למעלה, לאות כניעה. היה זה השייך של הכפר הערבי הגדול שבסביבה. מיד הובא השומר ירוחם שידע ערבית ושימש מתורגמן.
לאחר שהשייך ברך את חברי הקיבוץ ב"סאלם־עלייכום" (שלום עליכם), אמר: “נוכחנו לדעת שאתם היהודים אינכם ‘ולאד־איל־מית’ (בני מוות), כי אם ‘ג’דה’ (אנשי חיל). היהודים והערבים בני אב אחד, בני אברהם אבינו, ועליהם לחיות בשלום. באתי אליכם שנכרות ברית־שלום בינינו ונערוך ‘סולחה’”. על כך השיבו חברי־הקיבוץ: “באנו לארץ לבנותה ולהחיות שממותיה מבלי פגוע באיש, פנינו לשלום וידנו יד־אחים מושטת לשלום”.
וכשנכנסו חברי המשמרת השניה לערוך את הסדר לקחו עמם את השייך שישב והסתכל בטכס עריכת הסדר היהודי. למחרת נערכה “הסולחה”, נשחט כבש ונכרתה ברית־שלום, ומאז באה ההרווחה לקיבוץ שהפך במרוצת השנים אחד הקיבוצים הדתיים הגדולים בארץ.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות