(ליובל הששים של אליעזר בן-יהודה)    🔗

הדר. דוד ניימרק הגיד לי פעם אחת: אם אני קורא ספר מדעי בשפה האשכנזית, הדברים נקלטים היטב במוחי; כל מלה ומלה, כל ניב וניב נותנים לי מושגים ברורים כל צרכם. אם מסכים או מתנגד אנכי להדברים, שאנכי קורא באשכנזית, הנה יודע אנכי ברור למה אני מסכים, או למה אני מתנגד. לא כן אם אנכי קורא עברית, ביחוד בעניני מדע. באופן האחרון הנני רואה את הדברים והענינים כמו בעד ערפל. אין הדברים, הכתובים עברית, נתפסים ונחרתים היטב במוחי. אין אני יכול לרדת לעומקם של הענינים ולהגיע לתמצית תמציתם. הנני מרפרף, נוגע ואיני נוגע, על-פני אותם הענינים, המוצעים לפני בספר עברי, כי אין להשען על חזקתן של המלים העבריות, שיש להן כמה וכמה פרושים או הוראות בלתי ברורות, ועל הסגנון העברי, כפי שנוהגים רוב הסופרים להשתמש בהם.

כמובן, שדברי ניימרק היו מכוונים לא אל שפתו וסגנונו של הרמב“ם ב”הלכות ודעות" ולא אל אותם הסופרים המדעיים, המועטים שבמועטים, שבחרו להם את הסגנון העברי הברור והפשוט של הרמב"ם. ניימרק דבר על רובם של חכמי ישראל ושל סופרי ישראל, אשר כתבו ספרים או מאמרים בעניני מדע בשפה נמלצה, בלתי ברורה ומדויקה, ובסגנון מבולבל.

אחת הסבות, שרוב חכמי ישראל במערבה כתבו את ספריהם המדעיים בלשון לועזית ולא בעברית, המשותפת לכל העוסקים בחכמת ישראל, הוא זה, כי חסו על רעיונותיהם ופרי חקירותיהם לבל יבולע להם, אם יבוטאו בעברית, שאיננה מספיקה די צרכה לכל הגיונותיו של החוקר. אם כתבו בשפה לועזית מה שהיה להם לכתוב, אז לקחו בטויים לציורי מחשבתם מן המוכן, מאוצרותיה העשירים של שפה מפותחה, מעובדה בעזרתם של חוקרים וסופרים לאין מספר, שהיו מדייקים בלשונם ובסגנונם, של שפה חיה בפיות בני אדם ושמושית לכל צרכי החיים והמחשבה האנושית. בכתבם בשפה לועזית מצאו אותם חכמי ישראל את אוצרות הלשון בספרי מלונים ואגרונים ובספרי-המופת לכל מדע ומדע. היצירה הלשונית והמסקנות האחרונות של חכמי הלשון מכל המינים והסוגים מסודרות וערוכות בספרים מיוחדים, פרי עבודה כבירה וארוכה של חבר חכמים וסופרים, של האקדמיות ללשון האומה. ספרים כאלה עשויים למשמש ולשמש בהם בכל שעת הצורך, ואם הסופר ואיש המדע מסופקים בכשרותם של ניבים מחודשים, או שהמה מתקשים בהוראתן הנכונה והמדויקה של מלים ידועות, הנה יש להם לאנשי-העט האלה מורי-דרך ופוסקים אחרונים, שכבר באה עליהם הסכמתם של עולם-המדע ושל עולם-הספרות. בכל ספרות חיה ומתוקנה ישנם בנוגע לשמוש השפה בני-סמכא, היכולים והרשאים להיות לעינים בשעת הדחק. הסופר יודע באיזו מלים חדשות הורשה לו להשתמש ואיזו מלים ובטויים חדשים עליו לרחק, יען כי מתנגדים הם לרוח השפה, להגיונה הפנימי ולכח עכולה. ואם אחד מן הסופרים המדעיים פורץ גדרי האקדמיה ללשון ורעיונותיו החדשים מעיקרם או המגוונים ומנוסחים באופן חדש מכריחים אותו לחדש מלים וניבים, או לעשות בהם הרכבות וצירופים חדשים (לולא זאת לא היתה כל שפה מתפתחת ומתעשרת מעולם), הלא יש לו על מי לסמוך. יש מניחי-לשון, שחדרו לרוח יצירתה הטבעית, יש כללים קבועים ויש גם דוגמאות חיות אין מספר. וגם המורד במלכותו של הסגנון הישן והמזלזל בשפתם של חכמים אחרים, ראשונים או אחרונים, הנה בכל זאת יש מסורת לשונית קבועה, יש בקורת ויש עונש מדעי או ספרותי לכל מבזבז את אוצרות השפה לשוא ולכל מזלזל בשמושה הנכון.

מה שהגיד ניימרק בנוגע ללשון חוקרינו ומלומדינו, היינו יכולים להגיד גם בנוגע להשפה הספרותית, שפת הסופרים והמספרים של תקופת ההשכלה בכלל. הם לא כתבו דברים ברורים ומדויקים כל צרכם, כי-אם הכל “בקרוב”, באומד, כעין השערה לשונית.

בן-יהודה היה אחד הראשונים, שהחל לבקש דיוק בלשון. אחרי אשר בא לידי הוכחה פנימית, כי תחית-השפה קודמת לתחית האומה ואין תחית-ארץ בלי תחית אומה; אחרי אשר היה בעצמו הראשון, שהחל להשתמש בלשון העברית כבלשון חיה ולהנהיגה בביתו; אחרי אשר נוכח, כי השפה העברית, – זו שרוב סופרינו משתמשים בה, – עניה היא מאוד, ואין היא מספיקה בשום-אופן לצרכי הדבור המצוי ולצרכי המחשבה האנושית; אחרי אשר נוכח, שגם אלה המושגים, המובעים בה, מטושטשים המה וחסרים גונים, – ראה, כי יש צורך גדול להחיות את השפה העתיקה, לחדש בה מלים וניבים, להכניס חיות באבריה החנוטים ולעשותה למתוקנה ולמוכשרה לכל צרכי החיים והרעיון; ומני אז, זה שלשים ושבע שנה, החל את עבודתו הנמרצה בחדושה והסתגלותה של לשוננו לכל המושגים האנושיים. הוא החל לחקור ולבדוק את כל אוצר השרשים של השפה העברית, את כל החומר הלשוני, האצור בספרותנו מכתבי הקודש עד יהודה ליב גורדון ועד בכלל. ועד היום לא ייעף ולא ייגע לבקש מלים ישנות ונשכחות, מן המוכנות ומזומנות בספרותנו, בשביל מושגים חדשים. על-פי רוב הוא בוחר למלים כאלה משקל עברי חדש (והוא מדקדק בדבר, שהמשקל יהיה דוקא עברי ולא של אחת השפות השמיות האחרות), לבל יטעה הקורא או השומע ויכניס בהן הוראות ישנות, ולמען יטעים ביותר את ההוראה החדשה והרצויה לו. ויש שבן-יהודה בוחר לו מלים מורכבות (כמו: אלחוט, תאבדע, ראינוע וכדומה) לסמן בהן מושגים חדשים, ואם אין כל יכולת להעזר בשרשים עברים, אז ישאל לו שרשים מהשפה הערבית, הקרובה ברוחה ובבנינה להשפה העברית, בתתו להם משקל עברי. בן-יהודה הרחיק מלשונו העברית את כל המלים הזרות, יען כי המלים הנכריות, הלקוחות מהשפות האריות, זמורת זר הן בכרם שפתנו. גם את המלים הזרות המעטות, אשר כבר קנו להן זכות אזרח גם בכתבי סופרינו היותר מצוינים, המקפידים על לשונם, כמו: תּלגרמה, גמנסיה, אוניברסיתּה וכדומה, הרחיק בן-יהודה מאוצר לשוננו העברית, והוא משתמש במלים העבריות: מברק, מדרשה, מכללה. זוהי, כמובן, רק דוגמה קטנה. הודות לבן-יהודה החלו טובי סופרינו בזמן האחרון לטהר את השפה העברית משפעת מלים זרות וגם משונות, שהכניסו או שהתגנבו לתוכה ושהיו קשות לה כספחת, יען כי אין הן מתעכלות בקרבה, ותמיד מורגשות הן כגוף זר, שהובא באונס לתוך גופה היא. בן-יהודה היה הראשון, אשר הנהיג טרנסקריפּציה עברית בשביל השמות הלועזיים. עד בן-יהודה היו כותבים גם טובי סופרינו את שמות הערים והאנשים ואת המלים הזרות על-פי האורטוגרפיה הסלבית או הגרמנית, שהיתה שורטת את עין הקורא או צורמת את אוזן השומע, כשבטאו אותן המלים בהברתן הזרה. בן-יהודה היה גם הראשון, שהחל להשתמש בשפה העברית במלות ההקטנה, יען כי בלא מלות כאלה יבש הוא הדבור העברי ואין בו לחלוחית של חבּה, ואין שפת הילדים, המדברים עברית, סובלת יבשות כזו. הוא גם יצר את הכללים, המתאימים לרוח השפה, שעל-פיהם יוצרים הסופרים החדשים את מלות ההקטנה, אם המה מרגישים בהן צורך מיוחד בשביל דיוק הציור או לשם נוי הדבור.

היו ימים, אשר הסופרים בעצמם וגם הקוראים העברים היות מתענגים על מליצות, שיש בהן רק צלצול מלים מבלי כל תוכן, כמו “יפעת עפעפיו על תועפת העפאים מופעת” (קלמן שולמן). במקום לומר: “הוא היה קנאי”, כותב א. ב. גוטלובּר: “אוי לו לאיש משכיל, אשר נפל בעצומיו, כי לא ישיב ידו מבלע עד אם נקם בו את נקמתו, וכצפעוני יפריש וכל עצמותיו יגרם”. במקום “נער ישר ומתמיד” כותב אב“ג: “וגם במעלליו התנכר הנער ההוא מכל בני גילו, כי לא נמצא בו שמץ דבר בליעל, הלך מישרים ועולה לא נמצא בדרכיו ובשפתיו, ותהי תורתו אומנתו ותפלתו זכה”. במקום: “באַסיה אין המדעים מתפתחים”, כותב שמואל יוסף פין: " ובאזיה כמעט הגיע אור השכלתם אל ראש האחד, קמה עמדה, יבשילו אשכלותיה ענבי חמר, תשחט אותם אל כוס ההרגשה ושתו ממנו ויתעדנו בניה, עד כי יתרפסו ברצי הבטלה, אשר תפיל תרדמה ותכסה מאור עינים” (“נדחי ישראל”). זה היה הסגנון המדעי של הימים ההם. סופר מדעי כא. ה. ווייס כותב: “המריבות והמחלקות, אשר היו פעם אחר פעם בפומבדיתא בין הגאון וראש הגולה, או גם בין גאון לגאון, לא היו נאותים להגדיל תורה ולהאדירה. ואיך תוציא צמחיה ותרבה דעת תורה בארץ, אם נושאיה יסכסכו איש באחיו, ונרגן מפריד אלוף, אם איבה וקנאה מושלות ואין שלום במגורם? התורה, אשר דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, איך תנוב ותהי פורחת, אם סכו את דרכה בסירים ובין מחלקות נתיבותיה?” (“דור דור ודורשיו”, חלק ד', פרק י"ג). שפעת מלים ורבוי מליצות במקום שדרושים דברים פשוטים וברורים. עוד זאת, המליצות האלה בספר מדעי מלאות שגיאות הלשון וחוטאות לההגיון הפנימי. והרי לכם דוגמה קטנה מהסגנון העברי בספר גיאוגרפי של ארצות אסיה ואפריקה: “פה עמוד, קורא נעים! אם לא תתן פה פוגת לבת-עיניך לבל תזרום כזרם מים כבירים, ודמעותיך בנאדך תשים, לבל ימסו ספרך. הרף אסוף ידיך! אם כיענים במדבר את לבך לא תקשיח לצעוד על קוץ ודרדר במקום שושנים ופרחים קותה נפשך, אל תהרוס לעלות אחרי אל ההר הטוב הזה והלבנון!” (שמשון הלוי בלאך בספרו “שבילי עולם”). עד כמה היו גם טובי הסופרים של הימים ההם להוטים אחרי פסוקים וסתם מליצות “נשגבות” שאין להם כל שייכות אל הענינים הפשוטים, אשר דברו עליהם, נראה מהדוגמאות המעטות הבאות: “אף אמנם לא ארכו לה רגעי שלותה וכצל עברה מנוחתה, – כי שאול אביר וחזק הפריד פתאום בין הדבקים, ויאחז בחזה מרים ויפצפצנו. בסערת עוזו הרעיש התגעש, הרס שתותיה ולא חמל עליה לעזבה, עד העתיק מקרבה לח מהול ברסיסי דם, והיא נשארה על מקומה בחלל מלחמה”; וכל המליצות והפסוקים האלה באו במקום: “היא ירקה רסיסי דם”. ואף יהודה ליב גורדון, אחד היוצרים של הסגנון העברי בספרותנו, אשר התקומם בעצמו נגד המליצות חסרות-הטעם, לא נזהר מהשתמש בציוריו בפסוקים שלמים ומליצות, המעכבים את מרוצת ההרצאה ומכבידים על הקורא. למשל: “כי הנה כבר טעמתי טעם שבטי העץ, אשר כבדוני בהם אבי אמי חליפות, – אף כי שבט ברזל מואסת כל עץ!” (“המעורב בדעת”), או: “הייתי מלידה ומבטן איש הירא ורך הלבב, ואיככה אוכל והייתי לאיש אחר? הביטו אל צור חוצבתי ואל מקבת בור נוקרתי, הן ברגזה חוללתי ובדאגה יחמתני אמי. אבי נדד כל היום ללחם, הכשיל כחו בשעלי שעורים, ואמי שמרה עת בואו בכליון עינים ומעיה רתחו ולא דמו. הנה כי כן, ברכוני חלציו וכן הקדשני רחמה. תשעה ירחי עמל מנו לי בבטן, לא ידעה שלו… ובעזבי היכל נמוג זה, ברכים כושלות קדמוני” (יל"ג, שם). הרי לכם מחרוזת של פסוקים וחצאי פסוקים במקום דברים פשוטים, המתאימים לאותו הציור. המחבר היה יכול לקצר את ציורו ולכתוב: עיין ישעיה, פסוק זה וזה, עיין איוב, פסוק זה וזה.

הרשיתי לעצמי להביא דוגמאות קצרות אחדות ודוקא ממבחר הספרות העברית שלפני תקופת הרחבת הלשון ותחיתה, למען נוכל להבין ולהוקיר את כל ערכה של עבודת בן-יהודה בשדה הלשון העברית. בבוא בן-יהודה לעבוד בספרותנו נוכח, כי רבים מאוצרותיה של הלשון העברית מונחים בקרן זוית, ואף המצוינים שבין סופרינו אינם משתמשים בהם. וגם אלה ה“מטהרים”, כלומר, אלה הסופרים, המשתמשים בכונה ידועה רק בשפת התנ“ך, והמה נזהרים מכל מלה ומכל ניב, שאינם נמצאים בכתבי הקודש, – גם אלה הסופרים לא נצלו כראוי את אוצר השרשים ואת אוצר המלים, הנמצאים באותם כ”ד הספרים. בן-יהודה ראה, כי התרבותם של המושגים החדשים דורשת גם התרבותן של המלים בעברית, כי אין כל אפשרות להכניס את מחשבת בן-דורנו באותה המסגרת הקצרה והצרה של השפה העברית, מתקופת ההשכלה, שהיתה כחושה וכהה. השפה העברית של אותה התקופה היתה כמטת סדום לכל רעיון; קצצו את רגליו, המעיטו את דמותו או רקעוהו ומתחוהו לבלי שעור, עד כי אבדה לו עצמיותו. ובן-יהודה הקדיש, זה שלשים ושבע שנה, את כל עתותיו, כחותיו וכשרונותיו לעבּודה ולהסתגלותה של השפה העברית לכל צרכי החיים והמחשבה האנושית. המלון הגדול שלו הוא פרי עבודה ענקית של איש, המוסר את נפשו על רעיון גדול. אין כותב הדברים האלה מסכים אמנם לכל היצירות החדשות, אשר העשיר בהן בן-יהודה את לשוננו הלאומית, אבל גם זאת אנכי יודע, כי לולא בן-יהודה לא היתה כיום שום אפשרות לעבוד בספרותנו לסופר, שאינו מוכשר לחנק את הגיונותיו בקרבו, ושהוא מבקש בטוי נאמן למראה עיניו ולרחשי לבבו. וגם אלה הסופרים, שהמה מתנגדים לחדושיו של בן-יהודה, או שאינם מודים בכל גודל ערכה של עבודתו הפוריה בשדה תחית הלשון העברית, – גם המה מתעשרים, מדעתם או שלא מדעתם, גם מפסלתם של הלוחות החדשים, אשר חצב בן-יהודה בתורת הלשון העברית וסגנונה. בן-יהודה סלל את הדרך לראשונה לפני כל העובדים במקצוע הרחבת הלשון העברית, אם בתור חוקרים בעלי עיון וסברה, או בתור סופרים, שלא נוח להם לוותר אף על אחד התגים, אף על אחד הדיוקים במחשבתם ובציוריהם.

עבודתו של בן-יהודה בכל הנוגע לתחיה העברית היא עבודה לדורות.