הדברים הושמעו במסיבת עיון ליובל השמונים שלי שנערכה מטעם המחלקה להשכלה גבוהה בהסתדרות ביום 27.10.85

אני מודה מעומק לבי לחברי על הבמה, שהעריכו את פעולתי כסופר וכאיש ציבור והנעימו לי את התאריך הזה. היו ברוכים.

א    🔗

לאחר שיקול דעת רציני באתי לידי מסקנה, שאינני יכול לצאת ידי חובה בתודה פורמאלית, והחלטתי לייחד את הדיבור שלי על בעיה מרכזית אחת, המרעישה אותי זה זמן רב. כוונתי, לפיחות שחל במעמדה של האידיאולוגיה בתנועתנו הציונית-הסוציאליסטית. המקום המיוחד הזה, השעה הרצינית, המשתתפים באסיפה זו, ואף העילה למסיבה זו – מחייבים עיסוק בנושא זה להלכה ולמעשה.

היו ימים, והם זכורים לכולנו, שבהם ראה כל חבר בתנועת העבודה זכות וחובה לברר שאלות אידיאולוגיות, בעתונות, באסיפות, בכלי-השרת הציבוריים, בשיחות ובפגישות. והיו מנתחים בעיות, מתווכחים עליהן, ומשתדלים להגדירן במדוייק.

המונח אידיאולוגיה עצמו הוא תורה שלמה, שמשמעותה נתונה למחלוקת הפוסקים. אולם אני אשתמש בה כאן כמושג מקובל על המשכיל העברי והכללי כמכלול של רעיונות, עיקרי אמונה וציוויים מוסריים, שמבטאים תפיסת עולם מיוחדת או השקפת חיים של מפלגה או מעמד חברתי, שנוצרו על יסוד מציאות חברתית מסויימת והם חותרים לתקנה או לעצבה מחדש. האידיאולוגיה הציונית-הסוציאליסטית אף היא היתה תמיד ביורה הרותחת בתנועתנו כבעלת כוח ציבורי פועל, בתנאים חיצוניים ופנימיים קשים, המגשים את התחייה הלאומית ואת הציונות. היא כיוונה את הפריית שממות הארץ, הקמת קיבוצים ומושבים ודרכי בנין הארץ. על ברכיה התחנך הדור הצעיר להלכה ולמעשה. ולפי שמצויים תמיד חילוקי דעות, הרי הם מחייבים לשקלם ולבררם לכל רוחבם ועומקם ולהחליט בהם תוך מאבן-דעות דימוקראטי. משא ומתן פומבי זה בנושא הסוציאליסטי היה מגדיל את חשיבותו בעיני הקהל, והתנועה והיחיד היו נשכרים מן ההווייה הרוחנית שנוצרה בזכות זו.

ברם, זה שנים שעמודי האידיאולוגיה מתרופפים והולכים. תש כוחה של העירנות המחשבתית וקהוּת רוחנית ירדה לעולמנו וסותמת את הפתיחות להתחדשות רעיונית ולעיסוק אידיאולוגי שהיתה נחלתנו. זוהי סכנה ממארת, שיש להרחיקה. האידיאולוגיה הציונית, שגם פעילותה נחלשה, לא פסקה, אבל טעונה חיזוק וריענון, אולם האידיאולוגיה הציונית-הסוציאליסטית טעונה חידוש גמור, כי סכנת שיתוק מאיימת עליה. רק פעילים מעטים עדיין מקדישים לה כוח ומוח ושוקדים על תקנתה בכתיבה או בדיבור.

ב    🔗

ההסתדרות והמפלגה וכן הסופרים והמשכילים הקרובים להן, חייבים לראות את הרעה הרת הסכנות, העלולה להתרגש עלינו – ולמנוע אותה. וברצוני לרמוז על הדרך החדשה-הישנה, שעלינו ללכת בה. אין באפשרותי לפרוֹס כאן את כל היריעה של הסיבות שגרמו לכך, אף לא אוכל לפרט את כל הצעותי לתיקון המצב. אסתפק בכמה הערות עקרוניות.

לפי דעתי, זילזל החינוך שלנו במקורות העבריים, בתנ“ך ובתורה שבעל פה, המלאים וגדושים עקרונות סוציאליסטיים חיים וכובשי לב. עסקנו בוויכוחי סרק, שלא חינכו לסוציאליזם הומאני אמיתי, שהוא חיוני לציונות שלנו. ואל נא יטעו בדברי. אינני מטיף לצימצום המחשבה הסוציאליסטית הכללית. אני עצמי, שחשבתי תמיד שלסוציאליזם שלנו שורשים עבריים מקוריים, הקדשתי חלק מחיי לתרגום כמה ספרים חשובים מגרמנית ומאנגלית והגשתי אותם כחומר קריאה וויכוח לציוני-הסוציאליסט העברי. ולפי שאני נמצא עכשיו במסיבה שעוסקת בי, ארשה לעצמי להזכיר כמה מהם. בשנת 1927 תרגמתי ספר קטן של ארלוזורוב מגרמנית “לשאלת הארגון המשותף”. וכן תרגמתי מגרמנית “יומן נעורים” של לאסאל וצירפתי לו תרגום של מונוגראפיה עליו מאת גיאורג בראנדס. תרגמתי “קריאה לסוציאליזם” ו”המהפכה" לגוסטאב לאנדאואר; תרגמתי מאנגלית “קומוניזם ולאומיות במזרח אסיה” מאת מק-מהון בול ואחר כך תרגמתי מאנגלית “תולדות המחשבה הסוציאליסטית” לג’ורג' קול. ובקרוב עומד להופיע תרגומי לאוטופיה “אטלנטיס החדשה” של פראנסיס בייקון, וכן תרגמתי ב“הפועל הצעיר” במשך שנים מסות ומאמרים רבים של הוגי דעות עולמיים. איני מזלזל איפוא במחשבת העולם אלא ניזון ממנה. ברם, מנעורי ועד היום מצאתי צידוק לסוציאליזם במקורותינו. וכאמור לעיל, אני הדגשתי תמיד, שכשם שהציונות יונקת ממקורות יהודיים היסטוריים ואקטואליים, כך צריך גם הסוציאליזם לגלות ולטפח את המקורות האלה. לציונות ולסוציאליזם שלנו שלשלת-יוחסין אחת כשרה למהדרין. מושגי היסוד והעיקרים העיוניים, שעליהם הם מבוססים, מעוגנים במקרא, בייחוד בנביאים, בתלמוד ואף בחסידות, ועל כל אחד מאתנו להוציאם ממחבואם, לצחצחם ולהשגירם על לשוננו, ועל לשון הדור הצעיר, תוך הסברים והגדרות מתאימים, באופן שייהפכו לערכים אישיים וחברתיים חיים ופועלים.

אינני יכול, כמובן, לפרט כאן את כל הערכים האנושיים הבאים לידי ביטוי קלאסי במקורותינו, אף על פי שיש ברשותי חומר רב ומגוון ומשכנע. אסתפק איפוא בהרמזה בלבד: צדק, יושר, עבודה כשרה, שוויון זכויות לאזרח, לגר ולכל תושב קבוע, הוקרת חיי אדם, אהבת הבריות, אחריות לכלל ולפרט, מלחמה ושלום, חסד ואמת, איסור ניצול, קנין לאומי בקרקע, שלטון הרוב, פסילת הדיקטאטורה של שליטים או מלכים, שלילת הגזענות ועוד ועוד. על כל אלה אשר להביא חוקים, משפטים, מימרות ציוויים מפורשים וחדים, הקולעים אל המטרה הציונית-סוציאליסטית שלנו. אינני מזלזל, כאמור, בהעשרת המחשבה והערכים הסוציאליסטיים שלנו בסיועם של הוגי-דעות סוציאליסטיים בעולם, אבל אני שולל את ההפרזה בהדגשת הסוציאליזם המדעי. לדעתי אנחנו הגשמנו בישראל דווקא יסודות של סוציאליזם אוטופי, שהמארכסיזם כל כך לגלג עליו. שיבת-ציון, יישוב מדבריות, הגשמת משטר העבודה בארץ, יצירת הקבוצה והמושב גם כמשק וגם כחברה חדשה, שבהם נוהג הכלל “כל אחד לפי יכולתו וכל אדם לפי צרכיו”. הם מתבססים על יסודות כלכליים ומדעיים, אבל יונקים מנפש האדם המבקש חיי צדק אישיים וחברתיים. בראשית היה איפוא החלום, החזון, האוטופיה, השאיפה לתחיה ולהתחדשות. המהפכה האישית על ידי חינוך קודמת למהפכות אחרות, מפני שהאדם הוא הגורם לתמורה שרשית זאת ורק על פי ציווייו הפנימיים יקום דבר של ממש.

תפיסת שתייה זו והלוֹך-רוח זה היו הכוחות הדוחפים לשיבת-ציון ולכל היצירה הכלכלית, החברתית והרוחנית, שמגולמת במדינת ישראל. הלוך-רוח זה, שהיה אבי-אבות המניעים להגשמה ציונית-סוציאליסטית, נחלש והולך, והאידיאולוגיה שלנו מתרוששת ביותר וקולה מצריד והולך. וכבר התרגלנו לדממה פובליציסטית ואינטלקטואלית זו.

ג    🔗

ודאי ישנן סיבות אובייקטיביות למצב שלילי זה של סדר יומנו, ואינני מתכוון להטיל אשמה מפורשת על מוסד זה או אחר. בעיות אקטואליות, מדיניות, כלכליות, ארגוניות, וכן סכסוכים והתנגשויות, הבולעים את הזמן, המרץ והסבלנות, מקפחים את האפשרויות לדיון ולעיון בבעיות אידיאולוגיות חיוניות, הנותנות טעם לכל ההווייה שלנו. האשמה היא על כולנו ויש להתריע בלי הרף על סכנת ההתדלדלות ולשקוד על תקנת הירידה. למרות הטלטלות הגדולות העוברות על ההסתדרות והמפלגה יש כורח להציל זמן ומרץ לחשבון-נפש ולריכוז רעיוני מתמיד. הישגינו במדינה בתחום המדע, הכלכלה, הטכניקה, הספרות והאמנות טעונים השקייה רעיונית ורוחנית שאינה פוסקת ועין פקוחה על אחדות האומה והמדינה ועל אחדות הציונות והסוציאליזם ההומאני.

הבה נתרכז עכשיו בשינוי שיטת החינוך האידיאולוגי, בייחוד בכל הנוגע לערכים ציונים-סוציאליסטיים. שינוי זה צריך להיות נועז ופשוט בעת ובעונה אחת. עלינו למצות בטוּב טעם ודעת את כל החוקים, הציוויים, ההוראות והעצות המפוזרים בשפע בתורה ושנויים בדברי הנביאים ומשולשים בתלמוד ובספרי-הגות עבריים אחרים, וללמדם לדור הצעיר שלנו בדרכים חדשות: בספרי-לימוד שיחוברו בניקוד לתכלית זו על ידי מלומדים ופדגוגים מוסמכים. ודאי, היה טוב אילו אפשר היה לתקן את הדבר הזה באמצעות תכניות הקרובות אלינו וסניפי מפלגת העבודה ויצירת חוגים ללימוד זה. משימה מיוחדת מוטל על מורי התנ“ך בכל בתי-הספר, שענין זה קרוב לליבם, היכולים לכוון את פירושיהם בשעת לימוד התנ”ך לכיוון הרצוי להם. הנסיון מוכיח שהנוער שלנו מושפע מלימוד התנ"ך, וכל הציוויים ההומאניים שבו מתקבלים על דעתו ביתר פתיחות מאשר סיסמאות לועזיות. יראת הכבוד מפני המקרא ומפני האומר נוטעת בלב הקורא ובאוזן השומע הד חי וערני לנאמר ונימזג בדם ובנפש. לפיכך נראה לי, שהחינוך הסוציאליסטי-ההומאני ישכיל רב-יתר להשפיע על הנוער והעם אם יוגש לו בכלים עבריים מקוריים, שהיו שמורים ומקובלים דורות רבים ועמדו באמיתתם. ושוב: הם יסתייעו גם בהגות הסוציאליסטית האוניברסאלית של זמננו, ובמונחיה ומושגיה, ומבחינה פדגוגית תהיה כאן השלמת הידע וביצור הרוח.

ד    🔗

ואביא כאן הדגמות אחדות בלבד: המקרא והספרות שלאחריו מלאים שבח על העבודה והמלאכה. “ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך” – נאמר על הר סיני. ובמכילתא (יתרו י"ט) אמר רבי: “כשם שנצטוו ישראל על מצוות-עשה, כך נצטוו על המלאכה”. או: “יגיע כפיך כי תאכל, אשריך וטוב לך”. אני מבקש לשים לב למלות השבח: “אשריך וטוב לך.” יש בסך הכל חמש פעמים “אשריך” בתהילים. ופירושה איננו רגיל אלא מיוחד בסוגו. כי אין כאן כוונה להוכיח את הערך החמרי של עבודה עצמית, הנותנת לאדם את מלוא הרווח, אלא יש במלה “אשריך” רמז ברור ליתרון הנפש של העובד, שעבודתו מעשירה אותה ומוסיפה לו תבלין סודי. מימרא אחרת בתלמוד מסייעת לפירוש זה: “גדול הנהנה מיגיע כפיו יותר מירא שמים”. וכן מצויים עשרות ניסוחים אחרים, המעידים, שלא כעמים אחרים בדורות ההם, שראו בעבודה ענין לעבדים, נתקדשה המלאכה בישראל ככוח יצירה, בבחינת “אשר ברא אלוהים לעשות” שאין בריאה בלי עשייה.

הוא הדין בעקרון השוויון. הרקע לכך הוא הפסוק הנפלא החוזר כמה פעמים בספר בראשית: “ויברא אלוהים את האדם בצלמו”. ולפי שכל בני אדם נבראו בצלם אלוהים, הרי הם שווים, וכל אחד מחייב בכבוד זולתו. מכאן “ואהבת לרעך כמוך”. ואין הכוונה רק לרעך היהודי, שכן כך כתוב במפורש: “וכי יגור אתך גר בארצכם לא תונו אותו: כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר אתכם, ואהבת לו כמוך” (“ויקרא” י"ט). אפילו רעיון האכספרופריאציה מצוי במקרא. הכוונה לחוק השמיטה והיובל: וכך נאמר: “ושש שנים תזרע את ארצך ואספת את תבואתה ובשביעית תשמטנה ואכלו אביוני עמך”. זהו ביטול חלק של הקנין הפרטי. ביטול זה ברור רב יתר בחוק היובל. “והארץ לא תימכר לצמיתות, כי לי הארץ, [ – – –] ובכל ארץ אחוזתכם גאולה תיתנו לארץ” (ויקרא, כ"ה). ואין אלה אלא רמזים לפירוט הגדול של נושאים, הנדונים בתנ"ך ובתלמוד, העשויים לסייע לנו בחינוך האידיאולוגי הסוציאליסטי בקרב הנוער והעם. אולם פירוט זה מחייב חיבור ספרים, שצריכים להיכתב על ידי מומחים ולהיות נפוצים כרבי-מכר וכאוצרות חינוך.

ה    🔗

אולם רבים משמיעים ספקות: הן כל אלה נאמרים ומוּצעים במסגרת הדת ובשם אלוהים. ואין זה לפי רוח הזמן. ומובע החשש, שצורה זו עלולה להרחיק את אלה שאינם דתיים ואינם מוכנים לקבל את הדברים כדרך-חיים להווה. זהו, לדעתי, פחד שוא ומשפט קדום. שיבתנו לציון, תחיית שפתנו והקמת מדינת ישראל, קירבו את רובנו למסורת ולמקורות ביודעים ולא ביודעים ושיוו להם פנים חדשות וטעם רענן. וברצוני רק לרמוז על האפשרות לפגישת-אחווה ופשרה של שתי רוחות-זמן ושל שני דמיונות יוצרים: של ישעיהו הנביא ושל בנימין זאב הרצל. ידועה לנו יפה נבואת אחרית הימים של ישעיהו בן אמוץ שאקרא כאן עיקרה:

וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית-יהוה

בְּראֹש הֶהָרִים, וְנִישָׂא מִגְּבָעוֹת, וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיים.

כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר-יהוה מִירוּשָׁלָיִם

וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִים וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים;

וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת;

לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל-גוֹי חֶרֶב, וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה.

זוהי אוטופיה לאומית-אוניברסאלית, תמציתית, אבל רבת שׂגב וחזון שאין דוגמתה בעולם. והנה בא ד"ר הרצל, איש ההוֹוה המודרני, ואומר בלשון זמנו, וראויים דבריו לקשב רב:

“היום”, אומר הרצל, “מנצנצת בי המחשבה שאני פותר אולי הרבה יותר משאלת היהודים בלבד, אלא יותר מכן, את השאלה הסוציאליסטית. שכן במקום ביצת העוולות, שעברו בירושה, הריני מעמיד את הסיכוי ליצירת חברה חדשה, העתידה להיווסד על קרקע בתולה. הארץ תשמש גם “מֶכָּה” לאמנויות היפות, שכל העולם התרבותי יעלה אליה לרגל: מפעלי יהיה רכוש יקר וקיים לכל האנושות, לכל העמים כולם, ולא ליהודים בלבד”. והוא מסיים: “זאת צוואתי לעם היהודי: יסדוּ והתקינוּ את המדינה שלכם באופן כזה, שהנכרי היושב בקרבכם יהא רואה את עצמו כבן בית”. ¹

בדמיון יוצר, באהבת האדם, בנפש הומיה, בתבונה רבה ובסגנון שהוא מלאכת-מחשבת צייר לפנינו ד"ר הרצל תמונת עתיד שׂשׂגונית לאומית ואוניברסאלית של מדינת היהודים וחברה חדשה, שכולה על טהרת החולין ואין בה כל סימן-היכר תיאולוגי. ההקבלה לנבואת אחרית הימים של ישעיהו עולה מאליה בדבריו וממחישה את התשובה לכל החששנים הנרתעים מפני שם אלוהים המחובר לכל דברי התורה והנביאים וציווייהם: תקופה תרופה וסגנונה, דור דור ומוריו המוסמכים המנחים את העם. ולא עוד אלא שגם הדורות לאחר המקרא שינו לא פעם, ובמפורש, את כוונת המקרא. בספר שמות אנו קוראים “עין תחת עין”, כלומר, מי שהיכה עינו של חברו עונשו שאף עינו תוּכה, היינו, העונש הוא מידה כנגד מידה. והנה במסכתא בבא קמא עוקרים עונש תורני זה מן השורש, ובקול גדול, כמעט בזעם, אומרים: לא יעלה על דעתך עונש כזה, אלא מכה העין משלם בממונו. וזוהי רק דוגמה אחת מני רבות. על אחת כמה וכמה שגם דורנו רשאי לשנות ממטבע המסורת ולהתאים את הדברים ברוח זמננו. ויש אפילו היתר מפורש: “אין גוזרים גזירה על הציבור אלא אם רוב הציבור יכול לעמוד בה”. כך הסתגלו גם הקדמונים לרוח הזמן, ולא זו בלבד שלא עיוותו את כוונת התורה, אלא, אדרבא, נתנו לה זכות קיום נצחי, כך עתידה חזרתנו למקורות ההומאניים שלנו לעשות את הערכים הסוציאליסטיים לערכים חיים ופועלים, המעצבים את המציאות האישית והחברתית המתהווה.

לשם כך יש צורך להקים תנועה בארץ, שתראה בהגשמת התכנית הזאת מטרה חינוכית עליונה ותכופה. בדרך זו נוכל לפחת נשמת חיים באידיאולוגיה הציונית-הסוציאליסטית.

1985