קינגסלי אימיס

כאשר נתפרסם לפני שנים אחדות חיבורו המעניין של קינגסלי אֵימיס על ספרות ה’סיינס־פיקשן' בלטה בו, בין־היתר, תיזה עיקרית ומרתקת: עלילות הדמיון המדעי חרגו כבר מזמן מתחום ‘ספרות מקצועית’ גרידא (זו שנמנים עליה קבצי הבלשים, השדים והזוועות, ה’מערבונים', קונטרסי ספורט והרפתקאות למיניהם) והחלו למלא בהדרגה תפקיד של תחליף לאגדה ולפלא: הם באו לרוות צמאון אינטלקטואלי למשהו שמעל למציאות היומיומית, החברתית או הנפשית, השטוחה והרדודה. אמנם, מוזר ומפתיע במבט ראשון, שדווקא ז’אנר סיפורי, אשר צמח מעיקרו מהריאליה הטכנית של התקופה החדשה, מגלם קואורדינאטות של ציפיה וקווי־היכר של געגועים לעבר איזו מציאות סמויה וחלומית. גם אימיס משיב על כך רק תשובה חלקית מתוך ציור פאנוראמה של ה’סיינס־פיקשן' בימינו. אולם דבר אחד ברור: חלפו הימים כאשר ה"דמיון המדעי" היה מונח בקרן־זווית בין יתר הסוגים ה"מקצועיים" של רומאן זעיר לגוניו. כיום ראוי ז’אנר זה לתשומת־לב רצינית בזכות כמה יוצרי־אמת והמשמעות הסוציולוגית והתרבותית הנרחבת הנודעת לו בעשורי־השנים האחרונים.

ז’ול וורן

ה. ג. וולס

ראשית, צריך לזכור, כי ספרות הדמיון־המדעי התרחקה בימינו מרחק רב הן מהקלאסיקנים שלה, ה. ג'. וולס האנגלי וז’יל וֶרן הצרפתי והן מרמת אותו המבול של ‘קומיקס’ אמריקניים והתקופה בין שתי מלחמות־עולם, שנמשך במידת־מה גם היום ומהווה מזון רוחני לשכבות מסויימות של נוער מתבגר בצד עלילות ג’ימס בונד ו’סופרמנים' אחרים. אם ברצוננו לא להתחיל את סקירתנו דווקא מהקוטר ההמוני של ה’קומיקס', מן־הדין לציין, כי אין כסיינס־פיקשן לאפשרויות של מיטב האינטלקטואלית והסופיסטיקציה, מחד גיסא, ולאפשרויות שקיעה בתחום הרפתקה ועלילה תפורה בחוטים גסים של אדם־עליון, קרני מוות והמצאות מכשירים (gadgets) למיניהם, מאידך גיסא. העלילה ההרפתקנית ביותר עשוייה להסתייע ולהצטייד במסגרת הסיינס־פיקשן בכלים טכניים מבריקים לעילא־ולעילא ולבוא כתחליף לעומק ולדקות עיצוב. מצד שני, המאמץ האינטלקטואלי, הכרוך בציור עולם שונה מעולמנו, מרחיב את הדעת, גם כאשר הינו מסתמך הסתמכות יתירה על טכנולוגיה ועל עלילה. הדמיון־המדעי עשוי, איפוא, לפנות להמונים הנבערים ביותר, המעריצים העיוורים של ההרפתקה הטכנולוגית, ממש כפי שאוחז הוא בחבלי קסם את הקוראים המשכילים והמעודנים ביותר.

 

הרוח הטכנולוגית    🔗

בוודאי אין זה מקרה בלבד, שז’אנר הדמיון־המדעי פורח היום דווקא בשתי מעצמות־העל הגדולות: ארצות־הברית וברית־המועצות. הרוח הטכנולוגית הממריאה של שתי התרבויות האלה, המקיפות כל אחת בפני עצמה יבשת שלמה, יצרה לה ספרות שעשוע והרחבת גבול כצלמה, השלכת דיוקנה תוך־כדי שינוי לעבר אופק חללי וזמני נעלם, בפינות הנידחות ביותר של הקוסמוס. חרף כל ההבדלים בין הז’אנר הסובייטי והז’אנר האמריקני (הדמיון־המדעי הסובייטי – לרבות הפולני, הסאטירי או הפיוטי והיפה, של סטאניסלאב לֶם – מתרכז הרבה יותר בטֶכְנֶה האנושי) מבטאים שניהם מגמת סקרנות קובעת מתוך הודאה בפלאסטיות של המציאות האנושית, המושתתת על כוחות ייצור, מגמה ונטייה המבקיעות לעצמן דרך צרה יותר ביבשת אירופה הישנה, בצרפת או בגרמניה. בארצות אירופיות אלן בולטת ההשפעה של ספרות הדמיון־מדעי האמריקני – ואפילו צרפת, מולדתו של ז’יל ורן, נשטפה בשפע התרגומים מאנגלית. אבל גם בתחומי הלשון האנגלית סיגלו לעצמם בעיקר האמריקנים את מורשתם של ה.ג'. ולס ואולאף סטייפלדון והעבירו בעליל לא רק את ארועי השיא של הז’אנר, אלא בפשטות את רוב מניינו־ובנינו לארצות־הברית, אף־על־פי שגם באנגליה פועלים סופרים בלתי מבוטליס כקלארק¹ או וינדהם. נבחן, איפוא, קודם כל את ז’אנר הדמיון־המדעי בארצות־הברית (תוך השוואות מעטות עם ברה"מ² אנגליה וארצות אחרות).

סטניסלב לם

ארתור סי. קלארק

מן הראוי להזכיר שוב בהקשר זה, כי אספקטים רבים של ספרות הדמיון־המדעי משותפים לה ולז’אנרים ‘מקצועיים’ אחרים אך היא גם שונה מהם באופן עקרוני. כך, למשל, סיפורי הספורט (האיגרוף, מירוצי הסוסים, וכיוצא בהם), ה’מערבונים', סיפורי הריגול והבלשים, נסבים אף הם על ציר קבוע מסויים, תחום מסויים של פעילות אנושית, שרב בו יסוד תחרות ומתח: ובעיקר בולטת בו עלילה מרתקת, המסתמכת על עובדות מסוג מיוחד. צד ‘מקצועי’ זה משותף לספרות הדמיון־המדעי ולשאר הז’אנרים הללו. אמנם גם בין הסוגים הללו לבין עצמם קיימים הבדלים ניכרים. כך, למשל, מרותק סיפור הספורט בעבותות אל נושא התחרות והכושר האישי. המערבון מוגבל לתקופה מסויימת וחוקיות חוסר־החוק שבה תוך התמודדות על תואר ה’איש המהיר ביותר'. הסיפור הבלשי מושתת על תעלומה וסיפור הריגול על תעלומה, מתח וחשיבות מדינית מסויימת. ואילו סיפורי הזוועה, שאפשר להוסיפם לחברה מכובדת זו, תלויים בעליל בגורם הבלהה והחרדה, שהם מעוררים בנו (להוציא אולי כמה סיפורי־שדים נעימים עד־להחריד ומסורתיים בנימתם). כך גם סיפור הדמיון־המדעי נסב מעיקרו על חידושים טכניים, שרובם ככולם מצויים בעתיד.

ברם, ההבדל בין ז’אנר זה לבין שאר סוגיה ה"מקצועיים" של הספרות, מ’כלבם של בני באסקרוויל' עד שרלוק הולמס, בולט בכל־זאת יותר מן ההבדל בין סיפור ריגול ל’בלש', וכיוצא בכך. סבורני, שהבדל מהותי זה נובע קודם כול ממידת החשיבות המעיקה והמהממת שבנושאי הז’אנר. מובן, שגם ז’אנרים ‘מקצועיים’ אחרים עשויים – פרט למידת הבידור והמתח המציינת אותם – להעלות משהו שבחשיבות אנושית, כגון העמקה פסיכולוגית או עמידתו של האדם במצבי גבול קיצוניים של סביות³ וסכנה. בסיפור־ריגול נוספת לכך, לעיתים, גם תחושת חשיבות שבמשמעות מדינית. אולם מעיקרם מצויים כל הז’אנרים הללו דווקא משום “מקצועיותם”, משום הספציפיות הצרה שבהם, בשולי הבידור והמתח של החיים האנושיים בשטפם הרחב והעמוק. סיפור ריגול או פשע, שעניינו החברה הרוסית בימי הצאר, עשוי להיות מרתק לא פחות מעליליות טולסטוי ודוסטוייבסקי. אולם מובן, שלא נמצא בו לא את הפאנוראמה החברתית וחציורית של נופי רוסיה ולא את העומק החווייתי. ואילו הדמיון־המדעי מדבר לא על תחום צדדי של פעילות אנושית ואינו עוסק בבידור, אלא נסב, לפחות, גם ב’מקצועיותו' על בסיס הטכנולוגי והמדעי של הקידמה האנושית.

חשיבות עקרונית זו היא סגולתו של הדמיון־המדעי המודרני החל משני אבותיו: ז’יל ורן וה. ג'. וולס. ואילו יכולתם של סופרי הדמיון־המדעי לצעוד מעבר לגבולות, שהותוו בידי ז’יל וֶרן וה. ג'. וולס, מחייבתנו, להיזכר תחילה בארחות יצירתם של שני אבות אלו של הז’אנר בזמן המודרני. הדומים והשונים במידה מופלגת כל־כך.

 

האבות המייסדים    🔗

יצירותיו של ז’יל וֶרן ביטאו בדרך־כלל אופטימיזם מדעי ופוזיטיביזם חברתי הומאני הנישאים על חודה של המצאה. הממציא שלו, מייצג אופייני של הקידמה המדעית במאה הי"ט, הצעיד, על־פי רוב, את האנושות קדימה, למרות הסכנות הטמונות בזרויותיו ובניצול המצאותיו לרעה. ההמצאה, שעליה מבסס ורן את עלילותיו (למשל, הצוללת המפורסמת) היא מסויימת מאוד ומקדימה אך כימי דור את המציאות הטכנולוגית של תקופתו (אגב, כל תצפיותיו הדמיוניות של ורן נתאמתו באורח גאוני). החברה שהממציא האכסצנטרי מצויר על רקעה, היא החברה הבורגנית עם הקולוניות והאוקיינוסים שלה. עולם הדמיון־המדעי של ורן מביא קירמה מדעית אופטימית בד בבד עם סיפור־הרפתקאות (הומאני) על פני עולם מציאותי, הפתוח בפני נוער אירופי בן־זְמַננו.

אחרים לגמרי הם פני דברים ביצירתו של ה.ג'. ולס. ראשית, המצאותיו מרוחקות יותר. או גם דמיוניות שבעתיים, מאלו של ורן. מעניין, שהאמפיריזם הבריטי לא מנע ממנו להפליג יותר בדמיון מוורן, שהצטיין ככלות־הכול באיזה ראציונאליום גאלי. הרואה־ושאינו־נראה שלו, המסתייע בחוקי אופטיקה וצבע, מכונת־הזמן והנחיתה על הירח, אינם בגדר קידמה טכנית שבהישג־יד מיידי לגבי בני־דורו, למרות כל אווירת האופטימיות הוויקטוריאנית האופפת אותם. עכשיו, לאחר קרוב לשמונים ולשישים שנה, מתקרבים אנו רק לראשונה בשלוש העלילות שמנינו (הנחיתה על הירח). עניין הרואה־שאינו־נראה אפשרי, אולי, באופן תיאורטי, אך איננו לפי־שעה בטווח השגתנו. ואילו מכונת־הזמן נסמכת כולה על מושגים תיאורטיים, שאיש לא וידאם אל־נכון (אף כי בתחומי ספרות הדמיון־המדעי נהפכה הנסיעה בזמן לאחד הסוגים הנפוצים והפופולאריים בחלוקה הפנימית של הז’אנר). קווי־אופי דומים מציינים גם את ‘האי של ד"ר מורו’, רומאן המספר על ניסויים ביולוגיים והאנשת חיות, שרק חיץ דק מפריד בינם לבין ביהוּם אנשים. ‘האי של ד"ר מורו’ מאפיין גם תכונה אחרת של סיפורי ולס: העדר האופטימיות. הפגישה עם תרבות הַסֶּלֶנִיטִים, עברת־העתיד, השוקעת מאות אלפי שנים אחרי הספירה, שיגעון הרדיפה של הרואה־ואינו־נראה, חוסר האימון בניסויים ביולוגיים על מיזבח המדע – כל קווי־ההיכר הללו מרחיקים את ולס מהאופטימיזם היחסי של ורן. התרבויות המוזרות של הסלניטים ב’אנשים ראשונים על הירח', חברת הפחד ב’מכונת הזמן' והסגירוּת שב’אי של ד"ר מורו' גם אינן מצויירות על רקע חברה יומיומית. ולס נוטה לא פעם לצייר את העתיד המוזר כבעל חוקיות משלו. גם ב’הרואה ואינו נראה' וב’מזון האלים', שהדמויות יוצאות־הדופן (הרואה ואינו נראה, ילדי הענק) מתנועעות בהם על רקע חברה ויקטוריאנית רגילה, בולטת דו־משמעותה המובהקת של ההמצאה המדעית, היוצרת עולמות מוזרים מכפי כוח ניחושה של ההשערה ההומאנית. מכל מקום, יכול ולס להיחשב כפרקורסור אמיתי יותר של סיינס־פיקשן במאה העשרים מאשר ז’יל ורן מחמת שלוש התכונות שהוזכרו: תיאור תרבות שונה בחיק החלל או הזמן, ריחוקן של ההמצאות מהישג־ידינו ויחס של כבדהו־וחשדהו להמצאה המדעית בפני עצמה. המדע יכול להרוס ממש כפי שיכול הוא לבנות עולמות הרבה וההתפתחות המגוונת בעתיד לא תשוער לרוב בשפע הפתעותיה – אך הדימיון המדעי תיאר ויתאר את כולם. האפשרויות הפתוחות בפני הסופר המפליג לעבר הדימיון־המדעי מרובות ביותר ואינן מתמצות בתיאור ההמצאות השוטפות, שהקידמה הטכנית כמעט קירבה אותנו אליהן.

הצד המשותף בכל יצירותיהם של ה.ג'. ולס וז’יל ורן הוא, למרות כל ההבדלים הללו, כי העלילה נסבה על אירוע מהפכני אחד של קידמה טכנולוגית־מדעית במיסגרת מושגיה של חברה ליבראלית בת המאה הי"ט. שייכותם של סיפורי ורן למיסגרת הקידמה הליבראלית (או הראדיקאלית) ניכרת לעין ומקובלת מאליה. אולם גם כל מי שיקרא את “הרואה ואינו נראה” יחוש מן־הסתם את האווירה הוויקטוריאנית, האופפת, כאמור, את הגיבורים בין “פאב” לקלאב של ג’נטלמנים שוחרי ספורט ועתיקות כפריות. תפישה זו של אקלים ויקטוריאני אינה משתנה גם ב"כוכב שביט" של ולס או בכל הספקולציות הספנסריאניות והדארויניסטיות שלו, המתמודדות תמיד עם אקלים הליבראליזם הבריטי והצומחות ממנו תוך־כדי התמודדות זו גופה. חברה טוטאליטארית אמיתית בנוסח “1984”, או מסע בין־כוכבי, שמגלה מושגים חדשים לחלוטין של תרבות וחיים, או ראייה פאנוראמית ומדהימה בחזונה של ציוויליזציה גאלאקטית בקנה מידה של שנות־אור (בנוסח סטיפלדון, למשל) – כל אלה רחקו מולס ומורן באותה המידה עצמה: מ"ילדי הקפטן גראנט" ו"נמו" עד “אנשים ראשונים על הירח”. אין ספק, כי התמורות הטכנולוגיות, החברתיות והמדיניות המהירות במאה העשרים איפשרו גם פיתוח דמיוני מקביל בהשלכה לגבי העתיד.

ואילו ביצירותיהם של ולס וורן נסוך קסם של רעיונות ראשוניים ורוגע מסויים של עולם האתמול. ילדי הענק של ולס, שנזונו מ"מזון האלים", חיים עדיין במובנים רבים בלונדון של דיקנס ובני־זמנו. לא במיקרה גם אהוד כל־כך הממציא הראדיקאלי של ורן על קוראי ארץ הסובייטים: הרי הוא שייך הרבה יותר לתקופה זולה והקומונארים מאשר לעולם הצונן והנברוטי של הסיינס־פיקשן האמריקני.

 

קרני מוות ומפלצות ירוקות    🔗

מתוך "פלאש גורדון"

מנקודת ראותו של הקורא, זה האוהב המושבע של הדמיון־המדעי המהווה בשבילו כעין סם מעורר וקאטאליזאטור, אך עובדה מצערת היא, כי השלב המקשר בין אבות הז’אנר במאה הי"ט וראשית המאה הנוכחית לבין התפתחותו בעשורי־השנים האחרונים היו בעיקר מאגאזינים אמריקניים פופולריים, כתבי־עת מצויירים, למיניהם, הגדושים בתיאורי מפלצות מהחלל החיצון, האוחזות במששניהם (היינו בזרועותיהן המרובות) בלונדיניות מצווחות. במאגאזיני־הזוועה הפופולאריים הללו קם ושיגשג גזע שלם של יצורי־כלאיים בתחום ההפקר שבין נחש עקלתון לקוף הקדמון, מדינוזאורים פרה־היסטוריים שהוחיו לפתע עד קינג־קונג, אבי אבות כל שוכני הג’ונגל. איך החווירו על רקע זה דמויות השדים, ה-ghosts נוסכי הרוגע, המתנהלים בנימוס והנושאים את ראשיהם בידיהם, שאיכלסו את טירותיהם של אצילי אנגליה! (לנושא זה – פחדי הדמיון־המדעי מול בלהות־השדים ה"רגילות" – עוד יזדמן לי לשוב). מכל־מקום, עיתונות זו של מפלצות ופלישות לכדור־הארץ, שמיזגה לא פעם פחדים, זוועות ומין על פי התפריט של הטעם ההמוני, היתה במידה רבה אחותה של עיתונות בלשים־ופשע בפרוטה, גילגול אמריקני נועז ורב־תנופה יותר של “רומאנים למשרתות” ביבשת אירופה. “'aliens” הזרים מן החלל החיצון, תוארו תדיר כמפלצות סאדיסטיות ותוקפניות, הסובלנות ממאניה מינית על אף נמנעוּיות ביולוגיות ברורות. קרני־מוות דמיוניות למיניהן ושעטנז לא־יתואר של מושגי אבירוּת מימי הביניים ותיאורים ססגוניים של הוֹרדוֹת מונגוליות ותורכיות נתמזג עם אקדחים יורי קרני־מוות בנוסח ‘פלש גורדון’, תוך־כדי פגישות ועימותים בסיגנון דראקולה ופראנקנשטיין.

בתחום פורה של סיפורים לבני־נעורים בין דימויי המדען המטורף מחריב־העולם, הזומם במעבדה התת־קרקעית שלו, לבין טרזאנים וקופי־הענק ומפלצות ירוקות ממאדים, צמח גם ז’אנר הדמיון־המדעי המודרני. אפילו בימי “הנעורים המצוּפים זהב” והקיטש ההמוני של שנות העשרים והשלושים באמריקה, נתפרסמו במעבה הג’ונגל של המאגאזינים יצירות מופת שונות. גם רבים מ"כוכבי" הו’אנר של ימינו: סימאק וסטרג’ן, ברדברי, ואן פוגט והיינליין, נתגלו במאגאזינים אלה או צמחו בסביבתם, בשכנותם של סיפורי ספורט ומלחמה, בלשים ובלהה. גם היום יכול צייד בלתי נלאה, חוקר או אוהד מושבע של הסיינס־פיקשן למצוא כמעט בכל מאגאזין עתיק כזה משנות העשרים והשלושים “פנינה” אמיתית, סיפור המפתיע במעופו, בליטושו או בחזון העתיד שבו.

ריי ברדבורי

קליפורד סימאק

אולם ה"סיינס־פיקשן", כפי שמכירים אנו אותו בימינו, נתגבש, נתבגר והגיע לכלל הגדרה עצמית רק משנות הארבעים ואילך. ראשית עיצוב זו נובעת לא רק מכך, שבתקופה האמורה הופיעו השמות הקובעים בז’אנר עד היום (אלה שהוזכרו לעיל, וגם קאתנר וקלארק), אלא ביחוד מהעובדה שהחלוקות הפנימיות וסוגי־המישנה של הז’אנר קיבלו אז צורה, המוּכּרת עד היום. בין סוגים אלה הייתי מונה קודם־כל:

א: עלילות “טכניות” מעודכנות. כדוגמה עשוי לשמש לנו חלק מסיפוריו של ארתור ס. קלארק: ספר על כיבוש הירח. ספר על קיום תחנת חלל מאויישת ראשונה, ספר על נחיתה ראשונה על המאדים. אלו הן עלילות, הקרובות ביותר (מכל תחום־השוואה אפשרי) לרומאנים הטכנולוגיים הסובייטיים ולתיאור קונפליקטים אישיים על מיצבורי עוצמה טכנולוגית בנוסח האמריקני או של ס.פ. סנאו הבריטי. אמנם השוואה זו חלה רק על תחומים שאינם שרויים בעתיד של דמיון מופלג, על הצד הטכנולוגי והמינהל, הכולל ברומאנים אלה, המלאים עוצמה ויעילות ומאבק מתוכנן בקוסמוס. בתיאוריו המהווים השלכה ברורה לגבי העתיד, מקדים (והקדים) קלארק את זמן ההווה שלנו בתקופות שבין עשר עד חמישים שנה. תכונות המציינות את ספריו (ואת העלילות ה"טכניות" בכללן) הן בראש־ובראשונה ידע מקצועי ומדעי רב ותיאור מפורט עד־להפליא של הריאליה העשויה להתגלות בתחנת החלל, על הירח, במאדים. עלילותיו אלו של קלארק אינן מפליגות לקצות הדמיון האנושי וריבוא ממדיו, אלא מצטמצמות בפינת־קוסמוס זו, בחלל זה של מערכת השמש, הקרוב ביותר אלינו והמקיף אותנו בזמן שאינו עולה על ציפיותינו הטבעיות. לפנינו רק פיתוח מזהיר, אינטרפולאציה, של נתוני התפתחות מדעית בימינו כדין ציור ריאליסטי, או לעתים נאטוראליסטי, של העתיד. ציור ריאליסטי מעין זה של העתיד מרחיב את תשתית הממשות של נופינו הפיסיים ומבליט ביתר־שאת את מעמדו של האדם על רקע נוף זר, דינאמיות אמצעי הייצור ודממת האלמנטים, שתיקת יסודות עולם. כאן גם בולטת הפלאסטיות של המיבנה האנושי, הפסיכולוגי והחברתי, על רקע עובדות חדשות בחלל. אפשר גם לומר, כי בעוד שז’יל ורן המשיך בדמיון המדעי שלו את תקופת הגילויים הגיאוגרפיים הגדולים על פני כדור הארץ בעת המהפכה התעשייתית, שייכים סופרים כארתור קלארק בכל מאודם אל תקופת האלקטרוניקה והאוטומאציה, עידן־החלל הגרעיני, עיתם של לוויינים ושידור קוסמי מקצה מערכת השמש עד קצה. אבל גם הפלגות־דמיון אלו נתונות אצל קלארק במיסגרת תצפית מדעית מדוייקת, מפורטת וקצרת־מועד. עלילות טכניות מעין זו של קלארק מרחיבות קודם כול את הנוף הפיסי של הספרות (זה החומרי, הפלאניטארי, וזה של הַטֶכְנֶה, של כלי־הייצור) ופורצות גבול חדש מבחינה אסתיטית צרופה. הרחבת התשתית של הריאלייה הפיסית מבשרת כשלעצמה נופים בלתי־נודעים גם אם אין הישג זה “מנוצל” דיו מבחינת העומק האנושי. אולם תיאור חדש של עולם מדעי ונופים לא־ארציים מקביל לעיתים להישגי פוטוריסטים וסוריאליסטים בציור, פיסול ושירה. בעלילות הטכניות שלו – לא פחות מאלו של קלארק – יודע סטאניסלאב לֶם הפולני להעניק לנו לעיתים יופי נדיר של נופי כוכבים, תנועה מהירה ופרציזית של מיקרו־מכשירים וספינות חלל, רובוטים, ויבראציות לא־ארציות ונסיעות בחלקים אחרים של היקום. (אולם אצל קלארק ולֶם קיים גם סוג־סיפורים אחר: מטאפיסי־שכלתני ומטאפיסי־לירי).

 

עימותים אסתטיים    🔗

העלילה הטכנית מרחיבה. איפוא, את גבולות הריאלייה המתוארת ויוצרת עימותים אסתטיים שלא נודעו קודם. היא גם חושפת את מעמדו של האדם בסכנות ובמצבים קיצוניים בל־ישוערו כאתגר קיומי בחלל. אולם מוטיב ההרפתקה והחידה, או הבעייה הטכנית המוּעדת לפיתרון, בולטים כאן יותר מאשר שאלות הקיום האנושי על רקע חדש. ההמצאה הטכנית גם איננה מתרחקת יותר מדי מהבסיס המדעי והתעשייתי הקיים בהיותה, כאמור, רק אינטרפולאציה כלפי שנים ספורות בעתיד. המחבר נזהר מלהעלות מושגים, שאינו יודע להסבירם עד תום, או שאינם מוחשיים במידה מספקת בעיני הקורא בן־הזמן. הנחיתה על כוכבי לכת אחרים למשל, או הקמתה של תחנת חלל קבועה, הן בהחלט בטווח השגתנו. גם הבעיות הטעונות פיתרון בטרם תתאפשרנה הצלחות נוספות של הקוסמונאוּטיקה ידועות לנו כמעט בפרטי פרטיהן. כאן מן־הראוי לספר אנקדוטה משעשעת ואמיתית, שעניינה סיפורי הדמיון־המדעי על הנשק הגרעיני, שהופיעו באותם שבועונים ועיתונים־בפרוטה, אשר הוזכרו קודם… ועוררו תשומת־לב מרובה של הפ.ב.אי. האמריקאי בתחזיותיהם המדוייקות על הפצצה. אנשי הביון ראו בכך הדלפת סודות ותרו אחר מקורות האינפורמאציה של המחברים, בעוד שלמעשה היו הסיפורים השונים על הפיצוץ האטומי וסכנותיו רק פיתוח הגיוני של ידע מדעי מצוי. לעיתים מחוברים סיפורי הדמיון־המדעי על־ידי אנשי־מדע מקצועיים (כגון קלארק או אסימוב) והינם מוסמכים ומתועדים לגמרי… פרט, אולי, לחוליית הביצוע האחרונה והקובעת.

אולם האמת ניתנת להיאמר, כי העלילה הטכנית, עם כל היותה הלגיטימית ביותר במלכות הדמיון־המדעי משום הנימה המקצועית והעניינית שבה, איננה עיקר מנינו־ובניינו של הז’אנר בימינו, ואף אינה חלקו המלהיב ביותר. בצידה מצויים תחומי־מישנה שונים ומתחרים. גם ז’אנרים מישניים אלה קיבלו עיצוב ממשי רק משנות הארבעים ואילך. כך, למשל, בולטת במיסגרת זו:

ב: האוּטופיה החברתית. ביצירות אלו הממשיכות מסורת מכובדת מימי סוויפט, דיפו, וולטר עד אורוול והאקסלי. אין הדגש מושם על השינויים במסד הטכנולוגי עצמו או על העלילה הישירה בעקבותיהםֹ, אלא על מהפכה סוציולוגית ופסיכולוגית, שבאה אחריהם. כך, למשל, בוחנים פול וקורנבלוט בסיפוריהם את הסבך, שעשויים להגיע אליו חברת הפירסומת המסחרית והאיגודים הפלוטוקראטיים בארצות־הברית – לאו דווקא מתוך טוטאליטאריות מוחלטת, אלא מתוך ריבוי, פלוראליזם, של צריכה ועושר. תיאורים אלה מקבלים לעיתים נימה סאטירית מובהקת כמו ב"סוחרי החלל" או באותו עולם הפוך, שאינו רחוק ממחקרים מדעיים מקובלים, אשר בו חברות הפירסומת קובעות את הליכי הייצור במקום לשרתם.

פרדריק פול

 

אוטופיה ואנטי־אוטופיה    🔗

מובן, כי יריעה רחבה של חברת העתיד והיגבים פסיכולוגיים של אנשיה תובעת יכולת־תיאור פאנוראמית, השונה במידה רבה מהדיוק המדעי של קלארק ב"מחצית הטכנית" של כתיבתו. כאן מתעוררת לגבי סופר הדמיון־המדעי דילמה עקרונית, שאינה קיימת לגבי עמיתיו בתחום הספרות ה’רגילה'. במידה שהוא מוכן להסתפק במעמד של סופר־שוליים מקצועי, בדומה למחברי ‘בלשים’, מערבונים מצוים, וכיוצא בהם, יכול הוא להצטמצם כדי שרטוט רקע המהווה רק צללית ותפאורה לעלילה דחוסה ודינאמית. אך דווקא בז’אנר מישני זה של אוטופיה או אנטי־אוטופיה חברתית מסוג ‘פארנהייט 451’ חייב הרקע להיות ממשי במידה שתתקרב, לפחות, לממשותו בעלילות רומאנים ממוצעים ורגילים (בעצם גם בתחומים בספרות). מאידך גיסא מלאכתו של מחבר רומאן או סיפור ממוצע מהסוג הקריא והרווח בארצות־הברית קלה לאין ערוך יותר מאשר במקרה של דמיון־מדעי. מחבר הסיפור ‘הרגיל’ יכול להשתמש – לפחות כבסיס ובנקודת מוצא – בתיאור העיתונאי המקובל, בכתבה ובעובדות. ואילו מחבר סיפור על העתיד חייב להפעיל את כל דמיונו כדי ליצור לא רק את הקונפליקט והעלילה, אלא גם את עצם הריאלייה המתוארת: בניין במאה השלושים, פרטי תלבושת, נימוסים ומינהגים. מידת ההצלחה בתיאור פרטי־הריאלייה הללו היא, כמובן, כמידת כוח הדמיון והכישרון הספרותי. על כל פנים, קיימים כמה סיפורים מעין אלה, המשכנעים בכוחם הסוגסטיבי המוזר עד כי נוף־העתיד המתואר בהם ממשי לא פחות מנופי תל־אביב או אירופה בהווה. כך, איפוא, רואים אנו, שהאוטופיה (או האנטי־אוטופיה) החברתית מהווה, אולי, את עיקר מניינו של ז’אנר הדימיון־המדעי החברתי תוך כדי היתקלות בשלל בעיות של תיאור רקע פאנוראמי בלתי־קיים ומשוער, התובע לעצמו את כוח המצאתו של המחבר בצד מעוף הפאנטאזיה והפיתוח העיקבי והצונן מנקודת־המוצא בהווה. אולם טעות היא להניח, כי אוטופיה (או אנטי־אוטופיה) כוללת ממצה ז’אנר חברתי זה מסגרת הסיינס־פיקשן. לעיתים יצירת סופר דמיון־מדעי איננה בגדר תיאור חברה שונה לחלוטין, אלא ציור גון־התפתחות מסויים, עיוות פרספקטיבי מן הקלים: למשל, אפשרויות בתחום אירוטי או מסחרי ותו־לא, במקום חזיון אפוקאליפטי. מגמה מוגבלת מעין זו מורגשת, בין היתר, בסיפורים סאטיריים שונים, המתייחסים בהסוואה סמויה או גלויה אל בעייה פולמוסית בולטת בהווה.

ג': סוג מיוחד של סיפורי־עתיד מקיפים ורבי־עניין, הניצבים בין עלילה טכנולוגית לבין תיאור חברתי כולל, הינם סיפורי המלחמה הגרעינית. הללו הם בעת ובעונה אחת “תיאור תוצאות המצאה אחת”, מוּסר־השכל וציור השמדה טוטאלית של האנושות או המחשת חייהם של שרידי האנושות המעוּותים לאחר השואה. אחדים מסיפורים אלה זוהרים כפנינים קלאסיות אמיתיות, גבישים של אימה ואזהרה. לא אשכח אותו סיפור בכתב העת ‘גאלאכסי’ מאת אחד האלמונים שבמחברי הז’אנר, המתאר ארבעה או חמישה סוגים של מוזחים', מוטאציות אנושיות מפלצתיות בעיקבות מלחמה גרעינית.

קשה לשכוח סיפור על ניסיון ריאקציה גרעינית חדשה שעקרונותיה המאתמאטיים הובאו בכתב־עת מקצועי, ורק חמישה אנשים בעולם מסוגלים להבין את הטעות בחישובים, שמשתמע ממנה באופן מעשי, כי ‘תגובת־השרשרת’ לא תוגבל ולא תיבלם, אלא תאַכּל את מלוא רבדי הברזל של כדור־הארץ וְתַעֲלֵם בלהבות. המירוץ הדראמאטי למניעת שואה גרעינית משתווה במתח האצור בו רק עם הסיפור רב־העוצמה של אלפרד בסטר על נושא דומה: סכנות שימוש בדלק גרעיני לספינות חלל.

סיפורי המלחמה הגרעינית חדורים, מכל מקום. באימה ריאלית לחלוטין. הנובעת ממציאות ממיתה ודינאמית של פצצת מימן: מלחמת הטילים והטילים־נגד־טילים היא חלק מממשות יומיומית שלנו. ספרות המלחמה הגרעינית היא, לפיכך, פחות דמיונית מכל תחום אחר של הז’אנר. היא גם הדידאקטית ביותר – אפילו כאשר אינה מתיימרת להטיף מוסר השכל. אבל בסבך הטכנולוגיה המודרנית ממחישה היא רק את אחד הוואריאנטים של אפשרויות העתיד.

 

ארצות הברית של הגלקסיה    🔗

ד': שיפור הדמיון־המדעי הקלאסי והמובהק ביותר בדור האחרון הוא המיפגש עם ה"זרים". עם ה־"aliens", עם הנוכחות של ה"אחר" האמיתי. בחינת אין אדם לבדו ביקום. הפגישה עם ה־aliens בסיפורי היינליין או ואן ווגט, קלארק או לינסטר, וכל ריבוא עלילות גזעים זרים בקוסמוס, נראית באמת־ובתמים מכמה בחינות כלוז שבדמיון־המדעי. נקודת־הכובד מועתקת מטכנולוגיה אנושית ומתמורות מסויימות בתרבות האדם אל פאנוראמה קוסמית, שבה האדם מהווה רק חלק, לעיתים מבוטל ולעיתים חשוב, מהתמונה הכללית. תרבויות בין־כוכביות וקונפליקטים בין־כוכביים מאפשרים ראייה המפליגה הרחק מעבר לשלושת סוגי העלילות, שהוזכרו קודם. האתגר לדמיון הוא כאן חריף יותר. לתיאור סביבות פיסיות זרות והעתיד הבלתי־צפוי מתלווה כאן הצורך לצייר חיים שונים לגמרי מכל הרגל אנושי: ראשית, חיים בלי מחשבה, זנים ומינים ביולוגיים שונים בחלל הכוכבי – ולאחר מכן גם חיים חושבים… שמחשבתם והרגליהם שונים בתכלית מכל מה שהיסכַּנוּ עימו. כאן פתוח כר נרחב ביותר בפני הדמיון. אולם גם אז חייב דמיון זה להיות מדעי ולא מערבולת בלהות של שדים ורוחות או פאנטאזיה אוורירית ובלתי מוגבלת בסייגי הממשות. נניח לרגע, שמדובר בכוכב־הלכת צדק. יופיטר (צדק) הוא כוכב־לכת ענקי, שאפשר להטיל ריבוא כדורי־ארץ לתוך אוקיינוסי־האמוניה שלו ולא נודע כי באו בקרבו. כוחות־משיכה ענקיים מושלים באטמוספירה הגאזית שלו. האם ייתכנו חיים על כוכב־מפלצת מעין זה? ואם כן, הרי חייבים אלה להיות חיים שונים לחלוטין מאשר על כדור הארץ, כאן פתוחות בפני כותב הסיינס־פיקשן אפשרויות־דמיון רבות: אולם בתנאי שגם הוואריאנטים הדמיוניים ביותר יושתתו על נתוניו המדעיים והשקולים של הכוכב צדק. גם כל התיאוריות הדימיוניות על אופי החיים נבחנות בגבולות ההסתברות המדעית. אולם הדילמה הבסיסית לגבי חיים על כוכבים אחרים נתפשת בחלק ניכר של הסיפורים הללו מתוך אספקט חיובי: האדם אינו בודד ביקום. ההתנכרות והבדידות אינן נבחנות כאן רק על רקע ה"דממה של יסודות עולם'' וחוקי הכובד וה"מישוואות הצוננות" שלהם, אלא גם בעת פגישות עם הזרוּת הרווחת בתחום האורגאני לא פחות מאשר בתחום הדומם. אין צורך לומר, שגם כל המדיניות וחלומות הכיבוש האימפריאליים מועצמים ומופלאים שבעתיים בין הכוכבים. מי מהקוראים ישכח את הטרילוגיה המופלאה של איזאק אסימוב על ‘המוסד’, מכון קוסמי שנועד למנוע את התפוררותה של ממלכת האדם על פני הכוכבים. ואם כך דינן של ממלכות כוכביות, המנוהלות על טהרת בני־אדם בעתיד (ואפילו עברו בני־אדם אלה מוטאציות שונות), אימפריות כוכביות של גזעים לא־אנושיים או ‘מעורבות’ – על אחת כמה וכמה. לעיתים מלהיב מאוד חזיון ארצות־הברית של הגלקסיה המאגדות את כל הגזעים התבוניים תחת כנפי שלום נצחי. בתיאורים אלה מצטיין, בין השאר, ארתור ס. קלארק הבריטי במחצית השנייה, ה’לא־טכנולוגית', של סיפוריו. גזעים אנתרופואידיים, יצורים בני־תבונה המזכירים לטאות או כל צורת־חיים אחרת, שאתה רק מסוגל להעלות על הדעת, ישוּיות סימביוטיות או אלו המתפקדות כתאים של אורגאניזם אחד, מצויים במחיצה גאלאקטית משותפת ולומדים לחיות יחד בעולם המוזר מכל השערה או ניחוש. רעיון הומאני (או שמא לומר: גאלאקטי?) מפעים של קלארק אומר, כי זרוּת הצורה איננה חייבת להיות זרות התוכן והמחשבה, וגם זרות אחרונה זו איננה צריכה להיות בהכרח זהה עם איבה. ההשקפה הידועה של קאנט על ‘ישים בעלי תבונה’ באשר הם חוגגת את נצחונה השולי אצל קלארק בוויזיות הגאלאקטיות שלו. מבחינה זו קלארק הוא יורשו של אולף סטייפלדון הסקוטי, מחבר ספרים כ’בורא הכוכבים' ו’אנשים ראשונים ואחרונים'. גם סטייפלדון, יוצר גדול בזכות עצמו וכעין מניח גשרים בין ה.ג'. ולס לבין דמיון־מדעי מודרני, חוזה אחוזה קוסמית כתכלית האבולוציה. אולם אצלו בולט אפילו יותר מאשר אצל קלארק יסוד הגותי־פיוטי, המעבירנו בעצם לתחום ה’סיינס־פיקשן הפילוסופי'.

 

‘הזר’ – השונה והדומה    🔗

הזרוּת של ה־’aliens' בדמיון־מדעי אינה חייבת, איפוא, להיות זרות של בלהה – גם כאשר ראשיתה בבלהה. אבל מצויים באמת סיפורי aliens פסימיים רבים, המתארים את כל התגלוּיות הפחד והאימה שבמגע עם היסוד הבלתי־אנושי. חלק מהסיפורים הללו גובל בפשטות בסיפורי זוועה (horror tales) בלבוש סיינס־פיקשן. ברם, במרחק מקוטב הבלהה מצויים גם סיפורים ‘נייטראליים’ רבים וטובים, משעשעים ומרתקים, הנבחנים קודם־כל ביכולתו של המחבר ליצור ולמסור איפיוּן משכנע של ה’זר' – לא כזולת אֶכזיסטנציאלי ולא כגילגול שד מימי־הביניים או מפלצת מיתולוגית, אלא כיצור חי ונושם (אף כי לא תמיד חמצן), השונה מאיתנו עד להדהים ודומה לנו בעת ובעונה אחת. סבורני, כי ה’מומחה' בסיינס־פיקשן לגזעים זרים בין הכוכבים הוא רוברט שאֶקלי, מספר בלי יומרות ורצינות גדולה – או, על כל פנים, בלי הישגים הגותיים ואסתטיים גדולים (אם לא להביא במניין את סיפורן ‘המשיב’). הוא יודע לספר בהומור שנון על מיפגשים בין בני אדם לבין aliens ולתאר את האחרונים בפרטי־פרטים מדהימים של גוף ומחשבה. לא פעם מסופר הסיפור מנקודת ראותם של הזרים ולא מנקודת ראותנו שלנו, כגון בסיפור המשעשע ‘לצוד מיראַש’, שבו מתברר רק בהדרגה, כי הנערים המופיעים לפנינו הם בני איזה גזע־לטאות מוזר, והחיה המוזרה שבעתיים, שאת עורה מתכוונים לצוד, היא האדם, וה’עור'… אינו אלא מַדי חלל!

יכולתם של סופרים כשאֶקלי לעצב זרוּת לשמה שומרת בוודאי על האופי ה’מקצועי' (שלא לומר ההרפתקני־בידורי) של הז’אנר. אבל גם צד הרפתקני־בידורי זה מעניין בדרך־כלל בסיינס־פיקשן יותר מאשר ב''בלשים" או בסיפורי־הריגול הרגילים. אמנם גם סוג מישנה זה (ה') של ספרות הדמיון המדעי, המעתיק לתחום נרחב יותר בעתיד עלילות של בידור, ריגול ו"בלש", מקבל מימד אינטליגנטי חדש. סוף־כל־סוף עשוי כל אחד מאיתנו להיאנת רגע אחד ולומר בעת קריאת עלילה בלשית: “מה לי וליהלומיה של הזקנה הנרצחת?” גם סיפורי־ריגול מוגבלים לתחום היסטורי ופוליטי נתון וידוע. אולם סיפור־בילוש אחר פצצה אטומית של כיס, שהוגנבה לכדור־הארץ ועלולה להחריב יבשת שלימה, הוא עניין אחר לגמרי מבילוש אחר יהלומים. או, למשל, סיפור־ריגול גרעיני (מהסוג המקובל בין מעצמות־העל) באיזה מימד כפול־אלף… אין תימה, איפוא, שסיפורי הבלשים' ואפילו מעשי הריגול, המקובלים נראים כמיושנים ללא תקנה בעיני חסידיו של הדימיון המדעי.

שלושת סוגי הז’אנר הבאים, שבכוונתנו לשרטט בקווים קצרים את תבניתם, רחוקים עוד יותר – מבחינת מעוף דימיונם וזרותם למחשבה האורתודוכסית – מהתנאים המקובלים של הסיפור והרומאן הרגיל.

אלה הם:

ו') מסעות בזמן ובממדים, ובעולמות מקבילים (alternate universes). ה.ג'. וולס ב’מכונת הזמן' הסב ראשון את תשומת־הלב, הבלטריסטית למסתורין של הזמן והעלה השערה חריפה בדבר אפשרות מסעות בזמן בדומה למסעות בחלל. כאן מתקרבים אנו כבר להפלגות־דמיון מוזרות ביותר בספרות הפאנטאזיה מזה ולסיינס־פיקשן פילוסופי ופיוטי מצד שני. הרי כל מסע בזמן או ב"מימד הרביעי" או ב"עולמות אלטרנאטיביים'' של אפשרויות, המתקיימים על־פי ההשערה זה בצד זה בשרשרת אינסופית (כמו ברומאן ידוע של אסימוב) איננו מסתמך על טכנולוגיה כלשהי, אלא על היפותיזות נועזות. סוף־סוף איש מאיתנו איננו יודע זמן מהו (וקיימות אסכולות־הגות הסוברות שלעצם השאלה אין ביסוס, מכיוון שלא ברור על מה היא נסבה). המסעות הגדולים בזמן כגון נסיונם של אנשי העתיד להגיע לאוסטריה בשלהי המאה הקודמת, על מנת למנוע את לידתו של היטלר או להפריע להמצאת פצצה אטומית על ידי אנשי מדע או מסעות שעשועים וציד הדינוזאוּרים של העידן המיזוֹזוֹאי, או “משטרת הזמן”, המנסה למנוע בוא תיירים בלתי רצויים, או מסעות מחקר של תלמידי היסטוריה מתקופה לתקופה, יוצרים פאראדוכסים רבגוניים, מביכים ומעניינים כל כך, עד כי הם מהווים בוודאי כר פורה ביותר למחבר ולקורא. גם העולמות האלטרנאטיביים, שבהם עשוי כל איש למצוא מסלול מקביל של חייו, נולדו על ברכי מושגים, שאין להם לפי־שעה “כיסוי” טכנולוגי; אולם הם מגלמים תכונה מובהקת של הסיינס־פיקשן: ההעזה לדון על הכל. גם בסיפורים ורומאנים, שנושאים שמות שיגרתיים כ’נסיעה אל קצות הזמן' או ‘שנת 1000000’ מופנה הזרקור בדרג פופולארי של עלילת מתח אל בעיות ואפשרויות. המקיפות אותנו מכל צד. אלא שאיננו רגילים להבחין בהן – ממש כפי שאין האדם בוחן, לרוב, את תשתית חייו. ברבים מהסיפורים הללו בולטת נימה מעניינת, שעיקרה הרהור כי חוסר הבנתנו בסוד מהות־הזמן לא ימנע מאיתנו כלל את המסעות בתוכו. איש לא בירר עד הסוף את מהות החומר או את מהות החשמל. אולם כולנו (או כמעט כולנו) אוכלים עוגות ומשתמשים בחשמל. אפשר גם שניכּלל (בדמיון מדעי או מחוצה לו) במנין בני־האלמוות בלי לדעת בדיוק את פשר החיים ואת מהותם. העובדה היא, על כל פנים, שנערים אמריקאיים רבים בולעים את סיפורי המסעות־בזמן כדבר טבעי ביותר בלי להפליג בתהייה מה הם התנאים המיטאפיסיים לכך – ולמרות שמבחינת הביסוס המדעי סוג־המישנה הזה של הסיינס־פיקשן הוא המסופק ביותר.

 

התמיהה המטאפיזית    🔗

ז‘) דמיון־מדעי פיוטי־הגותי. כאן, לדעתי, מצויה הפיסגה ונקודת הכובד של הז’אנר. אישים כסטייפלדון וסימאק, ראויים, בלי כל ספק. להימנות מבחינה מסוּימת בין טובי הסופרים (גם מחוץ לז’אנר הנדון) ולשמש מקור־השראה אמיתי. ביצירותיהם של סטייפּלדון וסימאק (או במקצת באלו של קלארק) משמשת העלילה, המבוססת על המצאה או על מצב חזוי בעתיד, רק נקודת מוצא או אינדיקאטור למצב אנושי מסויים, להכרעה מוסרית או לפגישה עם זרותו המופלאה של העולם. מי שקרא את אולאף סטייפּלדון או את קליפורד סימאק לא ישכחם עד מהרה. כך, למשל, בלתי נשכח הוא סיפורו של סימאק במחזור ‘עיר’ שלו על בני־אדם, שנאחזים באדמת יופיטר. הרי ברור, שעל פני כוכב־לכת אדיר כל כך מוגבלים חיי אדם ונוכחותו בתחום תחנת־חלל מוגנת היטב, שגם קיומה מתאפשר רק הודות לגאונה המדעי של האנושות. אבל נמצאת דרך לשנות דמות אדם ולהופכו מבחינה חיצונית ליצוּר, השוכן במערבולות האמוניה של הכוכב הגיגאנטי. החוקר ייצא בדמותו הגופנית החדשה, המתואמת לתנאי הכוכב, ינוע על פני סביבה העוינת כל־כך לאדם, ישוב לתחנת־התצפית ולדמותו האנושית הרגילה וידווח מכלי ראשון על המתרחש (רעיון זה של התאמה ביולוגית בין האדם לנסיבות החדשות מפתח סימאק בעוצמה רבה גם בסיפור אחר). דא עקא, שאיש מבין חוקרי תחנת־התצפית איננו חוזר. מנהל התחנה שולח גם את כלבו דרך ה’מֵמיר’: מכשיר השינוי הביולוגי, שהופך את דמותו; וגם הכלב נעלם במערבולות הגאזים הקטלניות של כוכב הצדק. לבסוף מחליט מנהיג המשלחת גופו לצאת ולהסתכן לבדו בשינויי הדמות ובהרפתקה בחוץ. תגליתו הגדולה והמפתיעה היא (כמובן) שבדמותו החדשה אין הכוכב מערבולת ענקית של מַסות קטלניות ואֵדים מרעילים, אלא שדה תחושות מרגשות ומפעימות, שלא שוֹערו. עכשיו ניצבת גם בפני החוקר הראשי הדילמה בין החובה לחזור לאנושות לבין הרצון להישאר בשדה־ההתנסוּת החדש.

סיפור זה מייצג בוודאי תכונות־היכר מובהקות של דמיון מדעי מַפעים. הוא מושתת על ההתפתחות הטכנולוגית בעתיד (נחיתה על כוכב הלכת, למרות שהוא מרחיב במקצת תחולה טכנולוגית זו בדבּרו על מחקר במקום בעל כוח־כובד מַצמית). הוא מרוכז סביב עלילה מרתקת ודינאמית; למעשה הינו במובנים רבים סיפור מתח. עד כאן צד הדמיון המדעי ה"מקובל" יותר. אולם הסיפור הזה מציב בפנינו גם מצב מפתיע ומדהים, שלא שיערנוהו תחילה על־פי עצם החוקיות המדעית. מצב זה משנה בבת אחת את כל הפרספקטיבות שלנו. הוא גם מדריך את מנוחתנו ותובע מצידנו החלטה אנושית מובהקת. התמיהה המיטאפיסית – או אם תרצו: האֶפיסטמולוגית; ההחלטה ההומאנית, הערכית; מצב של השלכה מדעית וטכנולוגית לעתיד; סיפור בידור והרפתקה; כל אלה מתמזגים יחדיו בשלימות אחת. גם חברתו של קלארק, השרויה לא פעם בערפילי־העתיד הזהובים של הבילניום, ממַצה אפשרויות שונות של החלטה ערכית וגזירת־דין הגותית. או, למשל, סיפורו היפה של שאֶקלי על ‘המשיב’ (‘The Answerer’) – מחשב שהושאר ביקום שלנו על ידי גזע, ש’נפרד לכיוון בלתי ידוע לאיש', היודע לענות על כל השאלות. שלושה סוגי ברואים (אשר בני־אדם הם, אגב, רק השלישי מביניהם) מחפשים ומוצאים את “המשיב”. ענק מאקרוקוסמי אחד מחזיק את המחשב לפניו, מבחין בו בקושי ושואל מדוע מתחילת הקוסמוס מלקט הוא ארגמן מבין קרני הספקטרוּם. יצורי גזע אחר מתבוננים במחשב הענקי, המתנשא מעליהם, ושואלים מדוע הכוכבים, שהם גרים במעמקיהם הלוהטים, קרים כל כך ומדוע קיים ''חוק התשעה־עשר'' (כל אימת שנפגשים שמונה־עשר מהם מופיע לפתע התשעה־עשר). שני חוקרים מכדור־הארץ, שמוצאים את המחשב, אשר נחשב קודם־לכן לאגדה. שוֹאלים על סוד החיים והמוות, בעיה שלא עיניינה כלל את היצורים בני־האלמוות משני הגזעים הקודמים. המשיב, הנראה להם כמסך בגודל מתקבל על הדעת, יודע, כמובן, את כל התשובות. אולם שאלותיהן של שלוש המישלחות הן חלקיות ומקוטעות מדי. הן מוזרות לא פחות משאלות קשות בתחום אסטרולוגיה או אלכימיה. קשה להשיב על שאלות חלקיות ולא רלוואנטיות. כך מתברר בהדרגה, כי על מנת לקבל תשובות צריך לשאול את השאלות הנכונות, המכילות כבר רמז לתשובות. כך נאלץ המחשב הגדול לזמזם לעצמו בעצב את התשובות הנכונות בלי שיימצא ביקום יצור חי המסוגל להבינן. גישתם של סימאק וסטייפלדון, קלארק (או שאֶקלי בסיפורו הנדון), אסימוב, ואן ווגט בחלק מסיפוריו, או היינלין, מעמידה בפנינו מדי פעם בעיות פילוסופיות ומשרה עלינו אווירת־פיוט הגותית או אקלים של החלטות מוסריות חמורות, שעה שכל הקיום האנושי שלנו תלוי על חוט השערה. אפשר מאוד, שחין־ערכם של הסיפורים הללו לא רק שאינו נופל מחשיבותם של סיפורים ורומאנים ממוצעים “רגילים” המיוצרים בשיטת־שרשרת של בידור, אלא אף עולה עליהם ובולט שבעתיים.

 

הממשות הרוחנית    🔗

ח') הדימיון־המדעי ה"מנטאלי". בתחום זה לפנינו סקאלה רחבה של נושאים ועלילות החל מתלפאטיה, המצויה על סף ביתנו, ועד מיגוון כוחות ה־E.S.P. (תפישה על־חושית). כאן אין לכאורה נגיעה אל המצאה מדעית במובן הרגיל (להוציא תחום נוירו־פיסיולוגי מסויים). הצד המדעי שבדימיון העלילה מתפרש לא כהמצאה טכנית, אלא כהתפתחות מנטאלית של הגיבור, הטעונה השלכות רבות לגבי סביבתו. סימני־היכר מעניינים בכיוון זה מצויים בספריהם של רובינסון (‘הכוח’) ובסטר (‘פני מועדות לכוכבים’). המרחבים החדשים של ההתפתחויות בעתיד אינם, כביכול, בתחום הטכני המסורבל של המכונות והחומר. אלא מותנים בהתפרצות המפתיעה של האיכות הרוחנית, המנטאלית, גילוי פוטנציות עצומות הגנוזות במוח האנושי, בין במיכלול הפסיכופיסי של האדם ובין ב"פסיכה" במובן הטהור. החומר והאֶנרגיה, החלל והזמן והתנועה בהם, עצם הריקמה העדינה של הכוחות העצומים המהווים ומרכיבים את הקוסמוס, אינם מנותקים, כביכול, מהכושר־הרוחני ומהיכולת הגנוזה באורגאן ההכרה שלנו, הנהפך ברגע המכריע (לפחות בסיפורי הדימיון־המדעי) ממשקיף סביל לגורם פעיל, לא רק בדרך־העקיפין הארוכה של המכונות וההשפעה על החומר, אלא בדרך הקיצור המפתיע של הפעלת ממשויות האֶנרגיה שמאחורי התופעות.

על נידבך ראשון של שליטה מוכנית בטבע מערים ומשתית, איפוא, הדמיון המדעי נידבך נוסף. קומה מנטאלית חדשה, של שלטון ה’פסיכה' האנושי. באחד הסיפורים היפים מהסוג האמור מופיעה משלחת מכדור־הארץ ונוחתת על כוכב רחוק עם תרבות פאסטוראלית של אנתרופּוֹאידים (יצורים דמויי־אדם). תרבות זו מפתיעה אותם בפשטותה. אולם תוך זמן קצר (ובעימות מדהים ומפחיד במידת־מה) מתברר לאנשי המשלחת, כי אין זו תרבות ש’לפני המכונות', אלא תרבות שאחריהן. בקטע־המַפתח מתגלה ובולט תמהונם של תושבי הכוכב הרחוק למראה ספינות החלל של בני כדור־הארץ. בראשית הסיפור מתפרשת תמיהה זו כהערצה לטכנולוגיה הארצית וכחוסר־ידיעה טכני בדבר טילים ומסעות חלל. אולם באחריתו מתבררת תמיהה זו כשאלה: ''האם עדיין משתמשים אתם במכונות כדי לחצות חלל?" לעיתים מתמזגים חזיונות־באספמיה כאלה של התפתחות מנטאלית בלתי מוגבלת עם אמונה עיקשת, שאין לשים שום סכר ‘מוחלט’ בפני הגניוס האנושי. בדרך־כלל ממלא בסיפורי סיינס־פיקשן את תפקיד ה’סכר' המדעי־אובייקטיבי גבול מהירות־האור. רק מעטים מבין מחברי הז’אנר מעיזים לפרוץ מסך־אנרגיה מקודש זה. הדמיון־המדעי ה"מנטאלי'' מעז כאן יותר מסוגי מישנה אחרים של הז’אנר מפני שכל גבולות־הספקולאציה פתוחים לפניו לרווחה. הדימיון־המדעי המנטאלי מייצג, איפוא, את הצד הנועז ביותר בשאיפה אל המוחלט. החומר עצמו נכבש על־ידי הרוח. אולם, מצד שני, הוא מושפע לא במעט על־ידי מה שמכוּנֶה כ"אידיאליזם הפילוסופי" של הפיסיקה המודרנית (ג’ינס, אדינגטון). הממשות היחידה היא רוחנית. הריקמה של החלל והזמן היא רק מַעטֶה דק על פני ממשותם של ישים רוחניים.

מכל מקום גם תחומים פשוטים יותר בהתפתחותו הרוחנית של האדם מיוצגים בדמיון המדעי ה"מנטאלי". ההיפנוזה והטלפאטיה, שהגיעו לאחרונה למעמד מדעי וכמעט־מדעי, וכל יתר ה"כישרונות הפראיים" (ניחוש העתיד, היכולת להעתיק עצמים שלא באמצעות גוף (טלקינזיס), ניחוש מקום מתכות ונוזלים. וכיוצא בהם) זוכים לעיצוב סיפורי נרחב. הוא הדין במוטאציות ‘רגילות’ או אלו הבאות בעיקבות ניסויים גרעיניים או מלחמה גרעינית גופה. לא פעם מסוּפר גם על הקשר בין גלי־קרינה שונים לבין מנת־המישכל הממוצעת. בסיפור ‘גל מוח’ של פאול אנדרסון מתוארת, למשל, “יציאתו של כדור־הארץ מתחום קרינה, שהיה שרוי בו במשך מיליוני שנים”. על־פי הסיפור מסתבר, כי תחום־קרינה זה אטם ומנע אפשרויות שכליות שונות של האדם. ואילו עכשיו… מזנקת מנת־המישׂכל הממוצעת מעלה־מעלה: החיות המפותחות מגיעות לדרגת הטיפשים שבנו, הווילינו⁴ חכמו בתחומים רבים והחכמים היו לגאונים מעֵבר לכל מה שידעה האנושות קודם לכן. מובן, כי “עולם חדש” זה מהווה אֶתגר מפעים לעטו ולדמיונו של המחבר ולציפיותיו הדרוכות של הקורא. אתגר כזה לא תמיד בא על סיפוקו. אבל בקטעים, שהדבר עולה בידי המחבר, נמצא גם הקורא מופעם ומלא מחשבות.

כל התחום ה"מנטאלי" מעורר לא פחות. ואולי אף יותר, מתחומי מישנֶה אחרים של הז’אנר הרהורים פילוסופיים וסוציולוגיים, הלובשים לא פעם אופי של אימה (או ציפיה) לקראת בואו של “אדם עליון” homo superior⁵, שהומו סאפיאֶנס הוא רק גשר ואסקופה נדרסת בפניו.

קשה למצות את העושר העלילתי והרעיוני הרב, הצפון בסיפורי הדמיון המדעי. גם רשימת סוגי־המישנֶה, שהובאה לעיל, מכילה רק ראשי פרקים מתוך שפע הפירוט האפשרי. לא פעם גובלים גם סיפורי הדמיון המדעי בדמיון כפשוטו, בסיפורי בלהות או מתח ספורטיבי, בעלילות שדים וריגול. המאגאזינים הקטנים בארה''ב לא פחות מהדמיון־המדעי הטכנולוגי היבש של הסובייטים עשויים לקשר בין מציאות ופאנטאזיה, בין טכניקה ופסיכואנאליזה, בין הווה ועתיד.

 

ספרות ‘אמיתית’ או תחום שוליים?    🔗

האם נודעת הצדקה להבדלה ברורה בין הספרות ה’אמיתית' לבין ספרות הדמיון־המדעי? כאן מוטלת על המבקר מלאכה קשה: המשימה של דיוק בהגדרות. לא רק ההבדל בין הווה לעתיד, אלא גם ה’מקצועיות' הספציפית והעלילתית של רוב סיפורי הדמיון המדעי מקרבים אותם, כאמור, אל תחומי השוליים שבצידי ספרות. אולם אמנות מופלאה של רבים ממחברי הז’אנר וחשיבות הנושאים המוּעלים לדיון ומתוארים בעלילה, מרחיקות את הז’אנר בכללו מרחק רב מתחומי־הבידור הפשוטים. אישים כסימאק ראויים לכתר סופרים לא פחות מרומאניסטים ממוצעים. ריי ברדברי האמריקני הוא תלמיד נאמן לאֶדגר אלן פוֹ לא פחות מאשר תלמיד של ה.ג'. וולס. סטאניסלאב לאֶם הפולני בוודאי אינו נופל מרוב סופרי ארצו. מכל מקום, אין ספק שזכותם של יוצרי הדמיון המדעי להיקרא סופרים רבה לאין ערוך יותר מזכותם המתיימרת של מחברי רבי־מכר למיניהם.

אולם מעל לכל משכילה ספרות הדמיון־המדעי לתאר ‘מפות חדשות של גיהינום וגן־עדן’ ומצליחה לצייר ולהציב אופקים חדשים בפני הדמיון האנושי, שנחתם בגבולות צרים ומצטמצמים של כדור־הארץ, אשר ניתן להקיפו בפחות מיממה. גן עדן וגיהינום, מיפלצות ומלאכים, גזעים אחרים ושונים עד־להדהים ודמויות הדומות לנו יותר משניתן לשער בנועזים שבחלומותינו, סודות הבריאה ויכולת ההרפתקה המתמדת, שוכנים בעלילות אלו ממש מאחורי הכותל של מסע בחלל. האדם ניצב בפני ההרפתקה הגדולה בתולדותיו ולא בסוף־פסוק של שיעמום בעידן טכנולוגי. הפליאה של ‘אודיסיאה’ ו’מסעות גוליבר' מצאה לה יורשים ראויים בדחף המפתיע של תימהון האסטרונאוּטים בימינו. לשווא יספרו לנו וישאפו לשכנענו, כי כובשי החלל יהיו מכונאים נעדרי דמיון. גם מבֵּין קפלי מצחם העבה תבצבץ תמיהה עיקשת למראה הכוכבים – ועימם ובעיקבותיהם יבואו מדענים, הוגים ומשוררים. הפליאה מקיפה אותנו מכל עֵבר, ואנו יוצאים לקראתה מנקודת האחיזה הראשונה שלנו על פני יקום. הגיבור האנושי מוצב כאן בתנאים חדשים: בלחץ ובמתח שלא שוערו קודם. עצם תנאי־היסוד ומיבנה עקרוני של הקיום האנושי נחשפים בעירומם בחינת בדידותו של רובינזון קרוזו, ועת המסעות הקוסמיים ממשיכה את העידן של הפלגות־הגילוי הגדולות על פני כדור הארץ. אולם לא רק הפראים חומי־העור או אדומי־העור וציביליזאציות עתיקות בלב ג’ונגלים וכוכבים מחכים לכובשי החלל, אלא גם הרוחות והמכשפים, הקיקלוֹפּים, המלאכים ויצורי השאול מ’אודיסיאה' עד ‘אלף לילה ולילה’. ממלכות המיתולוגיה לא פחות מממלכות ההרפתקאה לא פסו מקרב הארץ, או נכון יותר: מִבֵּין הכוכבים. החלל החיצון של מערכת השמש או של הגאלאקטיקה והחלל הפנימי של ה"פסיכֶה" האנושית מצפים עדיין לחוקרים. כל ההרפתקאות והאגדות, שנסו מכני הטכנולוגית המודרנית, מוּשבות לתחייה באמצעותה ברמות־מציאות גבוהות ועמוקות שבעתיים.

הדמיון המדעי משיב, איפוא, לספרוּת את תחומי האגדה וההרפתקה המוחלטת, שליווּה תמיד, אם לא במרכזיה הרי בשוליה. ממש כפי שליוו גיבורי ‘אודיסיאה’ – ולהבדיל לוציוס אפוליוס – ואת הספרות הקלאסית וה.ג'. וולס וז’יל וֶרן (בלי לדבר על ברובדיגנאג ועל ששת) את הריאליזם והנאטוראליזם של המאה הי"ט וראשית המאה שלנו – כן מלווה הדמיון־המדעי את ספרות מחצית־המאה בימינו, בין זו המודרניסטית ובין זו הממשיכה את הריאליזם. הוא מהווה חלק מנופי ספרות־זמננו, אף כי הינו מוכּר במטרופולין יותר מאשר בארצות הקטנות".

תכונות אינטלקטואליות מרתקות אלו עשויות לעניין גם את הקורא העברי בדמיון המדעי לכל סוגיו, מז’יל וֶרן וה.ג'. וולס עד הסיינס־פיקשן הנברוטי, הצונן וה־highbrow של מחברי שנות השישים: באלארד, בודריס וזלאזני. האימרה ‘שום דבר או אנושי אינו זר לי’ – בספרות כבחיים – עשויה להיות מוסבה במיוחד על ספרות זו: אחות צעירה ויוצאת דופן של הספרות ה’אמיתית'. על כל פנים, רבים מהסופרים מוצאים בדמיון המדעי כר נרחב ומקביל לדמיונם הם ומגלים בו אופקים בלתי משוערים. אמנם אין אהדה זו ללבוש אופי אֶכסצנטרי כגון הרפתקנותו של אלדוס האקסלי בתחום הסמים או להיתפש לחזיון־בלהה טוטאליטארי וכפייתי של ג’ורג' אורוול ב''1984. אולם נראה לי, כי הדמיון המדעי – לא פחות מאשר… עובדות מדעיות – מהוות חלק אורגאני מעולם מורכב, צונן ועתיר־אפשרויות של הרבע האחרון למאה העשרים, שלהפתעתנו אנו מוצאים בו לעיתים גם את עצמנו.

*

בעוד שבחו"ל מתפרסם שפע של חומר תעודי על ספרות המד"ב בצורת ביקורת ספרותית, מאמרים, ספרים ואף אנציקלופדיות שלמות – מעט מאוד חומר מסוג זה נכתב בארץ, אם בכלל. לכן נראה לנו חשוב להגיש לקוראי ‘פנטסיה 2000’ את מאמרו המקיף והמעמיק של גבריאל מוקד על ספרות המד"ב, שנכתב עוד לפני כ־12 שנים אך ספק אם הגיע לידיעת רוב ציבור קוראי המד"ב. המאמר ראה אור בשעתו על דפי כתב־העת הספרותי ‘מאזניים’, אשר ברבות הימים חדל להופיע.

גבריאל מוקד עורך כיום את ‘עכשיו’, כתב־עת לספרות, אמנות וביקורת.