סיפורו הראשון של שמעון רוזנברג, ‘מחפשים את מר נושטרטרש’ (גליון מס' 9) היווה חידוש מבטיח מבחינת תוכן וסגנון, ביחס למה שהורגלנו לו עד אז בשדה יצירת המד"ב העברית. לשמחתנו הגיע אלינו סיפור נוסף, מקורי לא פחות, פרי עטו של רוזנברג שהינו מזרחן בן 27, תושב רעננה, אסטרונום חובב ומשורר לעת־מצוא.
* * *
א. 🔗
“איננו מבינים את הסיבות שבשלהן הם פוחדים מאיתנו כל כך. הן איננו מסוכנים, אף לא הרענו לשום גזע בגלקסיה כולה. אנו מודעים להבדלים הפיסיים העצומים שבינינו לבינם. נכון, הבדלים אלו כביכול אינם ניתנים לגישור. אבל במובנים מסויימים אנו דומים להם. כל הגזעים דומים! אנו מורכבים מיסודות זהים וממולקולות די דומות לשלהם. גם לנו אורח מחשבה רציונלי ורגשות. אנו מסוגלים ‘לראותם’ ו’לשומעם'1 ולהתקשר אתם ללא שום פחד, ולא שאיננו יודעים פחד מהו. רגש זה אינו זר גם לנו.”
"אחד מטובי חוקרי הנפש של כוכב הלכת סֶנְג־הוֹמָה נפגש עם ניצול בודד ממשלחת של אנשי כוכבו, שנטרפה עליו דעתו בעקבות מגע קצר שקיים עמנו. את רשמיו מפגישה זו סיכם כך:
“לפחד אין שֵם, אין צורה, אין הסבר. אי אפשר להגדירו או להבינו. אין זה פחד מפני הבלתי ידוע כשם שאין זה הפחד מפני הידוע. אין זו אימה הנובעת מצורתם, שכן לכל צורה אפשר להתרגל. שמא זוהי האימה שמפני השתנותם המתמדת?”
“לא ברור לנו למה התכוון חוקר הנפש במונח ‘השתנות מתמדת’. האם התכוון לאמר שאין לנו צורה קבועה?”
"הם פוחדים מפנינו פחד מוות, עד שאינם מסוגלים לשהות במחיצה אחת עימנו או בקרבת מקום אלינו. לא די להם בקירות עבים החוצצים ביניהם לבינינו. פחד בלתי רציונלי זה, שאינם מסוגלים להסבירו, מונֵע מהם כל התקרבות פיזית לכוכבנו, או כל מגע בעל אופי דומה עם נציגינו, מחוץ לכוכבנו.
"אפילו שְמֵנו או מחשבה אודותינו מעוררים בהם חלחלה…
"ובכל זאת הם מודעים לחיוניות הקשר עימנו. באמצעות מערכות אוטומטיות לגמרי הם מקיימים עימנו קשרי מסחר ואף קשרי תרבות מסויימים, אם כי מוגבלים מאד. המסחר חיוני להם יותר משהוא חיוני לנו, שכן אנו מסוגלים לספק להם את שדרוש להם כאוויר לנשימה לצורך המשך התפתחותם. אולם המשך קיומו ופיתוחו של מסחר זה תלוי ביכולתם ליצור עימנו קשר בלתי אמצעי. צורת המסחר כפי שהיא מתנהלת כעת לא תוכל להוסיף ולהתפתח לאורך זמן. כבר עתה קיים צורך דחוף בהחלפת נציגים־שגרירים בינינו, שלא לדבר על כך שזהו תנאי בל־יעבור אותו אנו מעמידים בפניהם מסיבות ידועות.
“נסיון כושל לשלוח אלינו סוחר־מדינאי מטעמם נעשה לפני כשנתיים. נציג זה, שלדעתם היה אמיץ ונטול יכולת לפחד, נטרפה עליו דעתו מאימה תוך יומיים־שלושה מרגע נחיתתו, אף בטרם יצר עמנו מגע של ‘שמיעה’, שלא לדבר על ‘ראיה’. שהייתו במחיצתנו היתה כרוכה בבידודו המוחלט מבני מינו, שכן איש מהם לא היה מסוגל נפשית להצטרף אליו…”
*
ב. 🔗
"… אני זוכר את דלת הפלדה המחליקה ללא הגה לתוך הקיר. הוּצאתי ממחלקת אסירי העולם והובאתי אל משרד מנהל הכלא, מר סטפן שורצן, ממזר עליז, משכיל, קרח ועב־כרס, שעמו אני משחק לעתים שחמט באמצעות הויזיאופון. לידו, סמוכים לשולחנו, ישבו רופא הכלא, דר' דיו באו; פסיכולוג הכלא, פרופסור רצ’בסקי; המחשב האנושי־למחצה, אדמיניסטרטור הכלא, x־מרטין; ואדם נוסף שלא הכרתיו. מנהל הכלא נפנה אלי כשחיוך עצום שפוך על שפתי החלב והדבש שלו: “הואל נא לשבת בבקשה, רובי”. נימוסיו היו תמיד ללא דופי. הזר שבחבורה הציץ בי בסקרנות שהתקשה להסתירה. עניתי בשלב ראשון על השאלות הסטנדרטיות, המוכרות בוודאי לכולכם, שאותן פלט x־מרטין מפיו חסר השיניים, בטרם אמר לי המנהל: “הכר נא בבקשה את הפרופסור ש. רז, שהוא פסיכוניאורולוג ידוע. הוא קרא את תיקך וגילה בך התענינות. אנו מקוים שתוכל לסייע לו.”
הוא העביר בנימוס רב את רשות הדיבור לפרופסור הזר, וזה אמר בערך כך: “עיינתי בתיקך, כאמור. הנך מקרה מעניין מאד. אין זה סוד שאתה, אולי, האדם האינטליגנטי והמשכיל ביותר בכלא… אפילו פרשיית הרצח שלך מעידה על כך.”
פרשת הרצח שלי לא היתה, כזכור לכם, מעשה פעוט כלל ועיקר. סוף־סוף רצחתי, לשם משחק, עיירה שלמה באוסטרליה, באמצעות פצצת נייטרון תוצרת בית שהרכבתי לפני 11 שנים. אני עדיין שומר בתאי המפואר שבכלא את סרטי הטלעיתונות היפהפיים שתארו בפרוטרוט את פרשת גילוי העיירה על ידי שני טייסי מוניות, את מראה העיירה, שגויות היו שרועות ברחובותיה ובבתיה… את מהלך הזיהוי והחיפוש אחר הרוצח – אני – שנמשך כשנתיים, ואת משפטי שנמשך שנתיים נוספות. אחר כך היו נזכרים בי מידי פעם עיתונאים אלה ואחרים, שבאו לראיין אותי בכלא, לצורך הכנת כתבות אודותי, ואף לצורך כתיבת אותו ספר ביוגרפי שזכה להצלחה כבירה בעולם כולו ושהעשיר אותי עד מאד בשלוש השנים האחרונות…
אתם שואלים איך לא חטפתי פסק־דין מוות? הכל כתוב כאן בתיק. הוכח באותות ובמופתים שמבחינה קלינית איני אשם כל כך, משום שאני פסיכופט מסוג מסויים מאד. זה חתום לנצח בגֶנים שלי!
היכן הפסקתי? אה, כן. הפרופסור ש. רז…
“אנו זקוקים למתנדב,” אמר הלז.
“מתנדב לצורך מה?”
היהודי הזקן שאף לבטח הרבה אויר בטרם המשיך.
“מדובר בנסיוב שאנו מבקשים להזריק למתנדב בן־אדם… אתה מכיר את הדברים האלה. לעתים קרובות אנו מבקשים מאסיר עולם זה או אחר, שאין לו הרבה מה להפסיד, להתנדב לשמש שפן נסיונות לתרופה חדשה, רק לאחר שנוסתה בהצלחה על בעלי חיים, כמובן…”
“במה מדובר הפעם?” בכוונה קיצרתי בשאלותי.
ושוב שאף הפרופסור הרבה אויר בטרם יכל להמשיך. הדרך בה היסס לא נשאה חן בעיני, וסחתי באוזניו משהו בנוסח של – “בלון החמצן תמיד לשרותך, אדוני…” ולכן הוא התעשת סופית, ואמר, “לא מדובר בנסיוב חיסון נגד מחלות, אלא בניסויים שאנו עורכים באחרונה בנסיוב מסוג חדש, ודאי שמעת משהו אודותיו… המדובר בנסיוב נגד פחד…”
“אתה יכול לשכוח מזה,” סחתי, “לא אני!…”
הו, לא הייתי פחדן, אבל ידעתי בערך במה מדובר. אתם מבינים? לשלושה מתנדבים מאנשי כלא זה (ולא קיים כידוע כלא אחר) כבר הוזרק הנסיוב. הם מתו תוך 48 שעות. כך, פשוט, ללא כאבים עברו לעולם שכולו טוב… ולא רציתי להיות הרביעי.
ולכן לא הופתעתי לשמוע את תשובתם:
“אתה התקוה הגדולה האחרונה שלנו!” כך שרו כולם במקהלה אחת.
“למה שלא תנסו את הנסיוב על קוף־אדם או דולפין,” לעגתי להם. לא שלא ידעתי שהדבר אסור, בייחוד מאז שנחקק לפני מאה ומשהו שנים ‘חוק השִויון’ האוסר, בין השאר, ניסויים מסוכנים ב’בעלי חיים' בעלי תבונה עילאית, שלא מרצונם החופשי, וכידוע ממעיטים מאד הדולפינים וקופי־האדם (שימפנזים, גורילות, אורנג־אוטנגים) להתנדב, משום שהם די חכמים להבין את הנזק הכרוך במשחקים שמשחקים בני האדם…
ולכן, הפרופסור חייך נואשות והסביר לי, שקשה, קשה מאד למצוא מתנדב כזה… ומלבד זאת, אתה מתאים יותר מכל אדם אחר. בגלל הגֶנים שלך סיכוייך להישאר בחיים ממש גדולים. אולי אפילו 1 ל־50."
מייד גיחכתי בבוז.
המנהל פישפש קצת בניירותיו ואמר, “שמע, אני יודע שאתה סוחר ממולח ונער נבון. אל תחשוב שלא נלך לקראתך ונפצה אותך, במקרה שתישאר בחיים, כמובן.”
“כמה?” שאלתי.
“מאה אלף מִילְדולרים ופרסום נרחב בכל כלי התקשורת.”
אני בחור קר מזג וזריז מחשבה מאוד מאוד. אך המספר פשוט הדהים אותי. אולם שריקת ההתפעלות נותרה בבטני ואף שריר בפני לא זע בשעה שהגלגלים המשומנים היטב סבבו מהר מהר במוחי והסיקו את המסקנה הטבעית שמדובר היה במשחק חשוב מאד.
וכך לא חלפו שלוש שניות מרגע תשובתו ועד שעניתי, “איני מתכוון לכסף. אני שואל כמה שנים”.
נפלה דממה. כמעט יכולתם לשמוע את לחישתן של טורבינות מזג האויר הענקיות בדומיה שנשתררה בחדר, והפגישה נסתיימה בהבטחה הדדית שכל צד יחשוב בדבר.
למחרת סוכמו התנאים. תחילה הוצע לי שמאסר העולם ללא הקיצורים יומר ב־30 שנות כלא. אבל סרבתי בלעג רב להצעה המעליבה ודרשתי קיצור ל־10 שנים. המשא ומתן נגמר בפשרה של 15 שנות כלא – כולל תקופת המשפט – כך שנותרו לי עוד 8 שנים… כנראה שבאמת אזלו המתנדבים על פני הכוכב המחורבן הזה.
*
ג. 🔗
"איננו יודעים אם נעמוד בהתחייבותנו להמשיך במסחר ובמשא ומתן עימם. המועד האחרון להחלפת שגרירים – אקט בו אנו מעונינים מאד מסיבות מובנות – יהיה בעוד שלוש שנים. על פי הספירה שלהם…
"באחרונה קיבלנו מהם שדר, לפיו תוך שנתיים וחצי הם יכשירו שניים מאנשיהם, אשר יהיו מסוגלים לשמש כנציגיהם, האחד כאן והאחר בתחנת חלל מבודדת שתיסוב סביב כוכבם. שם עתידות להתקיים הפגישות בין שגרירינו לבין נציגם השני…
"… איננו אופטימיים, אבל חובה עלינו לקוות ולצפות. אנו זקוקים לתקדים שישבור את הבידוד הגלקטי שבו אנו שרויים… לא יתכן שכל האינטליגנציות בגלקסיה ינתקו כל קשר עימנו בשל פחדיהם הבלתי־רציונליים שאינם מובנים אף להם.
“… למעשה, במצב חסר תיקוה זה, אנו נאלצים להרהר באפשרות להאריך את תקופת ההמתנה…”
*
ד. 🔗
כעבור יומיים הובאתי אל המרכז הרפואי הענק על שם טרומפלדור שהוקם לפני כ־200 שנה בתל־אביב. שמעתי מספרים, שמרכז מרשים זה נקרא על שמו של גיבור לאומי כלשהו שחי באותו אזור לפני קצת פחות מ־300 שנה.
פרופסור ש. רז קיבל אותי ואת שני שומרי בזרועות פתוחות, תרתי משמע, והסביר לי כי יהיה עלי לעבור סדרת בדיקות גנטיות ומוחיות. ישאבו ממני פיסת מוח זעירה ובלתי חשובה לבדיקה. אחר כך יפתחו את קופסת הגולגולת ויציפו את תאי מוחי בתמיסת הנסיוב. ואחר כך נֵשֵב, אני והפרופסור, ונמתין. אם אשאר בחיים, אעבור סדרת בדיקות פסיכוניאורוטיות מקפיאות דם… כדי לבחון האם חוסן מוחי מפני פחד. ואז, אם הכל יהיה כשורה, תוסקנה המסקנות הנדרשות להמשך פיתוח הנסיוב, יבוצעו התיקונים הנדרשים, יפרסמו בטלעיתונות כי נשארתי בחיים וכי הניסוי הצליח. ורק אז יוחלט האם להמשיך בנסיונות עם אסירים מתנדבים נוספים.
אני אוהב פרסום… ולכן כותרות הטלעתונים שהועברו באותו יום לידיעתי שימחו את לבי מאד. אחדות מהן זעקו:
‘רוצח הנייטרון מסכן את חייו…’
‘ילד הנייטרונים משמש שפן נסיונות לנסיוב אנטי־פחד’
או – ‘הפסיכופט רשמנינוף מקריב עצמו למען האנושות’
בבית החולים רבתה סביבי ההמולה. אחיות ורופאים כרכרו סביבי בהתלהבות רבה והשתדלו מאד להשביע את רצוני:
“שכב בבקשה, מר רשמנינוף…”
“פתח פיך בבקשה, רובי…”
“התואיל לחשוף לרגע קט את אחוריך, אדוני?”
“מה תאכל, מר רשמנינוף…”
ורק שומרי ראשי המתוחים והחוששים מתגובותי הבלתי צפויות כתמיד לא נהנו מן המצב כלל ועיקר.
למחרת הוכנסתי לאולם הניתוחים. כמקובל, הייתי בהכרה מלאה כל זמן הניתוח, שנמשך כמחצית השעה ובוצע באופן אוטומטי לגמרי על ידי רובוט מתכתי וקר מזג אשר אף איפשר לי לראות על גבי מסך במעגל סגור כיצד נראה מוחי ללא כיסוי המגן שלו.
הדעה הרווחת בציבור היא שפסיכופטים אינם פוחדים. אבל אין זה כך. תשאלו כל פסיכולוג מתלמד ויאמר לכם שלהפך, הפסיכופטים הם לעיתים קרובות ביותר פחדנים גדולים. אבל לא אני! ובכל זאת רעדתי קצת לנוכח המחשבה אודות המוות. סיכוי ‘טוב’ של 1 ל־50 הם אמרו?!
אבל נשארתי בחיים, לשמחתם של המדענים והטלעיתונים. הנסיוב גם הוכיח שהוא מסוגל לנטרל את כל פחדי. מה שאיש לא תפס, כנראה, לעומקו של דבר הוא, שהפכתי לפסיכופט חסר כל פחד… הדבר הוכח למעלה מכל ספק כאשר הוקרנו בפני מראות מעוררי פלצות, וביחוד אותו סרט מפורסם האמור לתאר מפגש ראשון עם אנשי כוכב לכת אחד, אשר כונו בשם רַהַמ בפי תושבי מחצית הגלקסיה (שם זה ניתן להם משום שאיש לא הצליח לבטא את שמם המדוייק של ‘בני שטן אלה’). לא הבנתי מדוע קפאו למוות האסטרונאוטים הארציים שנראו בסרט. אחר כך הוסבר לי כי אי־הבנה זו שלי מקורה פשוט בעובדה ששוב איני מסוגל לחוש פחד…
כעבור שבוע הוחזרתי כגיבור לאומי אל הכלא, אבל מסתבר שבכך לא תם המשחק.
*
ה. 🔗
"הידיעות בדבר התקדמותם של הניסויים בכוכב ההוא שימחונו מאד. אבל במהרה נודע, כי רק אחד מן המתנדבים נותר בחיים ואף התגבר על פחדיו מפנינו. מתנדבים נוספים מתו, על אף שיפורים שנעשו בנסיוב. לבסוף נאלץ להתנדב לניסוי אחד משני המדינאים־סוחרים שהיה מועמד לשמש כשגריר. גם הוא מת…
"המצב מתקרב להיות נואש. הבידוד הגלקטי גובר. לפני כמה שעות נודע על מותה של משלחת שלמה מגלקסיה אחרת (כן, כן…) אשר פגשה באקראי את אנשי הכוכב שלנו, ועלי לציין שהם עצמם יצורים מפחידים מאד… ובכל זאת בני כוכבים אחרים הסתגלו אליהם בלי בעיות מיוחדות…
“עלינו להיות אופטימיים. תחי הקידמה. יחי השלום, השלווה, הביטחון. יחי חוסר הפחד…”
*
ו. 🔗
"חלפו קרוב לשנתיים מאז הוזרק לי הנסיוב, והנה הוזמנתי שוב אל מנהל הכלא. בחדרו ישבו מספר אנשים בלתי מוכרים. אבל אחד מן הזרים היה מוכר מאד מאד. הפגישה צולמה מכל זוית אפשרית ונסקרה כולה על ידי הטלעיתונות החביבה.
המחשב החצי־אנושי, אדמיניסטרטור הכלא, x־מרטין, חזר בפעם המי יודע כמה על שאלותיו המטופשות. לאחר מכן לחץ שר הכלכלה את ידי בלבביות מעושה וניכר כי פחד מפני כמפני שרץ, או, אם תרצו, כמפני איש רהמ. אמרתי לו זאת והוא חייך וסח, “קלעת למטרה, בני.”
יותר מכל אני שונא שקוראים לי ‘בני’, אף על פי שהוא היה כבן 90 ואילו אני רק בן 20, אבל כעסי הוסח על ידי תוכן דבריו, ולכן התיישבתי לי בניחותא בכורסת כרית האויר, שלבתי רגל על רגל, נטלתי סיגר משולחן המנהל והקשבתי. והשר פתח ואמר, “אתה פושע צעיר ומסוכן מאין כמוך, אך למרבה צערי אנו זקוקים לך מאד. אין לנו ברירה, ולמרות הסיכון שבדבר אנו מוכנים להציע לך לצאת לחופשי מיד ברגע זה…”
הגלגלים עבדו במשנה מרץ במוחי והמסקנה היתה חדה וחלקה כמו תער ליזר.
ואכן היא אישר את מחשבותי, “מוצע לך לשמש כשגריר בכוכב רהמ. אתה מבין, הם מוכנים להסתפק בנציג אחד שישב אצלם ולוותר על כל ייצוג נוסף. ומכיון שרק אתה נשארת בחיים מבין מתנדבי הנסיוב נגד פחד, ומכיון שאשמח לשחרר לתמיד את כדור הארץ מנוכחותך… אני מציע לך עיסקה זו.”
היה לכם ספק שהסכמתי, לנוכח האפשרויות ללא קץ הגלומות במצב חדש זה? מוחי עבד היטב היטב בשנים שביליתי בכלא. תכניות למשחקים שטניים לא חסרו לי, ולא אדם כמוני ירתע ממרחק של 7000 שנות אור שעמדו להפריד ביני לבין כדור הארץ."
*
ז. 🔗
"נציג כדור הארץ הגיע היום לכאן, ואין פחד בליבו. הוא איש מוכשר מאד, מחונן ומבין דבר. זהו יום של חג. האור נדלק בפעם הראשונה לאחר אלף שנים בשמים האפלים של כוכבנו ‘אהרהעחמ’. מי יתן ואי־פחד ישרור מעתה ועד עולם בכל רחבי הגלכסיה.
“… קשרי המסחר קיבלו בחודשים האחרונים תנופה רבתי. הבידוד הנפשי תם. רבים מוכנים לבוא עימנו במגעי מסחר, באמצעות עֲזַרים טכניים…”
*
ח. 🔗
"הגעתי ל’רהמ' לאחר 4–3 קפיצות ארוכות דרך קיצורי־החלל. נחיתתי היתה מהירה ורכה. חשכה שררה תמיד על פני הכוכב. שמש קטנה וחלשה, חלשה מזה אלפי שנים, האירה את שולי האטמוספירה באור מעין־זרחני. אבל פני הכוכב עצמו היו אפלים. אפלים מאד אפילו.
הם המתינו לי באפלה, נראים ולא־נראים, נשמעים ולא־נשמעים. קבועים אבל משתנים תדיר. לחצתי על אחד מלחצני מכונת התקשורת הניידת שלי ושיגרתי פולסי תקשורת חשמליים, שנענו חיש מהר בפולסים דומים שהופיעו על מסך מכונת התקשורת שלי ותורגמו למונחים ארציים: ‘ברוך בואך בשלום’.
יצאתי מהחללית, לבוש ומצוייד כהלכה. עוטה חליפת מגן ומסכה צעדתי ברוב טכס והדר על פני השדה החלק והמוצק. עוזרַי – שני שימפנזים – ליווּני, תוך שהם משוחחים עימי בשפת תנועות זריזה. השימפנזים אינם יצורים אמיצים במיוחד, אבל מסיבות שאינן ברורות אין הם חשים אימה מפני אנשי רהמ, וכך יכולתי להיעזר במעט כישוריהם במהלך שהוּתי בכוכב זה.
תחושת מועקה גוברת רבצה על מוחי וכבדה ככל שקרבתי לקראת הדמויות הערפיליות והגדולות שהמתינו לי במרחק עשרות מטרים. נוכחותם במוחי הלכה וכבדה, אך לא הפחידה. הייתי עתיד להתרגל אליהם. הייתי בטוח ביכולתי לסובבם סביב אצבעי הקטנה.
הקופים פטפטו בהתרגשות. בניגוד לבני האדם הם חשו במשהו מן המתחולל בנפשם של ‘בני שטן אלה’, אך לא היו להם די כלים להסביר לי את תחושתם. אבל ידעתי שהתרגשותם של אנשי ‘רַהַמ’ גדולה משלי, ולוא בשל הפחד שקינן בקרבם שמא לא אוכל לעמוד במעמסה הנפשית הכבדה הכרוכה בקרבתם הבלתי־אמצעית. אם כך, היה זה משהו בנפשם של הללו, שהפחיד כה קשות את הציביליזציות האחרות. אבל מה? האם האהבה שהיו מוכנים אלה לתת ולהציף בה את הגלקסיה כולה, האם האהבה הפחידה והרתיעה את מי שאינו בָּשֵל לקבלה? האם זהו טוּב ליבם שאינו יודע פשרות? היו אלה דברים שחשתי בזרימתם אלי, מכבידים עלי, אבל אינם חודרים לישותי ממש. כאדם וכפסיכופט הייתי מחוסן בפני כל אלה…"
*
ט – סוף דבר 🔗
"הבדידות חזרה ל’אהרהעחמ'. כיצד יכולנו לדעת את האמת, בשעה שתושבי כוכב הלכת ההוא הסתירו מפנינו את טבעו האמיתי של שגרירם? איש אכזר. איננו יכולים להענישו, כי איננו מסוגלים להזיק לאיש…
"מעשה שהיה כך היה… אולי תאוות נקם, אולי סיבה אחרת שאיננו מסוגלים להבינה, שכן שנאה היא רגש זר לנו, ומניעיו היו אפלים אף יותר…
שנה לאחר שהגיע רשמנינוף לכאן, פנה השגריר אל שלושה מבנינו, ובהבטחות ופיתויים כלא אותם בחלליתו ושב אל כדור הארץ. לאחר מסע מזורז, נחתה החללית ורשמנינוף שחרר לחופשי את שלושת בנינו, ואחר חזר לכאן…
“את התוצאות הרות האסון של מעשהו אתם וודאי מתארים. מספרים שהפחד שיתק או המית את מחציתה של האוכלוסיה בטרם עלה בידי שלושת בנינו להשמיד את עצמם לחלוטין, במטרה למנוע שואה מוחלטת על פני אותו כוכב.”
-
לצורך הקלת הבנתו של המעיין במסמך זה, נעשה כאן שימוש במושגים ארציים. ↩︎
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות