פול אנדרסון הינו סופר מד"ב אמריקאי פורה ביותר, אשר יצירותיו משום־מה טרם תורגמו לעברית, וגם מדפי ‘פנטסיה 2000’ נפקד מקומו עד כה. סיפוריו הקצרים עוסקים על פי רוב במד"ב ‘חללי’, ולא מעטים מהם זכו בפרסי ‘הוגו’ ו’נוביולה'. המפורסם ביותר הוא ‘גלמוח’. הסיפור ‘האור’ (אשר נכתב, כמובן. לפני הנחיתה על הירח), הינו יוצא־דופן לגבי מרבית יצירתו של אנדרסון– הוא עוסק בעבר, לא פחות מאשר בעתיד…
* * *
אתה מוכרח להבין, שזהו הסוד הגדול ביותר מאז ‘פרוייקט מנהטן’. אולי גדול אפילו ממנו. חקרנו את חייך, מאז היום בו היית בחיתוליך ו –
לא, לעזאזל! איננו כנופיה של מיליטריסטים מטורפי־כוח. חושב שלא בא לי לצעוק את האמת באזני העולם כולו? אך זה עלול להצית את המלחמה. והכל יודעים שהמלחמה פירושה סוף התרבות האנושית. נראה לי, שאתה, כהיסטוריון, תוכל להבין את מניעינו. מקיאוולי הוא סמל הריאליזם הקר… ואינך צריך לומר לי, שהוא היה פשוט פטריוט צלול־מוח באופן מיוחד. קראתי את ‘הנסיך’ ואת ‘השיחות’.
לומר את האמת, מפתיע אותי שאתה מופתע. מדוע עלי להיות בוּר חסר תרבות, רק משום שאני יודע די מתמטיקה ופיזיקה כדי להיות באסטרו? לא, אדוני! טיילתי בעולם, ובליתי במוזיאונים לא פחות זמן מאשר במסבאות.
אני מודה שחברי למסע לירח התייחסו אלי בחשדנות מסויימת בגלל זה. אי אפשר לומר שהם היו רובוטים, אך יש כל כך הרבה ללמוד, ולא נראה שגולגולת אנושית אחת תוכל להכיל הכל. אני חושב שבעומק ליבם הם חששו, שזכרונותי על ‘בתולת הסלעים’ – זו שבלונדון, כוונתי, זו הטובה ביותר – ישכיחו את זכרונותי על פונקציות המסלול. לכן התגאיתי במתכוון בזמן האימונים בידע הניווטי שלי, ואולי זה הרגיז את בֵּירְד במידה מסויימת.
לא שהיו לנו מריבות. היינו צוות מלוכד כשעזבה ה’בנימין פרנקלין' את תחנת החלל ופניה לירח. אלא ש… איך לומר, אולי היינו מתוחים יותר מאשר היינו עשויים להיות במצב אחר.
היינו שלושה, אם זכור לך. ביירד היה המפקד והטייס, הרננדז המהנדס ואני המכשירן. די היה באדם אחד לשלוט בספינה, אם הכל התנהל כשורה, אך שלושה היוו פוליסת ביטוח – כל אחד מאיתנו יכול היה לבצע את שאר התפקידים. נוסף לכך, מאחר שזו עמדה להיות הנחיתה הממשית הראשונה על הירח ולא סתם הקפה סביבו, נראה לנו, שמספרנו היה המינימום ההכרחי.
לאחר שנכנסנו למסלול, לא היה לנו הרבה לעשות במשך כמה ימים. ריחפנו כלפי מעלה, צופים בכדור־הארץ המתרחק ובלבנה הגדלה על רקע הלילה העמוק, השחור והמכוכב ביותר שאתה יכול לתאר לעצמך. תמונות לא תוכלנה להביע את הזוהר ואת הבדידות.
היה שקט מאד בספינה. דיברנו על דא ועל הא, כדי שלא לתת לדממה להתקרב. אני זוכר היטב שיחה אחת, שיש לה קשר לכל הסודיות הזאת.
כדור־הארץ הירקרק היה תלוי בלב החשכה והכוכבים. אלומות אור לבנות וארוכות התנפנפו מקטביו כדגלים. הידעת, שממרחק כזה נראה כדור־הארץ כאילו הוא מוקף ברצועות? דומות מאד לאלה של צדק. קשה, יותר משנדמה לך, להבחין בקוי היבשות.
“אני חושב שרוסיה נכנסת לטווח הראיה,” אמרתי.
בירד הציץ בשעונים ובתכנית ההקפה שעל הקיר, והפעיל את סרגל החישוב שלו לרגע. “כן,” נהם. “סיביר צריכה להגיח עתה מקו האור־צל.”
''האם הם עוקבים אחרינו!" מלמל הרננדז.
“בוודאי,” אמרתי. “יש להם תחנת־חלל משלהם, הלא כן, וטלסקופים טובים עליה?”
“כמה שהם ישמחו אם ניתקֵל במטאור,” אמר הרננדז.
“אם הם לא סדרו כבר איזו תאונה,” רטן בירד. “איני בטוח כלל וכלל, שהם מפגרים אחרינו באסטרונאוטיקה.”
''הם לא יצטערו לראותנו בצרה," אמרתי. “אך אני מסופק אם היו מחבלים בנו בכוונה תחילה. לא במסע כגון זה, שהכל צופים בו.”
“בגלל שזה עלול להתחיל את המלחמה?” שאל בירד. “אין סיכוי לכך. איש לא ימחה אומה מעל פני האדמה – בידעו שגם הצד שלו יוכה – וכל זאת עבור שלושה אנשי חלל וספינה שמחירה עשרה מיליון דולר.”
“וודאי,” עניתי. "אך הדברים קשורים זה בזה. שדר דיפלומטי יכול להיות החוליה הראשונה בשרשרת, שסופה מלחמה. המצב מעניין, כיוון שטילי מימן קטביים זמינים לשני הצדדים. המטרה העיקרית של המדיניות הלאומית היא שמירת הסטטוס־קוו, אך בעת ובעונה אחת גורמת המתיחות שנוצרה לחוסר יציבות רב באותו סטטוס קוו.
“אתה חושב שהממשלה שלנו היתה שולחת אותנו לירח, לוּ היה בכך רווח צבאי כלשהו? לעזאזל, לא! הדבר הראשון, שיראה כאילו הוא מטה את כף המאזניים לטובת צד אחד, יגרום לצד השני לצאת למלחמה, ופירושו של דבר הוא סופה הקרוב־לוודאי של התרבות. אנו זוכים בנקודה – יוקרה – בעזרת הנחיתה הראשונה על הירח, אך לא בגרוש אחד יותר. לפי מצב העניינים היום, לבטח ייהפך הירח לטריטוריה בינלאומית, הכפופה ישירות לאו”ם. כלומר, איש אינו מעז לתבוע אותו, כיוון שעלול להיות בו משהו בעל ערך אסטרטגי אמיתי."
“כמה זמן יכול שיווי משקל כזה להתקיים?” תהה הרננדז.
“עד שמישהו – נאמר, חמום־מוח התופס את השלטון ברוסיה או במקום אחר – יצית את ההתקפה ואת פעולת הגמול,” השבתי. “או, לחילופין, קיימת התקווה העמומה שאנו נמציא מכשיר מהפכני – למשל, מסך כוח המסוגל להגן על יבשת – לפני שלהם יוודע שמץ של דבר אודותיו. אז נציג בפני העולם עובדה מוגמרת, והמלחמה הקרה תסתיים.”
“אלא אם כן ישיגו הרוסים את המסך ראשונים,” אמר הרננדז. "גם אז תיגמר המלחמה, אך ה’רעים' יזכו בניצחון ללא שפיכות דמים.''
“שתוק.” שיסע אותו בירד. “שניכם מדברים יותר מדי.”
אני יודע שלא אמרתי את הדבר הנכון שם בלילה הגדול והשקט. לא היה עלינו לשאת עימנו את שנאותינו, פחדינו ואת תאוותינו הקטנות, מעבר לשמיים ולתוך החלל.
או שמא מראָה העובדה, שהם היו עלינו למעמסה, ועדיין יכולנו להגיע לירח, שהאדם הוא גדול יותר ממה שנראה לו. לא יכולתי להחליט.
הצִפִּיָּה והנפילה החפשית התישו אותנו. קל למדי להתרגל לכבידת־אפס. כשאתה ער, אך האינסטינקטים שלך אינם כה צייתניים. בלכתנו לישון היו לנו סיוטים. זה קרה לעתים רחוקות יותר לקראת סוף המסע, כך שאני מניח שאפשר להתרגל לחלוטין עם הזמן.
לא היתה לנו הרגשה דרמאטית של חלוציות. כשנחתנו. היינו עייפים ומתוחים מאוד. זה היה פשוט ג’וב קשה ומסוכן. אתר הנחיתה שלנו לא נבחר בדייקנות, כיוון ששגיאת מסלול קטנה עלולה להתפרש כבדל גדול על פני המרחב הירחי. יכולנו רק להיות בטוחים, שיהיה זה קרוב לקוטב הצפוני ולא על אחת מה’מאריה', הנראות חלקות ומזמינות אך הן קרוב לוודאי בוגדניות. למעשה, אם אתה זוכר, נחתנו לרגלי ה’אלפים הירחיים', לא הרחק ממכתש ‘אפלטון’. זו היתה קרקע סלעית, אך מכשירינו תוכננו עבור מקום כזה בדיוק. לכשנדם רעם הסילונים, ואזנינו שהתחרשו צללו לאט לעבר השקט, ישבנו במקומנו. ישבנו במשך דקות מספר בלי לומר מילה. בגדי ספוגי הזעה דבקו לעורי.
“ובכן,” אמר בירד לבסוף. “ובכן, אנחנו כאן.”
הוא התיר עצמו מהרצועות, שלח ידו לעבר המיקרופון והקים קשר עם התחנה. הרננדז ואנכי הצטופפנו סביב הפריסקופים לראות מה נעשה בחוץ.
זה היה זר ומפחיד. הייתי במדבריות על פני האדמה, אך אלו אינם זוהרים באור כה חזק ואינם מתים לחלוטין; גם הסלעים אינם כה גדולים וחדי־פינות. האופק הדרומי היה קרוב; נדמה היה לי, שיכולתי לראות את הקרקע מתעקלת ומתגלגלת ממני והלאה לתוך קצף של כוכבים.
אחר כך היפלנו גורל. הרננדז נשאר בפנים, ובגורלי עלתה הזכות להציג ראשון את כף־רגלי על פני הירח. בירד ואנוכי לבשנו את חליפות החלל שלנו ופסענו בכבדות החוצה דרך תא האויר. אפילו על פני הירח היה משקלן של החליפות הללו גדול.
עמדנו בצל הספינה, מציצים דרך מסנני זכוכית. הצל לא היה שחור לחלוטין וחד כסכין – היתה השתקפות של האדמה ושל הגבעות – אך הוא היה עמוק וחד יותר מכל צל שתראה על פני כדור הארץ. מאחורינו התנשאו ההרים, גבוהים ומעוצבים באכזריות. לפנינו השתפלה הקרקע, מחוספסת, סדוקה, כתומה, לעבר קצהו של מכתש ‘אפלטון’, ושם התנשאה מעל לאותו אופק מתנודד. האור היה מבהיק, מכדי שאוכל לראות הרבה כוכבים.
אולי אתה זוכר, שנחתנו קרוב לשקיעת החמה, ותכננו לעזוב קרוב לאחר עליית השחר, שבועיים לאחר מכן. בלילה מגיעה הטמפרטורה על פני הירח ל־250 מתחת לאפס, אך הימים הם חמים דיים על מנת לטגן אותך. קל יותר – דרושה פחות מסה – לחמם את הספינה בעזרת הכור, מאשר להתקין בה יחידת קדור.
“ובכן,” אמר בירד, “קדימה.”
''קדימה מה?" שאלתי.
“שא את הנאום. אתה האדם הראשון על הירח.”
''אבל אתה המפקד," אמרתי. “לא עולה על דעתי – לא, לא, בּוֹס. אני עומד על כך.” קרוב לוודאי, שקראת את תוכן הנאום ההוא בעתונים. הוא אמור היה להיות מאולתר, אך בעצם נכתב על ידי אשתו של מישהו בחלונות הגבוהים, שהאמינה בטענתה־שלה שהיא משוררת. ממש סם הקאה מילולי, נכון? ובירד רצה שאני אשא אותו!
“זהו מרד” רטן.
“המותר לי להציע, שהמפקד ירשום ביומן הספינה שהנאום נישא?” שאלתי.
“לעזאזל,” נהם, אך עשה זאת מאוחר יותר. “אני מקווה, שברור לך שאתה שומע זאת תחת התוית ‘סודי ביותר’.”
בירד נשאר במצב רוח איום. “לך להביא כמה דגימות סלעים,” צווה, בהציבו את המצלמה.
“ומייד! אני מתבשל חי.”
אספתי חלק מהחומר, מהרהר בכך שהעקבות שהשארתי יחזיקו כנראה מעמד עד שהשמש תכבה. זה נראה כאקט של חילול הקודש, למרות שהאל יודע שהנוף הזה היה מכוער גם כך –
לא, חשבתי, לא היה מכוער. הוא היה רק כה זר לנו. עברו כמה שעות לפני שיכולתי באמת לראות הכל. כל אותו זמן היה נחוץ למוחי כדי להסתגל לכמה מהרשמים ולהתחיל להתייחס אליהם.
בירד צילם. “תמהני אם אפשר בכלל לצלם את האור הזה,” הערתי. “הוא אינו דומה לשום דבר, שהאיר אי פעם על פני האדמה.” ובאמת לא דמה לשום אור אחר. איני יכול לתאר את ההבדל. חשוב על כמה מן התאורות המוזרות, שאנו רואים על פני האדמה – כמו אותו אגר צהוב־מתכתי, המופיע ממש לפני הסערה – והכפל את המוזרות פי מיליון מונים.
“כמובן שאפשר,” אמר בירד.
“כן, מבחינה מסויימת,” אמרתי, “אך כדי לתפוס אותו בחוש, אתה זקוק לצייר, שכמותו לא חי זה מאות בשנים. רמברנדט? לא, האור נוקשה מדי עבורו, אור קר, שהוא איכשהו גם חם כגהינום…”
“שתוק!” הקול במכשיר הקשר כמעט שבר את אוזניותי. “אתה והרניסנס הארור שלך!” לאחר זמן מה חזרנו פנימה. בירד עדיין כעס עלי. לא הגיוני, אך הוא היה תחת לחץ קשה, ועדיין עמד בו, ואולי לא היה זה המקום המתאים לפטפט בו על אמנות. התעסקנו עם המכשירים שלנו, בצענו את התצפיות האפשריות, אכלנו ונמנמנו. הצללים הזדחלו על פני הקרקע, והשמש התגלגלה במורד. היתה זו תנועה אטית מאד.
הרננדז בדק את דגימות הסלעים שלי, ואמר שהן לא דמו לשום דבר ארצי, אלא שאינו גיאולוג. יותר מאוחר נודע לנו, כי אמנם היו חדשות למומחים. אותם המינרלים, אך מגובשים בצורה שונה בגלל התנאים הפנטסטיים.
לאחר שנחנו, הִבחנו שהשמש הנמוכה והנוף הלא־סימטרי יצרו יחד רצועה רחבה, כמעט רציפה, של צל, עד למכתש ‘אפלטון’. הרננדז הציע שננצל את ההזדמנות לסייר בשטח. אמנם נחזור אחרי שקיעת החמה, אך הקרקע לא תתקרר מהר מאד, ונוכל לחזור בעזרת המצברים שלנו. בריק נטול־השמש אינך מאבד חום במהירות עקב קרינה; הסלע הירחי, הקר עד לב לבו, הוא זה המוצץ את החום דרך מגפיך.
בירד התווכח באופן רשמי, אך היה בעצם להוט מאד. כך, בסופו של דבר, יצאנו כולנו לדרך ולעזאזל עם התקנות.
לא אתאר את הדרך בפרטי פרטים. איני יכול לעשות זאת. זה לא עניין של הנוף והתאורה. על הירח משקלך הוא רק ששית מזה שעל כדור הארץ, בעוד שכוח־ההתמדה הוא זהה. ההרגשה דומה במקצת להליכה תחת המים, אך אתה יכול לנוע מהר, לכשתפסת את העיקרון.
כשהגענו לקיר־הטבעת, נותרו עדיין שעות מספר עד שקיעת החמה, ולכן טיפסנו עליו. היתה זו עבודה שדרשה זהירות באותו זוהר שאיננו נמוג ובאותם צללים כמו־מוצקים, אך לא היתה קשה מדי. מדרון נוח היה בנקודה שבחרנו בה, ומין מעבר בפסגתו, כך שלא היה עלינו לטפס למלוא הגובה, שהיה קצת פחות מ־4000 רגל.
כשהגענו לפסגה, יכולנו להקיף במבטנו מישור לבה, שהשתרע לרוחב 60 מייל; צידו הרחוק היה מוסתר מאיתנו. הוא דמה למתכת שחורה ומבהיקה, שנחצתה על ידי צילו הארוך של קיר הטבעת המערבי. המדרון היה תלול יותר, בסיסו אפוף באפילה, אך אפשר היה להגיע אליו.
קסדתי, חשופה לאור השמש הישיר, היתה חמה כתנור. רגלי, בצל, היו קפואות. אך כל זה נשכח ממני, כאשר ראיתי את הערפל שמתחתי.
האם שמעת על כך? אסטרונומים הבחינו בו זה זמן רב. הוא נראה כעננים או כמשהו דומה בכמה מהמכתשים. ‘אפלטון’ הוא אחד מהם. קויתי, שנפתור את התעלומה במסע הזה, והנה באמת היה שם הערפל, מתקרזל בפסים מדובללים, רבע מייל מתחתי!
הוא רתח מתוך האפלה, זוהר כזהב לרגע בפגעו באור, ואחר כך נעלם, התנדף; אך ערפל נוסף הוסיף להתגלגל כלפי מעלה. לא פיסה גדולה, לא כזו שתוכל להראות על כדור הארץ, אלא – התחלתי לרדת במורד הקיר. “הי!” צעק בירד, “חזור הנה!”
“רק להציץ,” התחננתי.
“ואם תשבור את הרגל ונצטרך לסחוב אותך הביתה כשהלילה מתקרב? לא!”
“איני יכול לשבור דבר בחליפה הזאת,” אמרתי לו. זה נכון. שריון חלל עשוי ממתכת מוצקה מבחוץ – אפילו המפרקים המתרחבים עשויים מתכת – וקסדת הפלסטיק לא פחות חזקה. אני משער, שאדם יכול ליפול מספיק חזק על מנת להרוג את עצמו על הירח, אם ינסה באמת לעשות זאת, אך צריך להשתדל כהוגן לשם כך.
"חזור, או שאעמיד אותך למשפט צבאי, " סינן בירד מבין שיניו.
“בחייך, המפקד,” ביקש הרננדז.
בסופו של דבר הוא הצליח איכשהו לסובב את בירד. רק אני הרגזתי את הקפטיין. נקשרנו בחבלים זה לזה, והתחלנו לרדת בזהירות.
הערפל יצא מתוך בֶקַע בערך במחצית הדרך במורד הקיר. לאור פנסינו הוא נראה מתאסף בלובן־כפור על הסלעים, במקום בו נפלו הצללים, ואחר כך רותח בעדינות משם והלאה. עם רדת החשכה יהפך לקרח עד השחר. מה היה בעצם? מים. יש שם כנראה רובד מים כלשהו, ואיני יודע. אפשר להסיק מכך, שקיימים חיים מקומיים על פני הירח, איזו צורה ירודה של צמח, אולי; אך לא מצאנו כל חיים בהיותנו שם. מה שמצאנו היה –
זיז סלע רחב נח ממש מתחת לבקע. טיפסנו אליו, ועמדנו מביטים למעלה. עתה יהיה עליך לדמות לעצמך את המצב: עמדנו על זיז זה, יארדים מספר רחבו, כשקיר הטבעת מזדקר תלול מעלינו, והצוק מדרדר מטה לתוך האפלה. הרחק משם יכולתי לראות את נצנוץ הפלדה של קרקע המכתש. האדמה היתה מכוסה כולה באבק מטאורי דק בן מיליוני שנים. ראיתי את טביעות רגלי חדות וברורות, וידעתי שהן עשויות לשרוד לנצח, או עד שהפרעות תרמיות ומפלי אבק יטשטשו אותן. עשר רגליים מעלינו היה הבקע כְּפֶה מאובן, והערפל יצא מתוכו והתעשן כלפי מעלה. הוא יָצַר כמעט גג, תקרה דקה בינינו לבין השמיים. השמש היתה מאחורי הקיר העליון, בלתי־נראית לנו. הפסגות שקפו כמה מקרניה לתוך הערפל.
כך עמדנו שם בזוהר קר, זהוב־לבנבן. זוהר ערפל – אלוהים! מעולם לא זרח אור כזה על פני האדמה! הוא חדר לכל מקום, מספיג אותנו לחלוטין, קר ולבן, כמו דממה שהפכה זוהר. היה זה אור הנירוונה.
ואני ראיתיו כבר פעם קודם לכן.
לא יכולתי להיזכר היכן. עמדתי שם באותו אור חלומי זר לחלוטין, כשהערפל מתערבל ונשבר מעלי, ודממת־הנצח מזמזמת באוזניותי ובנשמתי, ושכחתי הכל מלבד היופי הקריר, השלו הבלתי־יאומן הזה –
אך כבר ראיתי זאת קודם במקום כלשהו, בזמן כלשהו, ולא יכולתי להיזכר –
הרננדז צעק.
בירד ואני התנערנו ממחשבותינו ודשדשנו אליו. הוא עמד גחון במרחק כמה רגליים, לוטש עיניו במשהו.
הסתכלתי על הקרקע ומשהו נפער בתוכי. היו שם טביעות רגליים.
לא שאלנו אפילו אם מישהו מאיתנו טבע אותן. לא היו אלו מגפי חלל אמריקאיות, והן באו מלמטה. הן טפסו על הקיר ונצבו שם זמן מה, דשדשו במקום וצעדו סביב, ואחר כך מצאנו את העקבות יורדים בחזרה למטה.
השקט הורגש כמיתר כינור, העומד לפקוע.
ביירד הרים את ראשו לבסוף והביט קדימה. האור יצר בפניו יופי לא־אנושי, ובמקום כל־שהוא כבר ראיתי פנים מוארות בדרך זו. הבטתי בהן אז, מאבד עצמי בתוכן במשך חצי שעה או יותר. אך היכן, באיזה חלום שכוח?
“מי?” לחש בירד.
“יש רק מדינה אחת, המסוגלת לשלוח בסתר ספינת חלל לירח,” אמר הרננדז בקול חסר חיים.
"בריטים, קרקרתי, "צרפתים – "
“היינו יודעים על כך, לו עשו זאת.”
“רוסים. האם הם עדיין כאן?” הבטתי למטה לתוך הלילה המתנחשל מ’אפלטון'.
“אי אפשר לדעת,” אמר ביירד. עקבות אלו יכולים להיות בני חמש שעות או חמישה מיליון שנים."
היו אלו טביעות רגליים של מגפיים ממוסמרות. הן לא היו גדולות מאד, אך לפי אורך הפסיעה, אפילו כאן על הירח, הן השתייכו לאיש גבה־קומה.
“מדוע לא סיפרו דבר לעולם?” שאל הרננדו בפראות. “הם יכלו להשתחץ בזה כל כך –”
“מה אתה חושב?” חרק ביירד.
הבטתי דרומה. כדור הארץ היה במחצית מילואו, תלוי נמוך מעל האופק, רחוק ויפה עד אינסוף. נראָה לי, שאמריקה היתה מולנו, אך לא יכולתי להיות בטוח.
היתה רק סיבה אחת לשמור על מסע זה בסוד. הם מצאו משהו, שעלול להפר את האיזון הצבאי, ללא ספק לטובתם. ברגע זה, שם על פני האדמה, היה הקרמלין מתכונן לשעבודו של כל המין האנושי.
“אך כיצד יכלו לעשות זאת בסודיות כזאת?” מחיתי.
“אולי המריאו בספינה שחורה, כשתחנת החלל שלנו היתה בצידו האחר של כדור הארץ. שתוק!” בירד עמד ללא ניע. השמש שקעה נמוך יותר, האור הטמיר ההוא נעלם, וזוהרה הכחול של האדמה תפס את מקומו. פנינו לבשו צבע נחושת תחת הקסדות.
“בואו,” אמר בירד. הוא הסתובב. “בואו נחזור לספינה. צריך להודיע לוואשינגטון.”
“אם הרוסים ידעו שאנו יודעים, זה עלול להתחיל את המלחמה.” אמרתי.
“יש לי צופן.”
“אתה בטוח שאינו ניתן לפיצוח? שלא פוצח כבר?”
“עושה צרות חצוף שכמותך!” צעק בחימה. “שתוק, אני אומר לך!”
“מוטב שנעיף מבט קרוב יותר,” אמר הרננדז בעדינות. “נלך בעקבות הטביעות האלה ונראה.”
“לא הבאנו שום כלי נשק” אמר בירד. “אתפלא, אם הרוסים היו כה חסרי זהירות.” לא אפרט את הויכוח. סופו של דבר סוכם, שאני אמשיך לחפש, בעוד שביירד והרננדז יחזרו. נותרה לי בערך שעה ללכת באותו שביל־עקבות, ואחר יהיה עלי למהר לשוב, אם אין ברצוני לקפוא.
הבטתי אחורה פעם אחת, וראיתי דמות בשריון חלל, שחורה כנגד הכוכבים. הכוכבים התרבו מרגע לרגע עם החוור אור השמש, ואישוני התרחבו. אחר כך הקיפוני הצללים כחומה מכל הכיוונים.
היה זה טיפוס קשה אך מהיר. האבן היתה כאן כהה ופריכה; יכולתי לאתר את עקבות הזר לפי הכתמים הבהירים, שם ניתזו שבבים מן האבן בטפסוֹ. תמהתי, מדוע היו מקומות אלו בהירים יותר, בשעה שלא היה שם חמצן, אך החלטתי שגורם לכך אפקט פוטוכימי.
קשה היה לפלס את דרכי בצל. קרן הפנס הטילה רק שלולית אור מרוכז לפני. אך במהרה יצאתי לאור כדור־הארץ, ולבשהסתגלו עיני, הוקל לי. תוך חצי שעה הייתי על קרקעית המכתש. השמש היתה מאחורי קיר הטבעת. הלילה השחור נח סביבי.
לא נותר לי זמן רב. עמדתי על לבה כהה וחלקלקה ותהיתי, אם עלי ללכת בעקבות אותן טביעות רגליים עמומות באבק. זו עלולה להיות דרך ארוכה. אחר כך משכתי בכתפי ויצאתי בזינוק לדרך, מהר יותר מהילוכו של האיש האחר. לבי פעם בחזקה, החליפה נמלאה באויר עבש, והתקשיתי לראות את שביל העקבות לאור כדור הארץ. הייתי יותר מודע לאי־הנוחויות הללו מאשר לסכנה כלשהי, שנשקפה לחיי.
הייתי מעט מעבר לגבול הבטיחות, כשמצאתי את המחנה. לא היה הרבה לראות. שביל ארוך של אבק חרוש ושבבי אבן, במקום בו נחת משהו על גלגלים ואחר כך שב והמריא… אך שום סימן של להבת רקטה! כמה צלקות במקום בו הסיר נקר דגימות סלע. טביעות רגליים. זה היה הכל.
עמדתי שם, קיר המכתש כדמות מעורפלת בלילה שמאחורי, והערפל מתעבה בהתרוממו, בעל גוון כחול עתה. עמדתי מהרהר במישהו, שנחת בלא להזדקק לרקטות ומעולם לא סיפר על כך לאיש. התבוננתי בשמיים, וראיתי את הכתם האדמוני של מאדים, וקור חלף בי. ההקדימונו אנשי המאדים לירחנו שלנו?
אך היה עלי לחזור. כל רגע שהשתהיתי שם צמצם את סיכויי לשוב.
מבט אחרון אחד –
סלע גרניט בצבץ לא הרחק משם. חשבתי, שזה עשוי להיות גל עד, אך בהתקרבי ראיתי שהוא מעשה ידי הטבע. משכתי בכתפי ופניתי ללכת.
משהו תפס את מבטי. התבוננתי יותר מקרוב.
הסלע היה חנמלי לאור כדור הארץ. פניו היו שטוחים ופנו לעבר הכוכב שלי. וצלב היה חקוק באבן.
שכחתי את הזמן ואת הקור המתגבר. עמדתי שם, מהרהר, תוהה, אם היה הצלב רק סמל, צירוף מקרים, או שמא גם על פני המאדים או על כוכב לכת של שמש אחרת היה אחד אשר… מליון השמשות חגו ונצנצו מעלי.
ואז ידעתי. זכרתי, היכן ראיתי אותו אור, שנח על קיר המכתש בעת השקיעה, וידעתי את האמת.
פניתי והתחלתי לרוץ.
כמעט שלא הצלחתי להגיע. המצברים שלי התרוקנו חמישה מייל מהספינה. דווחתי בקשר, והמשכתי לנוע כדי לשמור על החום, אך רגלי קפאו במהרה. מעדתי, והקור העמיק מידי רגע. ביירד פגש אותי במחצית הדרך, קרע מגבי את התרמיל וחיבר יחידה אחרת במקומו.
“מטומטם שכמוך!” הטיח, “אדיוט עיוור וארור! אני אעמיד אותך למשפט צבאי אם –”
“אפילו אם אומר לך, מי הוא שהיה ב’אפלטון'?” שאלתי.
''הה?''
היינו בספינה, ובהונותי הפשירו, לפני שהתחלתי להסביר. זה היה כרוך בהרבה דיבורים, אך לכשתפס את הרעיון –
מובן, שהמודיעין עובד שעות נוספות, מאז שחזרנו הביתה וסיפרנו להם. הם בטוחים עכשיו, שלא היתה כל משלחת רוסית. אך ביירד והרננדז ואנוכי ידענו זאת מאז לילנו הראשון על הירח.
וזאת, פרופסור, היא הסיבה שבגללה גוייסת. אנו יוצאים יחד לחו"ל, רשמית כתיירים. אתה תחפש בארכיונים, ואני אומר לך אם גלית משהו בעל ערך. אני מסופק מאד אם אכן תמצא משהו. אותו סוד היה שמור היטב, כמו סודה של הצוללת, שגם אותו חשב שאין לתת לעולם במלחמה. אך אם היכן שהוא, איכשהו נמצא פתק משורבט, רמז כלשהו, אהיה שבע רצון.
זה לא יכול להעשות על ידי מנועי רקטה, אתה מבין. אפילו אם היתה הפיזיקה ידועה, והרי לא היתה ידועה, לא היו בנמצא הכימיה והמטלורגיה. אך הוא נתקל במשהו אחר. אנטי־כבידה? אולי. יהיה אשר יהיה, אם נגלה זאת, ינצחו בני חורין במלחמה הקרה.
אם נצליח לגלות רשימות כלשהן או לא, אנשי המחקר שלנו עסוקים. עצם הידיעה, שמכשיר כזה אפשרי, מהווה דחיפה עצומה, כך שאתה יכול להבין מדוע יש לשמור על כך בסוד. אינך תופס? פרופסור, אני נדהם ומצטער. ואתה הנך הסטוריון! אדם בעל תרבות!
טוב, אם כך. ניסע דרך לונדון, ואתה תבקר ב’נשיונל גאלרי' ותשב מול ציור, הקרוי ‘בתולת הסלעים’. ושם תראה אור, קר וחיוור וכולו עדנה, אור, שמעולם לא זרח על פני האדמה, מרצד על פני האם והילד, והצייר הוא ליאונרדו דה וינצ’י.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות