רוברט פ. מילס שימש בדרך כלל כעורך אנתולוגיות של ספרות מד"ב שראו אור בהוצאות ספיים שונות, אלא שמדי פעם התקנא בסופרים שאת יצירותיהם ערך וקיבץ בין דפי האנתולוגיות הללו, ושלח ידו בכתיבה. לפניכם סיפור פרי עטו שנכתב כבר בראשית שנות החמישים.

* * *

האיש האחרון עלי אדמות ישוב היה בחללית הראשונה, וזו אף היתה החללית האחרונה, והיא מעולם לא התרוממה מעל פני הארץ.

מאידך גיסא, לאדם האחרון עלי אדמות לא היתה כל סיבה לראות את עצמו בתור האדם הראשון עלי אדמות, באשר על פני כדור הארץ לא התקיים כל סוג חיים אחר, והוא עצמו, כך הירהר בעצב, לא היה כשיר להתרבות־עצמית.

העולם היה עשיר ופורה, האויר טהור וצלול כיין, והאיש היה מטבעו מיושב, מהורהר – וחושש. אך עתה לא נותר מפני מה לחשוש, שכן כל הרע ששכן עלי אדמות נמחק, יחד עם נשימתו האחרונה של המתחרה האחרון על כתר שליט־היקום.

על אף שהעריך מאוד אורח־חיים פשוט, לא היה האיש בעל כישורים ידניים, ונסיונותיו ליצור לו מקום־מגורים מגזעי עץ ובוץ, ששאב מהנהר, היו לכשלונות אומללים. הוא ראה בסידור הנוכחי שלו פשרה סבירה למדי… הוא פשוט קבע את ביתו בתוך האולם הראשי של החללית, שהיתה עשויה ממתכת, ונכונו לה חיי נצח.

וזאת, לרוע המזל, שלא כמו לכל אותם חומרים אחרים שהמין האנושי יצר על ידי עיוות הצורה הטבעית של המתכות שהקיפוהן.

באמצעות התרכזות מאומצת הצליח האיש להשכיח מעצמו את טבעו המלאכותי של המקלט אשר הגן עליו מפניהם של איתני הטבע, התוקפניים מעת לעת. הוא אף הצליח להתעלם ממצעדם הקצוב של מחוגי שעון הצזיום.

הוא שקע בחיים חסרי התודעה שהקיפו אותו – חיים שלא איימו, חיים שלא מתחו ביקורת, חיים שלא העמידו למישפט, חיים שהזינוהו, חיים אשר נשאוהו על כיתפיהם הרחבות מעבר למרחב האינסופי אל חוף מרוחק שיכול היה להיות רק אלסיום¹.

פעם התיחס ליערות העבותים כאל קתדרלות; היום פסק כבר מלתעל את מחשבותיו לתוך טרמינולוגיות, ורגשותיו כללו פחות כבוד ויראה, ויותר תחושת עוצמה משותפת, מתגברת. הוא שלח מבט אל המישור רחב הידים, הארוג בחיטה, וחייך לעצמו באבהות. כאשר כרעו ענפיהם של עצי התפוח תחת משא הניצנים, נשף עליהם מהבל פיו על מנת שיהיו חסונים.

והרחק במעמקים האפלים שקע הדגיג האחרון בסחף שעל הקרקע בים – ומת. והאיש האחרון ישב בחדרו כאשר השתוללה הסופה בדרום, ועצים צעירים הצליפו ברקיע בענפיהם הדקים ושטופי־התקוה. יובלים קטנים שטפו במורד ערוצים עקלקלים וברקים זינקו מתוך העננים עבי־הכרס שבמרום. האיש היה שמח בחלקו, שכן מקומו של הגיהנום היחיד היה בעבר, וזה כבר אינו קיים עוד.

ואז, באופן בלתי נראה כמעט, מחוגיו של שעון הצזיום, אשר טחנו והקיאו את השעות והדקות והשניות במצעדו של האיש לעבר האלמוות המוגן מכל, האיטו את מהלכם. עצרו… והחלו לסוב לאחור. המחוגים נסוגו מחצות הלילה, והודיעו על אפלולית בין הערביים הנסוגה ומתרחקת. והרוחות החזקות חזרו על עקבותיהן, והמטרות העזים מן השמים האנטיספטיים חזרו וזרמו בעוז כלפי מעלה, והרעם שהידהד מאחורי הגבעה לווה בפגיון החד של הברק הפולח את כרסם של העננים הנמלטים.

האיש נוכח לדעת שלא היה בטוח, מעולם לא היה באמת בטוח, אף לא פעם אחת בכל ימי חייו הארוכים והבודדים. ידע שזה היה חסר־תקוה, שכל אדם חייב שיהיה לו הגיהנום שלו – אף אם היקום חייב לשוב בזעם יוקד על עקבותיו, לחזור ולעשות את מסלולו הגמלוני על מנת לנשוך בו, ללעוס אותו, לירוק אותו חזרה אל הביב; ידע כי כל אדם חייב לעבור בגיהנום וכי אם אי־פעם ימצא גיהנום ללא בני אדם, חייבים בני אדם להימצא עבורו, אף אם חייב הזמן לחזור בשל כך לאחור.

האיש ידע, וכאשר נשמעה הנקישה בדלת, הוא נאנח, וכאשר חזרה הנקישה ונשמעה, התעשת ובמאמץ רב הרים את קולו.

“לא היום… לא היום…” אמר. “חזור לכאן אתמול.”