כאשר עלינו לארץ ישראל, בשנת 1909, גרנו בחצר ר' זרח ברנט בנוה שלום שביפו, בה היתה גרה האלמנה בוליסה עם שלושת ילדיה הקטנים. זכורני, החצר היתה קטנה ו בה שתי דירות נפרדות. באחת גרה האלמנה ובשניה גרו הורי. באמצע החצר עמד עץ תות עתיק־ימים, שבקיץ היה מרבה לתת צלו. תחת עץ זה היתה בוליסה נוהגת לשבת יום יום אחרי הצהרים ולהנפש מעמלה הרב. בוקר בוקר היתה בוליסה וצאת לעבודתה לשאיבת מים; אינסטלציה טרם היתה. כל קבוצת בתים היתה להם רק משאבת יד אחת, והיו צריכים להניע ידית ברזל ארוכה העלה והורד, כדי שהמים יעלו. לבוליסה היה פח, ששתי דפנותיו חוזקו על ידי מקל עגול עבה, באמצעית הפח בחלקו העליון. פחה בידה היתה הולכת למשאבה, ממלאה אותו מים ומביאה אותם לבתי החצרות שאין להן משאבה, ומקבלת שכרה. בהיותה אשה חלשה לא יכלה להחזיק יותר מפח אחד. וכך על שאיבת מים היתה פרנסתה ועל כן קראו לה בוליסה שואבת המים.
קשה היתה עבודת בוליסה, לא אחת שחה תחת משא החיים, אך בידעה כי שלושה ילדים יתומים מאב לה ועליה כלכלתם, התאוששה תמיד והמשיכה לשאת את פחי המים. על אף כל עמלה, היתה דירתה נקיה למופת. בחזרה מעבודת יומה, המשיכה לעבוד בעבודת הבית. הכל עשתה בעצמה, תפרה ותיקנה בגדי ילדיה, שטפה וסיידה. השכנים היו אומרים שאצל בוליסה כל כך נקי, שהמרצפות נוצצות ומבריקות עד שאפשר להשתטח עליהן ולנשקן. גם החצר היתה מרוצפת. דירתה הפונה לחצר וגם עץ התות היו מסוידים בצבע כחול. בכל בוקר שלחה בוליסה את ילדיה לתלמוד־תורה, בו היו לומדים עד אחרי הצהרים, ומקבלים תבשיל חם לארוחת צהרים. מנהל התלמוד תורה היה זוכר את היתומים, ובהתקרב החגים היה מעניק להם נעלים ודברי־לבוש אחרים. ילדי בוליסה היו תמיד לבושים נקי, רחוצים ומסורקים יפה. אף על פי שבגדיהם היו מטולאים, נראו תמיד מכובסים ומגוהצים. כל השכונה ידעה שבוליסה היא אשה נקיה ואם למופת. בשכר עבודתה חיתה עם ילדיה בדוחק וצמצום. ברם לא שמעו אותה אף פעם מתאוננת. היא קיבלה גורלה בדומיה והקדישה עצמה לחינוך ולגידול ילדיה.
עברו ימים והבן הבכור דוד התקרב ליום הבר־מצוה. אותה שנה הצטמצמה בוליסה ביותר והיתה חוסכת מפיה פרוטה לפרוטה, כדי שתוכל לסדר את חגיגת הבר־מצוה לבנה ברוב פאר. למה ירגיש הילד חלילה את עצמו מקופח, בגלל היותו יתום? שלושה חדשים לפני מועד הבר־מצוה, מסרה את בנה לידי מורה שלימדהו ברכות העליה לתורה, ההפטרה וברכותיה, וטעמי המקרא ודיני הנחת תפילין. עד מאוחר בלילות ישבה ותפרה לבנה דברי לבוש חדשים. כשבוע ימים לפני הבר־מצוה יצאה לבית־העלמין אל קבר בעלה, ליד מצבתו הרבתה לבכות, על שבעלה לא זכה ליום הגדול המתקרב ובא, ועל גורלה שכה המר לה שדי. בחזרה הביתה החלה התכונה לקראת הבר־מצוה.
ביום חמישי שלפני שבת הבר־מצוה הוזמן ספר הביתה, עם כמה מחברי הילד דוד. לקול חליל ותוף, סיפר הספר את חתן הבר־מצוה ואף את הילדים – חבריו, על חשבון האלמנה, כנהוג. את השכנים כיבדו בכוסיות ארק ועוגיות. כולם איחלו לבוליסה מזל־טוב.
בשבת בבוקר הקדימה בוליסה קום. הניחה על השולחן את כל בגדיו ומנעליו החדשים של דוד. אט אט התכנסו המוזמנים ודוד התהלך בפיג’מה כנהוג. כשכולם נתאספו, החלה זמרת הזמירות המיוחדות לבר־מצוה. נכבדי הנאספים נתכבדו מי במכנס, מי בגרב, מי בנעל, עד תום כל הלבוש שעל השולחן; לקול תרועות ניגשו כל אלה שבידיהם לבוש להלביש את הילד. הנכבד שבידו הכובע, חבשו לראש הילד, כשהוא מניח שתי ידיו על ראשו ומברכו ברכת כהנים. ושוב מכבדים בארק ובעוגיות. כשהילד היה כבר לבוש, יצאו בתהלוכה אל בית הכנסת “קהילת יעקב” בשירה ובזמרה. בית־הכנסת היה מקושט ירק ודגלונים. הרב דרש מענינא־דיומא. כשנקרא דוד לעלות לתורה, ליוותה אותו ברכת “חזק וברוך” שנאמרה במקהלה. ואותה שעה שדוד ברך וקרא בתורה, עמדה בוליסה בעזרת־נשים ודמעות זלגו מעיניה. היו אלה דמעות צער וגיל כאחד. צער – על שבעלה איננו עמה ברגע הגדול הזה, וגיל – על חג הבר־מצוה של בנה. עם תום ברכות ההפטרה, זרקה בוליסה על ראש בנה סוכריות, בטנים ואגוזים, שהילדים אספו אותם בקול צהלה.
וכשחזרה בוליסה לביתה, היתה מאושרת, על המאמצים שעשתה ועל־כך שבנה לא בוייש ולא קופח.
עברו שנים וילדי בוליסה גדלו והיו לאנשים. ואעפ"י שנשאו ובנו בתים לעצמם, לא שכחו את אמם, והיו פוקדים אותה מפעם לפעם. בוליסה שואבת המים לא המשיכה יותר בעבודתה, היא זקנה וישבה בבית, כשכלכלתה ניתנה לה על ידי בניה הטובים, שלא שכחו את אמם שעמלה כל חייה למענם.
יום אחד נתפרסמה מודעה על לוחות־הקיר שבנוה־שלום ביפו. בראש המודעה התנוססו אותיות גדולות ומאירות־עינים “לכבוד התורה”. הקהל בנוה־שלום הוזמן לבוא להכתרת דוד, בנה של בוליסה שואבת־המים, לחכם ולרב. ושוב קושט בית הכנסת “קהילת־יעקב”. נתאסף קהל רב ובראשם רבנים וחכמים. בוליסה הזקנה ישבה ביציע עזרת־נשים, כשעיניה דומעות מגיל. החלו הנאומים וטכס ההכתרה. דוד היה נרגש. מדי רגע היה נושא עיניו אל אמו הזקנה, כשהוא לוטף אותה במבטי־חיבה. וכשהגיע תורו לנאום, החל דבריו בהודיה להשם יתברך שזיכהו להיות רב בישראל לבני עדתו, אך מניה־וביה הרים ידיו והצביע על אמו האלמנה, שלה הוא חייב הכל, כי ממנה בא לו כל הכבוד הזה. ובפנותו אל ארון־הקודש עשה מי שברך לאמו אשת החיל, שקיימה תורתו של דוד, על אף העוני והצרות, התחלואים והפגעים שפגעו בה בחייה. כל הקהל מחא כף לכבוד בוליסה שואבת המים. ולא בכדי אמר אחד הרבנים הנואמים: “הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה”…
כשירדה בוליסה עם תום הטרס מעזרת־נשים, נפלה על צווארי בנה דוד ותשקהו, כששפתיה ממללות: “עתה, יא־איבני (בני), יכולה אני למות בשקט, כי זכיתי לקיים מעוני מצוות חינוך הבנים והגעתי לשעה מאושרת בחיי, שאין גדולה ממנה…”
וכשיצאה התהלוכה לרחוב, ללוות את חכם דוד לביתו, בשירה וזמרה, ביקש החכם ללוות מקודם לביתה את אמו, וכך חלק הקהל כבוד לאם הזקנה בוליסה, שזכתה לקרן־אור גדולה שהאירה אפלתה, והשכיחה לה את סבל חייה הקשים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות