ברחוב בו גרתי בימי ילדותי בנוה־שלום, היה גר סנדלר, יהודי פשוט וירא־שמים. ולסנדלר שלושה בנים ושלוש בנות. מבוקר עד ערב ישב בחנותו הקטנה ודפק בפטישו על הסוליות, ובין מסמר למסמר היה נותן בשיר קולו, שהיה ערב ונעים. לא אחת אהבנו, ילדי התלמוד־תורה, לעמוד ולהקשיב לזמרתו. הוא ידע פרקי חזנות וניגונים חסידיים מרתקי־לב. בלילי שבתות היינו מתאספים, ילדי הבתים הסמוכים, ועומדים ליד הבניין בו גר הסנדלר בקומה השניה. החדרים היו מוארים במנורות אחדות ובנרות השבת. הסנדלר וילדיו ישבו ליד השולחן ושרו זמירות בצוותא. היתה זו מקהלה אמנותית ממש. ביחוד היטיב לשיר הילד מנחם, שקולו נשמע כקול הזמיר ביער. המבוגרים שעמדו אף הם למטה והקשיבו, חיוו דעתם לא אחת, שילדי הסנדלר יהיו מוסיקאים גדולים. כך נהגנו מדי שבת בשבתו, לבוא אל הבניין, לשאת עינים לקומה השניה ולהקשיב לזמרת המקהלה.
הסנדלר היה איש עני. קשה היה עליו לפרנס משפחה בת שמונה נפשות. הוא עבד קשה עד שעה מאוחרת בלילה, ובלבד שלא יחסר מזון לילדיו הכשרוניים שעליהם היתה גאוותו. על אף דחקותו, נתן חינוך ראוי לשמו לילדיו. וכאשר גדלו הבנים לא הכזיבו את האב שעמל כה קשה למענם. הבן הבכור היה מורה למוסיקה בבתי הספר היסודיים הדתיים וחזן נודע. זוכר אני תפילתו הראשונה באולם בית־הספר לבנות שבנוה־צדק. על לוחות הקירות נתלתה מודעה גדולה, שכותרתה נדפסה באותיות גדולות: “לשמוע אל הרינה ואל התפילה” ובה תמונת החזן. אולם בית־הספר לבנות היה מלאה מפה לפה, הקהל הקשיב לתפילה שהיתה כולה רווית צלילים זכים וטהורים.
כשנסתיימה התפילה, קם הקהל על רגליו וערך לחזן תשואות רבות. אז פנה החזן אל הקהל ואמר: “אני מודה לכם בעד הבעת הערכתכם לתפילתי, אך לא אהיה שלם עם עצמי, אם לא אודה פה ברבים לאבי, שהודות לו הגעתי עד הלום”. אותו רגע דמעו עיני הסנדלר־האב. היו אלו דמעות־גיל.
הבן השני היה לפסנתרן מפורסם ובעל מכון אמנותי לפיתוח הקול.
ברם, הבן השלישי, מנחם, לא בקלות הגיע לשלב פרסומו הגדול. אביו הסנדלר הישיש כהו עיניו מזוקן ולא יכול עוד להמשיך בסנדלרות. הבנות שהשתלמו כמורות וגננות, נישאו ויצאו את הבית. נשארו הסנדלר ואשתו מחוסרי פרנסה והוכנסו לבית מושב זקנים, וכעבור זמן קצר הלך האב לעולמו.
עתיד הבן מנחם היה לוט בערפל. הוא שאף להיות זמר־אופרה, אך כיצד יבצע ויגשים שאיפתו? והנה עברו ימים מועטים וקרה הנס שחולל מהפכה בחיי מנחם.
בקצה אותו רחוב בו גרה משפחת הסנדלר, עמד בית קטן ועל גגו השטוח צריף עץ. בצריף זה גר זמר זקן שאיבד קולו. כתחליף לקולו שימשה לו מנדולינה עליה פירט, ביחוד בשעות ערב, בערבי קיץ, כשהצריף נתון בחשכה. מנחם היה בא יום יום אל הזמר הזקן שהיה מנגן ומלווה אותו בקולו הערב. ערב אחד פנה אליו הזקן ואמר: “מנחם, הידעת כי נוצרת להיות זמר מפורסם, למה תחכה, סע למילנו שבאיטליה, ושם תשתלם”.
לא שלט עוד מנחם ברוחו ופתח סגור לבו לפני ידידו הזקן: איכה יסע, ומי ידאג לקיומו? שקע הזקן בהרהוריו, חשב וחשב, ולבסוף אמר למנחם: “ראה, בני, הנני רווק זקן, לא בניתי לי בית, אין לי קן משלי, אין לי ילדים, ערירי אצא מהעולם… אם אתה תהיה לי לבן, אעזור לך להשתלם במילנו, אך עליך יהיה לקיים כמה ממשאלותי. דע לך שאעפ”י שהייתי זמר־אופרה על במות עולם, לא שכחתי את מוצאי היהודי, הייתי גא תמיד שיהודי אנוכי, ועד היום הזה לא דעך בלבי הניצוץ היהודי. משאלותי הן:
“אחרי מותי עליך לומר אחרי קדיש; במשך כל ימי חייך תשמור על יום האזכרה ותתפלל לנשמתי, תעלה לקברי ותתייחד עם זכרי. חלף זה אני מצווה לך כל פקדונותי בבנק במילנו ובבנק בישראל”.
מנחם שמע לדברי הזקן ומרוב התרגשות קם, חיבקו ונשקו.
למחרת הלכו השנים לרבנות, ושם נכתבה הצוואה שהזקן חתם עליה. הוא נתן למנחם כסף די צורך לנסיעתו, וכן מכתב לבנק במילנו, שישלם למנחם סכום מסוים מדי חודש בחדשו, עד תום ימי השתלמותו. ומנחם יצא לדרך להשיג אשרו בחיים.
חלפו שנים. יום אחד בשבתי בביתי, דפקו בדלת. ניגשתי לפתוח ולפני עמד מנחם לבוש הדר. “התכירני?” – פנה אלי האורח. “לא אוכל להזכר מי אתה” – עניתי. “אני מנחם, שגרנו ברחוב אחד בנוה־שלום”. ומיד קראתי בשמחה: “מנחם, זה אתה?” התיישבנו ליד השולחן ושוחחנו. הוא סיפר לי, כי סיים חוק לימודיו במילנו ועתה יצא למסע בעולם הגדול, לשיר על במות האופרה. התחנה הראשונה היא ארץ ישראל, בה נולד, גדל וחונך. “מחר בלילה אשיר באופרה הארץ־ישראלית כזמר אורח. רצוני שתבוא עם רעיתך לבניין האופרה ותשמע אותי”. הוא הוציא מכיסו שני כרטיסי־כבוד והניחם על שולחני. למחרת בלילה הלכתי עם רעיתי לבניין האופרה והקשבנו לזמרתו של מנחם. זה לא היה מנחם כפי שהכרנוהו, אלא מנחם אחר, עומד איתן, בטוח בעצמו ושר כזמר אמן ממדרגה ראשונה. ישבתי והרהרתי, מה רבו נפלאות הבורא, זכה בן הסנדלר העני להיות לזמר אופרה.
כשליווה אותנו מנחם לביתנו, הירבה לספר על השתלמותו במילנו, ולבסוף אמר באנחה: “אילו זכה אבא לראותני במעמדי”. ונשתררה דממה.
למחרת ביקשני מנחם שאלווה אליו לבית־העלמין. על קברו של הזקן עמדה מצבת שיש. ליד המצבה חיכה מניין יהודים שמנחם הזמינם. לאחר פרקי תהלים אחדים, אמר מנחם קדיש.
“אני הוא שדאגתי להקמת מצבה זו, כולה שיש. לא אשכח יהודי זה עד יום מותי, ובכל מקום שאהיה אשתדל לבוא לכאן, כדי לשמור יום פטירתו ולהתייחד עם זכרו ליד קברו”.
היתה דממה, חזרנו כששנינו שותקים ומחרישים. אך לפתע פנה אלי מנחם: “האמינה לי, אהיה כזקן בחייו; למרות כל זרי הדפנה שיושמו על ראשי, שמור אשמור מכל משמר על הנר היהודי הדולק בלבי, שלא יכבה עד יומי האחרון”.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות