מדי בוקר כשהיתה סבתא חנה פוקחת עיניה, ולאחר שנטלה ידיה, רחצה פניה והתפללה, פתחה את סדר יומה כשהיא יוצאת להשקות את הפרחים בחצרה. סבתא חנה אהבה מאוד את הפרחים; היא שתלה בערוגותיה פרחים צבעוניים והיתה נהנית ממראה זיוום. היא עברה מפרח לפרח, ניקתה כל גבעול ועלה כדי להרבות יופיים, והיתה אומרת לנכדיה: “הפרחים הם שירה”.

אך לא רק בחצר דאגה הסבתא חנה לפרחים; גם בחדרי דירתה העמידה עציצים בכדי חרס ובכלים אחרים, ושתלה בהם צמחים רבים, כדי להכניס את יופי הפרחים והירק גם לבית פנימה. וכך היתה נוהגת יום יום לבדוק כל שתיל, להשקותו ולחזק השתילים הרכים בסמוכה והיתה פותחת את תריסי הבית, כדי שקרני השמש תחדורנה פנימה ותלטפנה כל אחד מהם.

בעודה גוחנת מעל כל צמח ופרח, שמעה לפתע סבתא חנה את יללת החתולים שעמדו על מדרגות ביתה וקראו: מיאו! מיאו! כאילו אומרים לה “בוקר טוב, בוקר טוב, סבתא חנה, כבר הגיעה שעת ארוחת הבוקר, גם אנו רעבים”.

וסבתא חנה מחייכת, נכנסה למטבח והוציאה קעריות ויצקה לתוכן חלב ופררה פירורי לחם לתוכו. החתלתולים אכלו, שתו, הרימו ראשיהם ולקלקו שפתותיהם. עמדו סביב סבתא חנה, קראו מיאו! מיאו! כאומרים תודה רבה, תודה רבה, ויצאו לחצר להתחמם באור השמש.

השכנה שעמדה בחצר וראתה כיצד סבתא חנה מאכילה את החתלתולים, ניגשה אליה ושאלה אותה: “אמרי לי, סבתא חנה, למה את מאכילה את החתלתולים?”

חייכה סבתא חנה והשיבה: “הקב”ה ברא עולם גדול ויפה ובו יצורים רבים, זוכר כל אחד מהם ורחמיו על כל מעשיו, ואני רק בשר ודם, דואגת אך ורק לבעלי חיים אחדים ופרחים מעטים". נאנחה סבתא חנה ומלמלה עוד בשפתיה: “צער בעלי חיים”… רק אז נכנסה לביתה לסעוד פת־שחרית.

צודקת היתה סבתא חנה. ביתה היה פתוח כביתו של אברהם אבינו והיתה מדקדקת במצוות הכנסת אורחים, כשהיא עומדת עליהם, טורחת ומאירה פנים. מבקשת היתה מהאלקים שיזמן לה יום יום אורחים לביתה.

לב טוב היה לה. בכל יום היתה יוצאת משער חצרה, עומדת ותרה אחרי העוברים ושבים, וכשראתה עני אספה אותו אל ביתה, האכילה, השקתה אותו ונפרדה ממנו כשהיא נותנת לו נדבת ידה. התפרסם שמעה הטוב והשכימו לפתחה עניים רבים. טיפלה היא בהם באהבה ובמסירות, והם הודו לה ואמרו עליה: “כפה פרשה לעני וידיה שלחה לאביון”.

בשבתות ובחגים הלכה סבתא חנה להתפלל בבית־הכנסת של “מושב זקנים”. היתה עוברת מזקנה לזקנה ומראה להן את פרקי התפילה בסידור ובמחזור. כשהיה הקורא בתורה קורא את הפרשה, –היתה סבתא חנה מתיישבת ליד הישישות, מספרת ומסבירה להן את הכתוב.

משכלת היתה הסבתא, קראה ספרים רבים וביותר אהבה ספרי שירה. לנכדיה דיקלמה שירים רבים בעל־פה וגם סיפורים סיפרה להם לרוב. אהבו מאוד הנכדים את סבתא וצהלו משמחה כאשר שמעו את צעדיה בעלותה במדרגות, מצלצלת בפעמון הדלת, נכנסת וסלה בידה ובו כל טוב לנכדיה. היתה מתיישבת בכורסה, פותחת את הסל, מוציאה דברי מתיקה וצעצועים ומחלקתם בין נכדיה, כשהיא מחבקת ונושקת אותם. והם מכרכרים ורוקדים סביבה ומצהלתם מתמלא הבית.

יום אחד נשאר הבית עצוב. סבתא חנה מתה. בכו הנכדים. עצובים היו החתולים. הפרחים הרכינו ראשם באבלם. נעצבו גם העניים.

אותו יום, יום סגריר היה, השמים נסגרו בעריפים, מטר דקיק ירד טיפות טיפות, ואמרו כולם: גם השמים עצובים ובוכים על מותה של הסבתא הטובה והצדקת.