א    🔗

בספרי “עם עולם"¹ שבו הוצאתי משפט התקונים ומשפטי היה כי תקונים נחוצים לישראל אך לא כתקונים אשר יצאו מאת האספות באשכנז, שם העמדתי את התקונים אשר עלינו לעשות על אחת: לכתוב ולהורות! ורבים מחכמי לב אשר קראו את משפטי נענעו לי בראשם, ואף כי הראיתי שם בטעמים מספיקים מדוע עלינו לבחר רק בתורה ולא במעשה בכל זאת ידעתי כי עוד לא יצאתי חובת באור ועל כן עלי לברר עתה את דברי יותר ולהראות כי רק בדרך הזאת יוכלו התקונים להעשות ולא בדרך אחרת.

על כל איש אשר יאמר לתקן בדת החובה לאהוב את אמונתו ודתו, כאשר על כל מתקן בדרכי עמו ומשפטי ארצו לאהוב את עמו וארצו, כי אם לא יהיה כדבר הזה אז רק משחית ולא מתקן יהיה, כי איך יתקן איש בדבר אשר ימאס בו? ואחרי אשר על המתקן לאהוב אמונתו ודתו לכן נטל עליו לשים לבו לבנות בעת אשר יהרוס, לטעת נטיעים חדשים בעת אשר יעקור נטוע, ובלעדי זאת לא יצלח חפצו בידו, כי העם לא יטה אזן לדבריו. העם כלו אשר הסכין באמונתו יחשבהו כהורס ולא כבונה ולא יאבה ולא ישמע לו. ואף אם גם ימצאו אחדים השואפים לחדשות רק יען כי חדשות הנה מבלי דעת וחקר אם טובות הנה, או פורקי עול אשר יִנָּהו אחריו, אך האחדים האלה יֵחשבו כנפרדים מעל עמם וכנבדלים מתוך הקהל, וגם יבדלו מהם ברבות הימים אחרי כי תופר האחוה ביניהם. וכל המחדשים והמתקנים אשר היו בכל העתות ובכל הדתות היה רוחם מלא מאהבת דתם ובאש קנאתם לאמונה דברו בלהבות אש וימשכו אחריהם לב שומעיהם. לא באמרי משפט וחשבון במנוחת לבב יצאו להלחם נגד הזרות אשר נספחו על האמונה ברבות הימים על ידי מורים מתעים, כי אם ברוח עז ובאש הקנאה לאמונתם ורק על ידי זאת הצליחו, כי כאשר לא נוכל להלחם נגד רוח קטב בחרב שלופה כי אם בסמי־ריח, כן לא נוכל להלחם נגד הרגשות במשפט וחשבון כי אם ברגש. האמונה ודתיה וחקיה לא על אדני משפט וחשבון נוסדו, כי אם הרגש הוא אביהם ועל כן אך ברגש נוכל לפלס נתיב חדש להם. ואחרי אשר על המתקן לבקש לבנות בעת אשר יחפוץ להרוס לכן נטל על המתקן היהודי לבחר רק בדרך אשר אמרתי, היא: לכתוב ולהורות.

אם אמנם גם בעמים כן יעשו, כי ילחמו בתחלה בעט סופר בטרם אשר יצאו לחדש דבר קטן או גדול, למען אשר ישכיל וידע העם במה יבחר ובמה ימאס, אך על מתקני העמים נטל לצאת אחרי כן למלחמה גם בפועל כפים, כי אחרי אשר אמונתם נתונה בידי רועים אשר להם העוז והכח להכביד אכפם על כל איש לעשות מצותם אם יאבו או ימאנו, ואחרי אשר הממשלה תסוכך בכל עת על האמונה ותחשוב אותה כסכת שלום לה, ועל כן אשה רעותה תעזורנה מדאגה מדבר פן כאשר תפול האחת תמעדנה גם רגלי השנית, לכן נטל על המבקשים לטהר את אמונתם מערמת החקים הרבים, אשר הוסיפו בה הכהנים כהעולה על רוחם, לצאת גם בזרוע רמה נגד לוחמיהם אשר כח בידם לדכא אותם תחת רגליהם. לא כן בישראל אשר אמונתו נתונה רק בידי הלומדים, וכהנים רודים בעם אין לו, כי ביד כל איש ללמוד ולהחשב כמחוקק, בישראל לא לבד כי אין לו חפץ במלחמות בזרוע נטויה ובמעשה, כי אם גם המלחמות האלה תביאנה את ההפך מאשר יזמו המתקנים לעשות, כי בעלי התורה יקומו נגדם וירבו אסר וגדר למען ינזר העם מאחרי המתקנים אשר לא כתורה ולא כדרך בני ישראל יעשו. דרך בני ישראל היה מאז ומקדם להלחם רק בפה או בעט סופרים: בתורה ולא בזרוע כח. ואם כן אין דרך אחרת לישראל לתקן בלתי אם בכתב ובתורה. אך לא זאת בלבד כי אם עוד יתרה נעשה בצאתנו לתקן רק בכתב ובתורה, כי בזה לא רק נעקור נטוע כי אם גם נטע את האמונה והאחוה על תלמי לבב בני ישראל.

אף אם יקומו סופרים וכותבים אשר יחפצו לבטל כל חק ומשפט, אף אם ירבו לכתוב נגד כל דבר אמונה ודת לא ירעו לעם ולא ישביתו מלבם את אמונתם, ולהפך כי על ידי זאת יעוררו את לב הקוראים ללמוד ולחשוב ולשפוט כפי אשר יורם לבם², כי בדברים התלוים ברגש ומחשבה, התורה היא החיים והמעשה הוא המות.

דברים המסורים רק ללב ולרגש כמו האמונה המה יחיו רק בתורה ובלמוד ובמחשבה, והמה יביאו לידי מעשה, ולא במעשה בלי תורה ולמוד, באמונה אם נעזוב את התורה ונשים לב רק למעשה אז תהיה כגויה מתה אשר לא לעזר ולהועיל כי אם למשא ולנטל תהיה לנושאיה. ועל כן כלו כעשן עובדי האלילים ואמונותיהם ועצביהם, על כי עזבו את המחשבה ויבחרו רק במעשה, בהַתוֹתם להם בצלמי עץ ואבן כל רגשות לבם, ותהיינה הרגשות כעץ ואבן אשר אין כל רוח בקרבם.

העם אשר עיניו ראו את אליליו חדל מחשוב ויפנה רק אל מראה עיניו, וכל אשר למראה עין יֵראה הוא בן מות כי גויה הוא וכל גויה לא לעולם תחיה. הכהנים הראשונים אשר המציאו את הצלמים בקשו להראות בהם את מחשבתם בדבר האלהים וכחותיו בתמונה, אך המחשבה נאבדה אחרי כי לא לִמדו את העם לחשוב ותוָתר רק התמונה ואותה עבדו, ועל כן שחתו גם את דרכיהם ויעשו את ההפך מאשר בקשו המיסדים בתתם להם את התמונה, אחרי כי לא הבינו עוד לתכליתה. והמעשה היה כמלאך המות להמחשבה ולהאמונה ותאבדנה מהארץ הנה והמחזיקים בהן. וכן גם באמונה השלטת עתה בארצות האלה, מעת אשר הקטולים בחרו בדרכי עובדי האלילים לתת את האמונה רק בידי הכהנים ולתת לפני העם רק תמונות עץ ואבן תחת מחשבה ורוח מני אז החלו לעקש דרכיהם ובעת אשר אמונה היתה על שפתם לא לאמונה היו עיניהם כי אם לתמונה ועל כן יצער גם כח האמונה הזאת מיום ליום, ומי יודע אם ימשכו עוד ימיה? (אמונת מנגדיה (פראטעסטאנטען) תרים עתה ראש, אחרי כי היא שבה אחור ותתקרב אל מקור ממנה חֻצבה, אל אמונת ישראל, ותסיר את הצלמים ותתן את התורה תחתיהם).

ולעמתה אמונת המחמדים עודנה בתקפה, אף כי גם לה חיים אין לה, אך גם המות על ידי המעשה רחק ממנה. המחמדים, אשר להם אין תורה לכל העם וגם לא צלמי מעשה, המה יעמדו באמונתם כדוממים, לא ישנו פניהם אחרי כי רוח חיים על ידי התורה אין להם, וכפי אשר חשבו והגו לפני אלף שנים כן יחשבו וכן יהגו היום, ואמונתם לא תמות אחרי כי לא יצאה לפעולות אדם. מצב כזה הוא מצב הדומם. הגויה אשר רוח חיים בה תחיה ותעשה חיל, הגויה המתה תשוב אחרי כן ותחיה בחיים חדשים כחק הבריאה, וגם אמונות עובדי העצבים כאשר מתו כן הולידו חדשות תחתיהן, ואמונת הקטולים בקרוב ימיה למות כבר יורש לה היא אמונת מנגדיה אשר נולדה על ברכיה, ואמונת המחמדים לא תחיה ולא תמות. אך לא כאלה חלק אמונת ישראל, היא לא מתה ולא נוטה למות, יען כי רוח חיים בקרבה, כאשר היתה לפני שני אלפים שנה כן תחיה גם ביום הזה ולא לבד כל הקהל הגדול קהל ישראל יחיה על פיה, כי אם גם להמפלגות הקטנות אשר נפרדו מהם כמו כת הקראים והשמרונים ודומיהם עוד כח ועוז אף כי מעטים המה, ובעת אשר לאומים כבירים עלו בתהו ויאבדו, יחיו המה על אמונתם יען כי התורה בימינם ולא צלמי עץ ואבן. וכל אלה רק מאשר כי לא במעשה כי אם במחשבה ותורה יסודה, ועל כן תלך ותחיה מדור לדור. אשר על כן בחפצנו לתקן בה, אין לנו לעשות מעשה אחר בלתי אם ללכת בדרכה מאז, היינו להורות, כי כל מפעל ומעשה בלי תורה המה כמנגדים לרוחה ולא יצלחו עליה.

אך גם לא שני אלה המשפטים בלבד יורונו להחזיק בדרכי התורה כי אם עוד משפט שלישי אשר לו עוד הרבה יתר כח ועוז מאשר גם לשני המשפטים האלה.

הדרך האחת להסיר לב כל העם מאחרי הבלי שוא ושטי כזב היא דרך הדעת. לשוא נדבר על עם לא בינות כי יעזוב דרכיו הנתעים ואמונותיו הנשחתות, הבל נפצה פינו בדברנו אל עם פרא, כי ישכיל לחשוב מחשבות כאדם נבון, לבל יחת מאותות השמים ובלהות צלמות ושדי שחת ומתי עולם, כי כל עוד אשר לא גברה הבינה בלבו לדעת בנפשו כי כל אלה הבל המה, לא ירֵעו והיטיב אין אותם, הן לא יאמין בדברינו, אחרי כי עליו רק להאמין בדברינו, ואם כן למה זה ישלח את האמונה הישנה אשר קננה בלבו וינהל אותה מאבות אבותיו למען קחת אמונה חדשה תחתיה מפי איש כערכו אשר עיניו יראוהו? אך לא כן אם נורהו דעה וידע ככל אשר נדע אנחנו ולא נטל עליו להאמין בדברינו כי אם להבינם אז יהיה כמונו וידע ולא יאמין באשר האמין עד כה.

כל זאת ראו העמים ויבינו כי רב כח הלמוד גם מכח הזרוע והחרב הנטויה ועל כן היה כל ישעם וכל חפצם בחפצם לצאת לחפשי מתחת יד כהניהם ומושליהם, אך להרבות את הדעת, ועל כן יפחדו ויגורו מפניה כל בעלי הזרוע בדעתם כי בידה לעשות נפלאות לכל הבוטחים בה. לוטהער בחפצו לשבור זרוע האב ברומא, אשר הכין כסאו תחת ה' אלהים בארץ וכל כהניו עמו, תרגם את כתבי הקדש בשפת עמו, למען ידע העם מה אלהיו שואל מעמו, כי עד העת ההיא אסרו הכהנים לכל המאמינים לבל יקראו בכתבי הקדש, ורק את העתקתם אשר בה שחתו את דברי הנביאים ויוסיפו עליהם ויגרעו מהם כחפצם, אותה נתנו לפני הקוראים, ורק בשפת רומי, אשר העם לא הבינה, וכל אלה למען תמצא ידם לדבר שקר בשם אלהים וחוזיו ולתת לפני העם דבריהם הנלוזים כדברי תורת ה', לכן ראה לוטהער כי אין דרך אחרת לגלות תרמית הכהנים בלתי אם יבינם דברי הנביאים, ואז כאשר ידעו העם מקור האמונה לא יתנו עוד אזן קשבת למדברים כזב בשמה, וכזאת יעשו עד היום הזה ההולכים בדרך לוטהער כי ירבו להפיץ כתבי הקדש בכל השפות ובכל הארצות, והמה, כתבי הקדש, היו לכלי מלחמה, לכלי משחית לחַבּל אמונת הקטולים. ואם לעמים הועילו כתבי הקדש להאיר עיניהם באמונה ולפלס נתיב לתקונים, לנו בני ישראל על אחת כמה וכמה! לנו אשר אין לנו כהנים ומחוקקי אמונה וכל איש ככהן בעיניו, לנו אשר כל אמונתנו רק בכתבי הקדש לנו נחוץ לדעת דברי האמונה עוד יותר ויותר למען הסר האמונות הטפלות מלב העם, ואם כן בטרם אשר יעלה על לבנו לעשות תקון גדול או קטן החובה והמצוה עלינו להשמיע מפורש קבל עם כל אשר נחשוב בדת ואמונה ולעורר לב כל בני ישראל, אשר לא יבינו דברינו בכתובים כהיום הזה, ללמוד דברי הנביאים והמחוקקים, כי הלמוד הזה בעצמו הוא התקון היותר טוב והיותר נאמן מכל התקונים. ואם לא נעשה כזאת, אם לא נתאמץ להורות את בני הנעורים דרכי הדת ונגש לעשות תקונים בפועל אז שתים רעות נגד פנינו, האחת כי העם יבער ויכסל להאמין בהבלי שוא ולהאדיר ולהעריץ כל דבר הבל, כאשר יקרה לכל אלה אשר לא ידעו דברי אמונה, וגם לחכמים בדרכי התבל ובחכמות יקרה כי יהיו מהבילים בדברי אמונה יען כי לא ידעוה, ומה גם לעם כלו, אשר לא כל אחד ואחד מבניו יהיה חכם וחוקר ושופט, לעם כלו אם תחסר לו הדעת בדברי אמונתו אז יבחר בהבלי שוא, ומה יועילו לו התקונים לו גם טובים היו אם העם לא יבין משפט? ואז הלא נלך לאחור ולא לפנים, כאשר גם נראה בעינינו בהרבה ארצות אשכנז ובריטאניה במקומות אשר לא ידעו עוד דברי התורה כי שמה יחזיקו עוד יותר ויותר בכל דבר קטן (ואולי רק בדברים קטנים יען כי לא ידעו במה לבחר) מאשר יחזיקו בארצות ליטא ופולין אשר שמה ידעו התורה. וזאת שנית כי עלינו לפחד פן נהיה כעמים בימי הבינים.

הן אם תקום עצת המתקנים כי על פי הרבנים יצא משפט הדת והמון העם לא ידע עד מה ממנה, אז הלא נהיה כבני אמונת הקטולים אשר רק על פי הכהנים יֵעשה משפט ותנתן דת ואנחנו כלנו אבדנו. כל הטוב אשר היה בדתנו עד הנה היה כי כלנו היינו כהנים ולא נטל עלינו לשאת עול כהנים, כל הטוב הזה יעלה בתהו ויאבד. הרבנים והמטיפים יאספו אספות ויתנו חקים ומשפטים כהעולה על לבם למען ישתררו על העם, ואולי תתן להם הממשלה (אשר תדאג תמיד לכל בניה לבל יטו מדרך אמונה) גם כח ועוז לרדות בפרך³, ואז תחת אשר עד כה סבלנו עול הפוסקים, אשר בידינו היה להסירו, נשא עול הרבנים אשר בידם יהיה להכביד עלינו אכפם, תחת אשר עד הנה היינו חפשים באמונה נהיה מעתה עבדי הרבנים, תחת אשר כל העמים יסירו סבל כהניהם מעל שכמם נקח אנחנו עלינו עול חדש, תחת אשר כלם ירדפו לדעת, נשוב אנחנו אחור להיות חסרי דעת באמונה, ואם יעלה אז על לב הרבנים לתת חקים לטוב לנפשם, כי יביאו להם מעשר מכל, או כי תבאנה הנשים והבתולות להתודות לפניהם בחדר מיוחד על כל עונותיהן (כאשר יעשו כהני הקטולים) אז נכוף ראשנו ונעשה כמצוה, כי כן צוו הרבנים ואנחנו לא נדע אם כתורה וכמצוה עשו או אין. לא שררות יתנו לנו הרבנים בתקנותיהם כי אם עבדות!

מכל אלה יצא לנו המשפט, כי התקון האחד הראוי להעשות באמונתנו כיום הזה הוא לכתוב ולהורות. איש איש יכתוב דעתו על ספר בכל דבר חק ומשפט, והחקים אשר לא על אדני התורה והדת נוסדו יכלו מאליהם אחרי אשר כל העם ידע כי אין להם שרש וענף בדת. ולהורות לכל העם משפטי הדת והאמונה לבל יאמין בדברי כל מדבר בשם הדת דברי כזב.

ועתה עלינו רק לשים לב להתבונן איך נעשה הדבר הזה? איך נגש לשפוט ולהורות ובאיזה שפה נכתוב למען אשר יהיה לאל יד כל העם בארצות פזוריו לשמוע איש שפת רעהו ולמען נוכל להגיע עד המטרה אשר שמנו לנו.

 

ב. שפת עבר    🔗

כעם ישראל וכאמונתו ותקותו כן גם שפתו; כאשר כל דרכי העם הזה ואמונתו נוסדות אך על אדני הרוח והמחשבה והתורה, וכאשר תקותו בגאולה העתידה היא אך ברוח ומחשבה ותורה, כי איש לא יורהו להוציא תקותו זאת לפועל ידים וגם העם לא יחשוב ולא יקוה להגאל בכח ידו, כן גם שפתו היא אך ברוח ומחשבה ותורה, לא לעשות אותה לשפה אשר ידברו בה כל היום יורוהו מוריו, גם לא יבקשו כזאת וגם מן הנמנע הוא, כי אם כשפת התורה יחשבו להורתה. כל העמים אשר ממשלתם לֻקחה מידם וינתנו בידי מלכים אחרים, כמו עמי פולין, באֶהמען, אירלאנד ודומיהם, יתאמצו בכל עוז להשיב ממלכתם לקדמותה וכח שפתם כמקדם, כי על כן מלחמה להם תמיד עם המושלים ועם העמים האחרים אשר אתם יחד יהיו לממלכה אחת ולא יוכלו להיות כבנים נאמנים להארץ אשר בקרבה הם יושבים ולא כאחים נאמנים ליתר העמים והלשונות יען כי ימאסו בשלום ויבקשו מלחמה, ימאנו בשפת הממלכה ועל כן יפיחו ריב ומדנים. אך לא כן בישראל, הוא אם יחזיק בתקותו בגאולה העתידה לא יעזוב בעבורה אהבתו לארץ מולדתו, אם אך היא תחשוב אותן כבן לה, כאשר לא יעזוב איש חפצי התבל ומנעמי החיים בעבור חיי נשמות בעולם הבא, אף אם יאמין ויקוה לחיי העולם הבא, כי יתן להרוח אשר להרוח ולגויה אשר לגויה, כמו כן בשפתו אם ילמוד ויבין שפת עבר לא יניח ידו בעבורה משפות אחרות, כי בכל דרכי חייו ומעשיו בתבל נחוצה לו שפת ארצו, ושפתו היא לו רק כמצבת זכרון וכעמוד נכון לרוחו. ואם כן הלא די בדבר הזה לבדו, אחרי כי תקותו ושפתו לא יפריעוהו מאחוז בדרכי החיים ככל יתר עמי הארצות ולא יעוררוהו לפיח מדנים וריב בעבורן, די בדבר הזה בלבד למשוך אחריהן לב העם כלו, ובאמת כן היה עד היום הזה. אך מה זה היה לרבים בני הדור הזה (וביניהם הרבה חקרי לב) כי קמו לשטן לשני העמודים האלה אשר רוח העם ואמונתו נוסדות עליהם? נגד התקוה בגאולה העתידה ונגד שפת עבר ילחמו בחזקה להשביתן מהארץ כמו רעות במגורן, כמו יבדילוהו בפועל מעם הארץ. האם טחו עיניהם מראות כי ברוח יבּדל ישראל מן כל העמים גם היום הזה כאשר נבדל מהם לפני אלפים ושלשת אלפים שנה? או לא יבינו כי אם יחדל מהבּדל ברוחו אז יסוף גם שם ושארית לישראל ואמונתו וזכרונותיו? או אולי יבינו זאת וזאת תאות נפשם? על השאלות האלה ישיב כל איש כלבו, אך אנחנו נראה גם בזאת כי התקוה והשפה הֵנה כאמונת ישראל וכרוח הלאום כלו, כי כגורל העם ואמונתו כן גם גורל תקותו ושפתו.

נגד העם הזה ואמונתו מעת היותו קמו עמים רבים להשמיד זכרו, יען כי ראו כי לו כח ועוז ברוחו והמה ישימו בשר זרועם. המלחמה הזאת היא מדור דור בין המחשבה ובין המעשה, כל העמים אשר בחרו במעשה היו כבעלי ריב את ישראל ורוחו, אך בכל העתות והזמנים קצרה יד כל האויבים מחוץ להשפיל גאות רוחו ולשומו כאחד מהם, ותהי להפך כי מן המלחמות האלה יצא תמיד כגבור משכיל ויתגבר על אויביו, המה נגוזו ועברו והוא החזיק במעוזו, ומי יודע אם לא כבר שבתו המלחמות האלה וכל העמים ראו כי ישראל עושה חיל ויעזבוהו לנפשו או גם החלו לצאת בעקבותיו לולא יצאו מהרסי העם הזה ומחריביו מקרבו. כפעם בפעם נמצאו בוגדים בקרבו, אשר מחסרון דעת או מרוע לב התאמצו לטעת זמורת זר בכרמו. אלה בנו לה גב ובמה למשחק וקרב כהעמים, אשר באימים יתהוללו, בערי ישראל, ואלה על תורתם פשעו ויביאו בה דעות עובדי עצבים וישביתוה מטהרה, והבנים הסוררים האלה אשר עשו עצה ולא מן התורה נסכו מסכה ולא רוח העם, המה הרעו לעמם יותר מכל אויביהם מהעמים, כי אלה שלחו ידם אך בגויתם, ואלה נטו ידם על רוחם להשחית תארו. וכן קרה גם לתקותו ושפתו, כי יותר מאשר לחמו נגדו האויבים מהעמים קמו לשטן להן המהרסים מקרב בית ישראל.

האויבים מהעמים בהלחמם נגד תקות ישראל ושפתו היו כאויבים משיבי מלחמה שערה במלחמת תנופה, אשר הנלחמים ראו וידעו ויבינו כי הצר לנגדם ויבקשו תחבולות להנצל ממנו או להכותו אחור אם תמצא ידם, והמהרסים מקרב העם היושבים בתוכם ומדברים שלום להעם ובקרבם ישימו ארבם המה היו כרִמה בפרי, כרקב בגזע, אשר בלי שאון ישחית ויחבל מנפש ועד בשר ואין שם על לב, ועל כן מצאה תמיד יד המהרסים מקרב העם להשחית הרבה יותר מאשר עלתה ביד האויבים מחוץ. בידי האויבים מהעמים היתה רק להשיב ממלכתו בפועל, אך לא להשבית התקוה מלבו, ידם מצאה להוציא לחרב להרג ולשרפה את שומרי התורה, אך אזלת ידם מהסיר את התורה מלבם, ותהי להפך כי כל אשר הוסיפו אויביהם אומץ להסיר לבבם מאחרי תורת אבותיהם ודרכיהם כן החליפו המה כח להחזיק בהם, ואלה אשר מקרבם יצאו שלחו ידם להשבית את הרוח, את התקוה והתורה מלב העם, וגם הצליח חפצם בידם כפעם בפעם, ואם גם לא לאורך ימים. כן עשו המחדשים בכל עת, כהכהנים והסגנים הסוררים אשר בקשו קרבת העמים וידם היתה במעל להביא תועבה אל בית ה', לקטר ולזבח לאלהי העמים ולקחת מבנותיהם לנשים למען ימצאו חן בעיניהם, וכאוהבי היונים אשר בקשו בכל לב להדריך את בני עמם בנתיבות אויביהם אלה, וכאלה הנתעים אשר אמרו להתאים את תורת אבותיהם עם הפילוסופיא היונית ויעשוה כשפחה לצרתה זאת, כן יעשו גם היום רֻבּי המחדשים אשר גם המה רק אל דרכי העמים ישאו עיניהם וכל חפצם וכל ישעם להיות כהעמים, וישלחו ידם להשבית את תקותו אשר תאמץ לבו ותאחד את כל הנפזרים לעם אחד ואת השפה אשר תורתו בקרבה לבל תהיינה לשטן להם בדרך אשר אליו תאות נפשם, ובכן ישלחו ידם להשבית שם ישראל, כי בלי שפת עבר אין תורה ובלי תורה אין עם ישראל, חיי העם הזה תלוים רק בתורתו וברוחו, ואם כן העושים כאלה המה כבוגדים לעמם וכסוררים לאמונתם, ואם גם לא נשפטם במשפט חרוץ כי מרוע לב יעשו זאת אך אין לנו דרך אחרת להצדיקם בלתי אם להחליט כי נתעים המה; כאשר נתעו רבים גם מגדולי ישראל כהרמב"ם והדומים לו (אף כי אהבו עמם ותורתם בכל לבם) לאחד את תורת בני יהודה ובני היונים, אף כי רחקו דרכיהם איש מעל אחיו כרחוק צפון מתימן, כי אלה המה בני המחשבה ומנגדיהם בני המעשה, ובחפצם להלביש את תורת ישראל בגדי היונים חללו יפעתה וירַפּו כחה, כאשר יחלה ויחלש איש נולד בארץ חמה בלבשו אדרת שער ובגדים חמים אשר ליושבי הצפון. המה לא הבינו זאת, כן לא יבינו עתה אלה אשר ישאו עיניהם לחכמות העמים ודרכיהם (אשר גם המה בדרכי היונים ילכו, כי בני אירופא אשר בשם משכילים יקראו המה יבחרו דרכם על פי תורת היונים) ברצותם לפלס נתיב לרוח ישראל על פי דרך העמים, ואשר על כן נטל עליהם להשבית את התקוה והשפה כי הנה תעמודנה כעמודים חזקים לסוכך על רוח ישראל. ולעושים כאלה, אם מרוב לב או בבלי דעת או מרדפם אחרי הכבוד, לא מתקנים להיטיב כי אם משחיתים לחבל יֵאמר, כי יפוצצו את אבן הפנה אשר כל עמודי האמונה והלאום עליה נוסדים, אחרי כי בלי שפת עבר אין תורה ובאין תורה אין גם עם ישראל⁴, אשר על כן נגזר אומר ונחליט כי אם באמת ובלב תמים נחפוץ לתקן בישראל, למען היטיב לו ולמען אַחד לב העם כלו ולחזק לבו עתה בעת טובה כאשר חזק לבו בימי הרעה, לא רק למען למצוא חן בעיני העמים למען יהללונו כי מחדשים אנחנו, אז אין לנו דרך אחרת לנטות בלתי אם להחזיק בתחלה בשפת עבר ולבקש בכל לב להורותה וללמדה לכל העם כאשר תמצא ידנו, באחת כי בה נכתבו חקי אמונתנו, ואחרי אשר כל העם המה ככהנים אשר להם הצדקה לשמור את האמונה לכן נטל עליהם לדעת אותה, וזאת שנית כי אם לא ידעו את התורה אז תמצא יד כל מבקש כבוד להוסיף כהעולה על רוחו והעם יבער ויכסל להאמין בדבריו אחרי כי לא ידע שרש דבר, ובשלישית כי רק בשפה הזאת נוכל לדבר דבר אל בני ישראל בארצות פזוריהם, ואם לא נעשה כזאת, אם נכתוב ונורה דעת בתורה ואמונה איש איש בשפת ארצו אז יפרדו בני ישראל בני ארץ אחת מהארץ השנית ולא יתאחדו עוד לעולם והתורה תהיה למאה תורות, וברביעית כי למוד התורה הוא לישראל כשמירת החקים ועוד יותר ממנה, כי השמירה היא רק במעשה, רק להגויה, והלמוד הוא במחשבה ויחזק את הרוח⁵ ולמוד התורה יתכן רק בשפה אשר בה נכתבה, וזה הוא התקון האחד אשר עלינו לעשות בימינו אלה, ורק אז כאשר הרבים בעם ידעו את התורה אז תמצא יד החפצים לתקן או לחדש לעשות כהעולה על לבם וימצאו אזנים קשובות.

ואם אמנם לא נעשה שקר בנפשנו לאמר כי יש לאל ידנו להפוך לכל העם שפה ברורה ולעשות אותו כלו לעם חכם ונבון, יודע כל דרכי הדת וחקיה, כי לא בעת הזאת יוכל איש איש לבלות ימיו בלמוד תורתו ואמונתו יען כי על כל איש לבקש דעת חכמות וארחות התבל, אך זאת בידינו לעשות להורות לכל בני הנעורים כתבי הקדש ודי לנו אם כל בני העם הזה יקראו ויבינו בכתבי קדשיהם בשפה אשר בה נכתבו, ובעת אשר בני העמים ילמדו שעה בכל יום דברי אמונותיהם, ילמדו נערי בני ישראל כתבי הקדש, כי לנו אין לנו כל דבר אמונה בלתי אם כתבי הקדש, וכאשר ילמדו שלש או ארבע שנים שעה בכל יום אז יבינום, אם אך המורים יביאו לב חכמה ויורום במשפט. הן גם עתה ילמדו נערי בני ישראל בכל בתי הספר דברי אמונה, אך מה היא האמונה אשר ישימו לפניהם? המורים כתבו אחדים מהחקים על ספר כאשר יעשו המורים בעמים וישימום לפני התלמידים, אך לנו אין לנו חקים ולא גזרות להורותם כי אם תורה לנו, רק כתבי הקדש המה אמונתנו ודתנו ובאלה די לבני הנעורים, ואם ימָצאו בתלמידים אשר ימצאו חפץ להוסיף חקור וללמוד דברי אמונתם טוב ואם אין יחדלו, אך יוליכום בתחלה על הדרך הנאמנה המובילה אותם אל דתם, יורום בתחלה שפת עבר. ובזה נעשה תקון גדול וטוב לכל העם, תקון אשר אין ערוך לו, כי נוביל את בני הנעורים על אֵם הדרך, בין שני הקצות הרעים גם שניהם. בדורות אשר עברו (וגם ביום הזה ברוב מושבות בני ישראל) חנכו את הנער רק על התורה וכל חכמה ודעת ומלאכה ועבודה הרחיקו ממנו ויגדלוהו כעיר פרא, אשר לא יצלח לכל בהיותו לאיש רק לשאת ולסבול עול המחסור, ובימינו אלה שגו להפך ויסירו מעל פני בניהם כל דבר דת ואמונה בראותם את הרעות אשר הביאו אבותיהם עליהם לרגלי הלמוד הרב אשר העמיסו על שכם בניהם, ולא שמו אל לבם כי לא הלמוד כי אם הלמוד הרב היה בעוכריהם, לוּ למדו את התורה וגם משאר חכמות ושפות לא הניחו ידם כי אז לא היו בכל רע, ורק יען כי את הדעת מאסו ונזורו אחור מכל מלאכה ועבודה לכן נפלו בפח, את זאת לא הבינו ויחזיקו בקצה השני אשר גם הוא רע (אם יחפצו כי יהיו בניהם בני ישראל), ועל כן עלינו עתה לשים לבנו לסקל את הדרך, לסול את המסלה למען הבאים אחרינו, לתת בידם תורתם מבלי אשר יזנחו בעבודה את הדעת ודרכי החיים, רק שעה ביום יביאו קרבן לעמם ולזכרון אבותיהם ותורתם, רק שעה אחת במשך ארבע או חמש שנים יקריבו על מזבח אהבת עמם ודי להם לחזק לבם גם בימים הבאים להיות כבנים נאמנים לאבותיהם אשר נשאו גם האמונה והדעת לכל העמים וכל הארצות, לבל יתכחשו לצור מחצבתם, ולבל יתפארו בגאוה ובגודל לבב כי לא יבינו שפת עבר כאשר יעשו עתה בני הנעורים כמו רב חכמה וכח לב דרושים לבלי הבין השפה הזאת, ולבל ילכו כעורים אחרי מורים מתעים, רק זאת ולא יותר נבקש מהם עתה, וכאשר יצליח חפצנו זה בידינו אשר לא דבר כבד הוא מהוציאו לפעולות אדם, רק אז כאשר כל העם ידע כתבי קדשו ויבין שפת עבר, רק אז תקוה נשקפה לעשות גם תקונים אחרים באמונה ובדת אם השעה תהיה צריכה לכך ולכל העם יהיה שלום ואחדות.

והנה מכל אלה יצאו לנו אלה המשפטים:

א) כי בעת הזאת אין בידינו הכח לעשות תקונים במעשה בדת ואמונה אם לא נחפוץ להכות את כל בית ישראל לרסיסים ולפלג לב העם למפלגות שונות, ואם כן אין כל צדקה לנו לעשות כדבר הזה, כי אחרי אשר בזה תוּפר האחוה, הן יהיה העושה זאת כפושע בעמו.

ב) כי כל התקונים בישראל לא יוכלו להעשות בדרך אחרת בלתי אם בכתב ולמוד ורק המה יביאו למעשה, כי כן היה דרך ישראל מאז ועד היום, ואם כן אם לא בדרך הזה יבחר האיש ויאמר לחדש חדשות, אז הוא כעוזב דרכי ישראל ומבקש לו דרכים זרים, ולא לישראל הוא וחדושיו.

ג) כי הכתב והלמוד בדת ואמונה יהיו רק בשפת עבר ולא בשפה אחרת אחרי כי התורה והדת נִתּנו לכל בני ישראל למורשה, ולא לאיש אחד או לעדה אחת לבנות במה לעצמה, ואחרי אשר רק בשפת עבר נוכל להשמיע דעתנו לכל בני ישראל בארצות פזוריהם, ואם כן אלה אשר לא כזאת יעשו יבּדלו בחפץ לבם מכל הקהל והצדקה והכח בידי כל העם לחשוב את אלה הנפרדים כבני אמונה אחרת.

 

ג. דבר בעתו    🔗

אמנם אם ישאל איש מה נעשה בעת הזאת, הן שתים רעות נגד פנינו, מצד אחד נראה הוזים שוכבים בחיק הבערות והעצלות וימאנו לפקוח עיניהם לראות אור ולהחזיק בדרכי כל בני האדם ויביאו רעה על בניהם וגם על יתר בני עמם בעבורם, ומצד השני נראה פורקים כל עול ומתכחשים לכל דתי עמם ביד רמה, ומה נעשה להם להושיעם, להקים את האחד מרבצו ולהשיב את השני אל רבצו? ומי יודע אם לא נאחר המועד אם לא נמהר נחיש מעשינו? על זאת נשים עתה לב להשיב.

אם אמנם בידינו לענות בדברים מעטים על השאלה העצומה הזאת ולאמר: אף אמנם שאלה גדולה ונכבדה היא אבל הן לא היום נוצר העם הזה וגם מצבו ודעותיו ודרכיו ומפלגותיו לא נולדו פעם אחת, כי בעברנו על דברי ימי העם הזה מראשיתו נראה כי אין כל חדש בקרבו, לא חדשים מקרוב באו המחדשים, לא עתה פתאום קמו אנשים האומרים נלכה בדרכי העמים וייטב לנו, גם לא זה עתה הרימו ראש המחזיקים בכל אשר בידם ואשר יקדישו כל אשר יחפצו כי לו קדוש יֵאמר. לא בדורנו נפקחו עיני האנשים לרדוף ולבקש חיים, גם לא בימינו עצמו עיניהם מראות בטובה וחיים וחופש אלה אשר אך לחיי עד יצפו. מימי עולם ובכל דור ודור (ומה גם בעת טובה) היו בעם הזה אנשים אשר תרו אחרי עיניהם ורק על חמדות החיים הביטו ותאות נפשם הסירה מעל פניהם כל דבר חק ומשפט, ולעמתם אנשים אשר בחפץ לבב דכאו נפשם וינזרו מכל חיים וחפץ וחשק. אנשים אשר בקשו הרבות כבוד ופאר לבית ה' ויבלו ימיהם בעבודה אך למען רומם בית אלהיהם מחוץ ורק בזבח ומנחה ובאלף עולות ליום דמו למצוא חן בעיניו, ולעמתם קמו אנשים אשר בכל כבוד ופאר מאסו וזבח ומנחה תועבה היתה בעיניהם ויביאו רוח נשברה תחת עולים מחים, לב טהור תחת אבני שיש טהורים ויקוו כי באלה יתרצו אל אלוה עושם. אנשים אשר הרבו אלהים ויתנו להאחד עוזרים וסומכים, ובעבודתו להם עבודה וכמהו כמוהם יחד יעמידו ארץ על כן הרבו להקדיש כל פסל ותמונה, ולעמתם אנשים אשר אך כאחד ואין מלבדו חזו יוצרם וכסמל הקנאה היה בעיניהם כל מלאך וכל שרף. אנשים אשר דמו להצליח עמם בהרבותם להם חק על חק ומשפט על משפט למען ענות נפשם ובהסתירם מעל פניהם כל עמל ועבודה אשר יתנו חיים, חיי העולם הזה, דמו להרבות להם חיי נצח, ולעמתם אנשים, אשר אל הרוח והמחשבה שמו לבם ויתנו לרוח כל אשר הוא שואל מהם, ואל משפט וחק מעשי ידי אנוש, אשר המה אך כמתג ורסן להגויה, לא הביטו, אלה וכאלה היו בכל עת ובכל זמן, ואם כן את אשר עשו אז נעשה גם היום, הן מה עשו אוהבי עמם בקום חבר כהנים להטיף ליין ולשכר ורוב העם הזנה הזנו אחריהם ועל תורתם פשעו, אשר תורם לאכול אך לא לזלול, ולא לסבוא, לראות חיים עם האשה ולא להתנות אהבים, מה עשו הישרים בלבותם? המה הוכיחום על פניהם והשומע שמע והחדל חדל, ובכל זאת לא סג כל העם בעבורם, המה אבדו והעם כלו יחיה. או מה עשו המורים בצדק עת אשר קמו הפושעים ויבנו גב ובמה בחוצות ירושלים כבני היונים למען הסיר לבב אחיהם מאחרי דרכיהם ותורתם? אנשי התורה שומרי האמונה הטיפו על בית יעקב לשוב מדרכם כסל, ואם כי רבים לא שמעו לדבריהם בכל זאת לא אבד שם ישראל בעבורם. אז מה התעוררו לעשות החרדים לדבר ה' בעת שלום לישראל בארץ ספרד ורוב בני ישראל זנחו דרכי אבותיהם ודתם ויהיו כבני העמים? המה קראו בקול להגיד ליעקב פשעו, ואם אטמו אזנם משמוע בקול מגיד מישרים הנה המה חלפו ועברו והעם כלו עוד באמונתו יחיה עד היום, ואם כן למה נירא יותר מהם בראותנו כי נמצאו בארצות אשר בהן הונח לישראל אנשים אשר יסירו מעל פניהם כל קדשי אבותיהם ודרכיהם? אנחנו נוכל לאמר לנפשנו: הרגעי, כי כאשר לא אבדה אמונת ישראל ותורתו עד היום כן לא תעלינה בתהו גם בימים הבאים, כי ימי עולם לעם הזה, דור הולך ודור בא והעם הזה לעולם עומד, ואם לא מחפץ לבו ישוב לקרוא בשם ישראל, ואם גם דברי מוריו בצדק לא יועילו להשיבו מדרכי כסל, הן חצי הפגעים מאשפות המקרים עוד לא תמו והמה יורוהו להשכיל להיטיב, ואם גם ערלה אזנו משמוע בקול מורה צדק הן בקולם ישמע, ואם כן נעשה גם אנחנו כאבותינו: נורה למקשיב נדבר לשומע ואלה אשר יאטמו אזניהם יעשו כחפצם כי לא בהם תלוי בית ישראל. ולעמת זה גם בדבר העושים להפך, אלה אשר ימאסו בכל חפצי החיים וידמו כי רק בצום ותפלה וענות נפש יעשו הטוב בעמם ובמאסם החכמה יעריצו את קדוש ישראל והוא יראה ושש לבו, גם על אדותם נוכל להשיב בדברים האלה: הן מה עשו אבותינו בצאתם ממצרים ולבם מלא חלאה וטומאה וחוסר דעת? או מי פקח עיניהם בשובם מגלות בבל לדרוש ולתור בחכמה? או מי כרה להם אזן באלכסנדריה ובספרד ויקרא בשמם להיות לחכמים גדולים, למשוררים נשגבים, לבעלי חרשת מעשה ומלאכת יד, או מי העירם מתרדמת אולתם בדור האחרון מעת קמו הרמבמ"ן ותלמידיו לגולל חשך מפני אור ולבחר ברוח טהור תחת מחנק נפש, מי פעל ועשה כל אלה? הלא אך הרוח! רוח שואף דעת כאשר עצור בעצמות העם הזה, אך עת אשר ישימו עליו סתרה, עת אשר יושיבוהו במחשכים ויכבידו נחשתו, אך אז תרפינה כנפיו וישכב כמת, ואז לא יועיל לנו אף אם נעירנו ונעוררהו בחזקת היד, כי האסיר בכבל לא ישא רגליו לצאת במחול, אך כאשר יורמו המכשולות, יוסרו הכבלים, או אז יתעורר ויתעודד ויבקש חלקו בחיים, אור וחופש. תנו חיים למרי נפש אשר משפטם נגזל לעין השמש, עשו ברכה את הנרדפים על צואר והיו עליהם סתרה לבל יכום יגזלום ויגרשום מגֵו לעין השמש, תנו להם משפט אדם, או אז תוכלו לשבת במנוחה בביתכם, וגם מבלעדי דברי מוסרכם יתנערו הישנים ויבקשו חיים כמוכם, ואולי עוד יותר מאשר יאתה להם. ואם כן אך חנם נדבר להם, כי אם יבואו ימי טובה אז יבקשו טוב ואם לא יבואו הימים האלה הן לשוא נשמיעם מה טוב אחרי כי רחק מהם. ואם כן גם בדבר הזה נעזוב את עתותי העם ביד הרוח אשר לא עזבם מעת היותם.

כדברים האלה היה לאל ידנו לענות, אמנם לא נכחד ממנו כי לא צדקנו בכל דברינו לוּ ענינו כזאת, כי אם אמנם הרוח הושיע בכל עת לישראל אבל הרוח לא יעשה מאומה בלתי אם יבוא באנשים ויעוררם למפעל ומעשה, העת אשר נהללה תמיד כי עוז בידה לעשות הכל היא אך בדמיון ופעליה יֵראו רק על ידי בחיריה אשר קראה בשמם להיות ככוכבים מזהירים לבני דורם, וכן קמו בכל דור ודור אנשי מעשה לעשות למען לגדור הפרץ, ואם כן גם בדור הזה חלילה לנו מֵחַבֵּק ידים בעצלתים ולאמר כי הרוח והעת יעשו את אשר בכחם, ובדור הזה עוד נטל עלינו יותר ויותר להתעורר למפעל אחרי כי הפרץ ירחב ויגדל מיום ליום, ובעת הזאת אשר כל מעשה ומפעל ירוץ כברק ובִן־רגע יולדו עתה חדשות ונצורות, אשר לא נולדו בדורות שלפנינו במאה שנים, בעת הזאת החובה גם על השומרים משמרת עמם למהר לחיש מעשיהם לבל יאחרו המועד. ואמנם יש ויש בידנו לעשות הרבה (על דעתי) להרים המכשולות ולהישיר המסלה למען היטיב לשני הקצות גם יחד.

 

ד. תעודת ישראל    🔗

בטרם אשר נגש להשיב על השאלה מה נעשה בעת הזאת למען אַחד את העם הזה לבל ידח ממנו נדח בבגד בוגדים או בחשכת הסכלות, עלינו לשים לב לתעודת ישראל לדעת מה היא, כי בטרם אשר נדע כי יש תעודה לישראל ואם ראויה היא כי נוסיף עצמה למען בוא עד תכליתה, הן אך כהבל ורעות רוח יֵחשבו כל המעשים אשר נעשה למען החזיק ביד רוח העם, והדברים אשר נדבר אדותם.

לכל אדם אשר כאדם יחשוב דרכו ומעשיו יש תעודה ומטרה אשר אליה תשאף נפשו, רק האדם אשר כעיר פרא נולד וגדל כבהמה בלי דעת הוא לא יבקש תעודה לחייו, הוא יאכל וישתה ויצא לפעלו כאשר יסדו לו מוריו ולא יבקש חשבונות למי הוא עמל, ומה יתרון לו בכל עמלו, אך האיש אשר עמלו בכשרון ודעת וחשבון ומשפט הוא יפלס נתיבו ויבור לו דרך בפעלו. להשכיל להיטיב! זאת תאות נפש כל איש אשר היטיב להשכיל ולדעת מה שכל ומה טוב. כי רק להדעת יאתה שם טוב ולא לכל יתר חפצי החיים, כי כל חפצי החיים במלאת איש ספקו יהי לו לזרא ומהדעת לא תמָלא הנפש, וכל אשר יוסיף איש להרות צמאונו בדעת כן תכלה נפשו יותר לדרוש ולחקור, ואך זה הוא מקור החיים, העבודה בלי תכלית! ואם אמנם גם איש הדעת יבוש מִשִּׂברו כפעם בפעם כי לא ימצא את אשר יבקש, או כי לא תשיג ידו להוציא מחשבתו לפעולות אדם, ואם גם על לב איש הדעת יעלה לפעמים הרעיון המר למי אני עמל? האם בידי לשנות חקי הבריאה, האם אצלח להפוך לכל בני האדם לב טהור ורוח דעת, ומה תהיה תכלית כל העמל הזה? אך אם כח בלבבו יענה לנפשו, חק הוא וכן יהי! האדם לעבודה יולד ואשרי מי אשר עבודתו בחכמה למענו ולמען כל בני האדם, ומעשהו הוא לתת לאחיו בני האדם ולא לגזול מהם, להיטיב אותם ולא להרע להם. וזאת יוכל להשיב לנפשו רק איש הדעת, כי רק הוא יעבוד עבודתו מבלי אשר יגזול ויקח, לא כן כל בעלי העבודה בלי דעת, המה איש מרעהו יוציאו בלעם מפיהם למען הרבות לנפשם, כבהמות יער וחיתו טרף. וזאת היא תעודתו ומטרתו והוא יבינה וישמח בה. תעודה יש לכל איש אך לא כל איש יבין את תעודתו רק איש הדעת, וכן הוא גם בעם, גם לכל עם יש תעודה ועל פי תעודתו יכין דרכו אל מטרתו, אך גם לא כל עם יבין תעודתו כאשר לא כל איש יבין זאת.

גם לעם כמו לאיש התעודה הנעלה היא להתיצב על דרך הדעת ורק עם כזה אשר רוח בקרבו הוא יחיה ויש תועלת בחייו גם לו גם ליתר העמים ואלה העמים אשר רק בחיי הגויה יבחרו המה כפגרים מתים, כי לא יאריכו ימים על האדמה, והמה וגם מעשיהם אתם יחד יתמו, כי בלי רוח אין חיים. ואם כן העם אשר יחיה ויאריך ימים אות הוא כי רוח בקרבו וכי ידע את תעודתו ואל מטרתו כונן רגליו. וזאת היתה גם לעם ישראל.

בעת אשר עמים רבים למאות כלו כעשן ואפס כל זכר למו, בעת אשר לאומים כבירים בעלי חרשת מעשה ומלומדי מלחמה אשר נתנו חתיתם בארץ חיים ושמם נִשא עד לשמים עלו בתהו ויאבדו הנה התהלך ישראל מארץ אל ארץ ומדחי אל דחי ושבע נפל וקם ויתגבר בכל עת על אויביו בעלי הזרוע ולא בזרוע כחו ויבנה משכנותיו על משואות המצדות אשר בהן ענו נפשו ולא באומץ לבו, רק מלאך מאת פני היוצר הוא הלך לפניו וסלל לו המסלה גם במאורות פתנים והרי נשף, והמלאך הזה היא תעודתו אשר למענה נוצר ומטרתו אשר אליה שאף בדרכו, ולפעמים גם מבלי דעת ומשפט, רק ברוחו אשר נהלהו אל מחוז חפצו.

כאיש מורם מעם יעזוב הבלי התבל למען אלה אשר אין לב להם והוא אך בדעת ובמחשבה חפצו והוא יהיה כמורה ומנהל וראש לאלפי אנשים להראותם הדרך ילכו בה, כן עזב עם ישראל מראשיתו כל חמדות החיים ותענוגי הגויה לאחיו בני העמים והוא בחר בחיי הרוח.

כל אשר להידים נתן יעקב לאחיו לעשו והוא בחר בהקול, יבנו המה מגדלים ומבצרים ועמודים למראה, יפסלו המה פסילים וימשחו בששר תמונות מרהיבי עין, יחיו המה על חרבם ויקנו להם שם גבורים והוא – על אמונתו יחיה, קול לו להורות תורת אמת לכל העמים והיא תפארתו, להקים מחוקקים ונביאים וחוזים אשר ידברו שלום אל כל הגוים וינבאו לעת אור עולמים, לעת אשר השלום יפרוש כנפיו על כל הארץ וישים דברו בפי כל בני האדם לקרוא כלם בשם אל אחד, אחד בתכלית, אחד לכל העמים, אחד בלי עוזרים וסומכים ויועצים בשמים, ובלי נציבים וממלאים מקומו על הארץ, ללמד אמונה אשר לא תוליך הולכי חשכים בתהו, כי אם כאור שמש תזהיר ותגרש כל ענני הבלי שוא ושטי כזב אשר בהם התהוללו עובדי העצבים ובהם שמן חלק כהניהם, אמונת אל אחד אב לכל בני האדם, והמה כלם אחים המה, זאת ישמיעו לכל, ואחרי אשר כל בני אדם אחים המה לכן ביום אשר יבינו זאת ידעו כי לא למלחמה ושפך־דם נוצרו בתבל ואז יפרח השלום ואפסה כל מלחמה וחרב וחנית מן הארץ. זאת פעל ועשה ישראל מעת היותו עד היום הזה. הוא היה משמיע שלום ודעת גם בעת אשר רדפוהו מעברים ודעתו היתה לו כמכשול עון. זאת היא תעודתו אשר למענה נוצר, וזאת היא תפארתו כי הבין לתעודתו כפעם בפעם, וזאת היא גבורתו כי הצליח כפעם בפעם להרים קולו וכל העמים יֻכּוּ לרגליו עת ישא מדברותיו. ממדברות נביאיו, מאמרי מחוקקיו יצאה תורה לכל הארץ, ומהם פנה ויתד לכל אמונה אשר תקרא בשם אל אחד האב ובשם בני האדם בנים לאל האחד ההוא, ואחים איש לרעהו, ועל כן יוכל העם הזה בצדק ויושר לאמר על נפשו “אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו" כי למען התורה נבחר רק העם הזה, וכאשר איש הדעת המורה דעה לכל בני דורו נבחר הוא, כן נבחר גם העם אשר יורה תורה לכל העמים ואשר ממנו יצאו אמונה ודעת ומשפט אדם לכל הגוים ולכל הארצות, ואשר על כן החובה והמצוה להחזיק בידו למען יוסיף לכת בדרכו אשר בה הלך מאז ויוסיף להיות כמטיף לאמונה ודעת לכל העמים ולכל הארצות.

אמנם לאלה בני האדם אשר ימאסו בכל רגש ורעיון ורוח ובכל דבר אשר יעשו יבקשו רק תועלת לגויה ואשר ידמו כי רק תענוגות התבל המה קץ ותכלית החיים לאלה לא נדבר ולא נתוכח עמהם, אם המה יאמרו כי עמלנו להחזיק ברוח העם וחכמתו אך מעשה תעתועים הוא, כי המה לא יבינו רגשותנו כאשר אנחנו לא נמצא עונג באשר יתענגו המה, אך לאלה אשר יבינו מה רעיון ומה דעת, לאלה אשר ידעו כי זה כל האדם לבקש לדעת ולהורות, אף אם לא ישֻלם לו בכסף על עמלו, להם נאמר: הביטו וראו אם לא זאת תעודת ישראל ואם לא עשה את אשר נטל עליו בלב נאמן ובחרף נפש? זכרו את המלחמה הגדולה אשר להם מעת היותו, שימו לבבכם להתורה והדעת אשר נטע הוא בתוך עמי הארץ והגידו: אם לא תהיה תפארתו על הדרך אשר הלך בה? ועתה שובו והתבוננו אל דרכי הדור כלו, אל מעשי כל העמים ומחשבותיהם ודרכיהם והשמיעו משפט אמת: האם בא ישראל עד המטרה? האם גֻדלו כל תלמידיו ולא ימצאו עוד חפץ בו ובתורתו? שובו והבינו אל תהי עולה! האפסה עבודת עצבים כלה מן הארץ? הפסו דוברי שקר בשם אלהים ואמונה, ואשר בעת אשר יקראו בשם אב הרחמים יחבלו בניו מעשי ידיו? השבתה מלחמה וחרב וחנית נהפכו למזמרות ואיש את רעהו יאהב ויעזור בלב מלא אהבה? האם כבר באה ונהיתה העת המאושרה אשר בה יגור נמר אכזרי עם שה תמים? האם נהפכה אל כל העמים שפה ברורה לקרוא רק בשם אל אחד ואב אחד לכל בני האדם ולא יֵאמר עוד עבד ושוע, עובד אלהים ובן לא אמון בו, ולא נִכַּר בן עם אחד לפני בן עם אחר, כי כלם יחד ירדפו לבקש אך שלום ויושר? אם כל אלה באו ונהיו אז כבר בא גם ישראל עד קץ מטרתו ויגיע עד התכלית אשר אין תכלית אחריה, ולא נאמר עוד תורתנו ונביאינו ודרכינו, כי אם תורת האדם ונביאי התבל ודרכי כל העמים אחרי כי לא רק לנו המה עוד, כי הן המה היו כבר לאור עמים ואין אף אחד אשר יסור מהם ימין ושמאל, האין זאת? אבל אספוק מאד אם ימָצא איש אשר יבער ויכסל להגיד כזאת ולא יקראו אחריו: משקר או משוגע! כי אף אמנם כבר היטיבו עמים רבים מחשבותיהם ומעלליהם אך הרבים בהם כמו בשנים קדמוניות כן גם ביום הזה עוד יסגדו למעשי ידי אנוש או לתחבולותיו, ועלילות מצעדי גבר לא על פי צדקתם יערכום כי אם על פי אונם, המלחמות לא תחדלנה, דמי נקיים ישפך כים באין מכלים דבר, איש זרוע ואוצרות לו הכבוד והמשרה ומלאו פני תבל מצה ומריבה, כי לא על פי רוחו ומחשבותיו ומעשיו יֵחשב אנוש כי אם על פי אוצרותיו וכח זרועו, כן היה וכן הוא ואולי גם כן יהיה עוד לאורך ימים, כי חק הוא בבריאה אשר היא מלחמת נצח, ואשר על כן נוצר מימי קדם עם הרוח לעמת העמים אשר בכח גויתם יתהללו, ועתה היקחכם לבכם לאמר כי אין עוד חפץ באנשי רוח?

הטבע אשר יצר את המות הוא יצר גם את החיים החדשים היוצאים ממנו, אשר הצמיח סם מות הצמיח גם סם חיים לעמתו, ואשר ברא את הגויה וחפציה ברא גם את הרוח וחפציו, זה לעמת זה למען יעמידו ארץ, וכה נועד גם העם הזה להיות כאוצר הרוח, ובעת אשר חפצי הגויה יגברו חיל בארץ אז יקום העם הזה ויזכיר כי גם רוח נִתּן לבני אדם וגם הוא יבקש כי יעבדוהו וישמרוהו. זאת היא תעודתו מימי עולם וזאת תהיה תעודתו גם בימים הבאים עד אשר יערה רוח על כל יושבי תבל וזאת היא הגאולה הנאמנה, אשר אליה יקוו כל אנשי לבב, הגאולה השלמה, עת אשר עיני התלמידים תראינה את מוריהם ויבינו לדעת משפט ושלום. אך מתי יהיה כדבר הזה? הסוד הזה צפון וחתום באוצרות העתיד ואין מי יגלה פני לבושו, אך בראותנו מעשי הדור נוכל לאמר בצדק: עוד יארכו הימים בטרם אשר יבוא החזון הזה, ועד אז יש עוד חפץ בעם ישראל.

כי לא רק למען עשות מלוכה בארץ תכלית העם הזה, כי מטרה נעלה וגבוהה לו זאת יבין כל יודע משפט, כי לעשות מלוכה הוא מעשה אנוש ככל מעשי בני האדם, כתפארת חרשי פסל וחרשי צירים וכגאות אנשי מלחמה כן היא גם גדולת המלוכה, ואם כי לא נאמר כי לכסילות תחשב לבקש זאת ונהפוך הוא כי לוּ היה בידם לעשות מלוכה כי אז אולי מצאה ידם יותר גם להורות דעה, כי כאשר התורה אשר תצא מפי איש נכבד תמצא יותר מסלות בלבב השומע מהתורה אשר תצא מפי בזוי עם, כן גם יטו יתר העמים אזן שומעת הרבה יתר לתורת עם נכבד, מאשר ישמעו בדברי עם בזוי, ולוּ היו גם לעם הזה ארץ וממלכה ויתר העמים נתנו כבוד להם, כי אז נתנו גם אזן קשבת לדבריהם הרבה יתר מעתה בראותם אותם כעבדים נבזים ושפלים, ואם כן גם אלה אשר יקוו להגאל ולשוב לארץ אחוזת אבותיהם גם המה לא ברשע כסל יאחזו, אך איש הדעת יבין כי הממלכה היתה לישראל רק ככלי מעשה, אך לא זאת היא המטרה, כי אם להיות כמורה משמיע תורת אמת בשער, כלוחם נגד כל ריב ומלחמה, כמוכיח לעריצים על גזלת משפט אביוני אדם וכמצבה חיה אשר עליה חרות בכתב אלהים פעולת הרוח ועזוז כחו, כי לא רק על תענוגי הגויה לבדה יחיה גוי ואדם, כי אם הרוח הוא מקור החיים הנאמנים, ואשר על כן לא ישוה ישראל בכל דרכיו ומעלליו ליתר העמים, ולא יוכל להִדַּמות להם, אמונתו היא אך ברוח ולא במעשה איש, מוסרות העם אשר תאחדנה אותו לעשותו לעם אחד המה אך ברוח ולא בממלכה על הארץ וגם שפתו היא אך ברוח, בתורה ולא במעשה. וזאת היא שעמדה להם להחזיקם עד הנה, יען כי הרוח לא ימות, ועל כן אחרי אשר הראינו לדעת מה תעודתו ומטרתו וכי עוד יש חפץ בו ובעמלו בתבל, נדע ונבין כי רק אם על עמודים כאלה ישען בית ישראל אז יוסיף עצמה להיות ולעשות גם בימים הבאים את אשר היה ועשה עד היום, כי רק על אלה העמודים נשען עד היום ולא נפל שדוד תחת כל תלאותיו ומצוקותיו, על אמונתו ותורתו ותקותו להגאל נסמך והֵנה אמצו לבו וחזקו רוחו, ועל כן עלינו לחזק אלה העמודים אם נחפוץ להעמיד הבית הזה על מכונו.

 

ה. עמודי עולם לעם עולם    🔗

אמנם התועילנה אלה השלש אם נחזיק בהן לרפא מחץ מכת העם משתי קצותיו? היש בהן די כח להשיב אל אחוזת אבותיהם את אלה אשר רק שם אלהי ישראל נקרא עליהם, ואולי למורת רוחם, ואל כל קדשי בני ישראל לא יביטו, והמה הלא ימאסו גם בשלש אלה ולא ידעו גם לא יבקשו לדעת אותן, או אם עוז בידן להרים את אלה אשר בשפל ישבו ועל עפעפיהם כסתה צלמות להתרומם ולראות נכוחות והלא שלש אלה היו להם לעינים גם עד הנה ובכל זאת הלכו חשך ולא אור? ואיך תעלינה ארוכה לשתי הקצות הרחוקות אשה מרעותה בתכלית גם יחד?

אמנם כן בידי אלה השלש לעשות את הנפלאות האלה, אם אך נהיה כרופאים נאמנים ונדע עת ומשפט איך לעשותן לצרי ומרפא.

שתי הרעות האלה אשר בהן נוקשו ונלכדו שתי הקצות בישראל במקור אחד יסודן, המקור המשחת הזה הוא רבוי החקים והמשפטים והגזרות אשר נולדו בימי הרעה, בעת אשר העם נרדף על צואר כל היום וישב במחשכים ולא הבין לרוח התורה וידמה כי אך במעשה ימצא חן וחסד בעיני אלהיו אשר ייסרהו על כל פשעיו ובהרבותו לענות נפשו ולמאס בחיים יחננו וירחמנו וישוב להאיר פנים אליו. מעת אשר חדלו החוזים והנביאים אשר נבאו לרוח, לרוממהו ולחזקהו ויבואו המחוקקים והרבנים תחתיהם, אשר אך למעשה הטיפו, מני אז חדל רוח ישראל להסתתר עד כי בימים האחרונים שמו חשך סתרו ויעשו את כל העם כעצמות יבשות אשר כל רוח אין בהן. שמירת החקים הרבים אשר נתנו לעמם אלה המחוקקים, אשר אחדים מהם לא ידעו מה היא התבל ומה חיים כי ישבו בבתי מדרשיהם כבבתי כלאים ולא ידעו את נפש איש חי אשר יראה אור שמש וחיים ויהפכו את התבל לבאר צרה, לבית אסור לענות נפש, ורעיהם בקשו להתנשא לכל לראש ועל כן התאמצו להרבות חק ומצוה למען יראו כבחירי יה אשר שלחם לרדות בעמו כחפצם⁶, החקים הרבים האלה המיתו כל רגש וכל רוח חיים בלב העם, ויעשום גם אותם כעובדי העצבים אשר אך למעשה ולא לרוח גברו בארץ ועל ידיהם זנח ישראל גם תורתו ואמונתו הטהורה. לא ללמוד והבין תורת מחוקקיו ודברי נביאיו אשר אך בהם כל חיי רוח אמונתו, גם לא לדברי התלמודים הראשונים אשר בהם ימצא גם הרוח כן לא שם עוד לבו, כי אם בפוסקים הנותנים חק שם כל מעינו למען ידע את אשר יעשה, ולמוד הפוסקים האלה אשר כל רוח אין בם המית בלבו את הדעת והבינה לשפוט מישרים⁷ כי הסכין לשים מעינו אך במצות אנשים אשר אין לבינתו להרהר אחריהם ולבקש בהם משפט, כי אם לקבל אותם כמו שהם ולעשותם, והחקים האלה אשר רבו מיום ליום הכבידו כאבן מעמסה על לב העם להקשיחו מכל חכמה וחקר וחפצי החיים, כי אך המה היו כאבני חן בעיני הכל העם, וכל אשר הוסיף איש להחזיק בהם כן גדל כבודו וכן מצא ידים להשתרר ולהכביד אכפו גם על רעיו ללכת בדרכיו, וזאת היתה להם כי טפש לבם ימים רבים וילכו אחרי ההבל להתהולל כעמים ולהאמין בכל שוא ונתעה, אחרי כי את הדעת מאסו ובמקום אשר אין אור שם חשך, ובמקום אין דעת שם תקנן אולת. תחת הדעת אשר בה התפאר ישראל לפנים ואשר כלה גרשו אותה המחוקקים נולדה בת חשך אם כל סכלות ותרמית, היא הקבלה, היא מצאה קן לה בקרב העם הזה. הקבלה מולדת בית עובדי העצבים, תורת שקר ותרמית, אויבת התורה הטהורה וצוררת להאמונה הטהורה, אמונת אל אחד, היא היתה כקדושה בעיני העם הזה אשר נקרא להיות לאור עמים לבער אמונת תעתועים והבלי שוא, ממעין נכזב הזה אשר מימיו מי ראש שאבו להם לרות צמאון רוחם, ויעזבו את מקור המים הטהורים, באר חפרוה נביאי ה', עד כי דבר ה' היה לחרפה ודברי נביאיו לקלס להעם הזה אשר יתימר בשם אלהיו וחוזיו, והמורים המתעים האלה העיזו מצח לחשוב כעון וחטאה להוגים בתורת אבותיהם, כי תורה חדשה שמו לפניהם, תורתם המה נתנו תחת תורת ה' ויושיבו את העם במחשכים כמתי עולם ויכבידו נחשתם בגזרות ומנהגים וסיגים רבים, ועד היום הזה עוד יגששו באפלות אלה אשר עוד לא נפקחו עיניהם לראות כי תורת שקר בימינם, החקים הרבים ומחוקקיהם, ואחותם הקבלה והמהבילים בה המה היו בכל אלה, המה ישאו עון העם האמלל, אשר הלך חשך ולא אור ימים רבים ובחטאם עוד יִדַמו רבים גם היום, אך לא רק חמס אלה הנתעים על קדקדם ירד כי אם גם באשמת הסוררים מאמונתם ודתם אשמו המה, החוקים והמחוקקים והקבלה ומחזיקיה.

רוח חיים להעם הזה, רוח אשר העיר מחוקק ונביא גם בין העבדים הנאנחים תחת עול מצרים, ואשר נתן דברו בפי חוזי אל אשר בחר בם מבין אלפי רבבה עובדי פסל, ואשר קרא בשם בחיריו בדור דור ויברא להם ניב שפתים, הרוח הזה התעורר גם בפעם הזאת ויבדל לו עושי דברו גם מקרב הרבבות אשר נשקעו ביון החקים ובאשפת הקבלה ויפח בקרבם רגש ודעת למען יהיו כמאורי אור להמגששים באפלות⁸. אך אלה מורדי האור אשר אכלו צאן עמם בכל פה, אשר כבודו מעליו הפשיטו וישיבוהו עד דכא, המה מאנו להוציא בלעם מפיהם, אלה מאולת כי גם המה נתעו בשוא ויאמינו כי בדרך אלהים ילכו, והרבים בהם מרוע לב ומקשיות עורף ומאוַת נפשם למשול בעניי הצאן, המה קמו כמטה זדון לשבור זרוע האנשים אשר אמרו להעלות אור, להראות להתועים את דרך אבותיהם ומשפט אלהיהם, וישלחו את כל חצי מגפותיהם אל לבם לבל ירימו ראש, ויתנו את כל מבקש תורת אלהיו כמפר ברית ואת כל דורש דעת כבוגד בעמו, ומזה נפתחה הרעה כי רבים החלו לתת עורף לכל דרכי עמם ואמונתם ויתכחשו לצור מחצבתם ויבושו בעם זה אשר היה לעם סכל ואין לב. יד המחזיקים בהחקים ובהקבלה היתה בכל אלה, המה הדיחו מהקהל אלפי אנשים ויכבידו עליהם אכפם לֵהפך לאכזר להם. לוּ הלכו בדרכי הנביאים להשמיע מוסר אך גם לדבר שלום לכל העם, או לוּ אחזו בדרכי הלל אשר בקש שלום ורדפהו ויבקש לקרב בזרוע גם את מנגדיו, כי אז שלום אמת היה בכל העם וכבודו לא חֻלל בגוים בריבם ריב לאמונה, אך המה לא כן עשו, כי אם ריב כבודם היה בפיהם ריב לה' וחרב גאותם היתה כחרב האמונה ויהי כל מקנא ומרבה חקים ושונא הדעת קדוש כרבי עקיבה וכל מבקש דעת ומשפט כאחר זעום נפשם ובכן הפילו חללים מפנים ומאחור, את אויביהם רדפו ויגרשום מגֵו, ואת אוהביהם שמו בכלא הסכלות, ואחרי אשר נמצאו אנשי לב אשר מאנו הביא צוארם בעול המקנאים האלה ויוסיפו להתגרות מלחמה ואחריהם רב אדם נמשכו, אשר לא מדעת יצאו למלחמה כי אם מחפץ לבם לחופש ולפסוע על כל קדש ודת, אשר היו כצנינים בעיניהם, לכן אזרו גם המקנאים חיל לדכא אותם והמה נאלצו להפרד מהם ולהנכר להם, ועל כן קמו תרבות אנשים אשר בקלון בית ישראל ישמחו, דברי תורתם היו להם לחרפה ושם ישראל כמזכיר עון, אשר על כן אחרי כי שתי הרעות משתי הקצות ממקור אחד יצאו לכן נוכל לגזר אומר כי גם ארוכה אחת תועיל לשתיהן והארוכה הזאת היא התורה.

ההולכים בדרכי הפוסקים ימאסו ברוח ויבחרו במעשה, יזנחו תורה ויבחרו בחקים, ומנגדיהם בהשליכם החקים אחרי גום השליכו גם את התורה מעל פניהם, לכן עלינו לאזור חיל להחזיר עטרת התורה ליושנה. אם אמור נאמר לבטל חק או משפט בפועל באספת אנשים נשגה מאד ונחטיא המטרה, כי לבטל משפט גם הוא חק הוא, ודי לנו הרעות אשר הביאו החקים הישנים כי עוד נשוב ונִתּן חדשים, ועוד זאת אם נבטל אחד אז נִתּן בזה תוקף ועוז להשני, ומי זה אשר לו לב כלב אלהים לדעת משפט מה לקרב ומה לרחק? לא להוסיף ולא לבטל נקום, כי אם להורות. וראשית תורתנו אשר נורה למען קבץ את הנפרדים לשתי הקצות תהיה, כי נקום להורות בכתב ובפה כפי אשר תמצא ידנו להבדיל בין רוח העם ובין חוקי הדת לבל יראו כאחוזים ושלובים זה בזה אשר אם יפול האחד אז גם להשני אין תקומה.

העם הזה הנפלא בכל העמים אשר הוא עם בלי ממלכה, לו תורה ואמונה בלי כהנים, שפה מבלי אשר ידבר בה, העם הזה הסכין לערבב רוח העם עם חקי הדת והבוגד באחד כבוגד בשני יֵחשב. בכל העמים תֵּחשב אהבת העם לבד ואהבת האמונה לבד, ואם יחטא איש לאמונתו לא יחשבוהו בעבור זאת כבוגד לעמו, ואם יפשע בעמו לא יועילו לו כל מעשיו באמונה, לא כן בישראל, הוא אשר הוא עם בלי ממלכה ורק רוח האמונה תקבצו ותעשהו לעם אחד, בו האמונה ואהבת העם שלובות זרוע תלכנה, ופושע באחת כפושע בשנית יֵראה, אך הוא רק יֵראה ובאמת לא כן הוא, כי אם אמנם רוח האמונה ורוח הלאום בעם הזה אחד הוא, אך רק הרוח ולא המעשה.

לא נוכל לכחד, כי אם יכזב איש ברוח ישראל, כי יחדל מקרוא בשם אל אחד ומִכַּבד את התורה אשר נתן לאור עמים, כי האיש העושה זאת חדל מהיות ישראל, ולוּ גם היו ארץ וממלכה לעם הזה והוא היה נאמן את ארצו וממלכתו, גם אז לא לעם הזה יֵחשב, כי אחרי אשר אל רוח העם הזה פשע אשר כל כחו אך ברוח, אז לא לעם הזה יתחשב, ולהפך אם גם יאחז איש בכל דרכי אמונתו וחקיו, אך יכחיש בתקות העם ובאחדותו, אז לא לבד כי פושע הוא לעמו כי אם גם לאמונתו, אחרי כי אחדותו ותקותו הנה כמוסרות הלאום וכאבן הפנה לאמונתו, אך אם ימאן איש לעשות כדברי כל הפוסקים ובכל זאת לבבו שלם עם אלהיו ותורתו ועמו ותקותו, לקרוא לאיש כזה בשם פושע בעמו, זאת יעשה רק מקנא אביר לב, אשר לא יאהב את עמו ולא יבקש את השלום, ועל כן זאת עלינו לעשות: להפריד בין הדבקים האלה, אשר היו כאחוזים וצמודים בעיני העם אשר לא ידעו משפט ימים רבים, ולדבר על לב כל העם ולהשמיעם בלי חָשָׂך כי לא רק בחקים תלוי בית ישראל, השומע להם ישמע והחדל יחדל ובכל זאת נחשבהו כיהודי וכאח, אם אך שלם לבבו אתנו. לא נגד הפוסקים נלחם למען הסירם כי אם נדבר שלום גם לאלה אשר השליכום אחרי גום ונקרבם באהבה לבל יתנכרו לנו, ובזה תעלה ארוכה ומרפא לשבר שתי הקצות, אלה מקצה מזה לא יוסיפו להחזיק במעוזי כל החקים הרבים אשר לא בתורה ולא באמונה ולא ברוח העם יסודם וזה כל פרים רק כי ידכאום ויפרידום מבני אדם, ואלה מקצה מזה יוסיפו להחזיק במעוזי הלאום אף אם לא יביאו צוארם בעול החקים. עלינו לקרוא בקול גדול: אחים הננו בני עם אחד לא רק בני אמונה אחת, עם אחד הננו ואם גם יפשע איש להחקים לא יחשב כפושע בעמו, עם אחד הננו אף בלי ממלכה וארץ, ולוּ גם אבדה תוחלתנו ממצוא עוד ממלכה וארץ בכל זאת נהיה לעם אחד ברוח, ואלה אשר ישמיעו כי רק בני אמונה אחת אנחנו המה ישגו ויחטיאו, כי לדברי אלה הן אם נסור מחקי האמונה אף כמלא נימא הלא נבדלנו מהקהל, כי מי ישית ידו על שנינו לאמר למי הצדק אם למחזיקים או לעוזבים החקים? אלה אשר יאמרו כי רק בני אמונה אחת אנחנו, המה ירבו ריב ומצה ויגדילו הפרץ ויפריאו בין אחים, כי אז תהיה מלחמה תמיד למפלגה במפלגה וכל אחת תאמר רק אני אבחר בדרכי יושר, לא כן אם תפקחנה עיניהם לראות כי בני עם אחד המה, אז לא יהיו עוד החקים כאבני נגף ויבחר כל איש דרכו אם אך לא יפשע בעמו, בני עם אחד אנחנו ורק חקי האמונה אשר המה כמבצרים לאחדות העם, הם יהיו כאבני הפנה לאמונתנו ולאחדות הלאום, וחקי האמונה האלה המה רק האמונה באל אחד ואין מלבדו, למוד התורה בשפה אשר בה נכתבה כי היא עתה לנו כארץ ושפה, התקוה בגאולה העתידה אשר היא לנו כממלכה, ואם בשלש אלה יחזיק איש אז לישראל הוא, ועל היותר יבוא אלהים במשפט עמו ולא אנו.

האמונה באל אחד והתורה נחזיק בקומנו לתת חק ולא יעבור כי כל בני ישראל ילמדו את כתבי הקדש, והדבר הזה לא יבקש ממנו לא עת רבה ולא מלאכה כבדה, כי אם יחנכו את הנערים מנוער ללמוד כתבי הקדש, והמה יהיו כמוסרות חזקות להחזיק את רוח ישראל לבל ירבו מורדים ובוגדים בקרבו, והמה יורו את בני הנעורים דעת לבל ילכו בעינים עצומות אחרי מוריהם, שפת עבר היתה מאז ועד היום למעוז הדת והדעת, בה נכתבו דברי האמונה והיא העירה תמיד את הנרדמים בחיק הסכלות להתעורר ולפקוח עינים ועד עולם תהיה היא כאור מאיר לכל מבקשי אור, ורק שונאי עמם יקומו נגדה. ואם לא נפלא לראות כי בני שתי הקצות הרחוקים איש מרעהו בתכלית כי בני שתי הקצות האלה יתאחדו בדבר הזה, כהמתקדשים אשר לא לאמונה ולא לאהבת העם עיניהם, כן אלה מהמחדשים אשר לא לטוב עמם ואמונתם יחשוב לבם כי אם להוַת נפשם, שני אלה יחד יקומו נגד שפת עבר להשביתה מהארץ! אך זאת היא לעדה כי שפת עבר היא עמוד התוֶך לבית ישראל, אחרי כי העוזבים את הדרך הישרה משתי הקצות יעזבוה במדה אחת. ובאמת היא עמוד התוך להאמונה הטהורה, לתורה התמימה, לאחדות העם ושלומו, והיא אחת מאבני הפנה אשר העם הזה, עם עולם, נשען עליהן, כי ימי עולם גם להשפה הזאת, בעת אשר ספרים גדולים ורבי ערך עלו בתהו ויאבד זכרם ושם כותביהם הנה יחיו הספרים הכתובים עברית לעד לדור, ורק הכותבים בה ידעו נאמנה כי שמם לא ימות עד עולם, כמעט לכל החכמים מישראל אשר לא כתבו בשפת עבר או ספריהם לא העתקו לשפה הזאת, כמעט לכלם אין זכרון כיום, אך אלה אשר בשפה הזאת כתבו יזָכרו היום וגם עד דור אחרון יזָכר שמם, כי כח העם הזה גם לה, לחיות גם אחרי כל התלאות והמצוקות אשר סבוה.

אשר על כן נחשוב את התקון הזה, כי כל בני ישראל ילמדו כתבי הקדש בשפה אשר בה נכתבו, כתקון ראשי ויסודי אשר עליו תלוי קיום האומה והאמונה. ולא רק את בני ישראל כי אם גם את בנות ישראל עלינו ללמד תורה, ובצדק נוכל עתה לגזר אומר כי כל שאין מלמד את בתו תורה מלמדה תִּפלות, ולא כמו ששפטו עד היום ויסתירו את התורה מעיני הבנות, כי הדבר הרע הזה היה בעוכרינו כי סגו לאלפים מעמם ויבושו בשם ישראל, יען כי אמותיהם לא תדענה דרך האמונה וכבוד בית אבותיהן מימים קדמונים. לו ידעו הנשים משפט אלהיהן ותורתו כי אז חנכו את הנער מנוער לאהוב ולכבד את עמו וזכרונותיו ולהתפאר בהם, כי הלא כן הוא בכל העמים, כי האם תיניק את בנה משדי האמונה ואהבת העם, בעודנו באבו תשיר באזניו שירי אמונה ואהבת הלאום והשירים האלה יכו שרשם על תלמי לבב הילד הרך עמוק עמוק עד כי כל סערות מקרי החיים וכל חקירה ותפונה לא ימצאו און להם לשרשם עד עולם. כאהבת האם אשר לא תמות בלבו עד זקנה ושיבה, כן גם דבריה אשר באו בלבו עם חלב שדיה לא יעזבוהו עד יומו האחרון, ואם גם יחדל מהאמין בהם בכל זאת יקרים ואהובים המה לו יען כי מפי אמו שמע אותם, וכן היה גם בישראל עד דורנו זה: האם בישנה את בנה שרה באזניו שירי כבוד לתורה ותלהיבהו לרדוף לדעת אותה כי בה שמה כל כבודה, רק בן יודע התורה היה כל חפץ לבה ותקותיה ואת האהבה הזאת נטעה על תלמי לבבו, ואז לא היה חפץ ללמד את הבנות תורה, אחרי כי לא ידעו מאומה מכבוד חכמות ושפות ורק כבוד התורה היה נוכח פניהן, אז היה כל לבבן מלא מכבוד התורה גם מבלי אשר ידעו אותה. אך עתה אשר כלם ילמדו את בנותיהם שפות וחכמות ודרכי התבל ובהן תתפארנה, עתה אם לא ילמדו אותן גם תורה, הלא הנה כנכריות תחשבנה, ובאמת נכריות הנה בנות ישראל לעמן ואמונתן ולא באשמתן, כי אם בחטאת אבותיהן אשר הסתירו מנגד עיניהן דעת אמונת אבותיהם ותורתם וחכמתם, ולא יפלא בעינינו אם נראה כי בנות ישראל לא תתנה כבוד לעמן, אחרי כי לא תדענה אם ראוי כבוד לאבותיהן, הן זאת תדענה כי לכל עם שפה ותורה וחכמה, כי אותן למדו ותדמינה בלבן, כי אבותיהן מימי עולם חיו כפראים בלי שפה ולשון וחכמה, ועל כן בוז תבוזינה לתורת אבותיהן אחרי כי לא תדענה מה היא. ואיך תהיינה הנשים האלה בנות ישראל ואיך תגדלנה הנשים האלה על ברכי אמונתן את ילדיהן אם גם מעיניהן נסתרה? אשר על כן אבדו דרך נשים רבות ותבגדנה באמונתן ועמן ביום מסה ובניהן בדרכיהן הלכו⁹, כי בידי האב להביא דעת בלב בנו אך בידי האם להביא אמונה ואהבת העם בלבו. ועל כן אליכם המצוה, אליכם כל אוהבי עמם ותורתם, אליכם אשר תדעו כל כבוד בית ישראל ואמונתו וחכמתו, אליכם אשר תאמינו אמונה אומן, כי ישראל נוצר להיות לאור עמים ולשאת גם האמונה הטהורה לכל הגוים, אליכם אשר תבקשו בלבכם כי שם ישראל לא יסוף ולא יכלה כענן כלה, אליכם רועי ישראל ומוריו ומטיפיו אשר הוקמתם על להיות כעינים לכל העם, אליכם הרבנים, אם לחדש חפצכם או להחזיק בישן כל מגמת פניכם, אליכם כלכם המצוה לקום ולצאת ולתת ידים אל הדבר הגדול הזה, לדבר על לב כל איש ישראל, ולכונן בתי ספר אשר בהם ילמדו את בני ישראל ובנותיהם תורה, הלא המה דברי הנביאים בשפה אשר בה נדברו. אתם המחדשים הלא תתבוננו בינה, כי דבר ה' היה לחרפה לרבים מצעירי הדור הזה יען כי לא ידעוהו, ואם לא תחפצו להביא צוארם בעול החקים עשו כחפצכם, אך עליכם להחזיק לבם לבל יעשו מדחה ולבל יעזבו מקור מחצבתם, הן עיניכם הרואות כי אם לא תמהרו לעשות הדבר הזה, כי אז הלא ילכו ויצערו אלה אשר בשם ישראל יכנו ואפס כל זכר למו, כי מי יקרבם אל עמם? המצות והחקים השליכו כבר אחרי גום, ואם גם את התורה לא ידעו הלא בעבור דור אחד או שני דורות אז יתבוללו בין העמים ולא ישובו עוד עד עולם לקרוא בשם ישראל. ואם לא תעשו כדבר הזה אז חטא עמכם תשאו ואתם תהיו הרועים המאבדים את צאן מרעיתם! וגם אתם החרדים לדבר ה' אשר בכל החקים והמצות ישמח לבכם, גם אתם ראו נא ראו, כי לא כדורות אשר עברו הדור הבא, כי לא עוד בחדרים יֵחבאו בני הנעורים ללמוד התלמוד והפוסקים, כי מספר בני הישיבות ילך ויצער, כי בני הנעורים יבקשו עבודה ומעשה ודעת, כי הבנות לא תשבנה עוד בבית אבותיהן ותחכינה ליום אשר יבוא השדכן ויתננה לאשר בחר בו אביה, נער בן תורה, כי גם הנה תצאנה ותלכנה אל אשר יהיה רוחן ללכת, ותבחרנה כהעולה על רוחן, כי תתחרנה בדעת חכמות ושפות את בנות העמים, ועל כן התאוששו ואל תקשו ערפכם, הצילו את אשר בידכם להציל, הצילו כבוד אבותיכם אשר שפכו דמם כמים על תורתם, תנו ניר לתורה אשר היא משוש תפארתנו, קומו ועשו ודברו על לב האבות כי ילמדו לבניהם ולבנותיהם תורה, ואל תאמרו כי החכמים אמרו כל המלמדה תורה כאלו מלמדה תפלות, כי עת לעשות היא ובעת לעשות לה' המצוה גם להפר דין תורה, ואף כי דבר אשר הוא לא דין ולא תורה רק מאמר בעלמא, ובעת כזאת עת אשר אנית האמונה תחוג ותנוע והגלים יסערו להפיצה והתהום יפתח פיו לבלעה כלה, בעת הזאת אם תעמדו מנגד, אם תחרישו ולא תשימו זאת על לבכם, אז תשאו אתם עון בית ישראל, כי העצמתם עיניכם מראות את דרך צאן מרעיתכם אשר נִתּנו על ידכם, עשו! כי בידכם לעשות ואליכם המצוה לעשות!

ואף כי אליכם הצעירים, אשר נשאכם לבכם להיות לרועים לישראל, אליכם הלומדים עתה בבתי מדרש הרבנים, אשר תתעתדו להיות למדריכים ומאשרים לישראל בדור הבא, אליכם עוד יותר ויותר המצוה להכין לבכם לדבר הגדול הזה. הזקנים מהמחדשים והמחזיקים, אשר היו בעלי מלחמה תמיד, המה לא יוכלו לראות עוד נכוחות, כי המה איש לדרכו יפנו ובאשר יבחר האחד הוא בעיני מנגדו כסכלות או כרעה רבה, לכן אם המחדשים יקראו לשפת עבר אז תהיה כחטאת למחזיקים ואם המחזיקים יעשו זאת יניעו עליהם המחדשים במו ראשם כמו הבל ורעות רוח ידברו, לא כן אתם אשר לא לכם התגרות מלחמה, אתם אשר לכם נִתּן לאַחד תורה וחכמה, אתם אשר לא נטל עליכם להתחבא חדר בחדר בבקשכם ללמוד חכמת יונית, ולא לכם לֵבוֹש בתורת אבותיכם, אשר בידכם להיות למורים חכמים ואדירי התורה, אתם אשר בכם תלויה כל תקות ישראל בימים הבאים, אתם זכרו זאת והיו לאנשים, אתם כוננו רגליכם על הדרך הזה, בחרו בתורה ובחכמת אבותיכם ותנו לבכם להפיצן ביעקב ואז תהיו כגואלים, כמלאכי ה' לדור יבוא לישראל ושמכם יבורך עד דור אחרון!

זה הוא העמוד האחד אשר עליו ישען בית ישראל, עמוד רוחני וגשמי גם יחד, כי הוא משענת לאמונה ואחדות העם, והעמוד השני הוא גם הוא דומה לו, כי גם הוא רוחני וגשמי, והוא התקוה בגאולה העתידה. ידברו החוקרים בדברי הימים ויוציאו משפט כהעולה על רוחם, אם מימי עולם נשרשה התקוה הזאת על תלמי לבב בני ישראל או בימי התלאות נולדה, אחת היא לנו, כי בדברים כאלה לא המחקר בדברי הימים יורנו מה לעשות כי אם דברי הימים עצמם, במחקר יכול כל איש ללכת בדרך לבו, ואת אשר יכשר בעיני האחד יהיה כמו זר בעיני השני ועל כן לא עליו יוכל כל העם לבנות יסודותיו ולא על פיו יכין דרכו, כי אם על אשר עינינו רואות, אשר נעשָׂה, וזאת נראה בעינינו מעת אשר ישראל החל להיות כעם והוא מעת הגלות הראשונה, מעת אשר החל גם למוד התורה להיות כארץ וממלכה ובית ה' לכל העם. (וגם בזה נראה מה נפלאו דרכי העם הזה, כי בעת אשר כח כל העמים יֵראה רק בשבתו בארצו ומיום אשר תשבת ממלכתו כן ילך וידל, הנה היה בישראל להפך, כי כל עוד אשר ישב בארצו לא נראה כשרונו יותר מכל העמים, ורק מעת אשר התמוטטו אשיות ממלכתו וארצו מני אז נראהו לוחם כגבור משכיל באויביו מפנים ואחור ומקומו לא ינח, וכל זה יען כי הוא עם הרוח). מעת הגלות הראשונה ועד היום נראה כי התקוה הזאת אֵחדה לב העם ותעשהו לעם אחד, היא נתנו לו אומץ ועוז לשאת ולסבול, היא החיתה רוחו למען יוסיף לחיות ולא יאבד בעמים, היא והתורה גם יחד לווהו על כל דרכיו והֵנה יחד היו עליו סתרה נגד כל סערות המצוקות אשר סערו להפיצו, זאת נראה מדברי ימינו עד בלי די, ואיש לא יתעקש לאמר כי לא כן הוא, אם לא יחפוץ כי יֵחשב כמכחש באור שמש, ועל כן אחרי כי התקוה הזאת היתה כעמוד נכון לבית ישראל, ואחרי אשר אך טוב בקרבה וכל רעה לא תבוא לרגלה יען כי היא אך ברוח, כי היא לא תעוררנו למפעל ומעשה, לאגוד אגודות מורדים בארצם וממלכתם ולאסוף אנשי חיל למען לצאת ביד רמה ללכוד לנו ארץ, אשר על כן לא נירא מקנאת העמים בהחזיקנו בה ולהם אין כל פחד ממנה, כי אך שלום במגורה, רק רעיון המסור ללב ולא לידים, לכן עלינו להחזיק בה בכל מאמצי כח ולהשרישה על תלמי לבב בני הנעורים כאשר תמצא ידנו, כי היא כחומה בצורה למקדש הדת ואחדות העם, והיא תתן בלבנו את החפץ להוסיף להחזיק במעוזי ישראל. תקוה דרושה לעם באשר הוא עם כמו לאיש ואיש למען יוסיף למצוא חפץ בחיים, ובעת אשר כל העמים יקוו להרחיב גבולות ממלכתם ולשפוך ממשלתם גם על עמים אחרים ולהרים קרן לארצם, הנה אך התקוה הזאת לישראל, להגאל בימים הבאים, לכן החובה והמצוה על כל איש ישראל ומה גם על מוריו ורועיו המבקשים להדריכהו בנתיבות אמונתו, לעשות את התקוה הזאת כאבן פנה לאמונתם, והנוגע בה כנוגע בבת עין אמונת העם הזה. ולא ידברו אלה אשר ינבאו לרוח לאמר: “לא לארץ וממלכה עינינו נשואות להיות כעם קטן ודל בודד בארצו כי אם עלינו להיות נודדים בגוים למען נורם דעת אלהים בארץ, ויען כי רוב המחזיקים בתקוה הזאת יקוו ליום גאולת הגויה, ליום תשוב הממשלה לידם בארץ ולא ממשלת הרוח, על כן עלינו להפכה משרש למען נשריש אחרי כן את התקוה הטהורה הראויה לעם הזה”, אל יאמרו כזאת כי רעה גדולה יעשו לעמם, התקוה הזאת אך תקוה היא ברעיון ומחשבה יסודה וככל רעיון כן גם הרעיון הזה, לא לכל איש נתן כח לב להנשא אל על, כי אם מבשרו יחזה כל דעה ומחשבה, וכאשר באמונת אל אחד לא ישוו בלבם כל המאמינים, ובעת אשר רוח האחד יתרומם אל עָל לראות את היוצר רק במחשבה מבלי כל מדה ותאר, הנה יחשבהו השני, אשר גם הוא אך באחד יאמין, כפועל ובורא בפעולות ידים, וכאשר יפשעו אלה אשר יאמרו נשבית את התורה יען כי ממנה ילמדו רבים לחשוב כי ידים ועינים ורגלים וחמלה ורצון וקצף ואף וכהנה מדות בני אדם להבורא הנעלה מעל כל מחשבה, כן יחטאו אלה אשר יאמרו להשבית את התקוה הזאת רק מאשר כי ממנה יקחו רבים תוחלת לממלכה בארץ. אם נשבית את התורה אז יסוף שם וזכר לאמונת ישראל, ואם נשמיד את התקוה אז ירופפו עמודי הדת והלאום ולא יוסיפו לקום. תוָתר כמו שהיא ויחזה בה איש איש כלבו, בידנו להורותו מה טוב, ולהעלותו מעלה מעלה כי יחזה נכוחות, אך לא לשרש דעה מקרב לבו בחזקת היד ולשים אחרת תחתיה, לכן זאת תעשו מורי ישראל אם מחדשים או מחזיקים אתם, החזיקו בתקוה הזאת ועשו אותה כעמוד נכון לבית ישראל, אליכם המחדשים המצוה לעשות זאת, אחרי כי תראו כי כל מוסרות הדת ודרכי הלאום, אשר עד הנה היו כחומות בצורות לרוח ישראל, רופפו עתה ואם לא תחישו לחזק את המוסרות האלה (ואף כי אם עוד תקומו לרפה כחן) אשר אך ברוח יסודן ולא תכבדנה עולן על העם ולא תפריענה אותו ממעשיו ודרכיו בחיים, אז תהיו אתם המבערים את הכרם וחרפת העם, אשר ישכח תעודתו, אתם תשאו. וגם אתם המחזיקים אם תשיתו לב, כי החקים הרבים לא יהיו עוד כאבני חפץ להדור החדש, גם אתם מהרו לקדם פני הרעה למען תחזקו את הבית בעוד יש תקוה לחזקו, בטרם ערער יתערערו יסודותיו מבלי אחרית ותקוה להקימו עוד.

התקוה הזאת אם תוָתר בלב העם אף אם איש איש יחזה בה כלבו, גאולה רוחנית או גשמית, אז עוז בידה לאחד את בני שתי הקצות ולעשות אותם לעם אחד ולחזק את האחוה בלבם ולחיותם גם בימים הבאים כאשר חיתה רוחם עד היום ותובילם אל המטרה אשר יסד להם טבעם מעת היותם, וחלילה לנו מבקש לשנותה באחרת או להסיר זכרה מספרי התפלות, או זכרון ירושלים וזכרון הקרבנות, כי אך בהם תלויה התקוה¹⁰.

זה הוא העמוד השני אשר גם הוא רוחני וגשמי גם יחד, כהעמוד הראשון, ואשר שניהם היו לעמודים לבית ישראל מאז ועד היום ואין לנו לחדש בהם דבר רק להעמידם על מכונם לבל ירופפו.

אך לא שני העמודים האלה בלבד יספיקו עתה לדבר הגדול הזה, כי אם עוד עמוד שלישי, אשר אף כי לא היה עד הנה בישראל ועלינו לעשותו עתה, בכל זאת כח בידו להכין את בית ישראל ולאחד את שתי הקצות, להשיב לב הנפרדים מעל אחיהם אל עמם ולהקים את הנהלאים משפל מעמדם לעשות אותם לבני האדם המעלה ולתת להם אחרית ותקוה, העמוד הזה הוא חברת כל ישראל חברים.

הן גם לכל העמים ובני האמונות השונות אגודות (ארדען) אשר תכליתן לסוכך על האמונה, אף כי אין קם נגדה ואין מרדף אותה, כי הממשלות תהיינה עליה סתרה, ואף כי לנו דרושה אגוּדה אחת, אשר תאגד את כל בני האמונה למען יעזרו איש את רעהו בצר. אמנם גם בזה נִפָּלא מיתר העמים כי בעת אשר אגודותיהן תֵּעשינה על ידי חבר כהנים ונזירים אשר לא לבני האדם המבקשים חיים הנה ועל כן כרובן כן משחתן בקרבן, כי הנה תקומנה כמלאכי בלהות לשפוך ממשלתן על כל בשר למען תמצא ידן להשתרר על כל ובשם האמונה ירבו חללים בסתר ובגלוי וכל תכליתן וכל מגמת פניהן לגולל אור מפני חשך, כי אך בחשך תמצא ידן לעשות חיל, הנה תהיה האגודה האחת אשר נעשה אנחנו לא לחרחר ריב כי אם לעשות שלום, לא להרבות חשך כי אם להפיץ אור, לא להשתרר כי אם להתחזק. אגודה אחת עלינו לעשות אשר היא תקרב את הנפרדים, למען ישובו להחזיק במעוזי עמם ויעזרו לאחיהם בעת צרתם, והיא תבקש להרבות גם הדעת בקרב אלה אשר עוד לא ידעו מה היא. האגודה האחת הזאת תהיה לתפארת לעם הזה ובידה לעשות גדולות, אם כל איש מבני ישראל ימהר לתת ידו לה אז תעלה בידה על נקלה להרים את אחיהם משפל מצבם, הרבה יתר מאלפי מטיפים ומורים, כי בידי המורים אך לעורר רוחם לדעת ומלאכה מבלי אשר תמצא ידם להושיע להם, ובידי האגודה יהיה הכח והעוז לתת ידים לדורשי דעת למען ימצאו את חפצם, אשר על כן נגזר אומר ונחליט כי האגודה הזאת גם היא תהיה כעמוד נכון לבית ישראל, אף אם חדשה ולא מימי עולם היא. עד עתה מן הנמנע היה לעשות אגודה כזאת וגם כמעט לא היה חפץ בה, עד עתה אשר היושבים בארצות שונות היו רחוקים איש מרעהו ולא יכלו להשמיע דעתם וחפצם איש לרעהו בלתי אם בירחים ושנים, ועל כן לא יכלו להתאחד באגודה אחת, אך עתה אשר בידי בני ארץ אחת לדבר אל בני ארץ רחוקה ועד מהרה ירוץ דברם, עתה בידם לעשות זאת. ועתה תרבה התועלת אשר תצא מאגודה כזאת הרבה יתר מבימים אשר עברו, כי עד הנה כל עוד אשר כלם שמרו את החקים והוקירו את התורה אז היו המה כמוסרות חזקות לאחד את לב העם למען יצר לאיש בצרת רעו, אך עתה אשר רבים המה אשר לא ידעו התורה וגם בחקי ישראל ודרכיו געלה נפשם, עתה אם לא נעשה אגודה אחת אשר תאחד את לב כל העם אז ירבו הסוררים מעמם ובניהם אחריהם לא ידעו עוד כי לישראל היו, ועוד זאת כי עתה עת לעשות היא, עת להעיר את העצלים וההוזים בתנומת הבערות והבלי שוא למען יהיו לבני אדם, כי ירדפו דעת וכשרון המעשה, לבל יהיו ככלי אין חפץ בו במכונת החיים וירעו לנפשם ולעמם, עתה עלינו החובה והמצוה לתת יד לעשות אגודה אחת למען יפקחו הפקחים עינים לעור, למען יהיו המישרים ארחותם כרגלים לפסח, ואז ירבה כבוד ישראל וירבה עצמה ויחדלו סוררים גם שטים אחרי הבל שוא מקרבו ויהיה לברכה בקרב הארץ, וכל אלה בידינו לעשות רק אם אגודה אחת תהיה לנו אשר תדבר שלום לכל העם כמחזיק כמחדש, אשר לא על מעשה איש באמונה תשים עיניה כי אם לצור מחצבתו, אשר תחשוב את כל בני ישראל כאחים ואז תצא ממנה שלום ודעת וברכה לכל העם.

ועל כן המצוה על כל איש אשר בשם ישראל יכנה ואשר יאהב עמו ואחיו לתת ידים להחברה הקדושה כל ישראל חברים (אחרי אשר כבר עשוּהָ), לתת לה מהלכים בקרב כל בני ישראל ולהקימה עָל למען תעשה חיל ותגדל לטוב כל העם יחד, על כלכם המצוה, עליכם אשר ידכם תמצא לעזור בכסף ועליכם אשר כח בלשונכם להושיע בדבר שפתים, על כלכם, כמחדשים כמחזיקים, אם אך את שלום עמכם תדרשו, על כלכם המצוה להתעורר לצאת לעזר להדבר הגדול הזה ותהיו לברכה עד דור אחרון וקוֹרָא לכם גודרי פרץ, בוני בית ישראל.

הנה אלה המה שלשת העמודים החזקים אשר עלינו להחזיק למען יחזק בית ישראל, ואשר החובה והמצוה על כל איש להחזיק בהם למען יוסיפו בלב ישראל עוז ועצמה גם בימים הטובים כאשר חזק לבם בימי הרעה, בדברים האלה די, והמה התקונים היותר טובים והיותר נאמנים אשר בידינו לעשות, המה ולא עוד, כי מן התקונים האלה תצא ארוכה ומרפא לשבר העם לשתי קצותיו. לא לנו ללחום נגד החקים הרבים אשר יכבידו עולם על העם, כי אם נפקח עיני העם ואז ידע מה לקרב ומה לרחק, גם חלילה לנו מהדיח מהקהל את אלה אשר פרקו העול ואם גם הרשו לעצמם יותר מדאי, כי בדברי האמונה המשפט לאלהים הוא ולא לנו, וכל ישראל ערבים זה בזה רק בדברים הנוגעים להעם כלו ולא לדברי האמונה, כי אל עושה משפט לנו אשר לא יעות משפט ואם בן לא ישא עון האב ואב לא ישא עון הבן, על אחת כמה וכמה כי איש לא ישא עון בן עמו, די לנו די להלחם בדבר אמונה ודת ולתת או לבטל חק, די לנו הספרים לאלפים ולרבבות אשר נכתבו על אדות החקים כי עוד נקום ונוסיף עליהם, לא עת לדרוש בדבר החקים העת הזאת כי אם עת לעשות לעם כלו, להפריד בין יראת שמים לאהבת העם, ודי לנו אם נשמיע בפה מלא תמיד כי גם אלה אשר לא ישמרו את החקים יֵחשבו כאחים לנו וכבני ישראל, אם אך יחזיקו במעוזי הלאום, הדבר הזה לבדו די, ואם יבקש איש להביא במשפט את החקים למען נדע לאיזה מהם שרש וענף בדת ואיזה מהם כמו זר נחשב, יעשה זאת כחפצו וישמיע דעתו כדבר תורה, ואם יקומו אחרי כן יודעי הדעת ויבקשו לבטל חק או משפט יעשו כחפצם, אך לעת כזאת נניח את החקים והריבות אדותם ונחזיק במעשה, לחזק את לב בית ישראל בתחלה, ואם גם יפרו רבים חקי הדת ביד רמה לא לנו לשית לב, כי בזה לא ידל ישראל ולא ירפה כח האמונה, כאשר לא רפה כח האמונה בכל העתות הטובות לישראל אשר בהן הפרו רבים את חקי הדת, אך חלילה לנו מתת חק לבטל חק, כי אין בידינו הרשות לעשות זאת וגם אין כל תועלת אשר תצא לנו מזאת. רק על העמודים שימו לבכם ועשו ברכה את כל העם ושלום על ישראל!