פתח דבר    🔗

על דבר התקונים והחדשות אשר יעשו ואשר יחפצו לעשות בימינו.

אל תהי בז לכל אדם ואל תהי

מפליג לכל דבר שאין לך אדם

שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום

(אבות פ"ד מ"ג).

לפי מעלליו יהֻלל איש ולפי התוצאות אשר תצאנה מדעה חדשה יֵעָרך ערכה. בינת לב האדם קצרה מהבין מראשית כל האחרית ולחשוב את כל התולדות אשר תולדנה מדעה חדשה בראשית, כי המקרים אשר יִלָוו לפעולות האדם יתנו להן תאר ודמות, דעה טובה וטהורה תֵּהפך לפעמים לרעה בצאתה לפעולות ידים, כי העמלים בה לא בקשו או לא הבינו מה טוב, ודעה רעה תצמיח טובה וישועה אם המחזיקים בה בקשו הטוב. ויען כי המקרים אשר ישלטו באדם ומעשיו ישנו פני כל דבר לפי דרכם, והאותיות כספר חתום המה לאדם אף אם כביר כח לבו, לכן יקרה בדור ודור כי חכמי לב יעמידו חזון בראותם כי רוח חדש עבר על בני דורם ונכשלו, וגם על כן יקרו דברים רבים בחיי איש ואיש אשר לא ישים אליהם לבו כי כאֵל נחשבו בעיניו, וברבות הימים יראה כי גדל ערך הדברים האלה אך לא ידע ערכם, ולהפך; וכן יקרה בקורות עם ועם,

לפעמים נמלא שחוק פינו בראותנו כי עם קטן ודל ילבש עוז לדבר בשער את עם גדול ונורא ובאחריתו יהיה מנון. איש אחד יתעורר לחדש חדשות ולסֹל מסלה חדשה לבני דורו ובני דורו לא ישימו אליו לבם, וברבות הימים תפרץ הדעה הזאת בתבל ותשנה פני דרכי כל הדור ואמונתו וחקרי לבו. דברי ימי עולם יורונו זאת למדי עד כי אחשוב למותר להביא עֵד, כי מי לא ידע ראשית כל האמונות והדעות אשר מצאו מסלות בלבב בני האדם? ראשית האמונה השלטת כראשית אמונת מחמד כראשית הרעפארם היו מצער מאד אך באחריתן השגו חיל. ובעינינו נראה דברים כאלה בבֹקר בבקר: ארץ פרייסען ממלכה שפלה לפני חמשים שנה הרימה ראשה ותך פעמים רבות ממלכות גדולות ועצומות, ובמשך עשר שנים שברה בריחי דענעמארק ותקרע ממנה רב, הכתה את ארץ עסטערייך שוק על ירך ותורידה משאתה, אבדה ושברה מבצרי ארץ צרפת אשר בגבורתה התהללה ותדכאה תחת רגליה. ואת אשר פעלה ארץ אטאליה הלא מודעת, ולעינינו בארצנו יֵעשו עתה מעשים אשר לא האמינו כל יודעי משפט ממלכה לוּ ספרו להם זאת שתי שנים לפנים, כי אחרי אשר השפילה ארץ עסטעררייך גאותה על ידי המכות אשר הֻכתה ותבוש מקדושיה אשר לא לעזר ולא להועיל היו לה ביום עברה ותפקחנה עיני הממשלה לראות כי אך בתתה אור וחופש לבני ארצה, אך בהסירה את עול הכהנים מעל צואריהם ותתנם ללמוד ולחשוב כהעולה על רוחם רק אז תקנה למו לבם ותצלח למלוכה, ופתאם היה אור לכל הארץ וכל אוהבי אור ודעת וחופש ראו ששו ויאמרו בלבם: הן לנצח נשברה זרוע הכהנים והאצילים השואפים על עפר לפסוע בראש דלים ולמוץ חיל עם הארץ אשר בזעת אפו יביא לחמו ולריבות שפתי בני באֶהמען, אשר אהבו להביא צוארם בעול הכהנים והאצילים, בזו, לעגו, ועתה ההפך הגלגל ובני באֶהמען עם בעלי בריתם הכהנים והאצילים נשאו ראש וידרכו ברגל גאוה על כל החוקים אשר שמו בארץ בשנים האחרונות ויצלחו למלוכה. ודי לנו אותות כמו אלה אשר בעינינו ראינו לכל נהי נמהרים במשפטנו ולבל נבוז או נפליג לכל דבר ודעה.

והנה גם בחדשות והתקונים אשר יאמרו כעת לעשות בישראל ישגו רבים במשפטם, רבים מאלה אשר ימאנו בכל חדש וכל אשר בידיהם הוא קדוש בעיניהם, יאמרו: שלום שלום לנו ולדרכינו, אל נירא ואל נֵחת כי המחדשים כאשר באו כן ילכו ובחשך שמם יכֻסה, לא נשית לב למעשיהם ודבריהם כי אם נשחק ונלעיג להם ולחלומותיהם. אמנם לא כראותם אראה אני, כי לא אל האנשים אשר יאמרו לחדש אביט כי אם אל הרוח הדובר בם. בכל עת ועת כאשר יתעורר רוח חדש בלבב בני האדם ימצא לו בתחלה אך מתי מספר המדברים בשמו, ואחת היא אם הם ראשי העם ונכבדיו או בסתר המדרגה נולדו, כי הרוח אשר עוררם לפעולה לא ישקוט כי יעבור ויחלוף על המון רבה מבלי אשר נראה ונתבונן ויעשה מעשהו למרות רצון מנגדיו וימצא מנבאים בשמו וימצא אזנים קשובות, ואם לא בפי גייגער ישמיע דברו ימצא לו פה איש אחר וידבר מתוך גרונו, כי חק הוא אשר מאפס לא יצא דבר, ואם כן כאשר נראה כי רוח החופש בא ודעות התקונים מצאו מסלות בלבב האנשים (ואם גם מעט מספרם) אות הוא כי זרעו בו למינו, וכי בדרכי העבר שרשיו יסֻבכו וברבות הימים אולי ישלח פארות וישא ראש. ולכן לא על האנשים הדוברים בשמו תהיה תלונתנו, כי רוח הוא באנוש אשר יפלס נתיב למחשבותיו ודרכיו, וכאשר מנגדי החדשות יצדקו בקראם עליהם מלחמה יען כי רוח אמונתם דובר בם וישים דבריו בפיהם, כן גם המנבאים לחדשות לא יאשמו כי רוחם יברא להם ניב שפתים לדבר בשמו. ואחר אשר נדע כי לא לעתים רחוקות תהיה האבן אשר מאסו בה הבונים לראש פנה או לאבן קלע לשבר זרוע ולמחץ ראש, לכן נבין כי גם הרוח הזה, רוח החדשות, לא כרוח קל יעבור ויחלוף ויכלה מחצי לעג אשר ישלחו בו אנשי עברתו, ומי יודע מה יביא עוד בכנפיו? ועלינו לאזר חלצינו, לא בחצי לעג, כי אם במשפט ודעת, בחקר ושים לב, להתבונן בשרשו ודרכיו למען נדע אם עלינו לבנות חיץ לעצור בעדו או לתת אותו ללכת שובב בדרך לבו מבלי שטן ומעצור, כי גם זאת לא נכחד ממנו כי לפעמים תמצא דעה קלה וחלושה און ועוז לה רק מאשר כי מצאה לה לוחמים ועל ידי המלחמה תפרץ ותעשה לה שם. על כן עלינו להביא את הרוח במשפט אם נכון הוא להלחם אתו או לחדל, והיה אם נחליט כי רק רע בקרבו אז נסתיר פנים ממנו ולא נדבר עוד בו ובמדברים בשמו, רק אם נוציא משפט כי יש ידים לרוח הזה אז נביא מעשי המדברים בשמו במשפט לראות אם צדקו במעשיהם ואם ביושר לבב יצאו לפעלם או אין.

ממאמרי ב,,השחר" בשתי השנים אשר חלפו ראו הקוראים למדי כי רוחי לא נאמנת את המחדשים חדשות, אף כי לא בסתר אומר כי תקונים רבים דרושים במאד מאד לישראל; אך על זאת התפלאו רבים בקראם את דברי כי פעם יראוני מדבר ברוח חופש כאלה המבקשים חדשות ופעם אשוב ואדבר כאיש אשר כל חופש וחקר זרו לרוחו, גם רבים שאלוני: אל מי תפנה? או פוסח הנך על שתי הסעיפים? כי כן הסכינו הרבים לאחוז אך בקצה האחד ולהחזיק בו בכל מאמצי כח ואין להם דרך אחרת בלתי אם לשמוע בקול ההלכה הפסוקה מפי בעל חתם סופר ור"ש קלוגער, או לחשוב את גייגער וסיעתו כאחרוני הפוסקים ואחרי דברם לא ישנו, וכי יראו כי אחשוב את גייגער ולעוו לחכמים גדולים ואת הפרופעסור לאצארוס לאיש גדל דעה ואוהב עמו הנה ישתוממו וישאלו: ומדוע לא תאמר גם אתה טוב לאשר יאמר הדבק הזה טוב הוא? וכי ישוב וישמע מפי כי כל אלה אשר יאמרו “ישראל חדל מהיות עם מעת אשר שבתה ממלכה מארצו” אלה אשר יאמרו כזאת בוגדים המה לעמם, ישובו ויתפלאו וישאלוני: ומדוע לא תלך במקלך ותרמילך אל הילדעסהיימער לשמוע תורה ואמונה מפיו? ולא יבינו כי יש ויש לאל ידי לחשוב את גייגער ומרעיו לחכמים גדולים מבלי אשר אבקש דרכי אמונה מפיהם ואת הילדעסהיימער לבעל אמונה מאין כמהו מבלי אשר אמצא בו תורה וחכמה, כי אמנם כן הוא: רוח החדשות לא זר לי רק דרך המחדשים לא מצא חן בעיני.

במאמרי,,עת לדבר"¹ דברתי והשמעתי כבר בשפה ברורה את חפצי ומטרתי וכל קורא את הדברים האלה יראה נכוחות כי לא מאלה אשר יחפצו להאיר פנים לכל מפלגה הנני, כי יודע אני וכן השמעתי כי אין ביד איש אשר לא יחפץ עשות שקר בנפשו לעשות זאת. על נקלה יחליק איש חנף את לשונו ויצמיד חֹנף בדברו את כל אחת ואחת מהמפלגות ולקרוא שלום לכלן, לא כן הכותב דבריו ומשמיעם בשער אשר כלם יחד יראו את הדברים הנאמרים, לו מן הנמנע להחליק לשון ולמצא חן בעיני שני בעלי הריב גם יחד. ויהיה להפך כי שני בעלי הריב גם יחד יקדישו מלחמה על האיש אשר לא בדרכיהם ילך. המחדשים לא יקרבו דברי כי אגיד לא בסתר כי פעולתם לא רצויה בעיני ומנגדיהם לא ימצאו במו חפץ כי ברוח חופש אשר לא ידע מתג ורסן נכתבו, זאת אדע נאמנה אך לא אשים את לבי כי אחת דברתי ולא אשנה: כאשר הרשות נתונה לאיש ואיש לחשוב כהעולה על לבו כן לא יאשם אם ישמיע מעלת רוחו, ונהפוך הוא כי בהכחידו דעתו תחת לשונו מיראת אדם יחטא חטאה גדולה להאמת ולרוח הדעה וליוצר הדעת, כי אך זה מותר הוא לאדם כי הדִבּר בו לדבר ולהורות, ועל כן יבין כל איש כי לא מאהבה או מיראה החרשתי ולא דברתי עד הנה בדבר החדשות אשר יאמרו לחדש בישראל גם לא מאשר כי לא נחשבו בעיני, כי אם מדעתי כי לא בדברים מעטים אוכל לחרוץ משפט. הנקל למצטדק להכות אויביו אחור אך בשתים שלש מלים,,,פורצים, הורסים, רשעים" יאמר להם ויחשוב בלבו, כי כבר יצא די חובתו בלחמו מלחמת מצוה, ועל נקלה ישיבו הנעלבים חרפתם לחיק מחרפיהם בקראם אחריהם מלא “בוערים, אוילים”. אך מאלה לא יצא משפט ואחרי מלחמה כזאת לא יבא השלום כי אם מצה ומריבה תרבינה והפרץ יגדל באין כל תכלית ותועלת. כי גם זאת היא רעה חולה בבני האדם, עת כי ינצו יחד בדבר דעה או חק ומשפט והיה בהּפָּרץ הריב ישכחו את הדבר והמשפט אשר אדותו נלחמו וילחמו איש באחיו, לא את דעותיו יבקש עוד להשפיל כי אם את לוחמו יבקש להכריע ויתן את שמו לשמצה וישא עליו חרפה, ועל כן האמת נעדרת ולא יצא לנצח משפט מדברי ריבות. ומדעתי זאת ומאשר כי בלבי אין כל קנאה ושנאה לא למפלגה האחת ולא להצד שכנגדה, כי אם כל ישעי וכל חפצי אך לדבר משפט בתם לבב, מבלי משוא פנים לאיש אשר כרוחי ידבר ומבלי קצוף על האיש אשר לא כלבי לבו, ואחרי כי קצרה ידי מִדַבּר משפט, כי עתותי לא היו בידי, לכן החרשתי, ועתה באה העת לדבר.

 

א. התקונים והחדשות בכלל    🔗

החפץ נטוע בלב האדם לחדש חדשות, לפעול פעולות חדשות לבקרים, יען כי חלק הוא במכונת הבריאה והיא גם היא תשנה פניה לרגעים אחרי כי אך קבוץ הפכים היא אשר יחד התלכדו: כחות מחזיקים וכחות מפריעים, אופנים הולכים קדימה ואופנים הולכים אחורנית, לכן לא תחדל הפעולה כל עוד לא ישבתו חייה, או חייה יאריכו כל עוד אשר הכחות המתנגדים ישוו בה, ובהגבר יד אחד על רעהו ותשבת המלחמה אז תחדל הפעולה ויתמו החיים ואפס כל יצור. אך האדם באשר הוא אדם, חלק מהבריאה העשויה מהפכים בעלי מלחמה, לא יבין את האפס וכח שכלו לא ישיגהו, כי כל אשר יסודו בחיים ופעולותיו לא יחוש את היסוד אשר לא לו הוא, כאשר לא יחושו הדגים החיים ביבשה ויצורי היבשה החיים במים, לכן בחפצו חיים חפצו ומגמתו לפעול, וכל פעולה הלא תצמיח חדשות. אמנם אם כי גם כל חי יפעל פעולותיו בכל זאת לא ישוו מעשיו למעשה האדם אשר יבין תולדות פעולותיו ויבקש אותן, ובבקשו לבא עד מטרתו יורה דעה גם לרעיו לעשות כמהו, וזאת היא לאדם יתר על כל חי כי הדִבֵּר בו להבין ולהורות ועל כן תאותו אך ללמוד וללמד, כי אך בלָמְדו ובלַמדו יש לאל ידו לבוא עד תכלית מטרתו.

החפץ ללמוד וללמד היה לראש תאות בן אדם וְיֵרָאה בכל פעולותיו, בבנותו בית, בערכו כלי מלחמה, בצאתו לצוד, בלכתו, בצאתו ובבואו, בשכבו ובקומו, בכל אלה יבקש אך ללמוד וללמד ועל כן לא ישבת ממעשיו ויוציא המון מעשים רבים לפעולות אדם גם מבלי אשר אכף עליו המחסור את אכפו לעשות אותם ויולד למודים לאין ספורות לא רק במלאכת מחשבת אשר בה ימצא און לו להקל ממשא העבודה אשר העמיסו החיים על צוארו ולהמעיט זעת אפו באכלו לחם, כי אם גם בדברים אשר לא יועילו לו ולא יצילוהו ביום רעה, לא ימלאו כרסו בעת ירעב, בדברי רוח אשר רק הרוח יתענג עליהם, והרוח יתענג על כל אשר הסכין בו ולולא הסכין בו כי אז לא מצא בו נחת וחפץ, ומי הוליד את החפץ הזה? הלא רק התאוה ללמוד וללמד.

ללמוד וללמד לא יתכן בלי אם אנשים רבים ישבו יחד על כן יבקש האדם אך להתרועע למען יהי לאל ידו לשמוע או להשמיע. אמנם החפץ הזה אשר יחיה את רוח כל בני האדם יגָלה באיש ואיש לפי דרכו; מצב האחד ותכונת גויתו ודרכי חנוכו מנעוריו יעוררו את האחד ללמוד כנפשו ורוחו ואת השני כנפשו ורוחו. האחד ימצא ידים במלחמה והשני ירבה עצמה בקסת הסופרים, זה בשיר וזמרה וזה במלאכת ידים וכהנה רבות הנה דרכי בני האדם לפעולותיהם, ואיש איש יבקש להוסיף עצמה בדרכיו ומחשבותיו ולמשוך אחריהם לב רב אדם ובהם ישים כל כבודו (המניע הראשי לפעולות בני האדם) ואחרי כי ירבה כבוד הלומד מן הבלתי לומד וכבוד המלמד מהלומד, לכן יבקש כל איש ללמוד ואחרי אשר למד (או יאמין כי למד) יתחרה ללמד. ואחרי כי לפי תכונת רוחו או כאשר למדוהו מנעוריו יחזיק איש בלמוד אחד לכן יחזיק בו ויגבר חילים להשמיע תהלתו ולתתו עָל על כל יתר הלמודים, כי בהשפילו כבוד יתר הלמודים ירבה כבוד למודו, וזאת שנית כי לדעת ערך כל למוד נחוץ לבוא בראשונה עד תכליתו, והאיש אשר בלמוד אחד בלה כל ימיו הלא הלמודים האחרים זרו לו ועל כן ידמה כי מאפע המה, כאשר אלה אשר לא ידעו דרכי למודו יחשבוהו לאין ואפס. ועל כן התפרדו דעות בני האדם בדבר הלמודים מדור לדור, אלה נתנו היתרון להלמודים אשר יביאו עֹנג (או תועלת לפי דברי לומדיהם) לרוח, ורעיהם הרבו תהלות הלמודים אשר יתנו עֹנג או תועלת לגויה, וכל מורה מצא לו שומעים בקולו ומחזיקים בלמודו.

כאיש פרטי בתהלוכותיו ודרכיו כן גם עם כלו. גם לעם כלו תכונת הגויה ומצב הרוח, גם לעם כלו ימי ילדות ונוער וזקנה, גם לעם כלו ימים אשר בהם ילמד וילַמד, ועם מעם יפָּרד בחפצו ותאותו לרוחו, ואת אשר האחד יקרב ירחק השני כי רוח אחרת אתו, הארץ והאויר והמאכלים והשפה ודרכי הממלכה כל אלה יבדילו בין עם לעם. ועל כן יתנשאו בני עם אחד על בני עם אחר ויחשבום כבוערים יען כי התפרדו בדרכי למודיהם והאחד לא ידע את אשר ידע רעהו. וכן גם דור ודור ישים דפי בדור אשר לפניו יען כי בחר בדרכים חדשים ולמודים חדשים, ונדע נאמנה כי לוּ קם הדור אשר היה לפנינו מקברו ויראה את מעשינו כי גם הוא מלא שחוק פיו וילעג לנו ולדרכינו ודעותינו. אמנם אף אם לא על נקלה נוכל להוציא משפט בין שני עמים בריבם על אדות חכמתם ולאמר למי לתת היתרון, בכל זאת לא נשגה במשפטנו בשפטנו את הדורות ובתתנו היתרון לאחרונים על הראשונים, כי אם אמנם לא נצדק אם נאמר כי כביר כח לב הדור החי מן הדורות הראשונים, אך הצדק אתנו לאמר כי רבה דעתו יען כי הדעות אשר חלפו כספר פתוח לפניו וידע לקרב ולרחק. ואמנם גדולות פעלו הדורות האחרונים! ימים רבים חלפו עברו עת אשר בני האדם יגעו בדי ריק לבקש נסתרות ממרומי שחקים ומתחתית שאול. כח ידיהם לא ידעו ולא הבינו כי בידם לעשות את הטבע לכלי יוצר להם וזו כחם היה למלאכי מעלה ולשדי שחת ויחתרו לבוא עד תכלית הבריאה ראשיתה ויוצרה ובוראה, מקימה ומניעה, ויחזו למו מראות אלהים, מחוות שוא ומדוחים ראו ביוצר הכל בטרם הכינו לבם לחקר היצורים, אל משטרי כחות הבריאה לא הביטו, אל מעשי ידי הטבע אשר יורנו לעשות לא התבוננו, כי אם נתנו לבם כלב אלהים להפוך חקות עולם, להוציא זהב מאבן ורפואה משבועת הבל, וכה בלו ימיהם בהבל מבלי אשר היטיבו לנפשם ולרעיהם. אמנם הדעת והחקר אשר פרצו ויעברו מארץ לארץ גלו חדשות רבות. עיני האדם נפקחו לראות כי הארץ נתונה לו לעבדה ולשמרה ויחל להתחקות על שרשי רגלי הטבע ולשים כל מעינו בארץ וצאצאיה, ומני אז השיב אל לבו כי השמים שמים לה' ואחת היא לו אם יקראו בשמו בשם אלוה, יופיטער, צעאוס, בראמא, או הטבע יכנוהו, כי אין כל תכלית ותועלת לאדם להגות בדברים נשגבים מדעתו, לחקור בחקר אלהים מי ומה הוא אחרי כי נסתר מעין כל חי יען כי חי הוא: יצור בלול מהפכים, ואיך ישיג את האחד השלם אשר אחד הוא בתכלית, בכחו, בחכמתו וחייו, בלי חלוף ותמורה, בלי הפכים וכחות שונים, ועל כן עזבו את המחקר הזה אשר יבלבל את הדעות וישומם את הלב וישימו פניהם למצוא דרכי־התבל בפעולותיה ויעשו ויצליחו ויושיעו לאדם רב, וחכמת הטבע היתה לחֹסן ישועות גם לחכמה ודעת להקל ממשא החיים. ומה רמו ונשגבו פעולות החכמה הזאת! היא נפחה רוח חיים באף כל האדם, ולא לבד כי נתנה לו את כחות הטבע לעבדים נאמנים עושי מלאכתו ומוליכיו למחוז חפצו, כי אם גם השיבה לו את גויתו ונפשו אשר לא לו היו, היא נתנה לרבבות אלפי בני אדם חפש וחיים, כי היא אשר הורתהו כי בידו לשלוט בכחות הטבע נתנה את רגש החפש בלבו בהראותה לו מה רב כחו אם עליהם ישען. היא פקחה עיניו לראות כי לא אלה המה בני המעלה אשר בכבוד אבותיהם יתימרו ולא אלה אשר בגבורת ימינם לשפוך דם יתהללו, גם לא אלה אשר בשם אלהים ידכאו רב אדם תחתיהם, לא אלה המה בני האדם המעלה, כי אם אלה אשר ייטיבו לאדם רב, ובחכמת לבו ירום האדם ונשא גם אם בסתר נולד ובשפל המדרגה ישב. ויתעוררו אלפי בני האדם אשר עבדי מושלים היו הם ואבותיהם ולא ידעו כל חפץ וכל רגש החיים, כי אם החפץ האחד אשר משל ממשל רב היה להם לקו, ויגרע חלקם מחלק בהמות יער אשר לחמם לנפשם יביאו והמה פעלו מבלי לחם, עמלו ולא אכלו, עבדו ולא ראו טוב בעמלם כי לאיש אחר יתנוהו, לאיש אשר בחסד אלהים הוקם על למשול בגוי ואדם ולדכא לאלפים תחת רגליו, או לאיש אשר כהן לאל ובשמו עשה עושק והצליח וגם עבדיו רדו בפרך בהמון הרב ואיש לא השיב אל לבו ,,הלא אב אחד לכלנו, הלא אל אחד בראנו, מדוע נבגד איש באחיו?" לא המדכא ולא הנדכה השיבו כל אלה אל לבם, המדכא בגבה אפו חשב את הנדכאים כבהמות שדה ואת נפשו כיצור נעלה, כי כן למדוהו אבותיו, והנדכאים חשבו בלבם כי כל אלה טוב בעיני אלהי המשפט אשר קרא בשם בחיריו מרחם ויקדשם לאכול חיל רבבות עבדיהם, ולא התבוננו כי להם הצדקה וכי להם הכח לפרוק עלם מעל צוארם. הצדקה והכח היו להם אך הדעת חסרה להם להבין את זאת ועל כן לא בא גם החפץ בלבם לעשות כזאת וישאו ויסבלו עד אשר באה חכמת הטבע ותפקח עינם ויחלו להרים ראש. ואם כי עד היום הזה עוד לא צלחה בידי בני האדם למצוא את כל אשר נִתּן להם מידי הטבע ואחיהם גזלו מהם בזדון לב ובזרוע רמה, ואם כי עוד גם היום ילחמו המרעים בכל מאמצי כח לשלוט בארץ ויפרשו חתחתים ומכשולות לרגלי המדברים יֹשר בשער, בכל זאת עשו הרבה ובצדק נוכל להתפאר ולקרוא: הימים האלה טובים מהראשונים.

דעת החפש אשר באה בלב בני האדם רפתה את כח האמונה, כי האמונה בכל דבר תשלט כגבירה רק בלב איש אשר לא רצון ולא חפץ לו, אשר לא ידע כי חפשי הנהו במעשיו ודרכיו, הוא יטה אזנו לשמוע כל אשר ישמיעוהו ויטה שכמו לסבול כל אשר יעמיסו על צוארו, כי יאמין כי זה הוא רצון בוראו לתתו עבד לבחירו רצתה נפשו בו. אך מעת אשר החל לראות כי גם הבחירים האלה אך אנשים המה, אנשים לא טובים ממנו בכח וחכמה גם נופלים ממנו בצדקה ואהבת חסד, ויחדל מתת אמון לדבריהם, מהעת ההיא רפה כח האמונה וכהניה לא יעצרו עוד כח לעשות מלוכה, להכין מטבח ולהעמיק מדורה לרב אדם אם לא ישמעו בקולם. אך האדונים האלה אשר ימאנו עוד הוציא בלעם מפיהם ויאזרו שארית כחם לכבוש את המתפרצים מתחת שבט ממשלתם, יקראו כל היום לריב ומצה, ועל כן מלחמה תמיד לאוהבי החפש את מטיפי האמונה, כי יזכרו את המכות אשר הֻכו מידי מוריהם אלה, גם יפחדו מהם פן תעלה עוד ידם לדכא ארץ, ותהי גם האמונה להם לחגא בזכרם כי בשמה נִתּנו למרמס כטיט חוצות.

אמנם לכל נִתּן גבול, לים הושם חק, לרוח מדה אך לא לרוח האדם, הוא בפרצו יפרוץ ויעבור כל חק ומדה וגבול. מהקצה אל הקצה סובב הולך רוח האדם גם באהבתו גם בשנאתו. ימים רבים יעברו לפעמים על בני האדם מבלי בקש וחפש רק באשר בידם יספיקו וכל עמלם אך לבאר ולחזק את דעות הדורות החולפים ובעמלם זה ישימו כל חכמתם וכבודם וכל אשר יבקשו ימצאו בדברי החכמים הראשונים מבלי אשר ירהיבו עז בנפשם להשמיע חות דעתם ומשפטם כמשפט אמת וכל חדש יזרו הלאה, ופתאם לפתע יתעורר רוח חדש ויעורר את החושבים מחשבות ויתן בלבם אמץ ועז להיות למורי דרך לבני דורם והבאים אחריהם, ומבלי משים יחלו לקצות בכל ישן ורק החדש יקח לב ובעשותם מלחמה להדעות החולפות לא יכירו פנים גם לטובות שבהן ויחד את הרעות יזרו אותן הלאה, ועל כן מלחמה תמיד ועד תכלית האשר משוש דרכי האדם וחפץ לבו לא יגיע. ואם כי בראשית קום דעה חדשה לא יֵראה כחה והמעוררים אותה לא יחפצו לגרש כלה את הראשונות אשר הסכינו עליהן מנוער ואולי פחדו ורהו גם המחדשים בנפשם לוּ ראו כל התוצאות אשר תצאנה מדבריהם וייראו מהשמיעם בקהל, אך ברבות הימים ישכחו גם את המעוררים והמחדשים יוסיפו לחדש עד כי גם דעות המחדשים הראשונים כדעות ישנות ונשחתות תֵרָאינה בעיני הדור הבא אחריהם.

 

ב. מלחמת הדעות    🔗

האדם הגדול מאחיו, אשר בו נִתּן רוח חכמה ורֹחב לב להשכיל אל אשר לפניו ולהביא מעשי מוריו במשפט למען יבחין ויבדיל בין טוב לרע, יחל לגרש רק את הדעות הרעות למען היטיב לבני דורו, אך אחריו יחרו יחזיקו אנשים אשר לא מרוב חכמתם כי אם מתאותם לעשות להם שם יצאו בעקבותיו, ובלכתם לתור אחרי חדשות יבקשו אך לבלע ולהשחית כל אשר היה לפניהם, כי לבלע ולהשחית נקל מבנות ונטוע, ותאות הכבוד להתרומם ולהתחשב כאדם המעלה בעיני המון העם, אשר לא יבין מה בנין ומה הריסה ויחשוב את המהרס לכביר כח אחרי כי פעולותיו נראות לעין הרבה יתר מפעולות המחזק והבונה כאשר יכירו יותר מעשי המות ממעשי החיים, התאוה הזאת תפיח לא לעתים רחוקות רוח עועים בלב רבים אשר לא לזאת נוצרו ולא להם קרא הזמן כי יהיו למורים ולמלמדים² ומזה תפתח הרעה, כי גם המה כהולכים לפניהם יבקשו להביא דעותם בלב בני דורם בחזקת היד ויריעו על כל איש אשר לא בדרכיהם יבחר, והשומעים בקולם מרעה אל רעה יצאו, כי בעת אשר יסירו סבל הישנות מעל שכמם יביאו צוארם בעֹל אדונים חדשים אשר גם המה יכבידו עליהם עֻלם, וכה ישאו ויסבלו את הכבלים החדשים עד כי כשל כח הסבל ואז יתפרצו מפני אדוניהם לשמוע בקול חדשים מקרוב יבואו, כי ההמון אשר לא ברוחו יפלס נתיב לו בחיים יאמין על נקלה בכל אשר תשמענה אזניו, ולא לעתים רחוקות ישק את היד אשר תכהו במוסר אכזרי. ואם נשים עין על ראשית כל אמונה ודעה נראה כי כן היה. מה רחקו דברי השליח פאול מדברי פטר ויעקב אשר עיניהם ראו את מוריהם. ומה רחקו דרכי הכהנים והאפיפיורים מדרכי אבותיהם הראשונים. איך הפך לוטהער את הקערה על פיה ולא שעה ולא התבונן לדברי החכמים אשר היו לפניו ואשר סללו לו מסלה חדש חדשות. כמאה שנים לפני לוטהער קמו אנשי לב בארץ אשכנז להורות דעות חדשות, להשמיע תורת האדם (הומאניסטען) ולהסיר מפניהם תורת השאלאסטיקער, תורת שוא ופלפול של הבל, וראשית מלאכתם היתה להורות דעת בשפת עבר, אשר היתה כקוץ מכאיב בעיני הכהנים אשר חמסו התורה וישביתוה מטהרה וידברו בשמה כזב ועל כן פחדו פן תִגָלה מרמתם בקהל בהוָדע התורה הנאמנה אשר היתה שמורה וצרורה בידי היהודים אשר שמו עליה משמר לבל ישחיתו פניה, וזה האיש רייכלין הגדיל בכתבו תורת לשון שפת עבר ובהעתיקו שירי תהלים כאשר הם בידי היהודים לא בתאר ודמות אשר נתנו להם הכהנים ויעורר את האהבה בלב בני דורו לשפה הקדושה אשר בה דבר אל ובה דברו חוזי יה את שרפי מעלה פנים אל פנים³ ועל ידיו עזרו רבים להביא חכמה בלב העם ולא לתת אמונה חדשה אשר תפיח ריב ומצה ותשים שמות בארץ, ומי יודע אם לא היטיבו לבני דורם? אך אחריהם קם לוטהער אשר לא בדרכם אחז כי אם לתת אמונה חדשה היה כל חפצו וגם הוא בקש כי בני דורו יקדישו דעותיו ודבריו כאשר בקש האפיפיור⁴ ומה הועיל בזה? הוא אך שבר מוסרות ישנות למען תת אחרות תחתן, כבלים חדשים אשר לא כרגע ישברו, ויגרש את רגשי החפש מלב בני האדם לימים רבים. וגם נראה בעינינו כי בארצות אשר יושביהן בני אמונת הקטולים המה ידעו ויבקשו חפש הרבה יתר מבני אמונת לוטהער, לא מאשר כי אמונת לוטהער תכביד את אכפה ביתר שאת על המחזיקים בה ותגרש רגשי החפש יתר מאמונת הקטולים, נהפוך הדבר: אמונת לוטהער פִתְחה מעט חרצבות העבדות ולא תחרים כל חכמה וחקר, אמנם על כן לא יתחרו מחזיקיה לבקש יותר כי ידמו כי חפשים הנם, כי הכבלים אשר שם עליהם עוד חדשים המה ועוד לא באה העת להלחם בזרוע נטויה לשברם כליל; לא כן הקטולים אשר לא חדלו מני אז ועד היום להלחם נגד כהניהם, המה יבקשו חפש בכל לבבם לפי רוח העת החיה הדורשת הרבה מאד.

מיראבא (ורבים כמהו) אשר אמר לקרוא ישועה לעמו מתחת סבלות מלכיהם לבית בורבאן אשר היו ככלי משחית בידי הכהנים לחבל ארץ ויקריב כל ימי חייו על מזבח אהבת אחיו, נחשב אחרי כן בעיני העם כפושע ובוגד, יען מה? יען כי חכמתו יסרתו מפרוץ כל גבול בדעתו כי מרה תהיה אחרית העם אם יפול בידי האנשים אשר אך להרוס כל תאותם, וגם כן באה ונהיתה אחרי כן, כי אלה אשר בראשונה עזרו להעם להלחם לחֹפש ודרור המה שמו מועקה במתני הגוי כלו וישפכו דם רב כמים בזדון לב ובאכזריות מאין כמוה, ותחת כי בתחלה לחמו בחזקה למען לפרוק עֹל הכהנים מעל צוארם לבל יכבידו עליהם אכפם לבקש אמונה מפיהם, היה להפך, כי נִתּן צו לבל יהגה איש אמונה ולבל יקרא בשם אלוה עוד, וגם את האיש אשר האמין אמונה אֹמן ביוצר ואלוה לא נתנו לשפוך לפניו שיח⁵ ואת אשר פעלו בני הקאמונע בפאריז הלא באזנינו שמענו זה לא כביר.

השנאה העזה לבני עם אחר ואמונה אחרת מצאה בלבות העמים קן לה בימים אשר חלפו, כי כן למדום מנֹער לשנוא את כל בן ארץ אחרת למען יהיו למפץ בידי המושל עת כי ישאף לכבוש ארצות זרים ולדכא יושביהם תחת רגליו, השנאה הזאת חלפה לה מעת אשר האהבה למושלים לא תוסיף לקחת לבם, והנה זה באה דעה זרה ומוזרה תחתיה, הדעה הזאת היא לאהוב רק את כל בני האדם בכלל ולא את אנשים פרטיים כמו בני הבית וקרוביו, משפחתו ובני ארצו⁶. ואם אמנם לא נכחד מעיני כל משכיל כי ראשית הדעה הזאת נשגבה ונעלה במאד מאד, כי זה הוא כל ישע וכל חפץ האדם המעלה לעבוד עבודתו לרבים, למען כל בני האדם, ונראה בעינים כי כל אשר יעלה האדם מעלה מעלה כן תרחב ותתפשט אהבתו אל הכלל, האדם אשר הוא כפרא לא למוד ידאג רק לנפשו ככל הבהמה, האיש אשר ידע דרכי בני האדם ידאג גם לנפשות בני ביתו, וכאשר תרבה דעתו יעמול לטובת עדתו ועמו והאדם הגדול אשר עיניו למרחוק תצפינה ישים אל לבו הצלחת הדור כלו. אך מה נואלו אלה אשר יאמרו לתת את הדעה הזאת כחק ומשפט לפני כל העם. האם כל ההמון יהיה לבני מעלה, ואם יחדל חסר דעת לעולם? הלא נראה כי רק בקרב דעת יבוא איש עד הדעה הזאת ורק בדעתו יש לאל ידו להיטיב לכל בני דורו לא רק בפֹעל כפים, והאם כל בני האדם יושיעו לנפשם ולרעיהם בדעת? הלא כל ההמון הרב איש לדרכו ולמלאכתו כל היום ובמלאכתו מן הנמנע כי יחשוב להצליח את כל בני האדם. ומה תהיינה התוצאות אשר תצאנה מדעה כזאת אם כל בני האדם יחזיקו בה? הלא אך עצלות ושפלות ידים המולידות כל און ודעה רעה. הן גם עתה כאשר יעמול איש לפיהו או לבני ביתו אשר כנפשו המה בעיניו נראה כמה וכמה עצלים, וכמה וכמה אשר יתאוננו על העבודה הרבה אשר נטל עליהם הזמן ולוּ מצאה ידם כי אז טמנו אותה בצלחת, וכמה וכמה גנבים וחומסים ואנשי מרמה אשר יעשו כל עול, אף אם זרוע המשפט נטויה עליהם בכל עת, רק למען השבת ממלאכה, ומה גם אז עת אשר בני ביתו לא יהיו עליו למשא ואם גם הוא ימשוך ידו מעבודה לא יירא חרפת רעב כי סמוך לבו בטוח כי רבים המה הדואגים למען הכלל, הלא אז ישב ויחבק יד בצלחת מבלי עשות כל מאומה ואיך יחפוץ לעבוד עבודה לזרים לרוחו? ומי זה יכביד עליו אכפו אם לא יחפוץ לעבוד עבודה? הלא למען הכלל יעבוד, ואם ישיב אל לבו: הן הכלל יחיה וימצא כל אשר יחסר לו גם מבלעדי, מי ישיבנו מדעתו זאת? ואם אמֹר נֹאמר כי נושיב שופטים ושוטרים בעיר ועיר כי יפקחו על המלאכה הלא אז בטל החפש, וטוב טוב לנו לעבוד עבודה מחפץ רוחנו מאשר ינהלונו בשוט ומתג לעבוד עבודה, ואם החפשה תנתן הלא יהיה ביד העצלים להשבת ממלאכה, ואם ירבו העצלים הלא יחדל כל מפעל וסר כל חפץ. ואם גם נאמר כי כל בני האדם יהיו ישרי לב אך איך יהיה לאל יד איש ואיש להיטיב לכל בני האדם? הן הוא לא יראה ולא יחוש רק אשר הסכין בו מעודו וכל אשר יחשוב לטוב לנפשו יחשוב גם לטוב לרעיו ומבשרו יחזה כל אשר יחזה, גם את אלהיו גם את אבותיו הדורות החולפים בדמותו כצלמו יראה ולא יבין רק אשר טוב הוא לו, ואיך יעבוד למען כלל בני האדם אם לא ידע מה טוב הוא להם? הן כעת נראה בעינים כי אהבת עצמו תעורר את כל האדם לעבודה ומעשה ואם יעבוד גם למען משפחתו וקרוביו הוא מאהבתו לנפשו וישמח בכל אשר לו הצדקה לאמר: לי זאת! אשתו ובניו לו המה, ארצו ועמו ארצו ועמו המה, ועל כן האיש אשר יאהב נפשו יאהב בני ביתו אשר יתנו שמחה בלבו ויתרועעו אתו, יאהב את בני ארצו כי דבר לו עמהם תמיד ושפה אחת להם ובטוב לארצו ייטב גם לו, לא כן האיש אשר לא יאהב נפשו הוא לא יאהב בני ביתו ולא בני ארצו ועמו ולא יתר בני האדם. ולוּ הטיפו המטיפים לאהבת בני האדם בכלל כי יאהבו את כל בני האדם מבלי אשר יחדלו לתת היתרון לנפשם כי אז צדקו מאד ודעה נשגבה השמיעו לעם, אך המה לא כן יעשו כי נלאו נשוא את השנאה אשר היתה בין עמים שונים ותקרא מלחמות רבות ותשם שמות בארץ וארץ, לכן יעמלו לא לבד להסיר את השנאה הזאת כי אם גם את האהבה לארץ מולדתם יבקשו להסיר מלבם ולהביא אהבה אחרת תחתה, רחוקה ממנה כרחוק מזרח מן המערב, ועל כן לא יצלחו, באחת כי שומע לא יהיה להם, כי בני האדם לא יעזבו את רגשותיהם ואהבתם ושנאתם על נקלה, וזאת שנית כי מן הנמנע הוא כאשר אמרתי. אמנם שתי הדעות האלה, אשר לפי דברתם שונות אשה מרעותה מהקצה אל הקצה, התאחדו יחד לוּ בקשו להם דרך ישרה בהוציאם אותן לפעולות אדם, ורק מאשר כי המה יבקשו להם דרך רחוקה בהוציאם אותן מהדעה אל הפועל לכן תרחק הדעה הזאת מהדעה הראשונה אשר מצאה קן לה מימות עולם, דור ודור, בלב בני האדם.

 

ג. אהבת ארץ מולדת ואהבת בני האדם    🔗

אם נשים עין ולב על שתי הדעות האלה הנראות כרחוקות אשה מרעותה, נראה כי תכליתן אחת היא וכי אל מטרה אחת תלכנה, אם אך האנשים המחזיקים בהן יבקשו את המטרה הטובה ובדרך טובה ילכו. הן מה יבקשו אלה אשר יטיפו לעם להסיר כל אהבת ארץ מולדתם ועמם מלבם ולשים תחתה אהבת בני האדם בכלל? הלא לאַחד לב כל בני האדם יחד, לבל יתגרו מלחמה עם בעם וארץ בארץ, ולבל יכבידו את העֹל על בני ארץ אחת בחפצם ללכת אל ארץ אחרת, למען יוסרו הגבולות וחפשי יעברו העוברים מארץ לארץ, למען יסירו מעל שכמם סבל חיל הצבא אשר יאכל בכל פה כל חיל הארץ ועמל העמלים, כי על ידו ירבו המסים והמשתכר משתכר אל צרור נקוב, למען יעזרו איש את רעהו בחכמה ומלאכה ולא תקנה ארץ בארץ וממלכה בממלכה, כי אם אשה מרעותה תלמד לעשות אך הטוב, ושלום יהיה בכל הארץ ועל ידו תרבה הדעת, כי אך בעתותי שלום תשגה הדעת. הנה המטרה הזאת טובה ונעלה היא עד מאד. אך נשוב ונראה מה תהיה המטרה אשר יבקשו אוהבי ארץ מולדתם באמת, אשר יעמלו להיטיב לעמם, (לא כאשר הסכינו בימים אשר עברו, ימי חשך, לחשוב את אהבתם למושל הארץ כאהבה לארץ מולדת וכל עמלם היה רק למענו כי אם למען עמם יעמולו למען היטיב מצבו בכשרון ודעת) הלא גם המה יבקשו להסיר גבולות הארץ לבל יחיו לאבני נגף למסחר הארץ וסוחריה, יבקשו להסיר חיל הצבא לבל ימוץ לשד הארץ, יבקשו להקל ממשא מלך ושרים, מנטל המסים העמוסים משא לעיפה על שכמם, יבקשו את השלום וירדפוהו למען תת ידים לבני הארץ ללמוד ולעשות, ואם אך זאת יבקשו כל בני הארצות השונות איש איש בארצו הלא אז יבואו עד המטרה אשר יבקשו גם המטיפים לאהבת כל בני האדם. ואם כן תכליתם ומטרתם אחת היא, רק דרכיהם שונות מאד; בעלי אהבת עמם יבנו מגדליהם על אדני הדעות הראשונות ועל הרגשות אשר מצאו כבר מסלות בלבות בני האדם, רק ישנו תואר פני הדעות והרגשות. איש ואיש הסכין לאהוב נפשו ובני ביתו ועמו ועל כן יאמרו: אהב כאשר אהבת עד הנה, מחשבתך רצויה אך פעולתך לא היתה רצויה, עד הנה חשבת למשפט כי באהבתך לעמך עליך להתגרות מלחמה את יתר העמים, אך הסכלת עשו, כי המלחמה תשים שַׁמות בשתי הארצות, בארץ הנכבשה וגם בארץ המנצחת, כי המלחמה תבלע הון עתק, היא תשבית בני האדם מעבודה ותרגילם לאכול לחם עצלות, היא תפיח רוח גאה וגאון בלב המנצחים ומנהליהם לרדות בעם, היא תבער אחרי הדעת והחופש, היא תמלא דרכי המסחר במכשלות וחתחתים, וכהנה רבות. ואם באמת תאהב ארצך ועמך בקש שלום בבית ושלום כל העמים לטוב לכם כל הימים. אם כזאת ידברו על לב העם יבין כי מישרים ידברו ויתחרה לעשות כדברי מוריו. אך אם נבוא פתאם ונפתח שפתינו להשמיע להמון הרב: עזוב דרכיך, רגשותיך ומאויי לבך, הסר כל אהבה מלבך לאלה אשר אהבת עד הנה, אל תקרב את בני ביתך ומשפחתך יתר מיתר בני האדם, הלא כל השומע דברים כאלה ישחק ולא ישים אליהם לבו. אמנם כן הוא, המטרה אחת היא לבני שתי הדעות, אך בעלי הדעות מאהבת העם יציגו סלם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה ויעלו עליו מעלה עדי יגיעו למרום קצו, והדעה מאהבת הכלל תחפוץ לדלג השמימה בפעם אחת ולכן ההולכים אחריה יפלו ונוקשו ונלכדו וישחיתו גם את המטרה הטובה, כי המון העם יראה כי לדבריהם ולפעולתם אין ידים ויסור מהם ויחזיק בכל אשר החזיק עד הנה מבלי שמוע גם בקול הדובר מישרים.

וכן הוא בשתי הדעות ההפוכות בין המאספים אוצרות ובין האומרים כיס אחד יהיה לכל בני האדם; אחרי כי רבים הצליחו לעשות עושר אשר לא עמלו בו כי אם מעמל העובדים עבודתם כשכירי יום, וישתררו עליהם בגובה אפם כמושלים כי הכסף יענה את הכל וממנו כל עונג החיים וכל כבוד נמצא, ואלה אשר בעמל כפיהם יעבדו כל היום יגועו לא לעתים רחוקות בזלעפות רעב, עת כי יחלו או כי יחלה איש בבני ביתם ואין לאל ידם לעבוד עבודה, והעשירים אבירי לב המה, לא ירחמו עני לא יחמלו על יתום ותרע עינם לשלם לעובד כפי עבודתו, לכן באה המחשבה בלב רבים מהעובדים לפרוק עול העשירים מעל צוארם, ויבז בעיניהם רק לבקש שכר יתר לעמלם, כי אם להשבית כל עושר ולחלק את הכסף בין כל בני האדם, כעובד כאשר איננו עובד, כהעמל בלב חכמה וביד חרוצים כאיש אשר לא חכמה ולא כשרון לו, ולא השיבו אל לבם כי העושר הוא המניע והמעורר לכל פעולה ומעשה ורבים מאלה אשר יעמלו עתה בזעת אפם למען למצוא טרף לביתם יחבקו ידים בעצלתים אחרי כי לא יקוו לעושר, כי כאשר אמרתי, הרבים בבני האדם יעבדו עבודה לא מחפץ לב כי אם מאשר אכף עליהם המחסור, ואיך ישוה החכם לכסיל? החרוץ לעצל? כל אלה לא השיבו אל לבם כי לא העמיקו חקור ולא בקשו למו דרך נכונה אשר בה יוכלו להגיע עד חפצם על נקלה, כי אם כאשר ראו את הקצה האחר הרע מהרו להחזיק בקצה השני אשר גם הוא רע כמהו או עוד רע ממנו ועל כן לא יצליחו. ועוד זאת רעה חולה כי לא כל המשמיעים דברי יושר יחשבו כן בלבם, כי רבים המה אשר רק למען מצוא כבוד או חפץ אחר יתבוללו בין הישרים וישחיתו כל עמלם ורבים ידברו יושר רק למען ימצאו שכר אמת אחר כן כאשר יתנו יד למרעים, כאשר יקרה בבקר בבקר, ועל ידיהם יקלעו בני האדם בכף הקלע מהקצה אל הקצה מבלי זכור ראשונות ומבלי התבונן אל האותיות אשר תקרינה וכל מחדש כחכם לב יחשב אם בדעת והשכל ביושר ובתם לבב יעשה מעשהו, או רק מתאות הכבוד ולא יבין עד מה, זאת לא יביאו במשפט שומעי בקולו עת לחדשות תאות נפשם ועל כן נראה כי דעות רבות נכוחות וטובות אשר כבר נשמעו בין החיים אך בשכבר הימים נשכחו, תקומנה כמו חדשות ועליהן ישישו מבלי דעת כי כבר היו בימים שלפנינו, וגם על כן לא תסוף מלחמת הדעות וגם נראה תהפוכות בה כי בני המלחמה ישנו פניהם מרגע לרגע, ועל כן יקרה כי אנשים אשר שמם היה לחגא לפני ימים לא כבירים ינָשאו על כפים ויהללו בשערים מעשיהם לעת כזאת⁷.

אמנם אחרי כל אלה המלחמות נחוצות הנה במאד מאד, כי הנה תעירנה את הרגשות והמחשבות בלבות בני האדם ותעוררנה אותם לעבודה ומעשה, ומכל המלחמות האלה, אף כי המון הלוחמים לא ימצאו את כל אשר יבקשו, בכל זאת ימצא הרבה, ומצב בני האדם היום לא כמצבם ארבע או שלש מאות שנים לפנים, לא עוד יֵחת גוי ואדם משאון קול האב ברומא, לא עוד תאחזנו פלצות למראה העורבים השחורים (יעזואיטען) אשר יתגודדו למוץ דם המון עם, לא עוד נשמע זמר עריצים בדכאם ארץ, ולא עוד נראה מדורות אש הוכנו לבני בלי אמונה. וכל אלה פעלו ועשו המלחמות האלה, הרוח החדש, רוח החופש, אשר בא בלב בני הדורות האלה ויפח באפם עוז וגבורה, שבר זרוע עריצים, גדע קרן הכהנים ועוד ידו נטויה לעשות גדולות ובצדק נכנהו בשם,,רוח חיים".

אך בעת אשר נִתֵּן צדק לפעולות המלחמות האלה ובהשמיענו תהלת התוצאות אשר יצאו מהן ונשמח עליהן ונקוה כי עוד תצמחנה טובות רבות לבני האדם, חלילה לנו משכוח שני המשפטים האלה:

א) כי הנסבה למלחמות האלה היא גזל המשפט אשר שרר בארצות ויושביהן דֻכאו מזרוע עריצים, ולולא העריצים והכהנים כי אז לא לבד כי המלחמה לא הביאה כל תועלת כי אם גם כרעה רבה נחשבה.

ב) כי גם אחרי כל אלה, אף כי רק להנצל מעקת אלה אשר שררו ולא במשפט יצאה המלחמה, בכל זאת גם היא לא כדרך טובה וישרה תחשב בעינינו אשר רק על ידה נקוה לרֶוח והצלה, כי יש דרך טובה וישרה ממנה להצמיח ישועה לאדם רב ולהביא חופש ודרור למבקשיהם בהשקט ובטחה מבלי אחוז בקצה האחרון, ומבלי עורר חמת מנגדיה להלחם נגדה בכל מאמצי כח. הדרך הזאת הטובה והישרה באמת, האחת אשר המחזיקים בה ילכו בטח ולא יכשלו, היא ללמד את כל המון העם דעה, לא להשמיעהו דעות רמות ונשגבות אשר לא הסכין לשמוע עד הנה ולכֹף עליו הר כגיגית כי יוציאן כרגע לפעולות אדם, כי אם להשכיל לבו, להורותו דעת ודרך תבונות למען ידע בנפשו מה לקרב ומה לרחק, לבל יהיה עוד כחמור אשר יהיה לכלי חפץ לכל איש אשר ידע לשים עליו מתג ורסן ויטהו לחפצו, לא להטות שכם לסבול עול כל עריץ, אך גם לא להשבית כל ממלכה ומשרה, לא לעבוד עבודת עבד לאיש אשר יבקש למלא אוצרותיו מעבודת זרים, אך גם לא להשמיד ולאבד את כל העושר, לאהוב את כל בני האדם, אך לבלי לחדול מאהוב נפשו ומתת היתרון לקרוביו ובני ביתו ואז כאשר כל העם מקטן ועד גדול ידע דעת ומשפט, או העריצים כליל יחלופו, כי העם אשר ידע ויבין את דרכו ולא יטה שכמו לסבול עול איש אשר לא ידע משפט ולא יחפוץ בו, ולא יטה אונו לשמוע בקול מתעה, אם בשם האמונה או בשם אהבת בני אדם ידבר שקר, ומבלי כל מלחמה הצליחו לבוא עד מטרתם, כי גם רבים מאלה אשר יקומו היום לשטן לאוהבי החופש לא התגרו בם מלחמה ואולי עזרו עוד על ידם לוּ ראו כי בדרך טובה ילכו. וכל איש לבב יודה בפה מלא כי בתי הספר לכל העם הם המה הארמונות הנשגבים והמצודות הבצורות לסוכך ולהגן על כל העם לבל תעלה בידי איש אם הוא אזור בקשת גבורים או בלבוש הכהנים לגזול חפשם והצלחתם מהם, ולוּ בקשו באמת רק הצלחת בני האדם אלה אשר כעת יאספו אספות ויתגודדו ויעשו חבורות וירימו במרום קולם להשמיע כי רק אושר העם תאות נפשם, כי אז עזבו בתי אספתם וארצות נדודיהם וישובו איש לעירו ולארצו, להורות דעה ולהרבות בתי ספר לנערים, והדור הבא אשר ידע משפט ימצא ידים לבקש משפט וימצאנו כי מי זה יערב לבו ללחום את כל העם?

מהדברים האלה נראה, וכל איש לבב יודה, כי אלה אשר כל חפצם אך להורות את העם דעה ולהרבות בתי ספר למען כל העם, המה יעשו טובה רבה לבני האדם בכלל ולעם ועם בפרט, באחת כי ישברו זרועות עַוָל לבל ידכא ארץ, כי העם אשר ידע דעת ויבין מה חופש לא יטה שכמו לסבול עול עריץ, וזאת שנית כי אחרי אשר יעמוד רֶוח והצלה לבני האדם מעקת המושלים אז לא יבלו עוד את עתם בהבל, להלחם את שונאיהם מבני האדם, כי אם ילחמו את המקרים והפגעים העומדים לקטן לבני האדם על כל מצעדי רגליהם מידי הטבע, וכל תאותם תהיה אך להשתלם בלמודים ובכשרון המעשה (כלי המלחמה נגד הפגעים), מלחמה אשר תפארת היא לבני האדם ותרבה הצלחתם. ורק מאשר כי תכונת רוח רוב בני האדם לא תתנם לראות את הדרך הטובה כתכלית ויחזיקו בכל עת רק בקצה אחד לכן נחוצות המלחמות האלה לבל יישנו באולתם שנת עולמים, ולבל יאמרו בלבם: מתוקה השֵנה בזרועות הכהנים אשר ישירו באזנינו שירי אמונה למען נשכב נרדם ולא נוסיף קום, כי המלחמות האלה תעוררנה את הישנים מתרדמת אולתם ועצלותם למען יעבדו ויפעלו כבני אדם, איש איש לנפשו ולרעיו ולא לאדוניו.

ותהיינה התוצאות אשר תצאנה משני המשפטים האלה:

א) כי רק אלה אשר נשאו ויסבלו זמן כביר עול כהניהם ומושליהם יצדקו במלחמתם, אך העמים בארצות אשר כהניהם ומושליהם לא הכבידו עֻלם, אם גם המה יקראו מלחמה נגד המושלים והמורים בעם רק למען לצעד בעקבות העמים האחרים, תהיה פעולתם הבל ומאפע ותועיל רק להותם.

ב) כי החובה על כל חכם לב הדורש טובת עמו באמת לבקש לשבת מריב וכל אשר בכחו יעשה למען תשבת מלחמה כזאת, מלחמת האדם באדם אשר לא תובילנו אל השלום, יען כי על הרוב יחזיקו בעלי המלחמה בקצה האחרון ומנגדיהם יוסיפו אומץ להחזיק בקצה אשר בידם; ורק כאשר אין דרך אחרת לנטות אז יקדשו מלחמה.

ג) כי הדרך הטובה והנכונה להעלות את כל העמים על במתי ההצלחה היא דרך הדעת, ללמד את כל העם יחד מנעוריו ארחות חיים למען ידע לבור לו דרך ישרה.

ד) כי כל אלה אשר לא יבקשו לעשות כזאת, אלה אשר לא יעמלו להרבות הדעת, כי אם למשוך אחריהם לב ההמון בכח שפתם או בכח ידיהם, לא טובים המה בפעולתם מהעריצים, אף אם ברוח חופש ידברו והצלחת העם בפיהם, כי גם המה יבחרו בדרכי היעזואיטים הנלוזים אשר יאמרו,,המטרה תקדש את המעשים".

אמנם אחרי אשר רוב העמים אשר בארצם ישבו ומושליהם מקרבם המה נשאו וסבלו זמן כביר (וגם עד היום בארצות רבות) עול מושליהם אשר נתנו יד למטיפי האמונה למען יחזיקו הממשלה בידם, ויעשו ויצליחו לכבוש רצון כל העם תחתם ויהפכו הות נפשם למשפט ותאותם לחק, כי הכהנים לא רק ישמרו את התורה ולא יחכו עד אשר יבקשו אותה מפיהם, כי אם ביד רמה ובמוסר אכזרי יטו ידם על כל איש אשר ימאן להקשיב בקולם, וכל היוצא מפיהם שמו כתורת אמונה לפני העם⁸ ובידם לתת חקים ועקרי אמונה חדשים לבקרים ולקדש את כל איש אשר יבחרו בו כי יהיה קדוש מבלי שאל את פי העם, יען כי תורת האמונה רק בידיהם ואין לו רשות לאיש זר להתערב בתוכם ולחות דעתו, ולא רק לאמונה עיניהם כי אם גם בשבט המשרה שלחו יד ויטו את משפט האמונה לחפצם, – רק על כן אכף ההכרח את אכפו על הנדכאים תחת העולם הכבד להתפרץ מפני אדוניהם אלה ביד רמה ובזרוע נטויה. ומזה יצא החפץ בכל הארץ להפריד בין הממשלה והאמונה, לבל ימצאו עוד הכהנים ידים לשלוט ולרדות בעם כמקדם, ולא לפלא הוא כי בהקדישם מלחמה ישימו שמות גם באשר לא הרע להם, כי כן דרך הנלחמים, המה מדי עברם יבערו וישחיתו גם חלקה טובה וכרם חמד, אף כי אלה לא עשו להם רעה, וכן יֵראו כל אלה אשר יבקשו להפריד בין האמונה והממשלה כאויבי האמונה, ועל הרוב המה אויביה באמת וכל חפצם וכל ישעם לרפות כחה מבלי שים לב כי האמונה טהורה כמו בשנים קדמוניות, אשר לא כאבן מעמסה להכביד על שומעי בקולה נִתּנה כי אם ככוס ישועות להמציא מנוחה ונחמה לנפש תדרשנה, ולוּ היתה הממשלה ביושר ומשפט, אשר לא להכביד על עבדיה היה כל חפצה כי אם להגן עליהם ולהושיעם בצר ולדרוש שלומם וטובתם כל הימים, לו היו שתיהן כבשנים קדמוניות, כי אז אין טוב לעם בלתי אם התאחדו יחד למען הצליח את שומעי בקולם, רק יען כי השביתו את האמונה מטהרה ויעשוה לכלי חפץ ואת הממשלה עשו לחרב נוקמת, עד כי בצדק נוכל לגזר אומר כי אמונה כזאת לא אמונה היא כי אם אבן נגף וממשלה כזאת לא ממשלה היא כי אם אבן מעמסה, ובהתחברן יחד עוד יגדל השבר, לכן אין טוב לאלה אשר יבקשו מנוחה וחופש בלתי להפריד בין הדבקים האלה לבל יכבד המשא, ועל כן פשט החפץ הזה בכל הארץ במקומות אשר בעזרת הכהנים נכונה הממשלה בידי המושלים, ואף גם לארצות אשר שם קצרה יד הכהנים מעשות רעה שלח שלוחותיו.

וגם בבני ישראל מצא החפץ הזה מסלות, בני ישראל אשר על הרוב בדעתם ארחות חיים יבחרו לצאת רק בעקבות העמים ויחזיקו לא לעתים רחוקות בדעותיהם ומנהגיהם וימהרו לטעת אותם על אדמת עמם מבלי בקש חשבונות רבים, ואף אם זמורת זר היא ולא תצלח לשאת פרי על אדמת ישראל, ואולי תשחית עוד את העצים השתולים שם מימים קדמונים, לאלה לא ישיתו לב, לכן לקח גם החפץ הזה לב רבים מעמנו וירוממוהו תחת לשונם ויקראו גם המה מלחמה בשער על אמונתם וכהניהם, המה הרבנים, ולא ישיבו אל לבם כי לא ככל העמים בית ישראל, לישראל אין מלך ושר אשר יכבידו עליו אכפם להחזיק בתורה אשר ישימו כהניו לפניו, וגם כהנים שומרים התורה אין לו, כי היא מורשה קהלת יעקב, על כל העם לדעת התורה ורוב העם ידענה, ואם ימאן העם לקבל עליו חקים חדשים אין מצוה עליו במפגיע לעשות כזאת, כי מחפץ לבו קבל את תורתו ובחפצו יוכל להסירנה באין מכלים דבר, ואם כן לא לעזר ולהועיל יהיה לו לבחר בדרכי העמים ולהקדיש מלחמה על חקי דתו, לא לו לאמץ חיל להפריד בין הממשלה והאמונה אחרי כי אין לו ממשלה, לא לו לקום בפני כהניו אחרי כי אין לו כהנים, ואת מי ילחמו? האם את העם כלו? הלא אם יחפץ העם בתקונים יעשם ואין מוחה בידו, ואם לא יחפץ אזלת יד איש אחד או אנשים אחדים לתתם לפניהם, ונראה ברור כי אם יאמרו המחדשים בישראל לצעד בדרכי המחדשים בעמים, כי פעולתם תהיה הבל אחרי כי לא יבינו ולא ישכילו אל מצב העם אשר יאמרו לתת לו חקים ומשפטים. כי אמנם ראשית דעת המחוקק היא לדעת דרכי העם ודעותיו וחפץ לבו ומעלות רוחו ובלעדי אלה יהיה כרופא אשר יאמר לגהות מזור מחולה אשר לא ידע מחלתו. ועל כן גם עלינו לחקור ולדרוש אחרי מחלת העם וסבתה בטרם נביא מעשי הרופאים במשפט, אם יצלחו להעלות לה ארוכה ומרפא או אין. ואחרי אשר העם הזה עם עולם הוא, ימי חייו לא למאות כי אם לאלפים ימנו, ותהפוכות לאין ספורות עברו עליו, לכן עלינו לחדור בעין חודרת במצבו ודעותיו בכל העתים והזמנים אשר עברו עליו, לראות איזה הדרך הועיל לאשרו ואיזה דרך הועיל להותו, באיזה דעה החזיק בחפץ לב ואיזה דעה הרחיק ממנו בכל העתים בימי אשרו ובימי מצוקתו, וכאשר נתבונן בכל אלה אולי נדע מה טוב לו, ואם נחפוץ טובתו באמת נשים לפניו רק הטוב לפניו, הטוב אשר נראה לטוב בעתים שונות ובמעמדים שונים.

 

ד. חדשות בישראל    🔗

אמנם בטרם נחל להעביר לפנינו מעשי דור ודור בעם הזה למען נדע באיזה הדרך נבור לנו לצעד בה בחפצנו לחדש חדשות או לתקן הישנות, עלינו לשים עין בתחלה על התקונים אם נחוצים הם לישראל, כי בטרם אשר נחרוץ משפט כי התקונים נחוצים המה הלא יעלה בתהו כל עמלנו לבקש דרך להתקונים האלה.

התקונים באמונה יתפרדו לשני ראשים, יען כי הנסבות אשר תעוררנה את החפץ בלב שרידי העם לתקן שתים הנה, האחת רוחנית והשנית גשמית.

הנסבה הרוחנית היא, עת אשר עמודי האמונה ירופפו, יען כי לב העם נטה בצר לו אחרי הבלים ויטה מני דרכו לתעות בדרכי אמונות אחרות, או כטוב לארצו גבה לבו ותאותו הדיחתו לשכוח חיי עולם מפני חיי שעה ועל כן פנה עורף לדרכי אמונתו ודתו, בעתות כמו אלה יתעוררו בעלי אמונה, יראי אלהים, אשר יקנאו לכבודו ותורתו ויקומו לגדור פרץ ויפתחו שפתם להטיף מוסר לעם ולחזק מוסרות הדת ויתקנו תקנות חדשות אשר תהיינה כגדר וסיג לכרם האמונה לבל יבואו בו מחללים וחללוהו, למען תקצר יד המפיר חק אשר ישלח להפוך כרם האמונה משרש מעשות כזאת יען כי גדר גדרו. אך מתקנים כמו אלה לא ישלחו יד להסיר חקים אחדים למען יחזקו את החקים האחרים בידיהם, באחת כי המתקנים אשר רק לאמונה עיניהם יקדישו את כל אשר נחלו מאבותיהם ולא ירהבו עוז בנפשם להבדיל בין משפט למשפט, וזאת שנית כי לוּ עשו כזאת לא הצליחו, כי האיש הפורק עול האמונה מעל צוארו לא ישוב ויבוא בו צוארו אף אם כפתיל נעורת דק יעשוהו, אלה אשר ישליכו אחרי גֵום אמונת אבותיהם לא יבקשו חשבונות רבים איזה עון יֵחשב כעבות העגלה ואיזה פשע יהיה כפתיל תכלת, כי אם כלם יחד יזרה הלאה, ומה יועיל עוד אם יחלקו אז את הדת למחצה לשליש ולרביע? הן גם את הרביע לא יקבל. ועל כן לא המעיטו החכמים כי אם הוסיפו גדר על גדר ברצותם לחזק מוסדות האמונה למען תקצר יד איש מגעת עד לב האמונה. תקנות כאלה נעשו בכל עת ובכל זמן (עד אשר רבו הגדרים ויעצמו במאד מאד ויכסו גם פני האמונה עד כי לא תֵראה עוד בטהרה לעין רואים) על ידי המתקנים אשר היו מורי העם, שומרי התורה, מבקשי האמונה, אשר חרדו על כבודה לבל יחֻלל.

והנסבה הגשמית היא להפך, ועל הרוב היא תולדת הנסבה הראשונה; עת אשר החקים רבו ויעצמו במאד מאד וכשל כח הסבל לשאת את כל הדינים הרבים אשר עליהם אבד כלח, יען כי לדור ראשון ובארץ אחרת נִתְּנו ולא יועילו כי אם יכבידו אכפם חנם על הדור החדש. ואמנם כן הוא; כאשר אכף עלינו להחליף שמלותינו מעת עד עת בעברנו בארצות שונות לפי אוירן, ובאלכסנדריה לא יוכל איש ללבוש את הבגדים אשר לבש בקאמטשאטקא, כן לא יוכל איש לסבול חקי ארץ הדו בשבתו באיירופא. וכן ישנו גם חקי הדת והאמונה את פניהם לפי מצב העת. האמונה היא האויר אשר נשאף אל קרבנו, כי היא תתן לנו בעת הזאת חיי האומה, והחקים המה הבגדים אשר לפי ערך החום והקור כן נחליפם; בעת אשר חום האמונה ירד במעלה אחורנית אז יתנו לנו חקים חדשים למען יֵחם לבבנו וגם נוכל לקבלם, אך כאשר יגדל החום מרוב הבגדים אז נבקש להסירם, ועל כן כאשר ירבו החקים ויהיו לאבן מעמסה על העם כי ישביתוהו ממלאכתו וחפצו חייו, וירבו מכשולות על דרכיו, אז יתעורר החפץ בלב העם להסיר סֻבּלם מעל שכמם לבל יהיו לאבן נגף על דרכם בחיים⁹. אכן החקים לא ביד המורים והרבנים יֻקחו כאשר ינתנו על ידם. באחת כי הרבנים אשר ישבו ספונים בבתיהם ודבר אין להם עם העמלים בארץ לא ידעו ולא יבינו את המועקה אשר ישימו החקים הרבים. וזאת שנית כי איש ואיש יאהב מלאכתו ומעשה ידיו, ואיך יעלה על לב המורים והרבנים אשר מלאכתם היא לשמור דרכי האמונה, להסיר חקים אשר כבר קימו וקבלו עליהם הדורות הראשונים? וגם חלילה לנו מבקש זאת מידם, כי לוּ חפצו לעשות כזאת אז עשו מלאכתם רמיה, העם אשר יבחר לו מורים ורבנים יבקש תורה מפיהם, התורה כמו שהיא בעת נִתּנה לרועים ולא תורה חדשה אשר יאמרו לתת על פי שכלם, ואין להם הצדקה לעשות כזאת, וגם אם נערמו כמו נד ברבות הימים חקים זרים ומוזרים גם משפטים רעים ויכסו את פני המקור הטהור, גם אז לא בידי הרבנים להסיר את הזרות לפי מעלות רוחם, כי מי זה האיש אשר יוכל לאמר: אני לא אשגה? ומאין נדע כי הרבנים בגשתם לזרות ולהבר הטובים מן הרעים אם די חכמה בלבם לדעת מה טוב ומה רע, אחרי כי המה לא יחושו את המועקה אשר ישימו החקים היתרים? ואם כן עליהם להניח את כל החקים כמו שהם, הטובים והרעים, ואין כל פחד לנגד עינינו פן ישחיתו הרעים את הטובים (כאשר יאמרו רבים) כי הרוח לא גויה היא והרעיון לא עצם; העצמים בהתחברם יחד יפעל האחד פעולתו על השני לטוב או לרע, והעצם הנשחת, אבר אשר עלה רקבון בו, ישחית בפועל, כי יביא רקב גם באבר הבריא ולא תועיל לנו הדעת לבדה כי הרע רע הוא כי אם נסירהו כליל לבל ישחית בקרובו, לא כן בדעה ורעיון, הרעיון הרע לא ישחית את הטוב, למשל אם ימצאו שני רעיונות בספר אחד, האחד טוב והשני רע, לא ירע הרע להטוב אף כי בספר אחד המה, וכן אם שני רעיונות רע וטוב מצאו מסלות בלב אדם אחד לא ישחית הרע את הטוב, כי אם יהיה רע בפני עצמו, וכאשר נפקח עיני האיש לראות ולהבדיל בין טוב לרע, אז לא לבד כי הרעיון הרע לא ירע לו עוד כי אם יחזיק עוד כח הטוב אחרי כי בלעדי הרע לא נבין מה טוב¹⁰. ועל כן המורים היודעים מה רע ומה טוב לא להסיר את הרע כליל (פן יעלה עוד הפעם על לב הדור הבא אשר לא ידעו כי הרעיון הזה כבר היה לעולמים אך בחלו בו) כי אם להורות ולהבדיל וידע העם להזהר, וזאת פעולת הלמוד בדעות, כשקוי לחולי הגויה כן הלמוד רפואת תעלה לחולי הנפש¹¹ ואם כן הוא ברעיון אשר נאמר עליו כי הוא רע בהחלט, ואף כי ברעיון אשר לא נוכל לגזר אומר ולהחליט כי רע הוא, כמו בדבר החקים אשר המה למעמסה על העם, אותם לא נוכל לכנות בשם רע מוחלט, אחרי אשר דורות רבים לא מצאו בהם כל רע, וגם בדור הזה ימצאו רבים בהם חפץ, אות הוא כי לא רע מוחלט המה כי אם לפי מצב העת והמקום ישֻנה ערכם. ואל יוכח איש כי החפצים בחקים האלה חסרי דעת המה ואין להביא מהם ראיה אחרי כי אין שוטה מרגיש, כי עוד לא הָראינו לדעת במופתים כי החקים אשר לא טובים המה בעיני המחדשים רעים המה באמת, וכי המחזיקים בהם שוטים המה. ואם גם ברעיונות רעים אין לנו בלתי אם להשמיע ולהורות כי רע המה והבוחר יבחר לפי דעתו ורק בלמוד ולא בפועל נקום להשמידם ואף כי בדבר אשר לא נדע עוד ברור אם רע הוא על אחת כמה וכמה כי אין רשות להמורים והרבנים להשביתם, ואם כן על הרבנים אשר מורים המה לבית ישראל החובה רק להורות ולא לבטל. ואחרי אשר הרבנים לא ידעו איזה חק ישביתנו ממלאכתנו ויהיה לנו לאבן נגף בחיים, לכן לא נחכה כי המה יחלו להקל מהעול, כי אם מאת העם תהיה שומה לתקן ולבטל, ואם החקים המכבידים עֻלם רעים המה באמת אז יפלו מאליהם, כי העם יעלים עינו מהם לאט לאט וכה ילכו ויצערו מלב העם עד כי לא ידעו מה המה, וברבות הימים יהיה בטולם מנהגם ומנהג ישראל תורה הוא¹² ואז כאשר רוב העם יבטלו את החקים בפועל אז יש לאל יד הרבנים להורות כי החק הזה רע הוא יען כי נבטל מאליו, וגם אלה אשר לא יחפצו להקל יוכרחו לעשות כזאת מפני מוטב שיהיו שוגגין, וכן היה בימים שלפנינו, אשר על כן רבו המנהגים השונים בבני קהלות שונות ואת אשר לקהלה האחת מנהג כדין לא נודע לקהלה האחרת¹³. אך לא קם שאון בעם בהֵעשות התקונים, באחת כי כל העם שמו מבטחם ברבניהם, וזאת שנית כי רוב התקונים אשר נעשו עד היום יצאו מהסבה הרוחנית, מהאהבה העזה לאמונה ודת, ומהחפץ לחזק אשיותיהן הרבו לתקן ולא למען הקל מעול העם, ועל כן היתה רוח הרבנים נוחה מהתקונים, וגם העם קבלם ברצון יען כי אז מצא בחקים הרבים חפץ, אז עת אשר כל העמים הרבו הבל על הבל באמונתם שמח גם ישראל כעמים אל החקים הרבים, ועוד כי לא עת חיים וחפץ היו הימים האלה לישראל, כי לא נתנוהו לחיות כחפצו, ובעת אשר גזלו ממנו כל חמדת התבל מצא נחומים לו במשפטי דתו הרבים אשר קוה למצוא גמול טוב בעולם הבא מחיר כל חק וחק, ואז לא נראתה יד ההכרח לתקן תקונים להקל כי אם להחמיר! לא כן בימינו, עתה יבקשו המתקנים להקל מהעול וגם מעמד כל העם עתה יבקש זאת, באחת כי בשלש מאות שנים האחרונות רבו חקים ומשפטים אשר לא שערום אבותינו ויעצמו למעלה ראש, עד כי מן הנמנע כי יעשה אותם האדם וחי בהם, ולוּ על פי הפוסקים האחרונים נחיה כי אז אין לנו לעשות מאומה בלתי שבת כל היום בבית המדרש ולאכול רק אבנים וגחלים למען נבטח בלבנו כי לא יהיה בהם אף ספיקא דספיקא דאיסורא, והנם באמת לאבני נגף לכל העם, וזאת שנית כי צרכי העת הזאת מרובים, ולא על נקלה ימצא איש לחם חקו כי אם ברוב דעת ובכשרון ישיגנו, ואם לא ישים העם כלו את לבו לדעת ארחות התבל אז נבול יבול וידל מאד ויהיה עדי אובד, ובשלישית כי המורים לקחו להם קרנים ולא במשפט, וגם המה למדו ארחות כהני עם ועם למשול בזרוע רמה¹⁴, ולא רק הרבנים יודעי התורה ימשלו ממשל רב בעם כי אם גם ראשיהם ומנהליהם, אשר רק בכספם ולא בחכמתם יקחו להם קרנים, והמה עושים מה שלבם חפץ אך על אביוני העם יטו ידם לבל ירימו ראש, וברביעית כי עת רצון העת הזאת אשר רובי העמים יטו אלינו חסד ועת היא לרדוף ולהשיג אהבתם למען נחיה ככל האדם, כל אלה יכבידו עתה אכפם על העם להסיר חקים רבים ולהקל מהעול הכבד אשר ידכא את כל העם. וגם צעקת רבים נשמעה כבר הקוראים בחזקה: ידינו אסורות בכבלי הדינים הרבים ולא נצלח למלאכה, כי על כן התעוררו גם המחדשים לחדש חדשות להיטיב מצב העם. ואם כן יהיו התקונים אשר יאמרו לתקן בימינו ממין השני, היינו לא ממקור אהבת האמונה והחפץ לסוכך עליה יצאו, כי אם מהחפץ להסיר חקים רבים אשר הכבידו עליהם. ועל המתקנים להודות כי כן הוא, כי אם אמור יאמרו כי למען החזיק האמונה יעשו מעשיהם יצמידו חונף ויענו סרה בנפשם. יצמידו חונף, כי רק אלה אשר יאמינו אמונה אומן בכל אשר נחלו מאבותיהם יבקשו להחזיק במעוזי האמונה, והמה לא ירהבו עוז בנפשם להסיר חקים ומשפטים אשר הם הם גם עקרי האמונה, כי נדע נאמנה כי האיש אשר לא יאמין בעקר אחד לא יאמין גם בשני, כי הספק לא יבקש חשבונות רבים, וגם אין לו להביא עדים ומופתים לאמץ דבריו, כי אם די לו להטיל ספק בכל דבר אשר אין לו עדים ומופתים להוכיח אמתתו, ואין עקר אחד באמונה אשר נוכל לתת מופתים על אמתתו, כי בדבר אשר נוכל להראות אמתתו לא נאמין עוד כי אם נדעהו, ואם כן האיש אשר מאן להאמין בעיקר אחד אות הוא כי חדל מהאמין בו ויבקש לדעת אותו, ואחרי אשר המחדשים יאבו לבטל גם עקרים מהדת כמו האמונה בביאת המשיח נוכל לגזר אומר כי לא מאהבתם לאמונה יעשו מעשיהם כי אם למען הקל מהעולם חפצם¹⁵.

וגם יענו סרה בנפשם אם יאמרו כזאת, כי בזה יַראו לעין כל כי לא במשפט יעשו מעשיהם; הן לחזק מוסרות האמונה לא להעם לעשות כזאת כי אם לנבחרים מהם והמה הרבנים יודעי כל התורה אשר הוקמו עָל מטעם העם לשמור משמרת האמונה, ולא לאלה אשר לא ידעו התורה ודרכי האמונה לחות דעה איך לחזק מוסרות האמונה, ואחרי כי בקהל המחדשים לא רק מורים ורבנים ויודעי תורה יבואו כי אם גם אנשים אשר לא ידעו מה דת ומה תורה (והמה הרבים) לכן עליהם להודות כי הסבה השניה עוררה אותם למעשה הזה, ואז יצדקו מאד בהביאם בחברתם רבים מהמון העם, וגם החובה עליהם לשמוע ולקבל דעת איש ואיש מההמון הרבה יתר מדעת הרבנים, אחרי כי הרבנים לא ישערו בנפשם את העול הכבד, והסוחרים ובעלי המלאכה ודומיהם ידעו ויחושו בנפשם.

וכן גם עתה כאשר אדבר בדבר התקונים אשר יאמרו לעשות לא אחשב את האספה כאספת רבנים כי אם כאספת העם אשר הסבה השניה נתנה בלבם לחדש. ובחפצם לתקן ולחדש יצדקו מכל וכל, כי אמנם כן הוא, דברים רבים וזרים ומוזרים נלוו ברבות הימים אל משפטי האמונה וחקים על חקים וגזרות על גזרות פרו וישרצו ובימים אשר עברו לא הבינו כי המה כאבני נגף, אך עתה כאשר נשתנו העתים יראו כי המה עומדים לשטן להם, ועוד זאת כי לא כל החקים חקי הדת המה, כי אם רבים בהם המה אשר קימו וקבלו עליהם קהלות שונות מחפץ לבם, כי מצאו אז חפץ במו וברבות הימים התקדשו ויהיו כיסודי הדת ומהם תצא עתה רעה לרוב העם, ועל כן כאשר יחפצו עתה לבטלם או לתקנם הרשות בידם, כי בבית ישראל לא בידי הכהנים נתנה התורה כי אם מורשה היא לקהלת יעקב ובידה לעשות בירושתה כחפצה, והרבנים המה רק הנבחרים מאת העם ועליהם לעשות ככל אשר יבקש מהם, ואם כן אם יחפוץ כל העם לתקן או לבטל הרשות בידו ואין ביד איש למחות בו.

 

ה. למי הצדקה לתקן ומה ראוי לתקון    🔗

הנה גזרתי אומר כי ביד העם לעשות את חקי דתו כחפצו ובזה טוב חלקו מחלק כל העמים כי אין אדונים לו באמונתו והוא אדון לעצמו ועל כן אין לו להלחם ולריב את איש ברצותו לתקן. אך תחת זאת עליו להזהר ביותר ויותר בדרכו לבל ישגה ויעשה מדחה, כי כל זכות לא תהיה לו בעשותו זאת. המחדשים בעמים אם ישגו ירחצו בנקיון כפיהם כי מלחמה להם ולא עת להם להביא כל מעשיהם במשפט, אך המחדשים בישראל אשר יש לאל ידם לעשות מעשיהם בשובה ונחת, אם המה יהיו נמהרים וישחיתו בפעלם, המה עתידים לתן את הדין.

ואחרי אשר התקונים האלה המה להקל מעול ולא בידי הרבנים כי אם בידי ההמון יֵעשו לכן החובה על החפצים לתקן לזכור שלשה דברים אשר המה יהיו כאבני פנה להתקונים, ואם לא עליהם יכוננו אדני תקוניהם אז פור יתפוררו ורוח ישאם, ואלה המה:

א) אחרי אשר הדת בישראל היה האגודה האחת אשר תאגד ותאחד לב בני ישראל בכל מקומות מושבותיהם, לכן עלינו לחשוב אותה לא רק כדת האמונה, כי אם כארץ וממלכה ושפה וכל יתר המוסרות, אשר יקרבו לבות יתר העמים לעשות אותם לעם אחד, ועל כן בחפצנו לתקן בה תקונים חלילה לנו מנגוע באחד מיסודותיה פן ערער יתערער כל הבנין ולא תשאר כל אחרית ושם להעם הזה, ונהיה כבוגדים לא רק באמונה כי אם לעם כלו. ועלינו החובה לגשת באהבה וחבה יתרה אל המלאכה ורק אשר ירע לעם בפועל נזרה הלאה וביותר אל תגע יד.

ב) אחרי אשר נִתּן הכח להעם לחדש חדשות בדתי אמונתו, לא ככל העמים אשר רק הכהנים יחוקקו חקים, יען כי בית ישראל ממלכת כהנים היא והתורה מורשה לו ובידו לעשות בירושתו כחפץ לבו, לכן מן הנמנע לחדש חדשות ולתקן תקונים בלתי אם כל ישראל או רובם יהיו בעצה אחת, ולהתקונים יהיה תוקף ועוז רק אם כל ישראל יחפצו בהם, כי הירושה הזאת לא לחלק נִתּנה רשות בלתי לכל היורשים יחד, ורק כאשר יסכימו כל קהלות בני ישראל על החדשות אז הרשות נתונה להמחדשים לחדש, ואם לא יסכים כל העם או רובו עליהן, אז לא לבד כי התקונים לא תקונים המה ולא יועילו מאומה, כי אם גם הצדקה לכל העם לגרש את המחדשים מהסתפח בנחלת אבותיהם ולחשוב אותם כבני עם אחר. ואם אמנם אין ביד העם להכביד אכפו על כל נוטה מני דרך הדת להשיבו אל דתו בחזקת היד ואין להם גם רשיון לעשות כזאת, אך בידם לחשוב את כל נוטה מדרכם לעין השמש ונותן חקים חדשים נגד דרכם כמפר ברית וכבן עם אחר. וכל איש לבב יודה כי המשפט הזה משפט צדק הוא. הן הרשות נתונה לבני חבורה אחת, אשר גמרו אומר ויחליטו לתת אות על בגדיהם למען יכירו בם בהתאספם יחד כי על החבורה הזאת יספחו, לגרש מחברתם את אחד או אחדים אשר ימאנו לתת על בגדיהם את האות הזה, ומה יעשה האיש אשר יאמר להסיר את האות הנבזה בעיניו מבלי להבדל מהחברה? הלא אז ישמיע דעתו באזני בני חברתו ויראם לדעת כי חרפה היא להם לשאת אות כזה, או כי רעה תבוא עליהם לרגלו, ואם יודו רובם כי צדק בדבריו ויגמרו אומר להסירו אז יסירוהו כלם יחד והחברה תעמוד כמקדם, אך אם יקום אחד או אחדים ויסיר את האות נגד רצון החברה אז לא יֵחד עוד כבוד העושה זאת בקהל החברה (ואף אם האות יהיה הבל ורעות רוח) ואין לו כל צדקה להקרא עוד בשם איש־החברה או לדבר בשמה, ואם יעשה כזאת יחשב כאיש מרמה וכחש, ועל אחת כמה וכמה כי הצדקה לעם כלו לגרש מקרבו אנשים אשר יאמרו לעשות חקים חדשים ולא רוחו ולחשבם כבני נכר. והמשפט הזה יהיה משפט צדק אף אם החדשות תהיינה טובות ונכוחות, ומה גם אם על אדני תהו יכוננו באין כל הכרח ומניע.

ג) אחרי כי התקונים יֵעשו מאת העם ולא מאת יודעי התורה ולמען הקל מהעול הכבד, לכן אין להמחדשים (אף אם כל העם יהיה עמהם בעצה אחת) לנגוע רק בדברים אשר יכבידו עֻלם על העם רק אותם יבטלו או יתקנו לפי חפץ העם, וחלילה להם לנגוע גם בחקים התלוים בדעות אשר לא יהיו למכשול להעם בדרכי החיים ויניחו את התקונים בחקי הדעות (אף אם צריכים הם לתקון) ליודעי התורה המה הרבנים. ועל כן עלינו להעביר את כל החקים במשפט ולראות איזה מהם יעיקו תחתנו עד כי נבקש להתפרץ מהם. והנה מבלי לעבור ולספור את כל החקים והמשפטים והמנהגים אשר לאלפים המה נוכל לחלק את כל החקים לשתי מחלקות:

המחלקה האחת, הם המשפטים התלוים בדעות אשר לא בפועל יֵעשו ולא יֵראו לעין זר בעשות אתם.

המחלקה השניה הם המשפטים התלוים במפעל ומעשה. ועל פי זה נחלק גם את התקונים לשתי מחלקות ונכַנם בשם: א) תקונים באמונה, היינו בדברים שבלב, ב) תקונים בדרכי העם, היינו במעשה, מהמשפטים התלוים בדעות יולדו התקונים באמונה, ומהמשפטים התלוים במעשה יֵצאו התקונים בדרכי העם. ואחרי אשר חרצנו משפט כי רק העול הכבד נתן בלב המחדשים לחדש, ואחרי אשר הדברים התלוים בדעה לא יכבידו אכפם על העם ולא יפרידו בינו ובין העמים ולא יהיו לשטן לו בדרכי החיים, אחרי כי המה רק במחשבות איש ואיש לא בפעולותיו, למשל אם יאמין איש בביאת המשיח ובקרבנות ודומיהם בכל זאת לא יחדל מסחר במסחר הארץ ולבנות בתים ולקנות כרמים (אם אך תתן אותו הממשלה לעשות כזאת) ולהיות כבן נאמן לארצו כאשר נראה בדברי ימי ישראל, כי גדולי ישראל אשר בכל נפשם ומאדם קוו לגאולה העתידה ובכל זאת עבדו באמונה למלכם וארצם, גם נראה עתה כמוהם ברוב ערי פולין ורוסיה (וגם בארצות בריטאניה צרפת ואשכנז), לכן מן הנמנע הוא כי המשפטים האלה קשים מנשוא וכי המה נתנו את הדעה בלב המחדשים לחדש, כי אם בעברם בדרך הלוכם פגעו גם בהם וישלחו במו יד לשנות פניהם, ובאמת אין להם כל רשות לנגוע בהם, וגם אין תועלת בתקונם ולהפך כי רעה תצא מתקונים כאלה לעם כאשר עוד אדבר בזה. לכן אשים עתה עיני רק במשפטים ממחלקה השניה אשר בהם הרשות ביד העם או באי כחו לחדש היינו במשפטים התלוים במפעל ומעשה, ואשר מהם יולדו התקונים בדרכי העם, ואדותם אדבר עתה. אכן גם התקונים בדרכי העם יפרדו לשני ראשים:

א) תקונים חיצונים, היינו להיטיב דרכיו ביחוסו אל העמים האחרים.

ב) תקונים פנימים, היינו להיטיב מעמדו ומצבו בקרבו.

התקונים בדרכי העם החיצונים הלא המה ללמד את איש ואיש דעת דרכי הארץ אשר ישב בה ושפת עמה למען יהיה לכלי חפץ לה, להקריב לבו אל העמים שכניו, להסיר כל שנאה מלבו ויתקע לו יתד ביניהם, לבל יעשה מעשים אשר יתנוהו לחרפה בעיני עם הארץ ויבוש כל העם בעבורו, למען ידע עת ומשפט החיים, וכהנה רבות, ולהבינהו כי דברים כאלה עת לעשות לה' ולכל העם המה, ואם גם יבוא לפעמים להפר דבר אשר היה כתורה בעיני הדורות אשר חלפו, לא ישים לב¹⁶. והנה תקונים כאלה נחוצים במאד מאד, כי נשתנו העתים ולא כאשר חיו בימים אשר עברו יוכלו לחיות עתה מבלי הָרֵעַ לנפשם. ובאמת באה העת לשים לב לדברים האלה, כי הורמו המכשולות אשר פרשו לרגל בין ישראל בארצות רבות ויש לאל יד העם לעלות מעלה מעלה בכל דבר חכמה וכשרון וימצא שכר לעמלו, ואם יקומו החקים אשר נִתּנו לו בימי הרעה לשטן לו, נסירם ולא נשים אליהם לב.

אמנם גם בתיקונים האלה לא יוכלו בני ישראל לצעד בדרכי המתקנים ביתר העמים. התקונים בדרכי עם ועם המה רק במשפטי הארץ אשר עלימו אבד כלח ולא יביאו עוד ברכה לדור נולד, ועל כן יתעוררו האוהבים את עמם והיודעים משפט העת לתקן תקונים לרוח הזמן וילחמו נגד המחזיקים בישנות, אשר המה על הרוב הכהנים אשר יפחדו מפני כל דבר חדש כאשר יפחדו העטלפים מפני אור שמש, ועל ידם יחרו יחזיקו האצילים אשר העבר הוא משוש תפארתם כי רק בכבוד אבותיהם יתימרו, ואשר על הרוב ימצאו בדרכים הישנים טובה לנפשם, כי אז בטרם ידעו עוד מה משפט האדם היו המה נדיבי העם ושליטיו ומעמל העם פרים נמצא, ועל כן יקומו גם היום לסכל עצת כל מתקן אשר יאמר להיטיב לעמו, פן יגרע מחלקם, ורק על כן החובה על כל יודעי נפש עמם ללחום בחזקה כי לצדק ומשפט יערכו מלחמה. אך לא כן בישראל אשר משפטי הארץ אין לו, כי איש ואיש למשפט ארצו יעמוד, והתקונים נאמר לעשות בדרכיו המה לא נגד המושלים והכהנים כי אם רק להשיבו מדרכים לא טובים אשר דרך בהם בימי הרעה, עת רֻדף על צואר ולא נתנו לו ידים למצוא חית ידו בכבוד מפרי חכמתו או מעמל כפיו, ואזרחי הארץ רחקו מעליו ויזרוהו כמו דוה, ועל כן עתה בהפתח לו שערים לא נפתחו מלפנים ויהי לו אור במושבותיו והוא לא עוד ידע ויבין את זאת וידמה בנפשו כי עוד בחשך ישב ולא יתעורר לפעולה ולמעשה, לכן על אנשי לבב המצוה להעירם ולעוררם מתרדמתם ולקרוא להם: קומו ולכו לעבודתכם, בקשו דרך חכמה, בקשו נתיבות מלאכה, בקשו מסחר בכבוד ויושר, למדו בניכם לדעת שפת הארץ אשר תגורו בה לבל תהיו כאלילים אלמים, בקשו קרבת העמים אשר יושיטו לכם יד ועמלו עמהם להיטיב לארץ מגוריכם לבל תהיו אוכלים מטוב הארץ ואינם עושים דבר לטובתה, למדו ידיכם לעבוד עבודת האדמה אשר עליה תשבו למען תמצאו מחיה בכבוד, צאו מבור כלאכם, ברחו מחורי עפר אשר נחבאתם בם, למען תהיו לאנשים, למען תיטיבו לנפשותיכם ולאדם רב, לבל תהיו כנושי טובה למבקשים טובתכם, למען תַּראו לעם הארץ כי עם חפץ הנכם ובצדקה ובכשרון תנהלו ביתכם בלחם, ומחרפיכם יבושו.

ואם כן בתקונים האלה אין לנו לגזור גזרות ולאסוף אספות אספות כי אם איש איש בארצו יעשה, וגם יעשו אגודה אחת וכזה וכזה ידברו על לב אחיהם אשר עוד אהבו לנום כי לא יכירו בקר וישחרום מוסר באמרי רצון, בשפת אמם ובלב מתנה, ואם כזאת יעשו אז יצליחו למצוא אזנים קשובות וייטיבו לעמם, כי העם יראה מה טוב לו, והחקים הרעים אשר למכשול המה לו מאליהם כליל יחלפו, כי האם לא ישית עוד לבו לחק מפריע בלכתו בדרכו אשר ידע כי טוב הוא לו, והחובה והמצוה על כל איש ישראל לשים עינו ולבו לדבר הגדול הזה למען ירים אחיו משפל מצבם ולהעלותם לבני האדם המעלה. אמנם על האנשים האלה לא רק להטיף לעמם, כי אם להקריב גם עתם ועמלם על מזבח אהבת עמם, כי הדבר הזה אינו תלוי רק בעם ישראל כי גם בעמים אשר בקרבם ישבו ולא בכל הארצות יתנו להם ידים לעשות הטוב והישר, ועוד תמצאנה ארצות אשר בבקר בבקר יחמסו מזמות לכסות פני דרך איש ישראל חרולים לבל ימצא הדרך הטוב ולבל יעשה נכוחה, למען תמצא ידם אחרי כן להעטות עליו חרפה ולאמר כי משחתו בקרבו, ובארצות כאלה לא נועיל מאומה אף אם נקרא בגרון נִחר כל היום: בחרו הדרך הטוב! כי איכה יבחרו בדרך טוב אחרי כי לא ימצאו המה בו טוב ואין שכר לעמלם בעשותם הטוב?¹⁷ ואם המתקנים האלה הדורשים טובת עמם יעשו גם שניהם, יכרו למו אזן לשמוע דעת ולדרוך בנתיבות עולם, וגם להושיע להם ביד נדיבה למען יצליחו למצוא את הדרך הנכוחה, אם כזאת יעשו הלא שלום אמת יהיה בישראל, כי גם העורים יביטו לראות כי שלומם וטובתם ידרשו וגם כל אלה אשר עתה הם ראש מריבי הדרכים החדשים יחזיקו בהם וידריכו גם את בניהם בראותם פתח תקוה טובה לפניהם. אמנם הדבר הגדול הזה לא חדש הוא עוד אתנו כי זה כשתים עשרה שנה התעוררו חכמי לב בישראל האוהבים עמם ויאגדו אגודה, אגודה אחת לכל העם בארצות פזוריו, למען הושיע לדכאי רוח, למען הרים את השפלים למרום, למען הביא חכמה בלב בני הנוער, גם עשו והצליחו הרבה בפעלם, ולפעולתם אין די באר. אין די תודה ואין די תהלה לאנשים המיסדים את החבורה הזאת אשר ברוחב לבם וחכמתם, באהבת עמם וצדקתם ישגו חיל, ואם על ידם יחרו יחזיקו גם בני ישראל מכל ארצות פזוריהם אז ירב כח החבורה הקדושה הזאת ותעמוד לנס עמים ועל ידה יושע ישראל תשועת עולמים. שם החברה הזאת היא חברת כל ישראל חברים.

 

ו. חברת כל ישראל חברים    🔗

לכל מפעל גדול ונכבד דרושים עמלים רבים בכשרון ידים, וכל מחשבה טובה אך בעצת רבים חקרי לב ובעמל החברה תכון: הרע יֵעשה על נקלה, יען כי החפץ לעשותו לא יבחר בכלי מעשהו כי אם בּבָּא בידו יחזיק אם אך יהיה לכלי משחית, לא כן החפצים בטוב, המה יבחרו להם אך דרכים ישרים ואמצעים נכוחים להוציא מחשבתם לפעולה אשר על כן ירבה עמלם, ולכן דרושים להם עמלים רבים עמהם, ואם יחידים יהיו בפעלם יעמלו לריק, ועל כן יעלה בתהו לא לעתים רחוקות גם עמל חקרי לב וברי רוח, יען כי לא השכילו, או חפצם בידם לא הצליח, למשוך אחריהם לב רבים כי יתנו ידם להם לעשות אגודה אחת בחפץ לבם, ובצדק נוכל לגזר אומר כי ראשית דעת כל איש אשר יחפוץ לעשות חדשה, היא כי ישכיל פיו למצוא מסלות בלב שומעי בקולו עד כי ימצאו חפץ בחפץ לבו, ואזלת יד הנפרד מחברת האדם למען לכת בדרכי לבו כהעולה על רוחו להצמיח טובה לדורו אף אם איש גדל העצה וכביר לב הנהו, ורבים המה חכמי לב אשר חיו בדור ודור וחכמתם לא עמדה להם לעשות גדולות מאשר כי לא השכילו לקחת לב בני דורם, כי חכמי דור ודור המה כראש לבני דורם לחשוב מחשבות ולמצוא תחבולות אך ההמון הוא הידים והרגלים בגויה הגדולה אשר בלעדן לא תצא כל מחשבה למפעל וכל חכם נפרד מבני דורו הוא כראש חי בגוית מת. לכן יבקשו כל חכמי לב בעם ועם לעשות אגודה בחפצם להתות דרך חדשה לבני דורם, או להרים מכשול מדרכם אשר כבר דרכו בה ימים רבים מבלי הבין וראות את המכשול הפרוש לרגלם. ועל כן כרבות אנשי הדעת בעם כן תרבינה מפלגותיו וחברותיו, ובעת אשר נראה עם אשר רבות הנה מפלגותיו כן נבין כי רבים המה חכמיו אשר ברוח פיהם, בקסם על שפתותיהם, ידעו למשוך אחריהם רב אדם¹⁸, ועל פי המפלגה אשר גדלה ועצמה על יתר המפלגות במספר מחזיקי בימינה נוכל לשפוט בכלל דרכי העם ההוא וחקותיו ומשטריו. מקור כל המפלגות הוא הרוח אשר לא ישוה בלב כל חכמי לב, ואיש איש לפי מעלות רוחו ידבר וישפוט, וכל עוד אשר יישן רוח הדעת בלב העם ולא התעורר להביא כל מעשה במשפט וחשבון, לא יפרד בדעותיו ודרכי לבו יען כי לא ידע עוד מה דעה ומה דרך הלב, אך מעט אשר יתעורר הרוח ויברא ניב שפתים לאלה אשר קרא בשמם, מני אז איש מרעהו יפרד ויבקש להביא דעתו ורוחו גם בלב יתר בני האדם אשר לא שאר־רוח להם ואז תתלקח מלחמה בין בעלי הדעות השונות. ישנם אנשים אשר כל חכמתם אך לחדש חדשות וכל דבר ישן נבזה ונמאס בעיניהם, וישנם אשר רק בדבר ישן ישימו מבטחם ויבקשו להחזיק אישיותו ולהלחם נגד כל דבר חדש כי לא יאמינו בו, אכן מהמלחמה הזאת לא תצא רעה ונהפוך הדבר כי טובה רבה תצמיח לבני האדם לעורר רוחם לחשוב ולפעול לבל יעזבו את הישן כליל ויהרסו את כל, ולבל יעלימו עין מכל דבר חדש וישבתו מפעולתם בחיים. כאשר כבר דבר על זאת בחכמה החכם הגדול כותב דברי ימי עם בריטאניה (Macaulay) בדברו על שתי המפלגות אשר קמו בארצו בשנת 1641, הלא הנה מפלגת האצילים (Tories) ומפלגת העם או בני החופש (Whigs) אשר מיום אשר קמו עד היום הזה שררו בארץ חליפות ושתיהן גם יחד העמידו הארץ¹⁹. אמנם רק אז תצא טובה משתי המפלגות גם יחד כאשר יפרדו כמו בארץ בריטאניה רק בדעותיהם ודרכי לבם ויבקשו לתת לדעותיהם מהלכים בארץ במשפט וצדקה על פי רוב דעות העם, ואם האחת תגבר חילים במספר מחזיקיה, יביאו גם מנגדיה אשר ילחמו נגד דעותיה את צוארם בעול החקים והמשפטים אשר נִתּנו על ידה, וחלוקת הדעות לא תחלק לבם בפועל עד כי יפרדו כשני עמים שונים, כי אם כלם כאחד חברים יקומו לישע ארצם ועמם בעת צר, אף כי מלחמה תמיד להם בספריהם, בכתבי עתיהם ובבית המחוקקים, ושתי המפלגות גם יחד תחשבנה כשני בדים יוצאים מגזע אחד אשר אם יגע הגרזן בשרש אז יהיו שניהם עדי אובד, לא כן אם לרגלי חלוקת הדעות יפרדו וסר כל רוח אחדות מלב העם וחבורה חבורה רק למאויי לבה תביט מבלי דאוג להכלל ולחקי הארץ (כאשר היה בארץ צרפת בימי המרד הראשון, השני והשלישי) או אז ישחיתו לנפשם ולארצם, כי ירפו כח הארץ הנגזרת לגזרים ובאפס תהיה למשסה. כן המה בכל העמים למפלגותיהם אשר מוסרות חזקות וקימות מידי הטבע תקשרנה את כל המפלגות אחת לאחת, הלא המה הארץ והממלכה והשפה וחקי הממשלה, ורק בחקרי לבם יפרדו, ואם גם לב האחד או אחדים לא ילך אחרי עצת הרבים לא ישימו לבם אליו, כי לא יערב בו להפיר חק, אחרי כי על פי רוב הדעות יקום משפט, וכל עמל המפלגה לא להפר משפט ביד רמה כי אם להרבות מספר חבריה למען יהי לאל ידה לתת משפטים חדשים או לתקן את הישנים לרוחה, ולכל חק אשר נתן על פי רוב דעות כח ועוז ואין ביד איש לבטלו, וכל מפר חק ענוש יֵענש כפושע לבל יהיו המשפטים לבוז בעיני העם, ולבל יבנה איש ואיש במה לעצמו למען נתק מוסרות הלאום ואגודת החברה.

ואל הדבר הגדול הזה גם עלינו החובה לשים עין ולב עת נחפוץ לחדש חדשות או לתקן תקונים בישראל.

הנה גזרתי אומר כי התקונים החיצונים (אשר בהם אדבר עתה) נחוצים כעת במאד מאד לישראל ברוב ארצות מושבותיהם, כי בארצות רבות אף כי כבר הגיעו למעלה וחופש, אך הרבים בהם לא יבינו את זאת ויחשבו את הטובה כרעה מיראה פן ירופפו על ידה עמודי האמונה, וישליכו את אבן החן, את החופש, כנצר נתעב מידם. כי על דעתם רק עניותא יאה לישראל, רק להיות נודד ונבזה בגוים זאת היא מנת חלקו מידי האל אשר בחר בו לעם. ובארצות אחרות עוד לא הגיעו למעלה זאת וגם לא יבינו חין ערכה, ושונאיהם יערימו לאמר: כאשר תזכו אז תמצאו משפט וזכיות כמונו אך לא עתה כי אינכם ראוים לכך. ועל כן על חכמי לב בארץ וארץ לצאת חלוצים לישע אחיהם ולעשות ככל אשר תמצא ידם להשכיל ולהיטיב, להכין בתי ספר ובתי מלאכה לבני הנעורים לבל ילכו שובב בדרכי לבותם בנעוריהם ולבל יסלפו דרך כאשר יבואו בימים מעני ומחסור, לעשות בתי מקלט לזקנים ועניים ידועי חלי אשר אין כח בידם להחיות נפשם מעמל כפיהם לבל יהיו עדי אובד ביום צרתם ולבל ישלחו אנשים בריאים ושלמים, אשר כח בהם להחיות נפשם, בעולתה, ידיהם לפשוט יד ולבקש עזרה, לעזור להחפצים לעבוד עבודת האדמה למען ימצאו לחם ביושר וכבוד. וכל ארץ וארץ תעשה לה אגודה אחת למען תמצא ידה להוציא את הדבר הגדול הזה לפעולות אדם, ואיש אשר ידו תמצא לעזור לעמו ישים לבו אל אחיו בארצו להושיעם, כי ידע את לבם ודרכיהם ואשר יחסר להם ויבין איך להעלות ארוכה למחלתם. ואם תקונים כאלה יבקשו לעשות לא רק בדבר שפתים בקרוא אספה אשר בה ישמיע איש איש רק עצתו וידיהם לא תעשינה תושיה, כי אם בפועל כפים, אז יעשו מעשה הצדקה בשלום ונחת, וכל העם יבין פעולתם ויוקיר מעשיהם, וגם בדור אחרון יבורך שמם.

אמנם אף אחרי אשר יעשו כל אלה דבר לא יחסר בכל זאת לא עוד תהיה פעולתם שלמה, כי עוד דבר גדול לא יחסר אחרי כן לעם, דבר אשר הוא בעצמו גדול ונכבד ככל אלה אשר אמרתי ואולי עוד יותר, והדבר הגדול הזה הוא – אחדות־העם.

אחדות העם דרושה לפלגות העמים כאשר אמרתי ומה גם לישראל. אכן כל העמים יתאחדו ויתלכדו במוסרות אשר להם מידי הטבע וכל אלה יחסרו לישראל, ואם לא נשים לב לעשות אגודה אחת אשר תאגד את כל בני ישראל, הלא בני ארץ אחת מהשנית יקרעו ומי יודע אם יתאחו עוד לעולם!

האחדות היתה דרושה לישראל לעשותו לעם אחד גם בימים אשר חלפו ואף כי עתה, עתה דרושה האחדות עוד ביותר ויותר, ומה גם אחרי אשר יצלח חפצנו בידו להפוך אל כל ישראל שפה ברורה כי ידבר איש איש בשפת ארצו ובכל דרכי החיים ילך כיתר העמים.

הן עד הנה התקשרו בני ישראל בארצות פזוריהם בעבותות אשר אף כי לא מידי הטבע היו לו בכל זאת היו חזקים כי רב כח ההרגל ככח הטבע. אף כי ארץ וממלכה ושפה וחקי ארץ מיוחדים לא היו לו, אך עד הנה שמרו חקי אמונתם כלם יחד, לבשו בגדים שונים מיתר העמים, הגו בתורה אחת וכמעט בכל דרכי חייהם איש לרעהו שוו, אך עתה אשר בארצות רבות רופפו עמודי הדת, גם שבת ומילה אשר היו המוסרות היותר חזקות רפו בארצות רבות, יודעי התורה ילכו ויצערו מיום ליום והתקוה בגאולה העתידה אשר החיתה את רוחם בימי צרותם יבקשו לשרש מלבם, ואם גם בשפתם ומלבושיהם ויתר דרכיהם לא עוד יכירום רואיהם, מי זה לידנו יתקע אם לא בדור שלישי לא יזכרו בשם ישראל עוד והדור הרביעי ישכח גם רחם ממנו חֻצב²⁰.

ואם גם נבטח כי יזכרו עוד את אבותיהם גם בימים הבאים, אך זאת נדע נאמנה כי רוח בן ארץ אחת תהיה זרה לבן ארץ אחרת, אף כי שניהם לישראל המה. הן איש ואיש ידבר בלשון ארצו וילבש מלבושי ארצו וכל תהלוכותיו ומשפטיו יהיו לרוח ארצו ובמה יודע איפו כי לישראל הוא? ומה יקשרנו אל יתר אחיו? וכי תהיה מלחמה בין שתי ארצות והאחת תדכא את רעותה, ובני הארץ המנוצחת ישבעו להנקם מאויביהם ולהריש בלבם שנאת עולם להם (כאשר קרה עתה במלחמת האשכנזים בצרפת) הלא אז יצור יהודי את יהודי אחיהו ויבקש רעתו כל היום, גם בעתותי שלום. – בעת מלחמה החובה על כל בני הארץ לצאת לקראת נשק למען הגן בעד ארצם אשר ישבו בה מבלי שים לב לאמונתם, אך האם יקח גם הוא חלק בריב לשונות ושנאת משפחות (ראססענהאסס) והוא לא על אחת משתי אלה המשפחות יֵחשב? והדבר הזה היו יהיה אם לא נדאג לחזק אגודת בני ישראל בארצות השונות ולהביא אחדות שלמה בלבם בטרם יִקָרעו איש מעל אחיו קריעת עולמים.

והנה רבים מהאוהבים עמם ותורתם ואמונתם בכל לב באמת בלי חונף ורמיה שמו זאת על לבם בראותם כי בני הדור החדש התרחקו מעל אבותיהם במרחק עשרה דורות, ועל זאת ידוה לבם וידאגו לאחרית העם, ועל כן יתאמצו לקום לשטן בפני כל חדש ולהחזיק בכל ישן בכל מאמצי כח, לא רק מאהבתם לישן ושנאתם לחדש כי אם מאהבתם לאמונתם, על כן יגברו חילים לקום בפני המשחית, בפני רוח הדור החדש, לבל יבוא ויגזול בניהם מהם, ואף כי לא יצדקו בעשותם זאת אך במחשבתם יצדקו מכל וכל. בפעולתם לא יצדקו, באחת כי לא יצליחו במעשיהם, כי שוט שוטף הוא רוח העת ומדי עברו ישטוף הכל ואם יעשו שֶׂכר בפניו ירבה עצמה ויפרק הרים ויעקר עצים רעננים משרש וכמוץ ישאם, וכל אשר יוסיפו להקים שטן לו בדרכו כן יאמץ כח, ועל כן לא תעשינה ידי האבות תושיה ברצותם לשים מעצור לרוח בניהם בחזקת היד, ואם גם יצלח בידם להסתיר את הדעת מפניהם אך קצרה ידם מהחזיק האמונה בידיהם, ואם כן יותרו הבנים ערומים מחכמה ומאמונה, קרח מכאן וקרח מכאן, ולדאבון נפשנו חטאו רבים עד הנה בחטאת הזה, ועל כן הרבים מבני דורנו אשר יתאמרו למשכילים ורוח העת אתם, המה לא אחזו בתורה וגם מהדעת הניחו ידם, וכל חכמתם היא כי יכינו להם מלבוש לרוח העת, כמו חכמה גדולה ועצומה דרושה לדבר הזה, והמה ישפכו לעג וקלס על יודעי התורה על אשר לא שמעו את שמע הדעת בעת אשר נפשם רקה מכל, וזאת שנית כי ירעו לבניהם בפועל ויביאו עליהם קללה ולא ברכה מפי בניהם אשר המה כלאו רוחם ולא נתנום לראות אור הדעת, אשר על כן לא נוכל הצדיקם על פעולתם, אך בכל זאת עלינו להודות כי מחשבתם טובה וישרה, וחלילה לנו לשים אשם נפשם על כי יאהבו את אמונת אבותיהם. ועל כן עלינו החובה בגשתנו לתת יד לדבר הגדול הזה לתת לרוח העת תוצאות למען הרים את העם משפל מצבו ולהפיח באפו נשמת חיים, להתאמץ בעת הזאת ביתר שאת ויתר עז לחזק אגודת כל העם ולתת לו אחדות שלמה, אשר תאחד ותאגד לב כל בני ישראל באשר המה שם. ולא רבה תהיה עבודתנו למען קנות את האחדות הזאת, כי לא בשמים היא ולא דבר רחוק היא ממנו אשר נפחד פן תבקש ממנו להקריב נפשנו ומאדנו בעבורה, כי אם קרובה היא לנו וביד איש ואיש לתת לה ידים לתמכה ולסמכה, וגם שמה הלא נדע, האחדות הזאת תקרא בשם חברת כל ישראל חברים.

 

ז. התועלת בפועל אשר תצא מחברת כל ישראל חברים    🔗

אמנם עד הנה דברתי והראיתי כי נחוצה לעשות אגודה אחת אשר תאחד את כל העם, לבל יפרדו בני הארצות השונות ולמען ידעו כי לישראל הם,

גם אם בכל דרכי חייהם ותהלוכותיהם יתראו כבני הארץ, אך התועלת הזאת היא רק תועלת רוחנית, כי כל פעולתה רק למען רוח עם ישראל לבל יעלה בתהו ויאבד בעת אשר כל העם יבין דעת, והנבואה הזאת היא לעתים רחוקות, כי עוד יעברו ימים רבים בטרם תמלא כל הארץ דעה, ועל כן ידעתי כי ימצאו רבים אשר נבחר בעיניהם נתח בשר גשמי מכל שירות בן ישי בנות־הרוח והמה ילעיגו לדברי כי מה להם ולרוח? על כן אוסיף שנית ידי ואנסה להראות כי גם תועלת בפועל גדולה ונכבדה מאד תצא לנו מהחבורה הזאת, ולא בשנים הבאות כי אם לעינינו ובימינו יש לאל ידה לעשות גדולות, להביא רב חכמה בלב העם ולהרימו משפל מצבו, וכמעט אחרוץ משפט אשר אם לא נִתּן ידינו לעשות אגודה אחת וממנה תתפרדנה החברות הקטנות בארץ וארץ או גם בעיר ועיר אז נעמול להבל ולא נשיג חפץ לבנו.

ואלה הם העמודים אשר עליהם בניתי בנין משפטי זה:

א) כי להפיץ דעת בקרב העם ולהושיע לו בצרתו דרוש כסף רב והוא המניע לכל פעולה ובלעדו תקצר ידנו מעשות כל מאומה, ובמקומות אשר שם תחסר הדעת שם הנם חיים במצור ומצוק ואזלת ידם להושיע לעמם, וגם אם יתעוררו אנשי לב מקרבם להושיע לבני עמם בארצם לא יעשו פרי כי הקומץ לא ישביע את הארי, ועל כן עליהם לשאת עין אל אחיהם בארצות אחרות אשר עשו עושר למען יושיעו להם, אך למי יפנו בבקשתם? האם אל איש ואיש מאחיהם אשר השגה חיל? והיא לא תצלח! וגם אלה בארצות אשר כבר הצליחו להחשב כבנים ולא כעבדים ואשר יחפצו בכל לב לזרוע צדקות בקרב אחיהם אשר עודם בסתר המדרגה לא ידעו ביד מי יתנו את כספם למען תחשב נדבתם להם לצדקה, על כן דרושה חברה אחת רָאשית אשר אליה כל ישראל ידרושו, הנותן לה יתן והמקבל מידה יקח, וראשיה ידרשו ויחקרו לדעת למי ראוי לעזור ומה היא העזרה הדרושה לו.

ב) לא רק כסף דרוש למען העלות את ישראל מעלה מעלה, כי אם גם אנשים חכמים וידועים אשר עוז בידם וחכמה בלבם לנהל את צאן מרעיתם, ובמקומות אשר עוד בשפל ישבו מעטים המה האנשים אשר נותרו לכך, ואל מי יפנו צמאי מדע? את מי יבקשו כי יבוא ויורה להם דרך חכמה? לכן נחוצה חברה רָאשית אשר המורים למשפטה יעמדו והמבקשים ללמוד לעצתה ייחלו וימצאו המבקשים את מבוקשם על נקלה.

ג) את תֵעשינה אגודות קטנות בארץ וארץ או בעיר ועיר, וגבוה עליהם לא יהיה אשר יביא מעשיהם במשפט וחשבון, מי זה לידנו יתקע, כי אלה העומדים בראש החבורות יעשו מלאכתם באמונה? מי יודע אם לא ישאו פנים לאוהביהם וקרוביהם, או ימלאו כסף חוריהם, וידיהם לא תעשינה תושיה, הלא כאלה וכאלה קרו גם יקרו יום יום בארצות פולין ורוסיא כי הגבאים וראשי העדה יאכלו בכל פה כסף העדה, יבנו ארמונות להם וינחילו נחלות בלי מצרים לבניהם אחריהם ועל עני ואביון יכבידו עֻלם מאד, יפשיטו בגד אביון, יגזלו עז אלמנה בבוא יום שִלום המס, אשר ברעתם ירבה מיום ליום, ומה רוב ראשי בתי־החולים וגבאי צדקה עושים בכסף הנדבות, הלא מודעת למדי, ולבי לא יתנני להעלות על לוח את כל אשר אדע, ואיך נבטח באגודות הקטנות ומנהליהן, כי המה ישכילו אך להיטיב, אם לא תהיה עין צופיה על מעשיהן? לכן נחוצה חברה ראשית אשר לה יגישו עצומותיהם אלה אשר ידעו דבר רע באחת החבורות הקטנות והיא תוציא משפט אמת לאור, או אז נבטח כי אך צדק ויושר תעשינה ידיהן.

ד) מי זה יבטיחנו כי בני עיר ועיר יאמינו בדברי מיסדי האגודה? מי יגיד לנו אם ימהרו הנדיבים להרים מכספם תרומה, והעניים לשמוע תורה מפיהם? ואם לא יתן העם אמונתו במפעליהם הלא תהיה פעולתם הבל וריק, ועל כן נחוצה חברה ראשית אשר ראשיה גדולים ונכבדים בישראל ואשר שמם נכבד בכל ארצות מושבותם, ואז יתנו יד גם לחבורות הקטנות, אחרי אשר ידעו כי בחברה הגדולה יסודן.

אדמה כי בדברי אלה הוכחתי למדי כי חברה אחת ראשית נחוצה לישראל מפאת הרוחני והגשמי, היינו למען אַחד לב כל בני ישראל בם בימים הבאים, ולמען עזור לשפלים להקימם משפל מצבם בימים האלה ולתת להם ידים למצוא דרך החיים בעמל כפיהם או בחכמת לבם, והתקון הזה יהיה התקון היותר נכבד מכל התקונים אשר יש בידנו לעשות, כי על ידו נושיע באמת לכל העם תשועת עולמים ומבלי כל מלחמה וריב ושנאה יש לאל ידנו להוציאו מן המחשבה אל המעשה, וכל איש לבב האוהב עמו באמת ואשר רק טובתו ידרוש ולא למען נחול כבוד־מחדש־חדשות יעשה מעשהו ישים לבו לדבר הגדול הזה ויתן ידו לעמול עם העמלים למען אחיהם, מבלי חכות ומבלי השחית את העת, כי לא עלינו להרבות מחשבות ולשאול בעצות: איכה ניסד חבורה ראשית כזאת? ומה יהיה משפטה? מקום שבתה ומנהליה? אחרי כי חבורה כזאת תמָצא בארץ החיים ותעבוד עבודתה לרבים זה שתים עשרה שנה, לראשה יעמדו נדיבי העם, בין חבריה יִמָנו נכבדי ישראל ופעולתה רבה עד מאד ואין לנו לבקש תחבולות חדשות כי אם לכתוב ידינו אל החבורה הזאת, להרים לה נדבתנו למען נרים לה קרן ונִתּן לה ידים להרבות ולהגדיל פעולותיה בקרב בית ישראל. שם החבורה הזאת הלא ידעו כל הקוראים את דברי כי היא חברת כל ישראל חברים.

 

ח. חברת כל ישראל אשר בפאריז    🔗

אחרי אשר הוכחתי (לפי דעתי) במשפטים חזקים כי נחוצה לנו חברה כחברת כל ישראל אנסה להראות באותות כי היא ולא אחרת נחוצה, וכי רק אז עלינו לתמוך בידי חברות ארץ וארץ או עיר ועיר רק כאשר כלן תהיינה כבנות לה ועל פיה יעשו מעשיהן.

א) המשפט הראשון נראה לעין כרגע, כי אחרי אשר החברה הזאת תמצא בחיים ותַראה פעולתה במשך שתים עשרה שנה, ובכל הארצות נודע שמה ושם מנהליה נדיבי העם, אשר הראו אומץ רוחם ואהבתם לעמם בעתותי שלום ומלחמה, וגם בעת צר להם לא שכחו את אחיהם מרחוק, ואין איש אשר ילמד חוב עליה, לכן נחזיק בה ודיה לנו, כי מדוע נבלה ימינו בנסיונות לנסות אולי תמצא ידנו לעשות טובה ממנה אחרי אשר אחת אתנו כיום?

ב) כי ארץ צרפת נחשבה ימים רבים כאֵם לכל הארצות, בשפתה ידברו ובדרכיה יבחרו רוב העמים, וכל עין אליה צופיה, על כן אין מקום טוב להחברה הראשית בלתי בפאריז, ואף אם עתה שפלו ידיה במלחמה, לא עוד הורד כבודה, ולוּ אם גם הורד כבודה, בכל זאת אין מקום טוב למושב האגודה הראשית מפאריז. כי החבורה הזאת לא לקרוא מלחמה ולדבר בשער את המציקים לישראל תשגה חיל כי אם להושיע לישראל כל חפצה. ועיני כל ישראל תצפינה גם היום גם בימים הבאים אל הארץ אשר נתנה לבני ישראל היושבים בארצה המשפט והצדקה להחשב כבני הארץ ותָּרֶם רבים מהם לשרים נכבדים ולשופטים ומחוקקים, ואחרי אשר כל בני ישראל ישימו מבטחם בארץ הזאת ויתנו כבוד לאחיהם השרים הנכבדים היושבים בארץ הזאת נדע נאמנה כי ישמעו לעצתם ויתנו להם ידים, ויש תקוה כי יצליחו במפעלם לא כן אם בארץ אחרת תשב, אשר מנהליה לא נודעו לכל בני ישראל או לא יאמינו בהם, אז מן הנמנע כי העוזרים יעזרוה ומבקשי עזרתם יתנו אזן קשבת לעצתם.

ג) כי כמעט אין עיר בתבל אשר היהודים אשר בה עשו עושר כיהודים אשר בפאריז, ואין עיר בתבל אשר היהודים העשירים אשר בה ירבו עשות צדקה וחסד את בני עמם ויאהבו את עמם בכלל בכל ארצות מושבותיהם כיהודים אשר בפאריז ועל כן אין עיר טובה ממנה למושב החברה²¹.

ד) כי הממשלה בפאריז תביט בעין טובה על היהודים ותדָרש לשאלתם הרבה יתר מן כל יתר הממשלות, כאשר הראתה פעמים רבות, ועל כן ירבה כבוד החבורה, וגם יתרון כח ועוז יהיה לה אם בפאריז יהיה מושבה²².

ה) האות הזה האחרון אשר אתן להראות כי יתרון הכשר ליהודים אשר בפאריז לכונן ולנהל האגודה הראשית הוא חזק מכל הארבעה הראשונים אף כי לא נראה לעין כמוהם, והוא כי כמעט אין עיר גדולה בתבל אשר לעדת היהודים אשר בה יהיה שלום ואחדות, הן חלק לב בני ישראל ברוב הארצות אשר בהן השגו חיל, לרסיסים התבקעו, לאגודות אגודות התפרדו וכל אחת ואחת תקרא בשם האמונה לפי מעלות רוחה, ואשה רעותה תצור ותשנא, וגם בערים אשר כמעט שלום היה להאגודות הנפרדות בהן עד הנה קמו עתה מחרחרי ריב, אנשים אשר אין בלבם לא אמונה ולא יושר ולא אהבת עמם, ובזדון לב יבקשו להרבות הפרץ ולהפריד בין הנפרדים פרידת עולמים, ורק בעיר פאריז נראה עוד אחדות שלמה בין בני ישראל, כי כלם יחד יאהבו את עמם וידרשו שלומם וטובתם, כמחדשים כמחזיקים, ועל כן ישבתו מריב אשר הוא ראשית כל צרה ופגע, ועל כן אין מקום טוב מעיר פאריז למושב החברה אשר תכליתה היא אחדות ושלום וישע.

אך אל יתעה איש בדברי לחשוב כי מגמתי להלל רק בני ישראל אשר בפאריז ולא אכיר מעבדי יתר העובדים באמונה ולבב שלם לטובת אחיהם, זאת לא זאת! יודע אני מה רב טוב פעל ועשה החכם הגדול פראפעססאר ד"ר לאצרוס ראש חבורת כל ישראל חברים בבערלין, כי לא ינוח ולא ישקוט במעשהו להשכיל להושיע לבאים מארץ רוסיא לבקש דעת וליתר המבקשים עזרה מהחברה, וגם רבים המה העוזרים על ידו. גם עיני ראו את אשר יעשה לאדם רב החכם הנכבד ד"ר י' שווארץ רב בעיר קאֶלן וראש לחברת כל ישראל בעיר ההיא. כמעט לא האמנתי למראה עיני בראותי את ההמון הרב אשר בקש עזרה מידו וירדפהו מנוחה, והוא ידָרש לכל שואל ועינו פקוחה על כל מבקש עזרתו אף כי עבודה רבה עמוסה על שכמו, ובשמחה ומאור פנים יעבוד עבודתו לרבים, לנהל בלחם ובגדים את עוברי אורח מארצות רוסיא ופולין אשר ילכו לבקש מוצא ללחם מעמל כפיהם. גם לא נכחד ממני את אשר יפעל הרב החכם הנכבד ד"ר באמבערגער רב לעדת ישראל בקאֶניגסבערג כפי אשר ראיתי בספרי החשבונות אשר לחברה היושבת על גבול ארץ רוסיא ומהם התבוננתי לפעולתו ופעולת רעיו, וכבר ראו עינינו למדי את אשר עשו אחינו בארץ אשכנז למען העניים בארץ רוסיא וביתר הארצות ככתוב על מ"ע המגיד כפעם בפעם. כל אלה ידעתי גם ידעתי, אך בכל זאת יודו כל היודעים כי אלה אך יחידי סגולה המה ולא רבים יתחרו לעשות כמוהם, לא כן בפאריז שם רבים המה נכבדי העדה ואנשי השם אשר בכל לבם יעבדו עבודתם למען הכלל, ואם כן אף כי נהלל בשערים מעשי הצדקה אשר יעשו אחינו בארץ אשכנז בריטאניה ורוסיא בכל זאת לא נסור ממשפטנו כי לחברה הכללית אין מקום טוב מפאריז אחרי כי אין עיר שחֻבּרו בה יחדו כל הדברים הדרושים לחפץ הנכבד הזה.

אדמה כי בדברי אלה הוכחתי, כי התקונים החיצונים, היינו להרים מצב העם כלו ולתקן דרכיו ביחוסו אל העמים ולהסיר ממנו מחלת העצלות ועניות הדעת, לא יוכלו להעשות בדרך אחרת בלתי אם תֵעשה אגודה אחת להוציא הדבר הגדול הזה למענהו, וכי האגודה האחת הזאת היא חברת כל ישראל חברים אשר בפאריז ובידה לעשות כל הגדולות האלה אם אך יתאמצו אנשי לב לפקוח את עיני כל ישראל לראות מה טוּבָהּ למען יתנו לה ידים להוציא לפעולת אדם כל אשר נטל עליה לעשות.

ועל פי זה נוכל לחרוץ משפט, כי אלה אשר יחפצו באמת ובלבב שלם טובת ישראל בבקשם לחדש חדשות המה יבקשו עצות לתת ידים לחברה הזאת אשר בידה לעשות את התקונים החיצונים מבלי כל ריב ומשטמה, ולהפך כי אלה אשר לא יתמכו בימין החברה וקוראים אספות לחדש חדשות, המה אך להות נפשם ישאפו, תאות הכבוד או עוד תאוה נמבזה מזאת תתן בלבם רוח רעה לפוח מדנים ולחרחר ריב, ולא לבד כי אין לשמוע בקול אנשים כאלה אשר לא טובת הכלל ידרשו כי רק נפשם להם לקו, כי אם גם עלינו להתעודד לעמוד בפניהם ולהלחם נגדם כפי אשר תשיג ידינו פן נפול שדוד מבלי משים תחת אויבינו אלה אשר יתחפשו באפר האהבה ופניהם לרעה, אשר שם ישראל נשא על שפתם ולהכרית לו כל זכרון יאמרו בלבם. בזאת יוָדע איפו מי לנו ומי לצרינו, אם ישים המחדש לבו לטובת הכלל ויבקש להיטיב לו בפועל אז נאמין לו כי אוהב ישראל הוא ונשמע דבריו כדברי אוהב, ועלינו לשאת פנים לאלה המחדשים אשר ייטיבו לעם בפועל אף אם לא כלבנו ורוחנו יבקשו לחדש אחרי אשר מעשיהם יעידו עליהם כי טובת עמם המה מבקשים, וממבקש טובתנו עלינו לשמוע עצתו מבלי קצוף אם לא תישר בעינינו או גם אם ישחרנו מוסר; אך לא כן אלה אשר לא ייטיבו בפועל, וגם ירעו בתתם חרפה קבל עם על בני עמם אשר לא יאבו ללכת בדרכיהם, אם המה יבקשו לחדש נגד חפץ העם כלו או רובו, להם לא נאבה ולא נשמע, ואם המה יקראו לריב ומצה ויבקשו להפריד בין אחים נדע נאמנה כי מרוע לב יעשו זאת, ואם המה ישחרונו מוסר נבין כי מוסר אכזרי הוא ונשיב לאויבינו חרפתם אל חיקם. ועל כל איש ואיש לחקור זאת בטרם יטה אזנו לשמוע בקול מוליכיו למען ידע להבדיל בין אוהב לאויב.

אך אל ישכח הקורא כי כל דברי אשר דברתי עד הנה המה רק בתקונים החיצונים ועל כן לא הבאתי עוד במשפט מעשי המחדשים להראות אם כזאת עשו ונהללם על פעולתם או להפך, כי המה דברו על הרוב רק בתקונים פנימים, היינו להרחיק משפטים התלוים במחשבה ואמונה ולא במעשה, ואם כי לא נוכל לשים גבול בין התקונים האלה לאמר עד פה המה התקונים מין הזה ושם המה התקונים ממין השני, כי רבים בהם יתאחדו והאחד יחַיה או יוליד או ימית את השני, ואם כן יכלתי למצוא גם פה מקום לדבר בפרטיות אדות התקונים, אמנם אחרי אשר אני הפרדתי בין תקונים לתקונים וחלקתים לשלש מפלגות ואחרי אשר המחדשים באספותיהם לא דברו בדברים הנוגעים לתקונים החיצונים וכמעט לא שמו אליהם לבם, ואת יקרת החברה כל ישראל חברים הכירו גם הם והשמיעו בקהל, לכן עלי להביא מעשיהם במשפט לא במקום אשר אדבר אדות התקונים החיצונים כי אם במקום אשר אדבר בתקונים הפנימים ובתקונים בדעות.

 

ט. תקונים פנימים    🔗

התקונים הפנימים המה לתקן דרכי העם בקרבו: בעניני העדה, בעבודת בית ה', בחקים ומשפטים אשר נִתּנו בימים אשר עברו לשעתם ועתה המה לא לעזר ולהועיל, גם בחקים אשר נִתּנו לדורות אך רוב הצבור לא יכול עתה לעמוד בהם, וכהנה רבות. והנה כל איש אשר ידע דרכי התבל ומצב העם עתה לא יוכל, מבלי עשות שקר בנפשו, להכחיש כי תקונים כאלה לא למותר המה, כי אמנם החקים רבו עד מאד ברבות הימים, אשר בהם בקשו כל המורים אך להוסיף ולא לגרוע, עד כי עתה כשל כח הסבל לשאת אותם, במאכל ומשתה נמצאים עתה תלי תלים הלכות אשר לא שערום אבותינו ואת אשר היה מותר לאבותינו אסור הוא לנו ולבנינו, ועוד אסורים רבים כמוהו יכבידו עֻלם על צוארנו עד מאד, בעניני העדה עוד תהפוכות ולא סדרים, בבתי התפלה אין משטר וסדר ברוב קהלות ישראל, ומזה תפתח הרעה כי ירבו ריב ומצה והשנאה תגדל בין בעלי הדעות השונות, אשר על כן צדקו המבקשים לתקן המעֻות (אם יבקשו לתקן רק המעות) ולהקל מהעול ולעשות סדרים נכונים, וחלילה לכל איש ישר־לב מהקשיח לבו לבלתי תת אזן קשבת לדברי הדורשים טובת עמם במשפט ובצדקה, ומה גם לעמוד בפניהם לסכל עצתם ולתתם כמשחיתים כרם ישראל, כי נדע נאמנה כי לא על החקים לבדם יחיה העם, ואם גם יסירו חקים אחדים לא עוד יתערער יסוד האמונה, אם החקים האלה לא מיסודי האמונה המה, ועלינו רק לשים לב להביא את התקונים במשפט ולראות אם ישלחו יד רק בחקים אשר הזמן הולידם ולא עליהם תכין האמונה יסודותיה, נקרבם, ואם אין נרחיקם הלאה.

אמנם בטרם נגש להעביר את התקונים לפנינו למען נבחן אותם, עלינו להשיב על השאלות האלה:

א) מה נשתנה העת הזאת מיתר העתות, אשר עד הנה לא היו כמתאוננים באזני הרבנים על החקים הרבים, ועתה ילונו רבים עליהם גם יבקשו להסירם מעל פניהם בחזקת היד? הן גם אז רבו כמו רבו החקים, ואם נאמר כי רק עקת צורריהם השכיחה מלבם כל חמדת החיים אשר על כן לא שמו לבם אל החקים המציקים, אבל הן גם בשנים אשר חלפו היו לא לעתים רחוקות ימים טובים לישראל, אשר הונח להם כמעט מעצבם ומרגזם, ובכל זאת לא היו החקים הרבים בעיניהם כנטל החול ולא קמו לפרוק העול הזה מעל צוארם.

ב) מדוע זה רק בארץ אשכנז התעוררו מבקשי חדשות ולא בארצות אחרות? ואם נאמר כי החפש אשר ינתן להם בארצם יעוררם לבקש חפש גם באמונתם אך הן בארצות צרפת ובריטניה וארצות אחרות יצאו למרחב בטרם לדת החק בארץ אשכנז לתת ליהודים משפטים צדיקים, ובארץ הזאת עוד לא הורמו גם עד היום הזה לתור המעלה ככל אזרחי הארץ²³, ובכל זאת לא מארצות צרפת ובריטניה יצאו המתקנים כי אם מארץ אשכנז. ואם נחשוב כי יען אשר בארץ אשכנז רבים המה יודעי התורה ועל כן יבינו משפט מה לקרב ומה לרחק, אבל הן בארצות רוסיא ופולין רבים יודעי התורה מאשר שמה וגם לא אלמנות הנה מחכמי לב, והאות הנאמן על זאת הוא, כי מרבית תלמידי מענדעלזאהן, אשר המה הביאו את הרוח החדש בקרב בני ישראל באשכנז, בני פולין המה, ובארץ מולדתם לא עלה על לבם לחדש חדשות כמו אלה, כי אם ארץ אשכנז היתה להם כארץ חפץ להצמיח זרועיהם.

ג) למה זה ישימו המתקנים עיניהם ולבם על הרוב לתקן בעניני העדה ובתי התפלה? הן אלה לא יכבידו עֻלם על העם כמו חקים רבים אחרים אשר יפרשו רשתות לרגלי בני ישראל לבל יחיו כחפצם, ובכל זאת ראשית מלאכתם היא לתקן סדר העבודה והתפלה.

ד) מה זה היה להם כי כה יחגרו שארית כחם לעקור התקוה להגאל וכל זכרון ירושלים מלב אחיהם? האם באמת תשחית התקוה הזאת את לב בני ישראל, או תסיר לבם אחורנית מעל הארץ והממלכה אשר בצלן הם חוסים? אבל הן נראה בעין בעברנו על דברי ימי ישראל, כי בקשו בכל עת להיות כבנים נאמנים לארצם ויבקשו שלומה וטובתה ורבים היו שרי הממלכה מבלי אשר עלתה מחשבה על לבם לחדול מצפות ליום גאולה.

בהשיבנו על השאלות האלה נבין למקור אשר ממנו יצא החפץ לחדש, אך בטרם נגש לחקור לרוח העת ההוה אשר הביא את החפץ לחדשות בכנפיו עלינו לשים עין לרוח החיים אשר החיה את העם זה שני אלפים שנה, כי בטרם נפתור לנו את החידה הגדולה איכה ישב ישראל בגוים בעתות צר ומצוק ויצלח בידו להחזיק באמונתו על אף כל שונאיו ומציקיו, לא נוכל להשיב על השאלות האלה.

 

י. תקות ישראל    🔗

הנה אחד מגדולי חכמי ישראל בזמן הזה, אשר לו רוחב לב ונפש טהורה, בכתבו תולדות ארץ הקדושה השמיענו כדברים האלה:,,מכל העמים הקדומים אשר חלפו ועברו כענן כלה ואשר גם שמותיהם אתם נשכחו כצל עובר, יתיצב לנגד עינינו עם מהולל ונודע בגוים, נודע באשרו ומצוקותיו, ונודע עוד יותר בפעלו אשר פעל לרב אדם. אף כי העם הזה לא קורָא מבטן לכונן ממלכה גדולה ועצומה, לדכא עמים רבים בזרוע כחו, ולא יתהלל במלחמותיו העצומות, אף כי לא נשתומם על מעשיו הנפלאים בארצו, כי לא השאיר אחריו מצבות גדולות למראה אשר תגדנה חכמתו וכשרון מעשהו לדור, וגם חרבות לזכרון לא השאיר אחריו על אדמת מושבו אשר ישב בה אלף וחמש מאות שנה, בכל זאת ישאר זכרו חרות על לוח לב בני האדם. מצבת אות גדולתו היא ספר הספרים, ספרי הקודש, האור המאיר הזה אשר היה לאור עמים וגם עתה הנהו אור מאיר לתבל, חרבותיו המה בניו הנפזרים לצפון לתימן לים ומזרח אשר אחרי כל המצוקות אשר קראו לרגלם יחיו ויתאחדו ויתלכדו יחד בעבותות אשר לא תֵראינה לעין – בחבלי הרעיון והמחשבה. לא להציב לו יד בתבל הזאת שֻלח הנה אף כי הוא לא הבין זאת וישגה כפעם בפעם לחשוב ולשים כל תקותו וכבודו בטוב הארץ וממלכתו, אך קרן המלכים האחדים אשר הצליחו לעלות על מרומי הכבוד נשבר בִן־רגע, כי לא למען עשות מלוכה נִתּנה לו הארץ, כי אם למען ימצא מקום לשבת וימצא ידים להוציא תכליתו לפעולות אדם בדבר שפתים, למען ישמיע מחשבתו בלאומים ימים רבים עד אשר נפקחו עיניהם לראות מה טובה וישתאו וישתוממו למשמע אזניהם, ולמען ירים נסו על חרבות ממלכות גדולות וקברות עמים כבירים.

תכלית הרומאים היתה להרבות כבוד כח הזרוע אשר בִּן־רגע ישוב לעפר; תכלית היונים היתה חרושת מעשה להרבות פאר הגויה – מעשה הבל, אך תכלית העברים נעלה מעל העפר ויפי הטבע, תכלית אשר ראשה לשמים תגיע ובמלים מעטים השמיעוה: השכל וידוע את ה', ולהודיע כבודו בעמים זה היה משוש דרכם, לא בשם חכמת מה שלמעלה מהטבע, כי אם בשם ה' וברוח האמונה. אבן מצבתם הוא אביהם הראשון, האחד בכל העמים עובדי אלילים ועצבים ומעריצים את היצורים, אשר החל לקרוא בשם אלהים בורא ויוצר, ואחרית תעודתו הוא המשיח: הלא הוא נצחון אמונת אל אחד על אמונת אלילים. ומעת אשר כל העמים הטו אזנם לקול האמונה הזאת, מני אז חדלה הממלכה והארץ אשר בה נולדה וגדלה האמונה הזאת, אך העם הזה יחיה עוד אף כי אלה נחרבו, ויעמוד גם עתה באמונתו, אף כי גם רבים בשמה יקראו, כי על דעתו לא חלפה עוד אמונת הבל ואמונת אמת לא עוד תשלוט בכֹּל"²⁴. כדברים האלה ישמיענו החכם הזה, וכאלה נשמע עתה יום יום, אך המה כלם יחד רק ישנו וישלשו את הדברים אשר השמיעו החוזים בבשרם ישועה ונחמה לעם רצוץ ממושך וממורט אשר נתן את רשעים קברו, אשר הקריב בניו ובנותיו וכל מחמדיו על מזבח אמונתו ולא סר ממחשבתו רגע ויוסף להשמיע כבוד אלהים בארץ ויפגיע לפושעים עת חטא רבים נשא. הדעה הנשגבה הזאת הכתה שרשיה עמוק עמוק על תלמי לבב העם הזה, ותהי לו לרוח חיים להחיות נפשו במוט גויתו עת המיטו עליו צריו צרות רבות ורעות. האמונה הזאת, היא אמונת המשיח או הגאולה העתידה, היתה לאבן פנה לו בכל מחשבותיו ומעשיו, בכל דרכיו ותקותיו, אנשי הרוח בצפיתם צפו לגאולה שלמה גאולת עולמים לכל בני האדם, גם למציקיהם ומנדיהם, כי תפקחנה עיניהם לראות מישרים ואז יביטו בחן ותחנונים אל העם אשר דקרו וירמסו כטיט חוצות, ואין נצחון גדול מזה לאיש דעת לראות את אויבו שב בתשובה שלמה אליו ומשמיע כי נתעה בשוא בחשבו רעה לו וישיש לדרוש שלומו כאשר שש לבקש רעתו, ויתר העם האשר לא על כנפי רוח המחשבה הנעלה ינשא, האמין בגאולת עמו, כי יבוא גואל לו ויפדהו מידי עריצים אשר דכאו נפשו, וישלם לו כפלים באבלו, כי יבוא יום אשר יביא לו שמחה ולאויביו אנחה, הוא ירון מטוב לב ומנדיו יזעקו משבר רוח, וזאת היתה כל תקותו כי יום הגאולה יהיה גם יום נקם ושִלם לצוררי נפשו. וחלילה לנו לשים אשם נפשם על בקשם בלבם נקמה כזאת, כי בני אדם אך בני אדם המה ולא מלאכי מרום אשר לא יחושו מכאוב ופגע, ובעת אשר אויביהם דמו כל היום איך להכריתם ולאבד שמם ויבקשו תחבולות לחדש צרותם בבוקר בבוקר, ובעת אשר ראו כי כל עמלם וכספם וקנינם נתונים לבז, פרי בטנם ומחמדי לבם מוּצאים להרג לחנק ולשרפה ולכל ענויי אכזרים, היעמוד לבם בעת הזאת לברך את צורריהם תחת רדפם אותם באף ולבקש כי יאכלו מטובם בבוא עת גאולה להם? האלה אשר אהבה בפיהם ותורת חסד על לשונם ירבו הרֵע וידכאו עניים מרודים בלי עון ולא יאשמו, ואלה המרודים הנרצחים על לא חמס בכפם יפשעו אם לא יברכו בלבם את עושקיהם? ובכל זאת נמצאו אנשים רבים בעם הזה, אשר גם בעת רעה להם בקשו טוב כל האדם, ואשר חכו ליום גאולה עת יגָאל העם השסוי מיד השוסים, והשוסים ימצאו פדות לנפשם מידי יצר לבם ותאותם אשר הדיחום עשות רֶשע ותמלא הארץ דעה ושלום ומשפט.

חיי כל האדם המה תקותיו וחזיונות לבו, האיש אשר חדל מקות חדל מהיות, כאיש אשר כל טוב התבל נִתַּן לו ולא יחסר עוד כל מאומה ולא יבקש ולא יקוה, כן האיש אשר סך אלהים בעדו וידכאהו עד עפר עד כי נואש מכל תקוה המה גם שניהם לא ידעו חיים אף כי עוד לא מתו.

החיים המה הפעולות וכל פועל לא יהיה בלי תקוה, אם למצוא עושר או נחת או כבוד או להיטיב לאחרים, אך בלעדי תקוה תשבת כל פעולה ויתמו החיים, רק בזה יש יתרון לאיש מחסור מאיש אשר מרוב שובע היו לו החיים לזרא, כי בלב איש מחסור, אף כי נדכה ויוָּאש, בכל זאת תתגנב התקוה לפעמים אל לבו, כי יש לאל ידו מקרה אחד טוב להחיותו ולחזק רוחו, לא כן האיש אשר יקוץ בחיים מרוב טובה, הוא לא ימצא עוד ארוכה למחלתו כי כל תקוה ממנו רחוקה. כחיי איש ואיש כן גם חיי עם; גם עם כלו לא יחיה בלתי אם תקוה תחַיה רוחו, כל עם ועם יקוה להגדיל ארצו, להרים קרן ממלכתו, להגדיל עושר כל העם, להרבות חכמתו ודעתו וכשרון מעשהו וכהנה רבות הן התקות אשר תחַיינה רוח עם ועם ותתנה להם אחדות וחיים, חיי־עם, אך אם יעלה עם עד מרום קצו בכל אשר שאלו עיניו ולא עוד יתאוה תאוה לעשות עוד למען כל העם והארץ, אז יחלו מוסרות העם להפרד, איש ואיש יחיה ויקוה אך לנפשו, וחיי העם כלו ילכו ויצערו באין מבין עד כי יפרדו ויקרעו לקרעים, וכן עת אשר צרות תבאנה על עם, חרב ומלחמה, וישפילו גאון עוזו וישברו זרועו ואפסה כל תקוה להרים עוד את העם אל מצבו אשר היה לו, אז יחלו חיי הלאום ללכת הלוך וחסור, ואם כי איש ואיש ילך למלאכתו ולפעולת חפצו, ואיש ואיש חי בה, אך חיי העם יתמו ודור יבוא לא ידעהו עוד, כי העם מת ואבריו התפרדו ונספחו על עמים אחרים, לא כן אם עוד תקוה חיה בלב העם כלו, אז לא ימות, לא מרוב עושר ולא מרוב צרות, גם אם יאפפוהו כל התלאות אשר בידי המקרה להביא על גוי ואדם, גם אז יש כח בתקוה אחת להחיותו באחדה את לבות כל בני העם לקות ולבקש דבר אחד. עמים רבים וממלכות עצומות היו עד אובד בהשבר עליהם חק ולא יספו לקום לפני רודפיהם, ועוד יכלו ויאבדו עמים רבים בבוא עתם עת קץ, וישראל יחיה, כי רוח חיים בו. בהגרשו מארצו, בהלקח ממלכתו וחפשו מידו, בנודו לפני רודפיו לא אמר נואש, כי מקברות אבותיו, על חרבות ערי ממלכתו, על משואות ארצו צץ ופרח רעיון חדש, תקוה חדשה, יום גאולה נולד ביום מפלתו וישים את גוו כעפר אך לבו נחושה לבל ירד ולבל יפוג במלחמה הנוראה אשר התעתדה לשלוח בו כל חצי השנאה והמשטמה הרעים.

התקוה הזאת היתה לו לרוח חיים עת כי שֻׁדד באכזריות, ואם אמנם גם מראש מקדם, בעת אשר הוליכו רועהו במדבר למען רשת ארץ נושבת, בעת ההיא כבר השמיעו את התקוה הזאת כי אחרי אשר ידוד ימים רבים בגולה אז גם ,,אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה' אלהיך", ומראשית כזאת השמיעו ולא דבר חדש היתה התקוה הזאת, בכל זאת לא הכתה שרש על תלמי לבב העם, כל עוד אשר ישבו שאננים בארצם, ובטרם אשר ראו את המכה לא הבינו את הטוב הצפון ברפואת התעלה, אך בעת אשר עטרת גאותם הורמה ואויביהם הושיבום בשפל וירוום לענה אז זכרו את סם החיים אשר הנחילם רועם הראשון, ומטיפיו וחוזיו חזו בתקוה הזאת חזות הכל, חיי העם בהוה ועתיד, רפואה לכל מחץ לבותיהם, נחמה לכל מצוקות נפשותיהם ושִלומים לריב חרפתם מידי מחרפיהם. מני אז עשתה לה הדעה הזאת יד בקרב לב כל איש ישראל, איש איש חזה בה לפי מעלות רוחו, כמו בכל דעה ומחשבה, וכאשר איש איש יחזה לו את בוראו בדמות וצלם אשר יתן לו רוחו, כן בכל דעה ומחשבה, יחזה איש איש כלבו, צמאי מדע יחלו ליום תגָלה עליהם החכמה ברוב עוזה ורעבים לבשר ויין בצפיתם צפו לשלחן מלא כל טוב, והעשוקים הזועקים מזרוע העושקים חכו ליום נקמה ושנת שִלומים. ואם כי התפרדו בדעותיהם המחקרים מן הבלתי מחקרים בכל זאת היתה התקוה והאמונה הזאת לאבן פנה לכל דברי נחומים אשר הטיפו להעשוקים בצר להם.

אמנם אף כי נִתּן להתקוה הזאת את כל התוקף והעוז ונאמר בפה מלא כי היא שעמדה לאבותינו לחזק רוחם בעמים ולחיותם בהזרותם בארצות, עלינו להודות אף אם למרות רצוננו, כי לא היא לבדה היתה בכל אלה, כי אם עוד פועל גדול אשר אולי היה חזק בפעולתו עוד יותר ממנה, וכמעט נגזר אומר כי הפועל הזה נתן גם לה עוז ותעצומות, הפועל הזה היא שנאת העמים לבני ישראל. התקוה היתה הסבה הפנימית ושנאת העמים היתה התקוה החיצונית, אך על הרוב יתר כח ועוז לתקוה חיצונית על סבה פנימית ומה גם בפעולותיהן בלב המון העם. אם כי לא נכחד כי בכל עת ובכל זמן מימי הנביאים האחרונים עד היום הזה נמצאו בישראל יחידי סגולה אשר רק התקוה הזאת, הלא היא הסבה הפנימית, עוררה את רוחם לחיות ולפעול, אך על המון העם פעלה הסבה החיצונית בלי כל ספק הרבה יותר מהסבה הפנימית והחיצונית אמצה גם את הפנימית והשרישה אותה על תלמי לבב העם כלו. הן לא כל בני העם יהיו יחידי סגולה, אנשי הרוח, אשר רק ברעיון ומחשבה ימצאו כן להם, ודברי החוזה אשר אמר בשלהבת נפשו בשם ה' “חי אני אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה אמלוך עליכם” (יחזקאל כ', ל"ג ל"ד) ראינו בדור ודור אשר בעת אשר הונח כמעט לישראל אמרו מצאנו מנוחה בארץ מגורינו ויתאמצו בכל עוז להיות כבני הארץ ואולי שכחו כמעט גם את ארצם אשר לה יחלו בכליון עינים בימי הרעה, וכרגע הפכו עליהם שונאיהם לילה וידכאום ויגרשום, ואז שבו בכל לב לתקותם ולאמונתם וישאו עיניהם אל ארצם ויוסיפו לקוות.

שנאת כל העמים לבני ישראל עשתה אותם לעם נפרד בדרכיו ומעלליו, בודד במחשבותיו חזיונותיו ותקותיו, שנאת כל העמים אשר היתה עבותה וחזקה ובנויה על מוסדות סבות שונות: על אמונתם ודתם, על כי זרים היו ולא באו בעמים, על כי גדלו והצליחו בכשרון מעשיהם, אף כי נבזים נדכים ושפלים היו, על כי,,חטאת עולמים" רובצת עליהם, ויותר מכל על כי חיו ויוסיפו אומץ לשאת ולסבול על אף צורריהם אשר בקשו להשמיד כל זכר למו, ולא סרו מאמונתם ודרכיהם, השנאה הזאת אמצה לבם ביתר שאת להחזיק בדרכי אבותיהם ודתם, ועוד להוסיף עליהם משמר על משמר וגדר על גדר.

מי יודע אם לא שכחו כבר צור מחצבתם וכל תורת אלהיהם לו חיו שתים או שלש מאות שנה בשלות השקט. הן עם קשה ערף העם הזה, וזה דרך כל קשה ערף להקשות ערפו בכל מאמצי כח בעת אשר יבקשו להכביד עליו להטותו מדרכו בחזקת היד, אך אם יאירו אליו פנים וידברו אתו באהבה אז נקל לקחת אותו לעבד נאמן. וכן נראה בכל דברי ימי ישראל, כי בימי שלותם שכחו את עמם וצרותיהם וישיבו אהבה ותודה בכל לבב למטיביהם. ולא לפלא תהיה זאת בעיני כל משכיל על דבר, כי המון העם לא יתוה לו דרך על פי מערכי הלב ותורת מוריו כי אם אחרי עיניו ילך לבו, ולכן בעת אשר יגורש יברח ויחבא ובעת אשר יקרבוהו יגש ויקרב, ולכן רק בעת אשר היה לו מגור מסביב או החזיק בדתו להעלות חֵמה, וכאשר דברו שלום לו לא שם עוד לבו לזכור את אבן החפץ אשר הנחילוהו אבותיו לשמרו מכל משמר, רק את נפשו זכר והיא הלא ראתה אז מנוחה²⁵. אך העמים לא הבינו זאת וידמו כי כמשפט כל העמים יעשו גם משפטו וכאשר יעמיסו עליו צרה ומצוקה יזנח את דתו, ועל כן לא ארכו ימי שלותם, ועוד זאת כי הצליחו בכל עת מנוחה לעלות מעלה מעלה בימים מעטים עד כי הציתו אש הקנאה בלב מנדיהם, גם נתנו חתית בלב המושלים פן ירבו ויפרצו ויהיו לאדוני הארץ, לכן שבו בכל עת לדכאם ולענותם ואז שבו גם המה באין עזר בצר לצור מעוזם, לאלהי אבותיהם ותקותם, ויוסיפו לשאת ליום אחרון עיניהם.

אשר על כן נוכל לגזר אומר בצדק כי שנאת העמים וקנאתם הושיעה לישראל להחיותו בחיי עם עד היום הזה עוד הרבה יתר מדברי חוזיו ומוריו²⁶ ובזה היטיבו להם למרות חפצם ותֵהפך הקללה לברכה, כי המצות אשר עליהן נשאו צרות יקרו בעיניהם עד מאד²⁷. אמנם גם רעות רבות וצרות הביאה לישראל, לא רק צרות חולפות, צרות המענות את הגויות, אשר מדי תעבורנה תשובנה ותֵרפאנה, כי אם צרות לדורות, צרות המשחיתות קרב ולב. השנאה הזאת הולידה שנאה ותאות נקמה בלב הנדכאים, תאות הנקמה הרעה בכל התאות, אשר תמסוך רוח עועים בלב בעליה ותשחיתנו, התאוה להנקם מאויביהם הכתה שרשיה עמוק עמוק על תלמי לבב העם ותגדיל השנאה בלבם אולי עוד יותר מאשר בלב שונאיהם, כי שונאיהם בעלי הכח אשר ידם מצאה להניח כל חמתם בזעומי נפשם, שבו לפעמים מדרכם וישיבו אל לבם להביא מעשיהם במשפט, אך המה אשר אזלת ידם מעשות נקמות באויביהם הרבו להתאות תאוה, והנקמה ככל התאות הנה, רק עד אשר לא תצא לפעולות ידים תוסיף עצמה לבקש תאותה, אך במלאת ספקה ירפה כחה, גם תקוט בפניה לא לעתים רחוקות על עשתה רע ברגע באפה. ואחרי אשר קצרה יד בני ישראל הנדכאים מהוציא תאותם מהמחשבה אל הפעולה לכן גברה בלבם ביתר שאת ותועיל להותם, להרע לנפשם, כי כל נקמתם היתה בבקשם להפרד בתכלית מכל העמים, לבלתי עשות כמעשיהם גם הטובים, ואחרי כי העמים דרכו בדרכי החיים לכן בקשו להנזר מהם ולמאס בכל חפצי החיים ודרכיהם ופעולותיהם, ואחרי כי החיים היו מרים ומאררים והתבל היתה להם לבאר צרה לכן עשבו את ההוה וישימו רק אל העתיד פניהם ואל השמים עיניהם, והשנאה הזאת אשר היתה עוזרת על יד התקוה להגאל באחרית הימים לתת להם חיי לאום, היא קמה אחרי כן כמטה זדון בפעולותיה נגדה להשביתה מטהרה.

התקוה להִגָלות כאשר הטיפו נביאי העם היתה מחשבה נעלה ברה וטהורה, בה נראה החפץ העז הנטוע בלב כל איש ישר־לב להתנשא ולעלות מעלה מעלה במעלות הבינה ולהפיץ אור הדעת על פני כל הארץ כמים לים מכסים, לשפוך רוח חן ודעה על כל בשר למען יראו כבוד ה' אשר עשה אותם לדעת שמו, המחשבה הטהורה הזאת, אשר הרימה את כל האדם עָל, לישראל היא, מוריהם השמיעוה ויורוה לכל הארץ. כל חכמי העמים שמו ערפל חתולת חכמתם ויבקשו להסתיר דעתם מעין זר כי צרה עינם באחיהם להשביע גם אותם מבאר התורה והדעת, עד כי אסרו אסר על כל אלה אשר לא בסודם תבוא נפשם לבל ישלחו יד לגעת בעץ הדעת. לא כן בישראל, בו נטוע החפץ להעניק מפתו וכספו לכל רעב ומוריו בקשו לאצול מחכמתם על כל בני האדם, כל חפץ וכל ישע הנביאים והחוזים היה להיות לאור עמים, למורים נאמנים מגלי סוד. אביהם הראשון הורה דעה לעמים ורועם הראשון נתן להם תורת אמת גלויה למען יראו כל העמים חכמתם ובינתם, והחוזים הנאמנים השמיעו תשועת כל הארץ, בשרו נחמה וגאולה לכל הגוים, אשר על כן היתה התקוה להגאל כמולדת בית החפץ ללמד ולהורות אשר נתן היוצר בלבם, והחפץ הזה הוא תעודת ישראל בתבל, ואולי הגיעו כבר עד תכליתם לוּ מצאה ידם להורות, לולא חדלו נביאים וחוזים, שנאת העמים היתה בכל אלה! היא אשר המיטה רעות על גויתם היא דכאה רוחם ויחדלו חזון וחוזים מישראל ויקומו מחוקקים ומבארים תחתיהם.

 

יא. החוזים והמחוקקים    🔗

מה רחקו דרכי החוזים מדרכי המחוקקים! כרחוק התקוה להגאל מתאות הנקמה. החוזים הטיפו אומר אלוה, חזיון לבם ורוחם אשר היו טהורים ונעלים השמיעו בקהל, עינם חזתה חזות הכל, במרומי שמי החזיון הנעלה אין עם ולאום וגוי רק הכל ואחד, האדם בדמות יוצרו, בעיניהם נשתוו עמים ודורות כי עיניהם בכֹּל, מה שש לבם בראותם ימים יוצרו, ימי גאולה לכל העמים, ימי שלות השקט ובטחה כי יחדל ריב לשונות ושבתה חרב ומלחמה וכלם יחד ילכו באור ה', ומה הָמה רוחם בהשמיעם צרה לגוי ואדם גם אם לא מעמם. אבל חזיונות כאלה ובני אדם המעלה כאלה יקומו רק בעתותי שלום לארצם ועמם, איש אשר לרוחו חופש ולפיו לא הושם מחסום ועל עפעפיו לא כסתה חשכת צלמות בבית האסור ומצר, הוא רק הוא ירומם וינשא לאהוב באהבה עזה כל ברואי בצלמו, לא כן בימים הרעים, בעת אשר היה ישראל למשסה, אז חדלו החוזים האוהבים ויקומו מחוקקים ושנאה בלבם תחתיהם. מורים לא פסו מקרב בית ישראל בכל עת גם בעת אשר התעתדו למות על הורותם, אך המורים הראשונים היו מורי התבל אשר בצפיתם צפו לעת מאושרה עת תבוא פדות לכל בני האדם, והמורים בימי הרעה היו רק מורים לעמם, אשר נחמו רק אבליהם, בשרו ישועה ונחמה רק לבני אמונתם ויורום להבדל ולהפרד פרידת עולמים בתקותם מכל העמים, אמרות אל אמרות טהורות חדלו וחקי בני אדם ירשו מקומם, ויהיו להפך בתכלית מהנביאים, הנביאים אשר קמו רק בישראל הטיפו על כל העמים ויהיו למורי התבל, והמחוקקים אשר היו כמורי עם ועם, כי לכל העמים היו כהנים ומחוקקים אשר הורום כמוהם, המה הורו רק לישראל וירחיקום מעל התבל, זאת היא פעולת העת ויד המקרה, אשר ישנו פני כל, ואת אשר יכשר בעת אחת לא יצלח בעת אחרת.

אמנם אם יאמר איש כי המחוקקים שנו דרכי בני ישראל ותורתו ישגה מאד, כי המחוקקים אשר סרו מעל דרכי הנביאים בפעולתם לא סרו מעל דרכיהם ברוחם ובתכלית מעשיהם, מטרה אחת ותכלית אחת היו לנגד עיני הראשונים והאחרונים, המטרה הזאת היתה לחזק את לב ישראל באמונתו באל אחד והתכלית היתה כי על ידי ישראל יוָדע שם אל אחד בלאומים, ותמלא הארץ דעה ואז יהיה שלום לכל בני האדם ומלחמות וחרב תשבתנה מקרב הארץ. אבל המקרים הכבידו אכפם על המחוקקים לעשות לא כמעשה הנביאים.

כי תהיה מלחמה בין שני אויבים אשר ישוו בכח זרועם וחכמתם במלחמה ועל לב אחד מהמריבים תעלה מחשבה לשבת מריב, אז יש לאל ידו להוציא מחשבתו הטובה על נקלה, כי לוחמו היודע כי לו כח ועוז לערוך מלחמה לא ירבה לבקש ממנו גדולות במחיר השלום, לא כן אם האחד רפה ידים וללוחמו כח, אז נטל עליו להסתר במצודה ובחומה בצורה ולהלחם כל עוד אשר כח בו להלחם ולהנצל מיד אויבו כי אם יתרפס לפניו אז יקחנו המנצח לעבד עולם ולא יוסיף להרים ראש, ומה חפץ לו בשלום כזה אשר ישים אסורים על ידיו?

כן היתה מלחמת הדעת לישראל את כל העמים, אמונת אל אחד ואמונת אלילים לחמו בזרוע כח והנביאים אשר היו כשרי צבא מפקדי המלחמה לא יראו מדַבֵּר שלום לכל העמים אחרי אשר ישליכו איש איש אלילי כספו וזהבו, ולהבטיח לכל הארץ ימים טובים, גם לא פחדו בלבם פן יראה העם כי נביאיו יקראו שלום לכל הארץ ויתערבו בהם וילמדו ממעשיהם, אחרי כי בארצם ישבו ולהם היה כבוד ועוז כמו לכל העמים ולא נטל עליהם להתרפס לפניהם, לכן בטחו הנביאים בלבם, כי לא תרע הדעה הגדולה הזאת “אהבת כל בני האדם” לעמם ולא תדיחם מדרכם. לא כן בימי המחוקקים אשר אז היו בני ישראל עבדי מושלים ולא בידיהם היו עתותיהם, אז נטל על המחוקקים להבדילם בחזקת היד מהעמים, כי לוּ דברו גם אז שלום לכל הארץ ויתנו את היהודים לבוא בין הגוים ולהתערב במעשיהם כי אז שכחו על נקלה את אמונתם ודתם ויהיו בכל העמים עובדי עץ ואבן. ולמען אשר ימצא ישראל עוז לו להחזיק באמונתו ולמען אשר יורה לכל העמים דעת אל אחד נטל עליו להבדל מהעמים בעת הרעה למען ישוב ויפקח את עיניהם כאשר יונח לו מצרותיו, ואם כן רוח אחד היה לנביאים ולמחוקקים אף כי בדרכי מעשיהם נפרדו בתכלית.

ואמנם כן הוא, כאשר נשים לב לחקר דורות קדומים לדרכיהם ומעלות רוחם נראה כי שלשלת אחת עבותה וחזקה תמשך מימי הרועה הראשון עד הדורות האחרונים, ומאד ישגו אלה אשר ידמו, כי אמונות ותקוות אשר עתה הן כיסודות האמונה נולדו ברוב הימים, כמו התקוה להגאל והאמונה בחיי־עד, אשר לפי דבריהם נולדו בעתותי התלאות אשר עברו על הארץ, גם המפלגות לדרכיהן לא בימי הרעה נולדו, כי אם מראש ומקדם קדמתה נראה אותן לוחמות בכל תוקף ועוז, האחת הולכת קדימה לברוא חדשות והשנית אוחזת בעקב רעותה להכשילה בדרכה למען תשוב אחור. המפלגות אשר נראה עתה בעם ועם, אחרי אשר התיצבו על דרכי הדעת, היו נחוצות בישראל מעת אשר נִתּנה לו דת ותורה אשר תּוֹרֶה חכמה ודעת, המפלגות האלה אשר תפרדנה בפעולותיהן בעת אשר מקור מחשבתן ואמונתן אחד הוא, המפלגות האלה תולדנה בהכרח בכל עם ועם אשר בידו עתותיו, אשר לא רק על פי נוגשיו וכהניו יבור לו דרך בחיים.

כל עוד אשר העם נדכה תחת יד נוגש אשר יתוה לו דרך בפעולותיו ומעשיו, ילך בדרך אשר יסד לו נוגשו, לא כן בעת אשר חפשה תנתן לו לקבל עליו דת ומשפט, בעת אשר ישאלו את פיו אם יאבה או ימאן להביא צוארו בעול מוליכו, אז יֵחלקו בדעות, זה יאבה וזה ימאן, בעיני האחד יכשר הדרך הזה ובעיני האחר רק רע הוא.

כבמשפטי הממלכה כן גם במשפטי האמונה. הארץ אשר שלום בקרבה, אשר בה לא יתפרצו יושביה מפני אדוניהם ושריהם ומשפטיהם, בה לא יַרבו שומרים לפקוח עין על מעשי העם, גם לא ירבו משפטים על משפטים לשים עבותות על ידיהם לבל ירימו אותן בחזקה, איש ואיש יעשה מעשהו באין מפריע, יתאספו בעת אשר יחפצו, יעברו גבולות כאשר יעלה על לבם, יתרועעו ישירו, ידברו ישמיעו מעלות רוחם בכל רחובות באין מוחה בידם, לא כן עת אשר אנשי ריב יפיחו ארץ להרבות מדנים ולקום בפני הממשלה, אז ירבו חקים על חקים, שומרים על שומרים על כל הדרכים ועל כל גבול, ושבת החופש ותרב העבודה. כן גם במשפטי האמונה, עת אשר הדת והאמונה הכו שרשיהן על תלמי לבב העם ובאהבה וחפץ לב ישא כל העם יחד עיניו אל אלהיו הנותן לו חקים ומשפטים, אז לא נטל על המורים להרבות משפטים אשר כגדרים וסיגים יהיו לבל יפרצו באמונה כי אין קם נגדה ועל כן ינתן לכל העם לעשות כחפצו, לא כן עת אשר אויבים יקומו על הדת והאמונה אם מבית או מחוץ, או יפקידו שומרים וירבו גדר וסיג לבל יבואו בה פריצים וחללוה²⁸. ועל כן נוכל לשפוט, כי בעת אשר המורים הישרים ובעלי דעה יבקשו להרבות מנהגים ועבודות בבתי ה', כי בעת הזאת האמונה רופפה בלב העם, ובעת אשר האמונה חזקה אז יקומו המורים לבטל חקים רבים אשר ברבות הימים נשחתו ואין עוד לעם בהם חפץ, ושתי מפלגות המורים גם יחד, אלה אשר יוסיפו ואלה אשר יבטלו, בדרך אחד ילכו אף כי במעשיהם יפרדו וגם שניהם ייטיבו לעם אם אך יבינו משפט עתם ורוח בני דורם, אך אם לא יבינו זאת ויעשו להפך אז יביאו רעה רבה לעם כלו.

אך בבני ישראל נמצאו מורים רבים אשר לא הבינו זאת ויעקשו דרכיהם בפעולותיהם, מוסיפים נמצאו בעת אשר לא היה חפץ במו וגורעים בעת אשר החובה היתה להחזיק ועל כן הביאו תהפוכות ולא סדרים בדרכי כל העם, גם נמצאו מורים רבים אשר מבשרם חזו את בני דורם, המה סרו מעט מהדרך וישפיקו בחכמות נכריות ולמען הצל כבודם, לבל יֵחשבו כמפירי חק, עמלו בכל עוז להרבות אסר וגדר וסיג והמה הרעו יותר מכלם, ובהשקפה אחת קטנה על תהלוכות הדת והאמונה מראשיתה נוכח לדעת (לפי דעתי) כי המשפט הזה נאמן הנהו.

המחוקק הראשון נתן לעמו תורת אמת, תורת חיים, אשר יעשה אותה האדם וחי בה²⁹. תורת חיים היא התורה אשר תורנו לבחר דרך לפי רוחו ותכונתו, אשר לא תבקש לעשותו למלאך אלהים, לבחל בתבל וחפצי החיים, ולא תורידנו מטה להשתקע ביון התאות והחשק משחיתות רוח ונפש, התורה הזאת לאכול ולשתות ולחיות ולהיטיב לאחרים, להעניק למֻכּי הזמן מטוב אשר יראה ישבע. יאסוף איש עושר וירבה הון כחפצו אך גם מאחיו האביון בל יקפוץ ידו, זאת היא תורת חיים, ולכן כל יתר הדתות אשר ממקורה שאבו ותפָּרדנה ממנה עשו מדחה לאחד משני הקצות הרעים. האחת שמה במרום קנה להשבית את החיים וחפציהם, בהורותה רק דרך השמים, והשנית הֵרֵעה בגולה מבני האדם כל אחרית ותקוה לימים יוצרו, האחת בקשה להשמיד כל רגש הכבוד וכל חפץ מלב האדם, עד כי הורתהו כי אם יֻכּה לחי יתן את הלחי השנית למורטים, והשנית למדה כי איש זרוע לו הארץ אחרי כי אין משפט וחשבון בשאול אחרי אשר יתמו החיים, המינים והצדוקים בחרו בשני הקצות, והפרושים בחרו בדרך הישר, בעמוּד התוֶך. התורה הזאת היתה תורת חיים, ועל כן ידעה מראש כי לא כל הדורות הבאים יוכלו להתות להם דרך רק על פי דבריה, לכן השמיעה מראש כי להם לשמוע בקול השופט אשר יהיה בימים ההם, דור ודור יבקש תורה מפי שופטיו וזקניו אשר ידעו עת ומשפט, רק זאת היא תורת חיים, כי אם אמור יאמר מחוקק לתת חק ולא יעבור (דאגמא) בדרכי החיים, אז תהיה תורתו תורת מתים, כי ברבות הימים יהיו החקים כמתים אשר כל רוח אין בם, ואחרי אשר בקש לתת להם תורת חיים לכן שם לבו לרוח הדור אשר תורתו יתן בלבו לחנכו על פי דרכו, לבל ישמיעהו דברים נעלים מבינתו אשר קצר כח שכלו מבּוא עד תכונתם ויבעט בהם מחסרון דעת, ועל כן בקש לבנות בנינו על עמודים נודעים להם מאז.

בימים הראשונים בטרם השכיל העם להבין ערך אמונת אל אחד בתכלית, אשר אך זאת היתה מגמת פני המחוקק, נטל עליו להרבות מנהגים ומשפטים בעבודת ה', אל אחד נתן להם תחת האלילים הרבים, אשר הוא יהיה גם אדונם ומלכם האחד תחת סבל האדונים הרבים אשר בעלום עד הנה, והאל האחד הזה המרומם מעל כל תהלה ואֹמר, האל הזה יקבל מנחה מידם לבל יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים כאשר הסכינו³⁰, המלך האחד הזה יכין לו משכן בתוכם ואת הקרוב יבחר לו כמשרתי המלך ורואי פניו למען ידע העם כי אלהים ומלך בקרבו ולא יוסיף לבקש לו אלילים אלמים ומלכי ארץ. תורת חיים תבקש לעשות שלום בארץ לבל יקנא שבט בשבט ומשפחה במשפחה, לכן הוכרח לבקש משרתים בבית אלהים ומלך מקרב כל בית ישראל לבל תתנשא משפחה על משפחה, ועל כן הקריב אליו כל בכור למען יקרב לב כל העם אל העבודה, אחרי כי אין בית אשר אין בו כהן.

מנהג היה מדורות קדומים כי אבי המשפחה (פאטריארך) ינהל את כל המשפחה כרועה ושופט, את המנהג הזה לא הסיר ויקם להם את הנשיאים ואת ראשי המטות וראשי האבות והזקנים, להיות כמושלים בעם, אך לעבוד לה' לא בחר בהם, ואף כי בקש לעשות את כל העם לממלכת כהנים וגוי קדוש בכל זאת לא נתן את כלם לגשת לעבודת ה', כי העם לא עלה עוד במעלה נשגבה כזאת להבין את גודל הדעה דעת אל אחד והיה לו לירוא מרגע לרגע פן ישוב על עקבות אבותיו לעבוד עץ ואבן, כאשר כן היה אחרי כן. ולמען הקדיש בעיניהם יותר עבודת ה' הרחיקם למען ידעו כי לעבוד ה' דרוש קדוש מבטן, אבל איכה נדע מי הקדוש לכן יראו במי אשר בחר ה' להוציאו ראשונה לאור עולם (הבכור) הוא הנבחר. אך סדר כזה היה טוב רק לשעתו בימים הראשונים למען הקריב לבב העם לעבודת ה', אך הוא חק לא טוב ומשפט לא יחיו בו בימים הבאים. החק הזה לא טוב היה בחומר וברוח; בחומר, כי לא טוב היה לישוב המדינה, אחרי אשר בן אחד לכל אב יורם מהבית ויהיה קדוש רק לה' לבל יעבוד עבודת חול, ותשבת המלאכה, ומה גם אם בן יחיד יהיה הלא אז תבטל כל עבודת אדמתו ותשמם, ועוד זאת כי לא נכון הוא כי כל המלאכה תהיה עמוסה על שכם אחיו והוא לא יעשה כל מאומה ויקח חלקו חלק בראש, ומפאת הרוח, כי להיות נבחר לעבודת ה' ולדעת חקיו ומשפטיו נחוץ כי יחנכו את הנער על פי דרכו, ואיך יחנך האב אשר לא ידע עד מה מכל אלה את בנו על דרך התורה והתושיה? וגם הבן אשר מעודו לא הסכין ומפי אביו לא שמע התורה לא יצלח בכל עת להיות לעבד לה, וכאשר כן היה כי אך רגע הסיר המחוקק את עינו מהם מהרו כלם לעשות להם עגל מסכה, ועל כן צעד צעד אחד הלאה ויבדל את עבדי ה' מיתר העם ויבחרם משבט אחד, ולו לא נתן אחוזה בארץ ואם כן לא ישבת ממלאכתו, והמה יורו איש את בנו מימי נעוריו בדעתו כי אחוזה אין לו ורק ה' הוא נחלתו. לתת את הלוים תחת הבכורים היה מעשה נכבד ויותר קרוב אל השלמות³¹. אם אמנם כי חלוקת בני אדם למחלקות (קאסטען) היה חק רע וממנו יצאו רעות רבות לעולם, אשר על כן שגו רבים לחשוב כי בהפרידו את בני לוי מיתר אחיהם לא טוב עשה, אמנם באמת שגו עד מאד, כי חלוקת בני האדם למחלקות לא רע היא במקורה, כי בני האדם נחלקים בנפשם לפי נטות לבם ומעלות רוחם, אך הרעה היתה בחלוקה כי הרימו את המפלגה האחת לאדונים ואת המפלגה השנית עשו לעבדי עולם, ויתנו צו על בעלי המפלגה השפלה לבל יזידו ללמוד ולרדוף לדעת את ה'. לא כן בחלוקה אשר עשה המחוקק, הוא לא הרים את הלוים לעשותם לשלוי עולם, כי אם הורידם בתתו את כל הנחלה ליתר השבטים ולהם נתן רק שם אך לא טוב הארץ, ובמדה אשר הרימם בכבוד כן השפילם בעושר, ואספוק מאד אם לא נמצאו רבים בלוים אשר קנאו באחיהם היושבים לבטח על אחוזתם בעת אשר המה השתחוו לספחם אל אחת הכהונות למען ישבעו להם, ולהמפלגה השנית לא לבד כי נתנה לה רשות ללמוד את תורת ה' ולעבדהו, והרשות היתה ביד כל איש להקדיש את בנו ולהזירו מיתר אחיו רק לעבודת ה'³², כי אם המצוה היתה לשנן את התורה לבנים, ועל הלוים להורותה לעם, ואם כן אין בזה אף שמץ דבר רע ונהפוך הוא כי הוא טוב מאד נגד החק אשר כל הבכורים יהיו עובדי עבודה, ועוד זאת כי לכהנים וללוים לא נִתּנה משרה להשתרר על העם, רק הכבוד להיות מבאי בית ה', והמשפט והממשלה היו בידי השופטים והזקנים אשר לא משבט לוי, ואף כי בחק הזה היטיב לעם מהחק הראשון בכל זאת לא נתן אותו המחוקק בטרם אשר חטא העם חטאה גדולה, לבל ילינו עליו על כי לקח כבוד מבניהם, וגם בעשותו זאת אחרי אשר חטא העם ולא היה לו עוד פתחון פה, גם אז נמצאו אנשים אשר קמו נגדו (קרח ועדתו) לאמר: כלנו קדושים ובתוכנו ה'. הדעה הזאת כי כל העם קדוש נעלה במאד מאד על הדעה אשר רק הנבחרים מבטן יהיו קדושים, כי המשרה אשר תנתן ביד איש וגם אם קטנה היא תגביה לב אנוש ותתן בלבו גאוה לחשוב כי נעלה הוא על יתר בני האדם, וזאת תביאנו לתעות מדרכי יושר, כי תאחז במשפט ידו ולא במשפט, כי יבקש להטות רב אדם לחפצו ולא ביושר, לא כן אם לכל העם משפט אחד ומעלה אחת אז לא יתנשאו איש על רעהו, גם בדברים כאלה הוכיח קרח למחוקק: ומדוע תתנשאו על קהל ה'? ועל כן לקחו גם המה מחתות להקריב אל ה' למען דעת כל העם כי כעם ככהן יֵרצו לעבודת ה'. אך הוא צדק רק בדעתו ולא במעשהו, כי התעורר להשמיע דבר בטרם באה העת אשר יבינהו העם. העם לא ידע עוד את ה' וקצר כח לבו אשר הסכין באלים לאלפים להבין את האחד, ומאות שנים היו עוד דרושות עד כי תמצא הדעה מסלות בלבבו והנה זה בא לפתע פתאום להשבית שלום העם ולהפיח מדנים, ראשית כל חטאת, לכן באשמתו יאבד הוא ותרבות האנשים החטאים אשר הלכו עמו וכל העם יהיה שלום. העד הנאמן כי העם לא היה עוד ראוי לכך הוא כי קרח בעצמו אשר השמיע את הדעה הנשגבה לא הבינה, כי הסית את כל העם להקטיר קטרת, כי לוּ ירד לסוף דעת המחוקק אשר נתן להם חקים ומשפטים איך לעבוד עבודת ה' רק למען לא יזבחו עוד לשעירים, כי אז הבין, כי אך טוב להזיר את העם מעל משכן ה' ולמעט את העבודה ודי אם רק שבט אחד יהיה לה' ומן השבט הזה יבחר רק משפחה אחת, בני אהרן, לבוא אל הקודש פנימה, ואחרי אשר הוא לא אמר להם: מדוע תתנשאו על קהל ה', הן כלנו קדושים ובתוכנו ה' והוא לא יבקש ממנו עולה וקרבן וקטרת רק לב נאמן לעשות משפט וצדקה ויושר, הוא לא כן אמר כי אם הסיתם כלם לכהן לה' לכן נכשל בשגגתו, כי להסיר את הכהנים והלוים כליל עוד לא באה העת, ולעשות את כל העם לכהנים כבר עברה העת, כי כבר הגיעו למעלה יותר גבוהה מזאת.

אמנם החלוקה הזאת היתה כאבן נגף לישראל כל עת היותו על אדמתו. כל עוד אשר חי הרועה הראשון, וגם בימי יהושע והשופטים, לא לקחו בני לוי הממשלה בידם, אך אחרי כן כאשר העם נדכא ונענה מרוב אויביו אשר סביבותיו, אחזה זרוע הכהנים בממשלה וכרגע שכחו את פקודתם כי עבדים המה לאלהים וידמו כי אדונים המה לעם הארץ, ומני אז עד הימים האחרונים לשבתם על אדמתם נראה מעת עד עת המלחמה בין הכהנים והעם מחדשת פניה, הכהנים מתנשאים על עם ה' והעם מתנשא לעמתם ויקרא להם: כלנו קדושים ומדוע תתנשאו על עדת ה'? ולא רק נגד זובחי הזבח החלו אוהבי העם להלחם, כי אם נגד הזבחים, בדעתם כי כל עוד אשר תעלה מנחה לריח ניחוח לה' לא יחדל כהן וכל עוד אשר יהיו כהנים בארץ לא יחדלו מהתנשא, לכן קמו להשבית כל זבח ומנחה ולהורות את העם דעה, כי נבחר לה' לב טהור מזבח וצדקה ויושר מקטורת ונסך.

התורה אשר נתן המחוקק היתה תורת אמת, תורת חיים, אחרי אשר תורה היתה, המחוקק אשר יתן רק חקים ומשפטים הוא לא דת אמת ולא דת חיים יתן, כי החקים והמשפטים אשר ייטיבו לבני הדור אשר להם נִתּנו יהיו ככבלים להמית כל חופש לדור הבא, אך מחוקקנו נתן לנו תורה להורותה לכל העם, לשימה בפיהם, לשנן אותה לבנים למען ידברו בה בשבתם בצאתם בשכבם ובקומם, והיא לא תהיה כאבן מעמסה גם לדור אחרון אחרי כי במחשבה יסודה, אחרי כי איש איש ילמוד אותה ואיש איש יבינה כפי כח בינתו ומעלת רוחו. היא לא תשתנה, אף כי הדורות משתנים ואִתּם רוח האדם, אחרי אשר ברוח יסודה ולכן תהיה בכל עת כרוח חיים ואמת. אלהי אמת ותורת אמת נתן להם, אלהי אמת אשר רק במחשבה יסודו, אשר איש איש יחזה בו כלבו. לא באמונת אל אחד אשר נתן המחוקק לעמו עשה נפלאות, כי גם רבים עמים היו מלבד בני ישראל אשר האמינו באל אחד, אך בהסירו כל צלם ותמונה ופסל, בזה נתן אלהי אמת. התמונות והצלמים, פעולות בן אדם אשר ראשית ואחרית לו, לא יתארו את האל המרומם הנעלה מעל כל מחשבה, התמונות והצלמים אשר גבול וקצב להם לא יתארו את האל אשר מלא כל הארץ כבודו בלי גבול וקצב ומדה, התמונות והצלמים אשר נעשו בעת אחת לרוח החיים בעת ההיא יהיו בעת אחרת כצלמי מתים ולא יתארו את האלהים, הצלמים והתמונות אשר מעשה המה לא יתארו את המחשבה וימיתו את הדעת, יען כי לדעת אין גבול וקצב רק במחשבה אבל לא במעשה, דעתנו תתרומם עָל עָל ותציג לעינינו דברים אשר לא ראינום ולא שמענום וקצרה כל יד מעשות אותם ורק המחשבה תבינם, ואם כן אלה אשר התוו להם אלהיהם בתבנית הורידו אותו מהמחשבה אל המעשה, מאין סוף לקץ וגבול, מחיים אל המתים. ולהשמיע הדעה הנשגבה הזאת לדור נתן לכל העם תורה אשר תּוֹרֶה אותם דעת ומחשבה לדור ודור כרוחו וכלבו, ועל כן נראה בתורה את אשר לא נראה בדתי יתר המחוקקים, כי המחוקק יורה דרך מראש גם לדורות הבאים אשר ימאנו לכת בדרכי הדורות הראשונים. בעת אשר יוציאם מעבדות לנהלם לארץ נושבת ישמיע מראש אשר יקרה אותם אם יבגדו באלהיהם ובעונם יגורשו מארצם, כי ישוב את שבותם ושב וקבצם מכל העמים³³. הוא כונן אותם לממלכת כהנים אשר רק ה' מלכם והוא יצא ויבוא לפניהם, וימאן במלך בשר ודם אשר ישכיחם מלכות אלהים³⁴, ובכל זאת הגיד להם את משפט המלך אשר אולי יעלה על לבם לבחר להם. הוא נתן להם תורה וחקים ומשפטים ובכל זאת לא חדל מהורותם כי בימים הבאים אם יפלא מהם דבר למשפט יגשו אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם ועשו על פי הדבר אשר יגידו להם וישמרו לעשות ככל אשר יורום³⁵ והוא בעצמו הורה דרך כי דברי התורה למען ידעו הכהנים והשופטים אשר יקומו אחריו לבאר, ואם כן אלוה כזה ותורה כזאת יחיו עד עולמי עד, אחרי כי בלב העם כלו נִטעו וכל עוד אשר תשאר פליטה להעם הזה תשארנה הדעות הנעלות האלה על הארץ. אך בני דורו והבאים אחריהם לא הבינו עוד זאת, כי טפש כחלב לבם מהבין מחשבה נעלה יען כי אחרי עיניהם זנה לבם אשר לא הסכין עוד באמת וחיים, ועל כן סרו כפעם בפעם מדרכיו וארחותיו לא השכילו, ולא לבד בתועבותיהם הראשונות דבקו כי אם גם דברי מחוקקם ומשפטיו השחיתו.

כל דבר בתבל ישחת ברבות הימים וגם דעה טובה ונשגבה תהיה לרעה אם לא יבינו או לא יחפצו להבין אותה כמו, ומה גם המשרה היא תשחית כפעם בפעם לב נושאה; הראשון אשר יורם משפל המצב ויבֻחר להיות למנהל ונגיד לעם יזכור את מצבו בתחלה ולא יגבה לבו, אך בנו ובן בנו אשר נולד על ברכי הנגיד לא יזכרו עוד ולא ישיבו אל לבם כי גם המה בני העם ויחשבו בלבם כי המה הנבחרים במין האדם ולא כבשר ודם יתר בני האדם בשרם ודמם (ולפעמים ישחית גם הראשון את דרכו) וירדו בפרך באחיהם וישחיתו רחמיהם מבני עמם אשר כעבדים נחשבו בעיניהם, ומזה תצאנה צרות רבות לעם ולמלכם, מריבות ומלחמות ושפך דם ועצלות וכמוהם נגעי בני אדם יבואו עליהם, ולפעמים גם המה גם מלכם יִסָפוּ בעונו. המחוקק השכיל לראות זאת מראש ועל כן הסיר כל כבוד משפחות ויעשה את כל העם לממלכת כהנים וגוי קדוש, כלם בני מלכים בני אלהים אשר הוא מלכם, ולכלם נתן התורה למורשה לבל ירום לבב אחד מאחיו, וגם אם שום ישימו עליהם מלך דאג להם בתתו חק אשר המלך ישא על לבו ספר משנה התורה למען יזכור בכל עת כי כל העם כלם קדושים, ולא ירבה לו נשים ולא ירבה לו כסף וזהב לבלתי ירום לבבו מאחיו, כי כל אלה יעורו עיני המושל להכביד עולו על העם. ולכהנים הלוים לא נתן כל משרה, גם נחלה לא נתן להם כי אם לעבדי אלהים עשם ולא כמושלים לעם ואת המשפט נתן בידי השופטים והזקנים נבחרי העם ולא לירושת נחלה לשבט אחד או משפחה אחת כי המשפט לאלהים הוא, כי כל חפצו וכל ישעו היה לעשות אותם לעם חפשי אשר לא יעבוד מושלים רבים רק המושל האחד, הוא האלהים, והדעה הנשגבה הזאת תצלח רק בידי אנשים חפשים, כי עבדי מושלים אשר לא ידעו מה חופש המה לא יבינו מה הוא האחד, המה יחזו גם בשמים ממעל שרים ואצילים גבוה מעל גבוה כאשר הסכינו לראות בארץ, אחרי כי גם במחשבתו יחזה האדם כעין אשר יחזה בעיניו. אך לא ארכו הימים וכל אלה נעלמו מעיני העם, אשר התורה לא מצאה עוד מסלות בלבבו ואשר עוד לא בא אל המנוחה ואל הנחלה, ומלחמה היתה לו תמיד בגוים אשר סביבו, כל אלה הכבידו לבו לבל יבין תורת מורו ויזנה אחרי האלילים אשר הסכין בם ואשר היו קרובים ללבבו יותר מהאחד. כפעם בפעם קמו מושיעים אשר פדום מיד צר ובעת המנוחה שבו אל אלהי אבותיהם ואך הֻכּוּ אחור במלחמה החזיקו באלילים. הנסבות אשר הסבו את לבם אחורנית מעל אלהיהם לזנות אחרי האלילים היו שונות; באחת כי דמו כי מהם יבוא עזרם, וזאת שנית כי בקשו למצוא חן בעיני הגוים בעשותם כמוהם, או מיראתם אותם עשו זאת, כי רק בזאת נבדלו מעמי הארצות ואחרי אשר עזבו את אלהיהם קוו למצוא מנוחה. אך בכל העת ההיא היו השופטים והמושיעים מאחד שבטי ישראל, ולא עלה על לבם לכונן מלוכה, ואף כי למען הראות תודת לבו לגדעון נגש העם אליו ויאמר: משל בנו גם אתה גם בנך גם בן בנך, אך הוא נער כפיו מִקבל המנחה הזאת מידם ויאמר: לא אמשול אני בכם ולא ימשול בני בכם ה' ימשול בכם. המענה הזה היה בצדק ויושר ולרוח המחוקק, כי איש מקרב העם היה ולא נשאו לבו להתנשא על כל העם, לא כן בקחת אחד מזרע אהרן שבט המשרה בידו הוא חפץ לכונן ממשלה ולהנחילה לבניו אחריו³⁶, עלי הכהן אשר חשב את משפחתו כנבחרה מה' להתנשא על כל, כי ברבות הימים שכחו הכהנים ולא ידעו את ה' ומשפט הכהנים את העם (שמואל א' ב') ויאמרו בלבם כי להשתרר על העם בחר בם ה' ויקחו בידם הכהונה והממשלה גם יחד, אשר כזאת לא דבר המחוקק ולא עלה על לבו, ועל כן החלו להכביד אכפם על העם עד כי קם אחד מבני העם, שמואל, וינבא לבית עלי לרעה ויסופו במלחמה ואִתָּם גם ממשלתם אבדה והוא לקח שבט המשרה בידו. שמואל האיר אור חדש לדורו אשר הלך חשכים ולא נוגה התורה לו; בימי עלי היה דבר ה' יקר אין חזון נפרץ (ש"א ג') אחרי כי שפתי הכהנים לא שמרו הדעת ויטו משפט וירבו הָרֵעַ ויקם שמואל להושיע את עמו ויתן להם מורים להורותם התורה, בתים למורים הכין וילמדם והמה בני הנביאים אשר מהם תצא תורה לכל העם למען ידע כי לא החקים והמשפטים עיקר כי אם למוד התורה והאות כי הוא בעצמו עשה כמה פעמים שלא כתורה³⁷ וישמיע אחרי כן בפה מלא כי אין חפץ לה' בזבחים ומנחה (ש"א ו'). אך גם אמר בלבו לכונן המשרה ביד בניו אחריו אחרי אשר ראה כי כפעם בפעם במות השופט שב העם להכנע תחת אויביו ולבחר אלהים חדשים ואיש הישר בעיניו יעשה, ועל כן שם את שני בניו שופטים לישראל למען לא יוָתר העם בלי מורה ומנהל אחרי מותו ואחרי כי בניו לא כהנים היו לכן לא פחד פן ישתררו על העם, אך העם לא בחר בהם, וגם בניו אמרו כי שופטים המה לעד ובידם לעשות כהעולה על רוחם ויטו אחרי הבצע ויקחו שוחד ויטו משפט. אז התעורר העם בראותו כי ברעה הוא כי השופטים בני שמואל נטו אחרי הבצע ונחש מלך בני עמון התגר בם מלחמה ואין קם בפרץ להלחם בו, לכן גמרו אומר לבקש להם מלך לשפטם וללחום את מלחמותיהם. הדבר הזה היה רע מאד בעיני שמואל וידבר אתם קשות וישמיעם משפט המלך לא כתורה, כי בתורה כתוב לא ירבה לו עבדים וכסף וזהב וסוסים ומרכבות והוא אמר להם כי המלך אשר ימלוך עליהם אחרי ה' אלהיהם יקח את בניהם לעבדים וישימם במרכבתו ובפרשיו ואת בנותיהם יקח ואת צאנם וכרמיהם וזיתיהם יעשור והמה כלם יהיו לו לעבדים. אך כל אלה לא הועיל וימאנו העם לשמוע בקול שמואל ויאמרו לא כי מלך יהיה עלינו ושפטנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו. אם כי צדק שמואל בכל דרכיו, כי ידע מראש כי כן הוא משפט כל המלכים ואם הראשון יהיה צדיק ולא יעשה עול יהיה בנו עריץ וידכא את העם, אך גם העם צדק בשאלתו כי נלאה נשוא את עול האדונים הרבים אשר בעלוהו, אדונים זרים, וגם השופטים אשר שפטום אשר לא מלכים היו ולא לחמו את מלחמתם גם המה נטו אחרי הבצע, ואם כן אין טוב להם כי אם לשאת משא מלך אשר אף כי יקח לו ככל אַוַת נפשו אך תחת זאת יעצר בעם לבל יעשה איש כישר בעיניו. שאלתם נִתּנה להם, מלך ממשפחה הצעירה בישראל לבל ירום לבו נתן להם שמואל ויזהירם לבל ישכחו את ה' ויזכר להם חסדיו עמהם כי גם בלי מלך עזרם פעמים רבות, ואם ימרו בו אז גם המלך לא יועיל להם אף כי אחרי ה' הוא. המלך הראשון נלחום נלחם באויבי ישראל ויכול להם, אך לא די היה למלך להראות כח זרועו במלחמה כי אם נחוץ היה לנסותו הילך בדרכי ה' לשמור מצותיו, ועל כן צוהו שמואל כי ילך להלחם בעמלק, אשר צוה המחוקק להכרית שמו מקרב הארץ, ובנסיון הראשון לא עמד, כי נכשל וישגה וימָאס ממלוך עוד.

ככל המושלים היה גם שאול; גם הוא חשב כי עבודת ה' היא במעשה, בעולה וזבח וקרבן ומנחה ולא בשמור תורת ה', וככל מושל בקש להרבות עולה ומנחה לה', כי זה דרך כל המושלים לבקש ולהתחשב כעובדי ה' למען יעריצם העם כי יחשוב כי אהובים המה לאלהים בהרבותם זבח, ולמען הראות להם את גדולתם כי ידם תמצא להביא מנחה הרבה. שתי פעמים נסהו שמואל לדעת היצלח למלוכה לרוח התורה והמחוקק אשר צוה לבל ירום לבבו מאחיו ולבל ישלח יד במשרה אחרת רק כי ילחם את מלחמתם ושפטם. הן הוא הסיר את בית עלי יען כי שחתו דרכם, כי בעת אשר כהנים היו ולהם היה רק לדעת משפט הכהנים לזבוח זבח ולעבוד את ה' שלחו ידם גם במשרה למשול על ישראל ויבקשו לאַחד בידם את הכהונה ואת הממשלה למורת רוח המחוקק אשר בקש כי הממשלה תהיה ביד אחר, ביד יהושע, ולא בידי הכהן, לבל תמצא ידם לדכא את העם, אשר על כן הסירם שמואל ויבחר בשאול, באחד מבני העם ולא מהכהנים למען הפריד בין משרת הכהן ובין משרת המושל ועל כן נסהו לראות אם ימשול ברוחו. אך הוא שגה בשתי הפעמים ברצותו להקריב קרבן, ויהי להפך מבני עלי, המה בהיותם כהנים בקשו גם מלוכה והוא בהיותו מלך בקש גם כהונה. בפעם הראשונה לא חכה למועד אשר אמר שמואל ויקח העולה והשלמים להעלות לה' ובבוא שמואל ובראותו מעשהו השמיעהו כרגע כי ממלכתו לא תכון בידו אחרי כי לא שמר את פי ה', ובפעם השנית צֻוה על פי התורה להכרית שם וזכר מעמלק ולא לשלול שלל להקריב קרבן והוא לא כן עשה, ובזה הראה כי לא יצלח לשופט על ישראל אחרי כי לא ידע משפט התורה. הן בצות אותו ה' להחרים את הצאן והבקר הלא זאת חפצו ולא בזבח, כי אחת היא לאל אם יגיר את הצאן והבקר לפי חרב או ישרפם כליל על המזבח אך אם ישמע בקולו, אך הוא לא הבין את זאת ועוד כאשר הוכיחהו שמואל על שגגתו לא מהר להודות כי שגה כי אם טפל האשם על העם (ככל המושלים אשר אם ישכילו במעשם יתפארו וישכחו את העם אשר על ידו עשו מעשיהם וכאשר ישגו יטפלו החטאת על העם), בפעם הראשונה אמר כי ראיתי כי נפץ העם מעלי, ובפעם השנית הצטדק ויאמר: אשר חמל העם על מיטב הצאן והבקר… אשר שמעתי בקול ה' ויקח העם מהשלל. במענה פיו הראה כי לא יצלח להיות למושל, הן העם בחר בו כי יעצר בעד העם ועליו לצות עליהם את אשר יעשון ואיך יצטדק בטפלו חטאת על העם? עליו היה ליסר את העם מעשות מעשה אשר לא כן והוא לא כן עשה לכן לא הצליח למלוכה. בפעם הראשונה נשמע מפי שמואל המוסר הנעלה אשר השמיעו אחריו כל חוזי אל כפעם בפעם: החפץ לה' בעולות וזבחים כשמוע בקול ה', הנה שמוע מזבח טוב להקשיב מחלב אילים. ושאול לא כן דמה בלבבו כי אם לזבוח זבח היה כל חפצו כי עוד לא נקה מחטאת תרפים כאשר יעיד עליו סופו כי שאל באובות לקסם קסם, על כן שם שמואל פניו לבקש לו מושל אחר מאחרי הצאן, איש אשר לא יבקש יותר מאשר נִתּנה לו, אשר יזכור מצבו ולא יבקש גם כהונה, וימצא איש כלבבו את דוד אשר לו יאתה המשרה כי אמיץ לב היה בגבורים, גם היה שפל בעיניו, ותקוה נשקפה כי ייטיב את דרכו אחרי אשר ראה כי ההולך לפניו כשל נפל בשגגתו. ולא שגה שמואל ברואה כי רועה נאמן היה דוד לעמו, הוא העלם עָל ויתן להם כבוד ועוז וַיַדְבֵּר אויביהם תחת רגליהם ויעש טוב וישר, וכל האומר דוד חטא בדבר בת שבע אינו אלא טועה, כי לא דוד חטא כי אם המלך, המשרה עִוְרָה גם את עיניו, כאשר תעַוֵר עיני כל בעל משרה, אף כי טהר עינים היה, ודי היה כי שמע מוסר תוכחתו מפי הנביא המוכיח אותו חטאתו על פניו ויקבל מוסר ויודה וינחם על הרעה אשר לא רבים כמהו יעשו, ובכל עת שמע מוסר ולא התקצף ויבקש להיטיב דרכו, לא כשלמה בנו אשר בקש להרוג את ירבעם על כי הוכיחהו³⁸, והעד היותר נאמן על יושר דרכו הוא כי שמו היה בפי העם למופת ויזכרו בכל עת חסדי דוד. אך גם הוא לא הבין אל רוח התורה ויחשוב בלבו כי אך בזבח ומנחה יבחר ה' וגם הוא הרבה עולה וזבחים ויבקש לבנות בית לה'…

כל עוד אשר היה משכן ה' באהל ידע העם כי בתוכם ה' כלם קדושים וקרובים אליו, ויבן כי אין חפץ לה' באוצרות זהב וארמנות תפארה וזבח ומנחה, כי הוא מרומים ישכון ואיזה בית יבנו לשמו אשר את דכא ושפל רוח ישכון? אך כל עוד אשר לא יבנה בית לה' ידע המלך בלבבו כי ממלכתו לא תכון בידו ולא תמצא ידו למשול ממשל רב בכבוד והדר, כי איכה יבנה לו ארמונות, הוא אשר ימלוך אחר ה', עת אשר המלך הגדול המולך גם עליו ישכון בתוך היריעה? ואיכה תמצא ידו להראות לכל כי כביר מצאה ידו להביא מנחה לה' אם הוא ביריעה קטנה ולא יכיל את כל הזבח הרב אשר יאמר לזבוח? ואיכה יאמר להכין מלוכה במקום באחד בבית אחד אם המלך הגדול לא בחר לו מקום לשבת כי אם הולך הוא ביריעה ממקום למקום? לכן יעץ לבנות בית לה' בעיר ירושלים עיר המלוכה והוא בונה הבית יהיה גם לאבי בית המלכים כי יזכרהו העם גם בדור אחרון, כי הוא בנה הבית והוא יהיה המוציא והמביא בתוך הבית, וימלוך אחר ה'! ואם יאמר העם להרים ידו במלך ישען המלך בבית ה', והמורד לא ימצא ישועתה בה' אחרי כי בביתו המלך אוה לשבת. הנביא אשר בלי ספק הבין זאת אך ידע כי אין בידו להפיר עצתו, בקש להרחיק את יום בנין הבית ויסרהו מעשות זאת יען כי דמים רבים שפך והוא שמע בקול הנביא ויעזוב את המלאכה הזאת לבנו אחריו, כי אחת היתה לו אם הוא או בנו יעשה זאת אחרי כי חפצו יצא לפעולת אדם. גם בבית המלך הזה אשר אף כי היה מושל ביראת אלהים ואשר היה נקלה בעיניו ולא שכח כי מאחרי הצאן הביאו לרעות בעם ישראל ואשר עשה כל ימיו משפט וצדקה, גם בביתו נראה את משפט המלך לכל משפטיו כאשר נבא שמואל מראש; בניו השחיתו את דרכם, האחד (אמנון) עשה זמה ותועבה, השני (אבשלום) הרג את אחיו וירם יד באביו, השלישי (אדוניהו) הרים יד בממלכה ויבקש לשים כתר מלכות בראשו מבלי שאול פי אביו, והרביעי (שלמה) אשר ירש את הכתר הֵרע מכלם, הוא סר מכל מצות התורה, הרבה לו נשים, הרבה לו עבדים וכסף וזהב הרבה לו, ויכבד עולו מאד על העם למען מצוא תאותו, ויבנה במות לאלילי העמים ויסך להם נסך ויחלק לב העם בגאונו ויערער יסודי ממלכת ישראל ויחריב את ארצו בטרם התחזקה, הוא ולא נבוכדנצר החריב את ארצו וידכא את עמו, כי מעת אשר עלה לשבת על הכסא סר מאחרי תורת ה' ויעש את ההפך מאשר בקש המחוקק לטעת על תלמי לבב העם. כל חפץ המחוקק היה לתת את התורה בלב העם, במחשבתם יעריצו את אלהיהם ולא בפועל ידים, והוא הסיר את המחשבה ויביא את המעשה תחתיה, ככל עובדי עץ ואבן אשר אך למראה עיניהם ולא למחשבת לבם יעבודו. הוא הרבה פאר והדר לבית ה' ולביתו ויכבד עולו מאד על עמו להכין כל אלה, למען יעלה אלף עולות ביום אחד ויראה כבוד עשרו וכח ידו למשול ממשל רב. מטרת המחוקק היתה לעשות את ישראל לעם חפשי לבל יהיו עבדים, לא לאלילים ולא לבני אדם, אשר על כן הסיר כבוד משפחות ויַשוה את כלם בכבוד ואת התורה נתן למורשה לקהלת יעקב לבל תתנשא משפחה על משפחה, והוא עשה שרים ואצילים ורודים בעם וישימם לעבדי עבדים וייסר אותם בשוטים (כעדות בנו רחבעם) ומי יודע אם לא הסתיר גם את התורה מעיני העם לבל יהגו בה פן ידעו משפט המלך ויראו כי סר מעל תורת ה', אשר על כן נסתרה התורה מעיני העם עד הימים האחרונים לשבתם על אדמתם, רק בעת אשר נשבר כח המלכים וקירות בית ה' החלו להתמוטט אז מצאו את הספר בבית ה'. תכלית המחוקק היתה להבדיל את ישראל מיתר העמים עדי יגדל ויעשה חיל ואז יראו כל העמים כי שם ה' נקרא עליו ויראו מפניו, ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה ויבקשו לצאת בעקבותיו, ועל כן היה לו להלחם כל עוד אשר לא נודע כחו וגדולתו בעמים, לבלתי הניח כלי המלחמה מיד פן בדרשו שלומם יזנה לבו אחריהם ויהיה כמוהם. שלמה הפך את הדעה הזאת משרש, שלום קרא לכל העמים ולעמו – עבדות! שלום כל העמים דרש ועל כן התחתן בהם למען ירבה לו אוהבים במלכים, ועל כן בנה במות לאליליהם למען יאירו פנים אליו ויהיו שלמים אתו בראותם כי גם הוא כמוהם אל אליליהם ידרוש, הן לא נאמין כי המלך החכם הזה התוכח את נשיו על דבר אלהים והנה נצחוהו ותראינה לו כי אליליהן אלהים המה והוא נוכח לדעת כי כח בידם להושיע, אשר על כן נתן גם להם חלקם בזבח ומנחה, כי אם בדרכי המלכים אחז אשר יבקשו למו אוהבים ורעים וכבוד בדרך הזה, בקחתם בנות מלכים אחרים לנשים ובלכתם בדרכם ויעבדו לאלהיהם; וגם הוא חפץ להראות כי כאשר לא צר לבו מהכיל אהבת אלף נשים כן לא יצר מהכיל יראת אלהים רבים למען יהיה לשם ולכבוד בקרב הארץ. וכל העמים אשר שמעו התפלאו על רוב חכמתו ועשרו אשר בעמל עמו ובזעת כפיהם קנה לו, כי לא לעמו כי אם לעמים אחרים נשא עיניו, ועל כן לא שכח בתפלתו גם את הנכרי אשר יבוא להתפלל בביתו, כי כל חפצו היה לא רק לבנות הבית לעמו כי אם גם לקרוא לכל העמים כי יבואו ויאכלו מזבחו, וגם חפצו בידו הצליח, כי באו נכרים ביתו, לא להעלות עולה וכליל לאלהיו כי אם להקריב לטבח עם ה' בתוך ביתו. זה היה פרי ממלכתו³⁹ וזאת היתה שִלומים לעם אשר עבר על מצות מחוקקו לבקש לו מלך! המלך הזה הראה להם חכמת מחוקקם אשר דאג להם בתתו חקים ומשפטים לשים אסורים על יד המלך ואשר אמר: שום תשים עליך מלך, לא כי תפול המלוכה לנחלה לבן מלך, ומוסר הנביא שמואל, כי שלמה הרע לעשות גם מאשר אמר שמואל ומאשר חשב המחוקק.

אם אמנם זכר עוד העם חסדי דוד הנאמנים, ואולי עִורו עיניו גם כל העושר והתכונה והכבוד אשר לשלמה, בכל זאת נלאו נשוא עול סבלו ויחכו ליום אשר יגאלו מידו ויפקדו עונו על בנו, ובמות שלמה מֵאן להביא צוארו בעול רחבעם בלתי אם ישפיל גאותו ויבטיח להם להקל מהעול אשר הקשה שלמה עליו. אך הוא היה מלך בן מלך בן בנו של מלך, ולאנשים כאלה נקל להשחית את כל המלוכה מתת לעם אף מעט מחפצו. בדור השלישי למלך הנה נראה את אשר נראה כפעם בפעם בכל העמים והארצות, כי יֵחלק לב המלך והעם, תחת אשר תעודתו היא לעשות משפט ביניהם יעשה בהם משפטים, ותחת ללחום את מלחמתם ילחם בהם והמה בו, ויתפרץ העם ויסיר מסבל שכמו, ולולא היה בית ה' אשר בנה שלמה ביהודה ובנימין כי אז בלי ספק בחלו בו גם המה. אך הבית אשר בנה המלך לה' נתן ניר לדוד עד עולם, בני יהודה ובנימין דבקו בבית ה' ובמלכם אשר ימלוך אחרי ה' ויתר העם יצא לחפשי.

אמנם בדבר הזה נראה כי אין רע מחלט בתבל, הבית אשר בנה שלמה למען כונן ממלכתו ביד בניו ולמען יהיה כמושל אחרי ה' אשר רק מפיהו יבקשו משפט ואיש לא ידע ולא יבקש עוד את התורה ולא יזכור עוד את אלהיו כי אם את מלכו אשר ימלוך אחרי ה', הבית הזה אשר הרבה עמל ותלאה לעם ולא לרוח המחוקק נבנה, הבית הזה היה כבית מקלט לאמונת ישראל בימים הבאים.

ירבעם בן נבט איש גבור חיל אשר שמהו שלמה לפקיד לכל סבל בית יוסף ואשר הרים ידו במלך ויבקש להרגו ויברח מצרימה, אותו שם אחיה השלוני למלך אחרי שלמה ובמותו שלחו העם אחריו וישימוהו למלך עליהם. במדה כנגד מדה שֻלם לשלמה על עונו, הוא עבר על מצות ה' ויקח את בת פרעה למען ירבה לו אוהבים במלכים ומבית פרעה קם שטן לו פעמים; הדד האדומי ברח מצרימה ויהי אחרי כן לשטן לשלמה, וגם ירבעם ברח מצרימה ומשם שב לקרוע הממלכה מעל בנו. ירבעם היה איש טהר־לב, זאת יעידו עליו הנביאים אחיה השלוני אשר שמהו למלך ושמעיה איש האלהים אשר לא נתן את רחבעם להלחם בו באמרו כי מאת ה' נהיה הדבר הזה, ומה גם אהבת העם אליו ובטחונו בו, ובלי כל ספק מאס ירבעם בתועבות שלמה ודרכיו ועל כן מצא חן בעיני ה' והעם, ובלי כל ספק בקש להוציא את העם מתחת סבלות המלך כי הוא היה ראש המדברים באזני רחבעם לבקש כי יקלו מעולו. אך כאשר נתנה המשרה על שכמו סר גם הוא מדרכו מיראתו פן ישובו העם אל אדוניהם בירושלים בראותם כבודו בבית ה' אשר בנו אבותיו ועל כן הוכרח לשים את העגלים תחת בית ה'. הוא לא בחר באלילי העמים כי אם באלהי ישראל ועל כן קרא לעגלים אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים, ויבטל את כבוד המשפחות בקחתו את הכהונה משבט לוי ויעש מקצות העם כהני במות כל החפץ ימלא ידו, כאשר בקש גם קרח לעשות באמרו כלנו קדושים ובתוכנו ה', ואולי היתה כונתו טובה כי בקש להשיב עבודת ה' אל כל ישראל לא רק על פי המלך יצאו ויבואו, אך מעשיו היו רעים מאד. אחרי כי קצרה ידו מהשיב את ישראל למצבו הראשון עת אשר ה' היה בקרבו באהל ויצא ויבוא אתו, אחרי כי כבר הסכין העם לחשוב את ה' יושב בתוך בית בנוי לשמו, לכן עשה גם הוא בתים לו וזה היה לפח ולמוקש לישראל עד גלותו מעל אדמתו, כי זנה אחרי האלילים וישכח את צורו וגואלו מארץ מצרים. לשוא קראו הנביאים להתועים להשיבם מדרכם, לשוא עשו אותות ומופתים לעיניהם, לשוא אחזו גם בחרב נוקמת להרוג ולהשמיד את הכהנים, כל אלה לא הועילו כי כל העם כלו סג יחדו ולא עצרה כח הזרוע להשיבם מדרכם עד אשר נמקו בעונם ויגלו מעל אדמתם.

בית המקדש אשר בנה שלמה, אשר בראשיתו לא היטיב לעם ישראל ואולי גם הרע בתתו למלך עוז וכח הרבה יותר מאשר בקש המחוקק ומאשר טוב היה לעם, וגם בגללו נפרדו בני יעקב לשתי ממלכות, ובעבורו סרו בני ישראל מאחרי ה' לעשות להם עגלים, הבית הזה היה אחרי כן למגדל עוז לאמונת ישראל ולרוח העם. אם אמנם לא היטיבו מלכי יהודה את דרכיהם ממלכי ישראל ועם יהודה מעם ישראל, וכמעט נראה זאת מדברי כותב ספר מלכים, אשר אף כי בקש להגדיל כבוד בית דוד, אך בכל זאת היה שופט נאמן אשר לא נשא פני אוהביו ולא חלל כבוד שונאיו, מדברי הכותב הזה נראה כמעט כי מלכי ישראל לא שחתו דרכם ממלכי יהודה. חטאת רוב מלכי ישראל היו העגלים וחטאת רוב מלכי יהודה היו הבמות; מימי שלמה עד חזקיהו לא סרו הבמות מיהודה ומימי רחבעם עשה יהודה הרע בעיני ה' ויקנאו אותו מכל אשר עשו אבותם בחטאתם אשר חטאו, ויבנו גם המה להם במות ומצבות ואשרים על כל גבעה גבוהה ותחת כל עץ רענן וגם קדש היה בארץ (מ"א י"ד כ"ב־כ"ד), וגם הישרים במלכי יהודה כאסא, יהושפט, עזריהו, יואש ויותם, אשר הכותב ירבה להלל יראתם את ה', גם המה לא הסירו את הבמות עד אשר בא חזקיהו ויבער אחריהם ויסר את נחש הנחשת אשר עשה משה ואשר כל העם היו מזבחים ומקטרים לו, ועל יתר מלכי יהודה יאמר הכותב בפה מלא כי הלכו בדרכי מלכי ישראל, ולהפך נמצאו רבים במלכי ישראל אשר עשו הישר בעיני ה' כמו יהורם בן־אחאב אשר הסיר את מצבות הבעל ויהוא אשר הרג כל כהני הבעל ויהרס את כל מצבות הבעל, והושע בן אלה אשר לא עשה הרע ככל מלכי ישראל, ועוד נמצאו רבים כמוהם אשר כל חטאתם היו רק העגלים, ובמה יצדקו המזבחים בבמות מהמקטרים לעגלים? וגם נראה כי במדה אשר הרבו הנביאים להוכיח על חטאת העגלים בישראל כן לא כבדה מחטאת הבמות אשר בה נוקשו ונלכדו גם הצדיקים במלכי יהודה, ואם כן שוו בצדקתם למלכי יהודה הצדיקים אשר עשו הישר רק כי הבמות לא סרו. אך לא זאת בלבד כי אם עוד דבר נפלא יגלה לעינינו בהעמיקנו להתבונן בספר מלכים, כי ביהודה היה דבר ה' יקר, אין חזון נפרץ, ולהפך בארץ ישראל רבו הנביאים ובני הנביאים. גם בימי שלמה לא נראה עוד נביא ומוכיח במישור למלך על מעשיו הרעים כאשר היה בימי דוד, וכאשר עשה שלמה הרע בעיני ה' ויגזר עליו לקרוע את הממלכה מיד בנו לא ערב הנביא אחיה השלוני להשמיע הדבר באזני שלמה, כי אם אל ירבעם דבר כזאת, ולבד מדברי שמעיה איש האלהים אשר אמר לרחבעם בשם ה' לבל ילחם בישראל אין עוד נביא ביהודה ומגיד למלך ולעם חטאתם על פניהם אף כי הרבו הרע. לא כן בישראל, שמה קמו נביאים כפעם בפעם, גם בימי המלכים אשר התעיבו דרכיהם עד מאד נבאו הנביאים ובני הנביאים באזני המלכים, וגם אחאב נכנע מפני דברי הנביא, ויואש מלך ישראל אשר עשה הרע בעיני ה' בכה על פני אלישע ויאמר אבי אבי רכב ישראל ופרשיו, ועוד זאת כי בני הנביאים רבו ויעצמו בישראל עד כי צר המקום מהכיל אותם (מ"ב ו'), והנביאים משחו את המלכים. כל אלה יעידו כי לא השחיתו בני ישראל את דרכם מכל וכל ורק בחטאת ירבעם דבקו ולא עזבוה, בעגלים אשר לא כאלילים כי אם כצלמי זכרון לאלים אשר הוציאם מארץ מצרים, ובעת אשר עבדו את העגלים חשבו בלבם כי יעבדו אלהי אבותיהם⁴⁰, ואם לא היטיבו מעלליהם מבני יהודה אך גם לא השחיתו דרכם מהם, ובכל זאת הלכו מדחי אל דחי עד כי גלו מעל אדמתם ויאבד כל זכר למו. לא כן ביהודה אף כי גם המה זנו אחרי האלילים ויעשו כל תועבה בכל זאת נשארו על אדמתם עוד ימים רבים וגם כאשר הלכו בגולה לא אבדו ואמונתם התחזקה עוד בידיהם, ובצדק נגזר אומר כי בית המקדש עשה זאת יען כי הוא היה כעמוד ברזל אשר האמונה נשענה עליו. בבית ישראל היו העגלים עיקר והאמונה בה' טפלה להם וגם עת אשר הצליח בידי הנביאים להשיבם מדרכם הרעה גם אז אזלת ידם מהעלות ארוכה שלמה להם יען כי בתי העגלים היו לאבן פנה לממלכתם ואמונתם, ולא נמצא בית לה' אשר יבואו בו לשוב אל אלהיהם בתשובה שלמה, לא כן בבית יהודה שם היה בית ה' עיקר והבמות היו טפלות לו, ועל כן בעזבם רגע את הבעלים היה לאל ידם לשוב בלבב שלם לאלהי אבותם, ואם כן היה בית ה' אשר בתחלה היה כצור מכשול לחלק את לב העם ולהביא עליו קללה אחרי כן לצור מעוזם ולמסתור ליתר הפליטה, כי המון העם לא יוכל לבור לו דרך רק על פי רעיון לבו ולא על המחשבה לבדה יחיה, כי דרוש לו מראה עין למען יראה ואז ידע במה יחזיק וישען, והבית הזה היה למראה עיניהם, בו בטחו וישענו וגם אחרי גנוב רצוח ונאוף והשבע לשקר וקטר לבעל והלוך אחרי אלהים אחרים באו ועמדו בבית ה' ויאמרו נצלנו נצלנו (ירמיה ז') – ועל כן היה הבית הזה להם לישועה לבל יאמרו אבדה על תקוה ותוחלת.

הבית הזה היה לאבן פנה לכל העם ולמחסה ומשגב למלכים לעשות שלום ביניהם ובין העם ולחזק לבם במלחמה, כי הוא היה מחמד לבם ומחמל נפשם וכל כבודם שמו בו, ואף כי הכהנים סרו מעל ה' ויורו ללא תורה וללא אלהי אמת ימים רבים, בכל זאת נקל היה לעם לשוב בתשובה שלמה אל אלהי אבותיהם כאשר בא החפץ הזה בלבם, כי הבית היה קדוש לה'.

הנביאים הרבים ביהודה קמו שנים לא רבות לפני גלות ישראל מעל אדמתו ואחרי כן רבו ויעצמו, ונקל היה אז להם למצוא אזנים קשובות בבית יהודה אחרי אשר ראו משובת ישראל וענשו. וריב היה לנביאים עם הכהנים ותופשי התורה אשר לא ידעו את ה' ויתעו את העם בשקריהם בדברם דבר בשם ה' והוא לא צוה. הנביאים בימי חזקיה ואחריו עד גלות יהודה לא רק את הכהנים רבו ריבם כי אם גם את הזבחים ומנחה אשר הרבו הכהנים לבקש מאת העם למען ירדו בהם, ישעיה מיכה עמוס וירמיה וגם יחזקאל בקשו בכל עוז מדברותיהם להסיר לב העם מאחרי הקרבנות בדעתם כי כל עוד אשר תהיה נפש העם קשורה בקרבן ומנחה לא ינקו מעבודת האלילים ולא ינצלו מעול הכהנים, ועל כן קראו בראש כל חוצות כי אין חפץ לה' בזבח ומנחה, כי ה' לא צוה בהעלותו אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח, כי קטרת תועבה היא לו, רק צדק ומשפט ואהבת ה' הורו לעם כחפץ המחוקק.

את כבוד בית ה' לא חללו, אחרי כי היה למשגב עוז לכל העם, רק נתנו לו תעודה אחרת, לא להקריב בו עולה ומנחה רבה, כי אם הר בית ה' יהיה נכון בראש ההרים ונשא מגבעות ונהרו אליו עמים רבים למען ילכו בדרכיו, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים. בתורה ודבר ה' בקשו להעלות ארוכה ומרפא לשבר בת עמם. בתורה אשר היא כל אמונתם ועבודתם בה בקשו להחזיק ידים רפות, ועל כן הרבו להוכיח וליסר אותם על עזבם התורה הרבה יתר מאשר יסרום והוכיחום על כל חטא⁴¹, ובראותם כי ישראל גלה מעל אדמתו ואין זכר לו עוד ובראותם כי גם אשיות ממלכת יהודה החלו להתמוטט וייראו מפני יום עברות עת כי יעלה השודד גם על ארץ יהודה, לכן נבאוּ לימים יוצרו למען הביא תקוה בלב העם בטרם בוא הרעה ולמען חזק לבם בתורתם ואמונתם בה' ובצדק ומשפט, אשר רק בהם הכח לגאול את העם מיד נוגשיהם, ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה ועוזבי ה' יכלו. הנביאים אשר ראו מראש כי לא יארכו הימים ואבדה ממלכה וארץ מיהודה שמו לבם לטעת את המחשבה והתורה בלב העם, כי היא לא תאבד גם באבדן הממלכה, היא לא תחרב גם אם הארץ ובית ה' חרוב יחרבו. אך לא על נקלה הצליחו להביא את התורה והמחשבה בלב העם, העם אשר בעיניו יקר בכל עת מראה עינים מֵהלך־נפש לא הבין תורת מוריו אלה ולא שעה אליהם ולהפך תורת המורים אשר הורום למראה עיניהם מצאו מסלות בלבבם ביתר כח ועוז. ומני אז נראה מלחמה גדולה ונוראה בין שתי המפלגות בישראל, האחת (מפלגת הכהנים) נבאה לשלום ותשלה את העם לאמר כי שלום יהיה לו וחרב לא תעבור בארצו, והשניה (הנביאים) בשרה רע ויום עברות ותהגה אך נכאים, האחת אחזה בחרב לצאת למלחמה על אויבי הארץ אשר באו להלחם אתה, והשנית רִפּתה את ידי העם לבל יצאו במלחמה ולא יגינו על ארצם, ובראותנו מעשי הנביאים נתפלא רגע לראות כי כבוגדים לעמם וארץ מולדתם דברו בכל עת. בבוא סנחריב לצור על ירושלים יסר ישעיהו את השרים על כי בצרו החומה ויעשו תעלות להגין על העיר, וירמיה קרא כל היום בקול גדול לבל ילחמו את הכשדים כי לא יצליחו וירפה את ידי אנשי המלחמה, כמו נבוכדנצר הסיתו בעמו להומם ולאבדם, ולהפך הכהנים ונביאי השקר אמצו רוח העם לצאת למלחמה ולהציל כבוד עמם וארצם ובית ה'. ואם במשפט כל העמים נשפוט את ישראל אז נגזר אומר כי הנביאים אשר נבאו בשם ה' היו בוגדים לעמם ולארצם וממלכתם, אמנם אם נשים לב לשפוט את ישראל על פי דרכו אז נראה כי הנביאים נתנו בדבריהם רוח חיים בלב העם עד היום הזה לבל ימות לנצח גם אם כל תלאות התבל ופגעי המקרים יבואו כתומם עליו, גם אז יחיה ויעשה חיל כי רוח חיים אשר אזלת יד איש מהמיתו.

הנביאים אשר ידעו והבינו כי לא לעולם חוסן וכי לא טובה ממשלת ישראל מממשלת יתר העמים הקטנים אשר היו עדי אובד בעת ההיא וייראו לעמם פן בגלותם מעל אדמתם ישכחו גם שם אלהיהם אחרי כי על תורתו פשעו גם בהיותם בארצם, לכן שמו כל מעינם לפקוח עיניהם כי לא רק בארץ וממלכה חייהם תלויים כי אם באלהיהם ותורתו, כי עיני ה' משוטטות בכל ובכל מקום אשר יזכירו שמו ימָצא להם בהדרשו, ועל כן החלו להרגיל את העם לאט לאט לחכות לימי רעה לבל יבואו עליו פתאום ויבהלוהו, ועוד זאת כי הכהנים ונביאי השקר שחתו את רוח העם עד לבלי מרפא, לכן ראו הנביאים כי אין טוב בישראל להשיבו מדרכו בלתי אם יוָסר על מעלו או אז ישוב אל אלהי אבותיו וידרשהו, ועל כן רפּו את ידי העם מעשות מלחמה כי לוּ גברה יד הכהנים ונביאי האלילים במלחמה כי אז היו למושלים עד עולם, אך גם בעת אשר נבאו לחרב ומלחמה לא חדלו מבשר בשורות טובות לימים יבואו לעת תשוב ותִכּונן ממשלה חדשה על אשיות התורה והאמונה הטהורה.

אמנם בכל זאת לא שב העם אל אלהיו בכל לב, כי אף אם בימי מלך אחד (חזקיה) נראה כי רוח דעת ויראת אלהים היה שפוך על העם ויחלו לדרוש בה' ובתורתו גם הגו בחכמה ודעת ויעתיקו דברי חכמיהם הראשונים (משלי שלמה העתיקו אנשי חזקיהו ובלי כל ספק הרבו עוד חכמה ודעת), בכל זאת מעדו כרגע אשוריהם בימי בנו מנשה, ומהעת ההיא ירדו גם בני יהודה מטה מטה עד לבלי מרפא. בימים ההם נראה את המלחמה בין שתי המפלגות בישראל מתלקחת ביתר עוז, בעלי המעשה הטיפו לעם: היו נהיה כגוים, ובעלי המחשבה והתורה הורום לשאת אל אלהי מרום, אלהי המחשבה והתורה, עיניהם. מדברי יחזקאל נראה זאת עין בעין: זקני ישראל באו אליו לדרוש את ה' והוא יוכיח להם כל חטאתיהם על פניהם ויאמר: והעולה על רוחכם היו לא תהיה אשר אתם אומרים נהיה כגוים כמשפחות האדמה לשרת עץ ואבן. הנה נשמע מהמענה כי בני המפלגה הזאת אשר באו לדרוש את ה' התיעצו להיות כגוים, כי אחרי אשר ראו כי כלה כחם ואבדה כל תקוה להעמיד עוד הממלכה כי עצמות יבשות הנה אשר לא תחיינה עוד, לכן יעצו לעשות שלום את העמים ולהיות כמוהם למען לא יתגרו בם מלחמה, אך הנביא אשר ידע את רוח העם ורוח העמים ויבין כי לא יועיל להם אף אם בכל דרכי הגוים יבחרו ללכת, כי גם אז יוסיפו העמים לצור אותם ולהתגרות בהם מלחמה, ענה אותם דבר בשם ה' כי ביד חזקה ובזרוע נטויה ימלוך עליהם. דברי זקני ישראל ומענה הנביא נשנו ונעשו מני אז פעמים רבות וכדבריו כן היה; רגע עלתה מחשבה על לבב בני ישראל להיות כעמים וללכת בכל דרכיהם באמרם בלבם כי בזאת ימצאו חן בעיני העמים ויעשו שלום להם, אך כאשר הצליח חפצם בידם רגע לשבת שקט ושאנן ההפך עליהם פתאם הגלגל והעמים אשר קרבתם בקשו נהפכו לאויביהם ויקנאו בהם וידכאום וישפתום עד עפר ואז שבו בצר להם אל אלהי אבותיהם ויראו עין בעין כי ביד חזקה ובזרוע נטויה ימלוך עליהם. בעת אשר נשברה זרוע יהודה אמצה המפלגה הזאת אשר בקשה להיות כעמים שארית כחה להוציא מחשבתה לפעולות אדם וזאת היתה להם כי החורים והסגנים והכהנים לקחו להם נשים נכריות וישכחו שפתם כי בקשו להיות כגוים אולי מהם תבוא עזרתם. ואף כי הצליח חפצם בידם להיות כגוים בעבודת אלילים ובשקוציהם, אך להיות שלוים ושקטים כמוהם לא עלתה בידם כי ירדו מטה מטה בגולה וימקו בעונם, עד כי התעוררו עוד הפעם אנשי לב להעיר את רוח העם לשוב לתורתם ואמונתם, וחפצם הצליח בידם למצוא מסלות בלב העם אשר בוש משברו ובראותו כי בצפיתו צפה הבל אל גוים לא יושיעוהו.

והנה מכל העתות השונות האלה נראה כי אחת היא שהיתה לישראל להשיב לבו אל אלהיו ולתת לו חיי עם, היא התורה, כל נביאי האמת אשר נבאו לאלהי אמת רוממו את התורה והמחשבה על שפתם לעמת כהני הבעל אשר רק אחרי המעשה זנה לבם, ודי בזה להעיד כי אמונת ישראל והרוח אשר יקבצנו לעשותו לעם אחד נוסדו על עמודי התורה, ובלעדה גם אמונתם גם רוחם אבוד יאבדו, כי בעזבם את התורה ולא ידעו אמונתם אז יבערו ויכסלו להאמין בדברי נביאים נבלים החומסים תורה ומעקשים הישרה לעבוד את ה' כאשר יעבדו הגוים את אלהיהם ויהיו כצאן אובדות בידי רועיהם וכהניהם אשר את הבריאה יאכלו ואת הנחלה לא ירפאו.

אכן כל עוד אשר ישבו בארצם והנביאים נבאו לימים רחוקים טפש כחלב לבם ואזניהם הכבידו משמוע בקול דובר בצדק ומגיד מישרים, אך ביום מפלתם נפקחו עיניהם לראות כי שקר היה בימינם כי הלכו אחרי מאשרים מתעים ודבר ה' היה אמת רק בפי הנביאים אשר בשם התורה דברו, ואז היו נכונים להשכיל ולהיטיב דרכיהם, ושרידי העם יחידי סגולה קמו בגולה לתת ליהודה שארית, וכאשר נִתּנה להם החפשה לשוב אל ארץ אבותיהם ולבנות בית מקדשם אשר היה כאבן הפנה לאחדות העם, אז ראה הגדול בהם להחיות רוח העם כאשר עשו הנביאים בהחזיקו בתורה ובהורותו אותה לכל העם. עזרא הכהן הסופר המהיר בתורת ה' הוא פלאות עשה בחכמתו וכח לבו וישרו. כמשה איש האלהים אשר לא לנפשו ולא לבניו אחריו לקח המשרה כי כל חפצו היה לחזק מוסרות העם, וכשופט הנאמן גדעון אשר אמר לא אמשול אני בכם ולא ימשול בני בכם ה' ימשול בכם, וכחפץ כל הנביאים אשר קוננו בלב נשבר על שבר עמם אשר נשברו מחטאת כהניהם, כן גבר עזרא בארץ ביושר לבו. הוא לקח לנפשו כהונה גדולה אף כי היה ראוי לכך⁴² כי מגזע פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן יצא, יען כי ידע כי באשמת הכהנים סג העם מאחרי התורה ויהיה עדי אובד ועל כן הכין לבו לדרוש בתורת ה' ולהורותה, ובעת אשר עמל גדולי בני דורו היה להחיות את העיר מערמות העפר היה כל חפץ לב עזרא להחיות את עמו על ידי התורה אשר הורה בקהל מפורש ושום שכל, ובצדק רוממוהו החכמים למעלת משה כי משה נתן את התורה והוא החזירה אחרי אשר נשתכחה מלב העם⁴³, ומימיו החלה להכות שרשיה על תלמי לבב העם ותוסף כח ועצמה מדור לדור עד היום הזה ותהי כרוח העם ואמונתו, כרפואה לכל מכאוביו ופצעיו אשר הֻכּה בבקר בבקר וכמגדל עוז לסוכך עליו לבל יהי עדי אובד מתגרת יד שונאיו מבית ומחוּץ.

עזרא ירה אבן פנה ללמוד התורה ואנשי כנסת הגדולה הרחיבו גבולותיה ועליה כוננו עמודי דרכי התבל כאשר נשמע מפי שמעון הצדיק אשר היה משירי אנשי כנסת הגדולה: הוא היה אומר על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים (אבות פ"א מ"ב) ותהי התורה כרגע כאבן החן בעיני כל העם אשר זכרו עוד את ימי מרוריהם בגולה ואשר ראו כי אך אמת דברו הנביאים אשר הוכיחום.

גלות בבל היא שהיתה לישראל להביא ארוכה ומרפא לו לטהרו מחלאת הבעלים ושקוציהם ולחזק לבו בתורה, כי אלה הישרים בלבותם אשר גם בשבתם בארצם נטו אחרי הנביאים בעלי התורה נשאו ראש על מנגדיהם אשר הלכו בדרכי כהני הבעל, אחרי אשר כדברי מוריהם ונביאיהם כן באה והיתה והכהנים ומורי השקר אשר השלו את העם לאמר שלום יהיה לנו בושו וחפרו ולא יכלו להרים ראש, וגם עיני הפוסחים על שתי הסעיפים נפקחו לראות כי רק התורה תהיה להם למגדל עוז בעת הצרה הזאת לבל יאבד כל זכר לעמם, אשר על כן עשו אגודה אחת לקרוא כלם בשם ה' ותורתו. וגם זאת היה להם להשיבם מדרכם כסל, כי ממלכות בבל פרס ומדי לא על אמונתם התגרו בהם מלחמה כי אם על ממלכתם וארצם הגיחו קרב וכאשר הוליכום בגולה לא הכבידו עליהם אכפם כי יעזבו אלהי אבותיהם, ורבים נמצאו בהם אשר האמינו כמוהם באל אחד ויתנו ידיהם לאמונתם, אשר על כן נקל היה אז למורי העם להשיב לב אלה אשר תעו עד הנה כצאן אובדות אל אלהיהם ותורתו בלבב שלם, ואחרי כי אלה אשר טפש כחלב לבם משמוע בקול מגידי מישרים התרחקו ויבדלו מהעם ויתבוללו בעמים, לכן החזיקו כל השבים לארצם אחרי אשר נתנה להם החפשה, בתורה בכל מאמצי כח, כי כלם היו מהשרידים אשר קראו בשם ה' ויכינו לבם ויטו אזנם לשמוע דברו וַיִבָּנו בתים לתורה ולתושיה ותהפך שפה ברורה אל כל העם הנותרים לקרוא כלם בשם ה'⁴⁴.

אולם ימי השלוה והאחדות האלה לישראל לא ארכו כי בבקר בבקר קמו עליהם שונאיהם ומנדיהם מקדם ומאחור לעשות בהם נקמות, ממלכות סוריא ויון התגרו בהם מלחמה ימים רבים ויבקשו להשבית זכרם מני ארץ; אך לא כמלחמות הראשונות היו המלחמות האלה, המלחמות הראשונות היו על ארצם וממלכתם, והמלחמות האלה היו על תורתם ואמונתם, אשר עתה היו לאבן פנה למוסדות הלאום הרבה יתר מהארץ והממלכה, והרבה יתר מאשר הקריבו בתחלה את נפשם על מזבח אהבתם לארצם, השליכו עתה את נפשם מנגד למען הציל תורתם וכל כלי יוצר לא הצליח עליהם להסיר לבבם מאחריה, ואף כי נפלו כעמיר מאחרי הקוצר במלחמה ואף כי היו מוּצאים יום יום להרג לחנק ולשרפה בידי שוביהם בכל זאת השגו חיל, וכמו רוח ממרום בא להם ורגע אחד התעודדו ויעלה בידי מתי מספר והמכבים גבורי ישראל בראשם ויסירו עולם מעל צוארם וידכאו את אויביהם במלחמה ויטהרו את ארצם משקוציהם וקרן התורה והאמונה צמחה כבתחלה ועוד ביתר שאת. אמנם המלחמות האלה לא כענן כלה עברו, עקבותיהם נשארו עוד ימים רבים, כי אף אם גרשו את הצר הצורר על ארצם במלחמה אך האורב ישב בקרבם, הבוגדים בעמם התעוררו עוד הפעם להגדיל המבוכה ולהפריד בין העם ולהסיר האחוה מלבם בעת אשר היתה דרושה להם במאד מאד בימי הרעה האלה, בעת אשר כזאבי ערב ארבו עליהם שונאיהם מחוץ ויחכו לעת מצוא לעשות בהם שפטים.

כאשר קמו בישראל בימי ממלכתם הראשונה חבר כהנים להדיח את עמם מאחרי אלהיהם למען עבוד לאלילים ולהיות כגוים, כן קמו בעת ההיא חבר בוגדים ופושעים אשר כל קדשי אבותיהם ותורתם ודרכיהם היו להם לזרא ואך בשקוצי היונים ותועבותיהם ותאותיהם נפשם בחרה, המה קמו כמטה זדון בעמם להסיר לבבם מאחרי תורתם למען יתחקו על שרשי רגלי היונים, אלה אוהבי היונים ודרכיהם (העללעניסטען) הרבו הרע להפיר ברית אחים ויבנו למו בערי יהודה במות משחק לקרב כיוָנים, וכל ישעם וכל חפצם היה להיות כגוים, ורבים משרי העם וכהניו ועשיריו היו במעל הזה וידם רוממה ימים רבים וירדפו באף ובחמה שפוכה כל הוגה בתורת ה', ואם אמנם יד שומרי התורה הישרים בלבותם עלתה באחרונה במלחמה הרעה הזאת על ידי הבוגדים ההם, בכל זאת לא נרפאו כרגע מהמכות האלה, כי צרות נוראות ומצוקות באו על כל העם לרגלי הזידונים האלה. הלא מודעת זאת לכל קורא דברי ימי ישראל⁴⁵.

למוד התורה וחקיה מן הנמנע היה מבלי באור ותקון אחרי כי נשתנו העתים ומצב העם בימים האלה לא היה עוד כמצבו בימים הראשונים, וקצרה ידו מעשות כל המשפטים והחקים, והרבים בהם בטלו מאליהם, ותחתם הוכרחו חקים חדשים להנתן לפי המצב, אז ראו מחוקקי ישראל לבאר את התורה ולעשות לה אזנים, ובצדק ויושר היה בידם לעשות כזאת אחרי כי התורה תורה היא ולא חק אשר לא יעבור כחקי הגוים ואחרי אשר המחוקק בעצמו הורה דרך כי דרכי התורה צריכים באור, ועל כן הורו את העם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון לפי רוח העת ההיא ולפי המצב ויסמכו דבריהם על דברי התורה אשר אמרה כי ישמע העם בקול השופט כאשר יורהו.

אך לא כל העם הבין את הדעה הנשגבה כי התורה תורת חיים היא, וכאשר בימים הקדמונים לא השיגו דעת אלהים חיים ויבחרו בצלמי עץ ואבן, פגרים מתים, כן גם בימים האלה בימי דרישת התורה קצר כח לב הרבים מהבין את תורת החיים ויבחרו בתורת מתים, את הכתוב בתורה העריצו והקדישו מבלי חקור ודרוש, ותהי התורה אשר תורֶה דעת, אשר לא צותה האמין, כי אם וידעת היום והשבות אל לבבך, רק כדבר חק ומשפט אשר אין לחקור בו ואין לשנות ממנו ברב או במעט. ולא ארכו הימים ויקם עוד הפעם שאון בישראל, נביאי שוא אשר הדעת מאסו ורק אחרי עיניהם הלך לבם, המה קמו לפלג לב ישראל ולהפיר האהבה והאחוה מלב העם ותולדנה מפלגות חדשות ואשה רעותה רדפו בחֵמה ובשצף קצף עד כי כשל כח כלם ויהיו למשסה לצר הצורר על ארצם ותשבת ממלכה וארץ מישראל וילכו שנית בגולה לרגלי המפלגות אשר היו עדי אובד בהגרש העם מארצו, ורק המפלגה האחת בעלי התורה הדורשים והמבארים נמלטה משוט השוטף, כי התורה החיה היתה בידם והיא היתה להם לרוח חיים, גם במצור ובמצוק.

אמנם המפלגות האלה לא כמפלגות באמונות אחרות היו, האמונות האחרות אשר נוסדו על החיוב ועל הקים באמונה אשר לא יעברו (דאגמען), בהן אם תפרדנה אגודות אגודות בדעותיהן אז תהיינה ברבות הימים לאמונות שונות, יען כי יבטלו את החקים הישנים ויקימו חדשים תחתיהם, לא כן באמונת ישראל הנוסדה על השלילה וכל חק אשר־לא־יעבור זר לה, בה אם תפרדנה חבורות בדעותיהן תפרדנה רק בבאור החקים ולא בחקים, ועל כן לא תפרדנה לאמונות שונות רק כבעלי דעות שונות, ותאבדנה ברבות הימים מהקהל כאשר תעלה יד אחת מהחבורות על רעותיה בכח חכמתה ודעתה, וזאת היתה להמפלגות בישראל אשר היו בימים ההם.

אחרי כי התורה תורת חיים היא, וזאת נראה בכל דרכיה ומשפטיה, כי היא תובילנו באם דרך החיים, לכן כל נוטה מדרכה לצד אחד יעשה מדחה וישגה; במשפטי הממלכה ובחקות החיים ובדרכי האמונה תעמוד התורה תמיד כעמוד התוֶך. כמה מלחמות נלחמו וכמה דם נשפך בכל העמים והארצות מאז ועד היום הזה בין שתי המפלגות בדרכי הממשלה, בין אלה אשר אמרו לתתה ביד אחד כי ימשול כאות נפשו (מאנארכיע) ובין מנגדיהם אשר בכל מלוכה ומשפט ממלכה מאסו ויתנהגו כצאן בלי רועה (אנארכיע), אשר גם שתי אלה הקצות רק רע הנה כאשר ידע כל יודע דברי ימי העולם, אך הממלכה על פי התורה היא תעמוד הכן בין שני הקצות, היא לא נתנה לאיש הכח לרדות בעם בפרך, ובכל זאת הקימה ממשלה אשר תנהל את העם במשפט. – כמה רעות וצרות באו על בני האדם לרגלי המריבות בין אלה אבירי הלב אשר על כל אשר מצאה ידם ישימו בריח ודלתים ולא יחוננו עני ואביון ובין אלה אשר אמרו כיס אחד יהיה לכלנו (קאמוניסטען) או במלחמת העשירים והעניים (כי רק העניים ישמיעו התורה כיס אחד יהיה לכלנו) אשר גם שניהם ירעו; אלה יען כי אבירי לב המה ולא יעזרו לברואי בצלמם אשר יגועו לעיניהם ואם איש את רעהו לא יעזור אז תשבת חברת האדם, ומנגדיהם יען כי ישביתו כל מוסר וכל דרך הארץ וישבחו את העצלות ואי־מעשה, ראשית חטאת לאדם, לא כן על פי חקי התורה, היא צותה על העשיר לבל יקפוץ ידו מאחיו האביון, וכל מצות לקט שכחה ופאה ומעשר עני ושמטה ויובל הן הנה כחומות בצורות לסוכך על העניים והאביונים, ולעמתן נתנה חק ומשפט נגד הגנבים והשולחים ידם באשר לא להם למען ישמח איש בעשרו ולבל ימשכו ידם מעבודה. – גם בדרכי האמונה כמו כן לא נתנה הכח בידי אחד או אחדים כאמונות האחרות אשר נתנו כל הכח בידי הכהנים לצות ולרדות, אשר על כן רבו כמו רבו תמיד מורדים בם אשר בזו לכל אמונה ודת, התורה נתנה את האמונה בידי מורים וזקנים אשר יורו את העם ולא יצוו עליהם במפגיע. ואך זאת היא תורת חיים, כי תורה לעבור ולחיות ולשמוח בחיים אך גם לעשות משפט וצדקה, לכן כל אלה אשר לא הבינו מה התורה שואלת מהם ולא לרוחה בחרו דרך ונבדלו ממנה ויחזיקו באחד משני הקצות המה אבדו דרך, אלה נפרדו את נלוזים לסור מכל דרכי יושר וירעו לכל, ואלה מאסו בחיי התבל ויבקשו למו רק חיי נשמות ולא היטיבו לנפשם ולרעיהם, ורק אלה אשר החזיקו בתורה המה חיו כבני אדם וייטיבו לנפשם ולעמם.

מפלגות כאלה היו בישראל מעת מלָך־מלך בקרבו; ואלה כותבי דברי ימי בני ישראל⁴⁶ אשר יאמרו כי המפלגות קמו בישראל בימי מלחמות הסורים והיונים המה ישגו מאד, מפלגות החסידים והפרושים ואוהבי היונים והצדוקים היו כבר בישראל רק שנו את פניהן בהמר העת.

כאוהבי היונים אשר רק דרכי העמים מצאו חן בעיניהם וידרכו ברגל גאוה על כל חק ומשפט עמם, ויפרעו כל מוסר בהתאותם תאוה כל היום ועל כן השליכו מעליהם מוסרות התורה, יען כי היא תשים מתג ורסן באף כל רודף תאוה, כן היו כהני העצבים ועובדיהם בימי הבית הראשון, גם המה הטיפו אך ליין ולשכר וזנות ויין ותירוש לקח לב שומעי בקולם, וכמנגדיהם החסידים או כאשר יקראו להם כותבי דברי הימים האסיים אשר נזרו מכל תענוגי החיים ואך בעבודה ותפלה שמו כל מעינם כן היו הנזירים אשר היו בימי הבית הראשון, ונמצאה גם משפחה שלמה בקרב בית ישראל, משפחת יהונדב בן רכב, אשר לא בנו בתים ולא שתו יין, וכן היו דרכי יתר היראים אשר רבו בעת ההיא וימאסו בכל אחוזה בארץ ובכל חפצי החיים ותענוגיהם, כי הכינו נפשם ליום עברות⁴⁷, ויתר העם היראים את ה' אשר שמעו בקול הנביאים המה היו כפרושים אשר היו אחרי כן, אשר בחרו בדרך הממוצע מבלי נטות ימין ושמאל, רק בימי המלחמות והרדיפות הנוראות הוסיפו בעלי הדרכים השונים להתפרד איש מרעהו עוד יותר. בעת ההיא כאשר רבו אוהבי היונים אשר אל התורה פשעו ובכל קדש מאסו ולא רק לאמונה פשעו כי אם גם לעמם ולארצם ויבגדו בגד על בגד בבקר בבקר וימסרו את אחיהם בידי צורריהם, אז אמצו מנגדיהם האוהבים את עמם ואמונתם שארית כלם לעמוד כחומה בצורה נגדם למען הגין על עמם וארצם. וכאשר קמו למלחמה עליהם כן בקשו להנזר מהם ומדרכיהם בתכלית כדרך שני לוחמים, ועל כן הוסיפו אסר וגדר וסיג וינזרו מכל חמדות החיים ואף במותר להם התקדשו, אך למען התרחק מעל הפושעים בעמם אשר אך בתענוגי החיים נפשם חפצה, ואחרי כי הפושעים בנו להם ארמונות לכן חדלו המה לבנות להם כל בית, הפושעים זללו וסבאו לכן נזורו מבשר ויין, הפושעים הלכו אחרי עיניהם ויביטו על חמדת נשים לכן מאנו המה לגשת אל אשה, הפושעים בקשו למו כסף וזהב ולכן אמרו המה כיס אחד יהיה לכלנו, ואלה נקראו בשם חסידים להפך מן אוהבי היונים אשר נקראו בשם רשעים ופושעים, ובעת הרעה הזאת בעת אשר כל העם נרדף כל היום ויירא מפני חמת המציק, בעת אשר החיים היו עליהם למשא, לא לפלא הוא כי החסידים נחשבו כבני אלהים בעיני העם, אחרי כי המה סוככו עליהם בעת המלחמות והמה הורום להחזיק בתורת אבותיהם, אך כעבור ימי הרעה והפושעים דֻכּאו תחת רגלי החסידים ולא יספו להרים ראש, והעם שב לראות באור וחופש וחיים, אז החלו גם החסידים ללכת הלוך וחסור, כי לא היה עוד חפץ בסגופים וענויים אחרי כי נשברה יד מנגדיהם, ורוב העם שב לבקש ללכת על פי התורה על פי הדרך הממוצע בין שתי הקצות. אמנם לא בזמן מצער תאבדנה גם עקבות מפלגות אשר תקומנה בעם, כי עוד ימים רבים גם אחרי אשר תסור הסבה אשר הולידה אותן עוד ישאר להן שרש וענף גם אם לא עוד בתקפן הן עומדות. וכן נשארו עוד עקבות החסידים וגם מפלגת אוהבי היונים לא כליל חלפה, כי נשארו עוד רבים אשר בחרו בתענוגי החיים מתורה ודרכיה, אך לא נחשבו עוד כמפלגה כי אם כמפירי ברית ופושעי ישראל ואפיקורסים.

אחרי אשר שבתו המלחמות והמנוחה שבה לקדמותה החלו החרדים לדבר ה' להרבות את התורה אשר בלי כל ספק נשתכחה מלב העם בעתותי המלחמות ואלה דורשי התורה ומוריה נקראו מני אז בשם פרושים⁴⁸. הפרושים לא התבדלו מן החסידים, כי אם לא החמירו עליהם ועל העם כאשר עשו המה, כי כן נחוץ היה בעת ההיא עת המנוחה, והחסידים היו חשובים גם בעיניהם גם בעיני העם גם אחרי כן, אך מספרם צער מיום ליום, אם מאשר כי רבים נבדלו מהם בראותם כי אין כל חפץ ותכלית במעשיהם או מאשר כי לא לקחו נשים ולא הולידו בנים וחדשים מקרוב מאנו להספח עליהם. ואלה שומרי התורה ראו כי לא די להם כי יחזיקו בכל משפטיה, כי אם כי יורו אותה ויבארו את דבריה לפי רוח העת כראוי לתורת חיים וכן עשו, ועל ידי זאת קמו שתי מפלגות חדשות בישראל הלא הנה מפלגות הפרושים והצדוקים⁴⁹.

אם אמנם אם נעמיק חקור נראה כי המלחמה הזאת היא המלחמה אשר היתה עד כה רק שנתה פניה, כאשר לחמו הנביאים נגד עובדי הבעל רודפי תאוה, וכאשר לחמו החסידים נגד הפושעים או אוהבי היונים ורודפי תענוגים, כן הוסיפו הפרושים ללחום נגד הצדוקים אשר מאנו לקבל עליהם עול הגזרות והסיגים אשר עשו החסידים בימי הרעה ואשר נקדשו אחרי כן ויהיו כדברי תורה, וכמעט נוכל לגזר אומר כי הצדוקים הם המה כת אוהבי היונים אשר שנו פניהם ולא הרבו לפשוע כמוהם כאשר כמו כן הפרושים המה החסידים רק כי לא הרבו לענות נפשם כמוהם, כי כאשר עובדי הבעל ולוקחי נשים נכריות בימי הבית הראשון ואוהבי היונים בימי הבית השני כלם מבני השרים והחורים היו כן גם הצדוקים מבני האצילים ולוחמי המלחמה היו, בכל זאת שנתה המלחמה פניה בימים האלה במאד מאד עד כי לא נכיר כרגע כי דרך אחד לצדוקים ולפושעים וכמעט תראה כמו הצדוקים בחרו ביראת אלהים גם יותר מן הפרושים. וזאת היא הנסבה: בימים הראשונים בעת אשר לא התחזקה עוד התורה בידי כל העם, כאשר נטתה מפלגה אחת מני דרך או סרה מכל התורה והדת, לא כן בימים האלה בעת אשר התורה נשרשה כבר על תלמי לבב העם עתה כאשר נטו הצדוקים מני דרך לא עזבו את התורה כי אם את רוחה עזבו ויעשו ההפך מחפצה, היא בקשה להיות תורת חיים אשר חקיה ישנו פניהם לפי מצב העת והמה בקשו לעשותה לתורת מתים אשר כל רוח אין בקרבה ולא תשתנה ברב או במעט. חפץ הצדוקים היה כחפץ אבותיהם אוהבי היונים ואבות אבותיהם עובדי הבעל, הלא הוא להשתרר על העם ולמצוא תענוגי החיים בעולם הזה. וחפץ הפרושים היה כחפץ החסידים והנביאים לתת חופש לעם כלו ולסמכהו בעת צרה בתקוה ונחמה, ועל כן כאשר נבאו הנביאים לימים יבואו ויבשרו תקוה ואחרית לבל יאמר העם בעת צרה אבדה תוחלתנו, כן הורו הפרושים לקות לימים טובים לימי המשיח ולחיי העולם הבא, וכאשר מאסו עובדי הבעל בכל אלה ויבקשו בכל לבב להסיר כל תקוה לימים יוצרו מלבם ויבטחו רק בארצם ובחרבם, כן גם הצדוקים כפרו בתחית המתים ובגאולה העתידה, ורק בתורה הכתובה אשר היתה להם כארץ וממלכה שמו כל מבטחם, וגם המקור לחפץ שניהם אחד היה אחרי כי עובדי העצבים בקשו למשול בעם כי המה היו החורים והסגנים, לכן חפצו להביא בלב העם רק אהבת הארץ למען ילחמו בעדה בכל לבם מיראה פן יתמו בהחרב ארצם, וכן גם הצדוקים אשר היו עורכי המלחמה ושרי הצבא בקשו להסיר כל תקוה לימים יוצרו למען יגברו חיל במלחמה בימי ההוה, ויבקשו למו גם המה רק תענוגות בשרים וחיים נעימים⁵⁰ ועל כן הקלו בטמאת הנדה (נדה ל"ג) וילעגו על הפרושים אשר הצטערו בעולם הזה (אבות דר"נ פ"ה) והשתמשו בכלי כסף וזהב (אבות דר"נ וביוסיפון) ויחמירו בדיני נפשות כדרך כל האצילים והסגנים, ועל כן מאנו לשמוע בקול הפרושים אשר הצנע לכת והסתפקות היה משוש דרכם וכן הורו את כל העם לצניעות ופרישות ולבלי שפך דם. אך בדרכם נפרדו הצדוקים מאת הפושעים יען כי בתורה החזיקו גם המה כהפרושים רק בגזרות וסיגים, כבאלה אשר להקל כן באלה אשר להחמיר, מאנו שמוע. והמלחמה הזאת אשר בראשיתה קטנה היתה גדלה ועצמה אחרי אשר קמו קנאים בשתי המפלגות וירבו לתת חקים חדשים למרות רצון המפלגה אשר כנגדה, הפרושים גזרו גזרות למען הוציא מלבן של צדוקים ובלי ספק עשו הצדוקים כמוהם להוציא מלבן של פרושים, והשעה היתה משחקת לצדוקים ימים רבים עד אשר בא שמעון בן שטח והכניע אותם וישב עטרת התורה ליושנה (קדושין ס"ו) אך כרגע עלתה ידם שנית על הפרושים וידכאום תחת רגליהם, והמלחמה הזאת פשתה כצרעת ממארת לרַפּות כח העם אשר מלחמות היו לו תמיד עם שונאי ארצו ודתו מחוץ ובעת אשר רשעים ישבו על כסא הממלכה בארצם אשר לא לתורה ולא לאמונה היו עיניהם ועל ידי זה רבו כמו רבו גם בין הפרושים זרע מרעים הצבועים אשר עשו מעשי זמרי ויבקשו שכר כפנחס (סוטה כ"ב) כאשר יחשוב שבעה מינים אשר ששה בהם היו רעים, ולא נמצא עד היום ההוא איש גדל־כח ורב הדעת אשר את פניו ישאו כלם והוא יטה ידו עליהם לשפוט איש איש בריבו למען עשות שלום ביניהם, ומי יודע אם לא היו כלם עדי אובד בשנאתם לולא קם עוד הפעם מושיע ורב לישראל אשר לא בידו החזקה כי אם ברוחו הכביר השבית מלחמות ויטה קו שלום על הארץ ויפח חיים חדשים בלב העם כלו ואת התורה נתן בלבו, האיש הזה אשר החיה שנית את העם כעזרא בדורו הוא הלל.

 

יב. הלל הזקן    🔗

כל אשר כח בו לחיות יחיה, וגם אם יחלה ויחלש וריב עצמיו איתן ודמי עורקיו יעבטו אורחותם, בכל זאת אם עוד עזרתו בו, אם עוד לא תם כליל לשד חיתו אז ישוב לאיתנו ויחיה וישיש בחיים, כן הוא באיש וכן בעם כלו, גם עם כלו יחלה בנחות עליו מכות העת, אך כל עוד אשר תוכו לא נחר, עוד תקוה לו לשוב ולחיות, עת אשר מושיע ורב יקום מקרבו ויושיעהו. בעת ההיא היה ישראל כגוי אשר מחלתו אנושה מאנה הרפא, השנאה והקנאה ותאות הכבוד סכסכו מפלגה במפלגה ואיש באיש, ומושל עז מצח ואכזרי ישב לכסא אשר לא נשא פני זקנים ועל עמו לא חמל, ובכל זאת קם רגע מושיע ויושיעהו אחרי כי עוד לא נס ליחו, ויפח בו חיים חדשים וכח חדשים לחיות עוד ימים רבים. כעזרא בדורו כן היה הלל בדורו, בענותו לא רדף אחרי הכבוד וירדוף הכבוד אחריו ויעלהו עָל ויתנהו כמושיע ורב לעמו⁵¹.

על דבר הלל ודרכו ורוב גדלו ומעשיו הגדולים כבר דברו הרבה מאד, וכל איש חזה בו כרוחו, המחזיקים בכל ישן חזו בו את המחזיר עטרת התורה ליושנה, והאוהבים לחדש חדשות בדת ראו בו את המחדש הגדול (רעפארמאטאר) לכל משפטיו וחקותיו, ובאמת יֵרָאֶה כמו צדקו שניהם יחדו, כי בדרכיו נראהו כמחזיק ומחדש גם יחד, אמנם לכן לא יצדקו גם שניהם, אחרי כי באיש אחד לא יתאחדו שני הקצות והפכפך לא היה חלל בדרכיו.

הלל לא היה מחדש חדשות, זאת נראה מכל מעשיו ודבריו, כי מה הוא מחדש בדת? המחדש בדת הוא איש אשר לו נִתּן רוח כביר לראות את שגיאות בני דורו אשר טפלו על דברי הדת כהמה וכהמה לא לרוח הדת, ועל ידי החקים הנוספים השביתו אותה מטהרה ויעשוה כאבן מעמסה לכל העם עד אשר המחזיקים בה יכרעו תחת סבל משאה, ואלה אשר נלאו נשוא כי כשל כח הסבל יפרקו עולה מעל צואריהם וישליכו אחרי גום את הדת והנספח עליה, ועל כן יתעורר האיש אשר עינים לו לראות את הפרץ הזה ויתאמץ לחדש פני הדת כמקדם להסיר מכרמה זמורת זר לבל תהי עוד כאבן מעמסה ולא יברחו מפניה, ומחדש כזה ימצא לו אזנים קשובות בבני דורו אשר כמהו יחשבו וימשכו אחריו ויעשו אגודה אחת להוציא מחשבתם לפעולת אדם, אך לא כל העם אחרי מחדש כזה, יען כי לא יבינו זאת, כי לוּ הבין זאת כל העם גם יחד עוד בטרם קם המחדש, הלא אז היה הוא אך למותר, כי אז עשה העם כבר את חפץ לבו. ועל כן יפרוץ תמיד ריב בקום מחדש, כי המחזיקים יקומו נגדו וילחמו בו, ורק אלה אשר כמהו יחשבו המה ינחו אחריו ויהיו למפלגה, כן היה לכל המחדשים בדת מימי ישו או פאול השליח עד לוטהער, אך לא זאת היתה פעולת חלל, הוא לא קם לבטל את החקים וחגורות אשר הרבו לפניו מימי עזרא עד ימיו, ולהפך הוא התאמץ בכל עוז להפיץ את התורה המסורה ולחרבות לומדיה, ואם כי הקל מעול העם בשני דברים אשר תקן תקנות חדשות, אך בדבר הזה לא הסיר כל חק ישן, כי אם להפך כי תקן בדברי התורה הכתובה, ומחדש בדת לא יעשה זאת כי הוא יחזיק בדת כאשר נִתּנה רק יבטל את הנוסף עליה, וגם בתקונים האלה אחז בדרכי כל הפרושים אשר תקנו תקונים וגררו נדר והעמידו דבריהם על דין תורה, גם הפרו את התורה משום עת לעשות לה', וכאשר דרש אחד לפניו עין תחת עין ממון אשר הוא רק דרש, כן דרש הוא כי שמיטת כספים היא רק כאשר יבקש המלוה מן הלוה אך לא הבית דין, ובידי הבית דין לבקש את החוב גם אחרי השמיטה, ומכל דבריו לא נראה אף שמץ דבר אשר יורנו כי בקש לבטל דברי החכמים כי אם לחזקם ולהכינם על עמודים חזקים. וראשית גדולתו החלה מיום אשר הראה כי ידע להורות הוראה והנשיאים בני בתירה לא ידעו זאת. כעני ודל עלה מבבל לארץ ישראל למען שמוע לקח מפי שמעיה ואבטליון ואחרי כן כאשר שב לירושלים ובני בתירה אשר היו הנשיאים לא ידעו דין הפסח אם הוא דוחה את השבת או אין אז קם הלל ויחפוץ להביא ראיה מק"ו וגזרה שוה כי הוא דוחה את השבת, אך מאנו לקבל ממנו, ואך כאשר השמיע משפט חרוץ כאשר שמע מפי שמעיה ואבטליון אז קבלו ממנו וימנוהו לנשיא עליהם. הנה בזה לא כמחדש עשה כי אם כמחזיק בתורת מוריו, וכאשר לא ידע את הדין מה לעשות אם לא הביאו העם את סכיניהם, ענה כי שכח את הדין ובדבר כזה נסמך על מנהג העם, וזה היה לקו לכל החכמים (ירושלמי פ"ז ה"ו) והוא כאשר עלה על כסא הנשיאות הוכיח לבני דורו דרכם על פניהם על כי לא הרבו ללמוד התורה ויאמר כי רק יען כי לא למדו התורה על כן הוכרחו לקבל עליהם הבבלי לראש, ומכל אלה נראה כי לא אהבתו לחדשות הרימתהו על וכי גם לא אהב חדשות רק בדרכי מוריו אחד וכל חפצו היה רק להרבות התורה. אמנם גם אלה אשר יחשבו אותו כמחזיק וידמו כי על ידי זאת זכה לגדולה ולשם עולם גם המה לא יצדקו, כי כמה וכמה חיו לפניו ואחריו ובדורו אשר בקשו להחזיק יותר ממנו (כי הוא בריבו את מנגדיו היה על הרוב המקיל) וגם התורה בכל ימיהם מבלי אשר גדל שמם ומבלי אשר מצאה ידם לעשות כאשר עשה הוא, וגם שמעון בן שטח אשר החזיר עטרת התורה ליושנה ויהושע בן גמלא אשר אלמלא הוא נשתכחה תורה מישראל (ב"ב כ"א.) או רבי חייא אשר התלמוד ידמהו להלל אשר יסד את התורה אחר שנשתכחה (סוכה כ'.) גם המה לא עשו והצליחו כמהו. ומה זה עמדה לו להקימו על בדורו ועד דור אחרון אשר על פיו יצאו ויבואו כל עדת בני ישראל עד היום הזה? עני ודל היה בבואו בתחלה לבית המדרש ללמוד תורה עד כי לא מצאה ידו לשלם לשומר פתח בית המדרש את המס אשר גבה מכל באי הבית, אך מאהבתו את התורה השליך נפשו מנגד וילך וישכב על פי הארובה ולא שם לבו לשלג אשר כסהו עד כי כפשע היה בינו ובין המות, עד אשר נגלה הדבר לבני בית המדרש ויקחוהו משם וירחצוהו ויסכוהו והושיבוהו נגד המדורה ויאמרו כי ראוי זה לחלל עליו את השבת (יומא ל"ה). ומני אז הלך הלוך וגדול בתורה ובדעת, עד כי מפיו בקשו תורה כל החכמים. והנשיאים בני בתירה ירדו מנשיאותן למען לתת את המשרה על שכמו, ובנשיאותו גבר בארץ עד כי גם הצדוקים ראשי מריבי הפרושים שמו ידם למו פיהם ולא הוסיפו לחרחר ריב, כי בכל ימיו לא נראה ולא נשמע שמץ דבר מהם, ואבן החן הזה אשר נתן בידו הכח למשוך אחריו כל העם הוא לא אהבת החדשות כי אם אהבת השלום. בכל דרכיו בקש את השלום ורדפהו בכל לבו בדעתו כי אין כלי מחזיק ברכה כהשלום, הוא ראה כי כל עמל ישראל ותלאותו באו לו לרגלי המריבות והמפלגות ושנאת חנם. על ידי המריבות כשל כח ישראל בהיותו על אדמתו ועל ידיהן הלך בגולה, ולרגליהן עלתה בכל עת ביד צריך לדכאהו ולשומו כעפר לדוש, ועל כן שם כל מעינו להסיר את המכשלה הזאת מעל דרכי עמו. הוא התבונן כי הרבים מהרועים את ישראל ומוריו שמו להם את תורתם לחרב גאותם למען ימשלו בעם ועל כן חלקו את לב בני העם, כי רק אז ימצא איש רודף אחרי הכבוד למשול כאות נפשו רק כאשר אין שלום בעם ואז ילכו בעלי המפלגה אחרי מנהליהם בעיניים עצומות, אך הוא אשר ענות לבו גדלה כחכמתו ולא להשתרר בקש כי אם לעבוד לעמו למען תת לו אחרית ושארית, לכן התעורר בכל לבו להשבית ריב ומלחמה ולקרב את הנפרדים בזרוע למען ירבה כחו לעמוד נגד אויביו מחוץ, ועל כן היתה ראשית מלאכתו להרבות דעת התורה בקרב העם למען ידעו את התורה ולא ילכו כעורים אחרי מנהליהם, ובזה הלך בעקבות כל ישרי הלב אשר קדמוהו, הלא כה היו גם דברי הנביאים אשר הורו לתורה, בדעתם כי רק אז ישבת כל ריב רק כאשר כל העם ידע את התורה, ואז תקצר יד מורה אחד אשר באהבתו לכבוד יבקש להתרומם ולתת חקים חדשים ועל ידיהם יפלג לב העם, כי כאשר כלם ידעו את התורה או ידעו מה לקרב ומה לרחק, וכן עשה גם הוא ולא את תלמידיו כי יהיה קנאים ומרבי חקים כי אם להיות מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה, אלה היו העמודים אשר בקש כי הדת תשען עליהם, ואם על עמודים כאלה תשען אז יורמו כל המכשולות ותחדלנה כל המפלגות ואיש את רעהו יאהבו ויעזורו ויהיו כלם לברכה בקרב הארץ. באהבתו לשלום גבר בארץ ולא נמצא איש כזה כמעט בכל חכמי התלמוד מימי התנאים הראשונים עד אחרון האמוראים, ובאהבתו לשלום ולבריות הנה הוכרח להקל הרבה מהעול ולבלתי פקוד אפו גם על אלה אשר לא יחזיקו בדת לכל משפטיה כאשר יעשו המקנאים, כי אם לקרבם בדברי נחומים ובמאור פנים עד אשר ישובו ויזכו ארחותם כאשר נתן עדותו: הרבה פושעים היו בישראל ונתקרבו לתורה ויצאו מהם צדיקים וחסידים וכשרים (אבות דר"נ פ"ה). ורק בזה נפרד מאת יתר חכמי הפרושים כי הוא עשה את למוד התורה עיקר ולא הביא במשפט דרכי איש אם יהיה על פי הדת לכל משפטיה וחקיה, ועל כן הצליח בידו לעשות את אשר לא הצליח בידי איש אחר.

הוא נתן אל לבו להסיר המפלגות מקרב ישראל, והמפלגה היותר חזקה נגד הפרושים בעת ההיא היתה מפלגת הצדוקים, על כן נתן להם יד בשימו כללים אשר התורה תהי נדרשת בהם לבל יאמרו הצדוקים כי הפרושים יעשו בתורה מה שלבם חפץ בלי כל משפט וחק . אך יותר מכל אלה נראה מעשיו בספור אשר יספר התלמוד בשלשת האנשים אשר באו אליו להתגיר. אחרי אשר יספר רוב ענותנותו כי לא עלתה ביד איש להקניטו, אף כי מלא פניו קלון ויבזהו כאחד הריקים, יאמר: שוב מעשה במין אחד שבא לפני שמאי אמר לו כמה תורות יש לכם אמר לו שתים תורה שבכתב ותורה שבעל פה אמר לו שבכתב אני מאמינך ושבעל פה איני מאמינך גיירני על מנת שתלמדני תורה שבכתב גער בו והוציאו בנזיפה בא לפני הלל גייריה יומא קמא אמר א"ב ג"ד למחר אפיך ליה א"ל והא אתמול לא אמרת לי הכי א"ל לאו עלי דידי קא סמכת דעל פה נמי סמוך עלי. שוב מעשה במין אחד שבא לפני שמאי א"ל גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כלה על רגל אחת דחפו באמת הבנין שבידו בא לפני הלל גייריה אמר ליה דעלך סני לחברך לא תעביד זו היא כל התורה כלה ואידך פירושא הוא זיל גמור. שוב מעשה במין אחד שהיה עובר אחורי בית המדרש ושמע קול סופר שהיה אומר ואלה הבגדים אשר יעשו חשן ואפוד אמר הללו למי א"ל לכהן גדול אמר אותו מין בעצמו אלך ואתגייר בשביל שישימוני כהן גדול בא לפני שמאי א"ל גיירני על מנת שתשימני כהן גדול דחפו באמת הבנין שבידו בא לפני הלל גייריה אמר ליה כלום מעמידין מלך אלא מי שיודע תכסיסי מלכות לך למוד הלך וקרא והזר הקרב יומת וכו' לימים נזדווגו שלשתן למקום אחד אמרו קפדנותו של שמאי בקשה לטרדנו מן העולם ענותנותו של הלל קרבתנו תחת כנפי השכינה (שבת ל"א.) הנה מהספור הזה נראה למדי מה פעל הלל לעמו, כי אם נשים לב להתבונן היטיב לדברי הספור נראה כי לא רק מעשה שהיה ושקרה פעם אחת ישמיענו בו, כי אם דרכי הלל בדת נגד דרכי שמאי מנגדו, שמאי עשה לו לקו המדה (אמת הבנין) בדת: עשה תורתך קבע אמור מעט ועשה הרבה (אבות פ"א), הוא מאן לעשות שלום לאיש אם לא לשם שמים בקש ללמוד תורה ועל כן הרחיק ממנו כל איש אשר לא עשה הרבה, והלל אשר התורה היתה לו לאמת הבנין והמעשה נתן ביד איש ואיש לעשות כרצונו הוא קרב כלם. אמנם מתוך דברי הספור תגלה גם זאת לעינינו ונראה עין בעין כי לא באנשים פרטים ידבר פה כי אם ממפלגות אשר נפלגו בדעותיהן בדבר הדת, ובכל זאת בקשו להחשב כיהודים. שלש מפלגת רעות היו בעת ההיא: הצדוקים והפושעים והצבועים, ובשלשת האנשים אשר באו להתגייר נראה דרכי שלש המפלגות. הראשונה היא כת הצדוקים בקשה לקבל רק תורה שבכתב ולא תורה שבעל פה (כדברי המין הראשון) ושמאי גער בם והוציאם בנזיפה כי מאן לספחם על עדת ישראל, לא כן הלל, הוא הראם לדעת כי החובה על הלומד להאמין בדברי מורו, ואם לא יאמין בהם הלא אז תופר כל התורה, וכאשר יאמין בו בהורותו אותו היום א"ב ג"ד כן עליו להאמין בו בהורותו אותו להפך, וכן היא בתורה שבכתב אשר בלי תורה שבעל פה היא סתומה וחתומה בכמה דברים ורק מפי המורה נוכל לשמוע באור הדברים ועל כן החובה ללמוד בתחלה ואחרי כן לבחר כהעולה על רוחו . המפלגה השניה מפלגת הפושעים אשר מאנו להחזיק בחקי הדת ולשמור המצות כי אם בקשו להיות כבני ישראל אך על נקלה, על רגל אחת חפצו ללמוד כל התורה כלה, ואותם דחה שמאי באמת הבנין שבידו, אמת בנינו בדת היא עשה הרבה ועל כן גרשם מהסתפח בנחלת ה', אך הלל ידע לקרב אותם באמרי נחומים באמרו כי התורה תעמוד על רגל אחת על ואהבת לרעך כמוך והיותר רק באור הוא. המענה הזה נפלא מאד בכל פרטיו; באחת כי בזה הראה לדעת כי עיקר התורה הוא בדברים אשר בין אדם לחברו ולא בין אדם למקום, אשר המקנאים לא כן חשבו ולא כן עשו בכל עת, וזאת שנית כי הפושעים האלה אשר מאנו בחקי התורה, שנאו תכלית שנאה את עמם ויבגדו בהם פעמים אין מספר וימסרום בידי שונאיהם, ומה נמלץ המענה הזה אשר השיב להם: מה דסני עלך לחברך לא תעביד, די לנו כי לא תהיו כשוטנים לישראל ואז נקרבכם כאחים. המפלגה השלישית היא הצבועים אשר נמצאו גם בצדוקים, אך על הרוב בפרושים כעדות התלמוד (סוטה כ"ב) אשר קראו אותם מכות פרושים, כי רוב הפרושים עשו להם את התורה לעטרת גאותם למען התפאר בה ולמצוא על ידה משרה כבודה ותענוגי החיים, המה באו לפני שמאי ללמוד למען יצלח בידם להיות ככהן גדול לובש בגדי השרד . והוא דחף גם אותם באמת הבנין שבידו, אחת דבר: אמור מעט ועשה הרבה, אך הלל קרב גם אותם על ידי למוד התורה, בדעתו כי הרבה פושעים למדו התורה ונעשו אחרי כן לצדיקים וכשרים, כי הוא ראה והבין כי האיש אשר ישים לבו ללמוד הוא ימצא אחרי כן חפץ בה וילמדנה לשמה כמאמר התלמודי “לעולם ילמוד אדם תורה אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה” (פסחים נ"א; סנהדרין ק"ה: ערכין י"ז: סוטה כ"ב: מ"ו, הוריות י': נזיר כ"ג), ואלה כל בני המפלגות כאשר נזדווגו אחרי כן למקום אחד, לבית המדרש, אז ראו והבינו מה פעל ועשה הלל לעמו. והנה בכל אלה עשה לא כמחזיק בכל אשר קבל מאבותיו ורבותיו, אך גם לא כמחדש חדשות כי אם כמלאך השלום, אשר בעמוד התוֶך יאחז מבלי נטות ימין ושמאל, ועל כן בעת אשר דבר שלום לכל המפלגות למען תקרב התורה את לבם ומתוך שלא לשמה יחלו ללמוד לשמה, הנה לא שם מחסום למו פיו מהוכיח לכל אלה אשר מאנו לשוב אל הדרך הטוב ויאמר נגד כל שלש המפלגות גם יחד: נגַד שמיה אבד שמיה ודלא מוסיף יסיף ודלא יליף קטלא חייב, נגד שמיה אבד שמיה לעמת המבקשים את התורה למען להיות ככהן גדול, ונגד הממאנים בתורה המסורה בעל פה, ודלא מוסיף יסיף, ונגד הפושעים אשר מאסו התורה ויחפצו ללמוד אותה על רגל אחת, ודלא יליף קטלא חייב. אך את המוסר הזה השמיע רק כמוסר למען ישמעהו כל איש ויבחן לבו, ולא עשה אותו לקו המדה לשפוט בו את בני האדם, כי זכר את המשפט הנעלה אשר השמיענו אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו (אבות פ"א). כמו כן בכל דרכיו ומעשיו ותורתו אחז הלל רק בדרך הממוצע, לא בקש ענוֹת נפש, לדקדק במצות ולסגף הגויה כשמאי (יומא ע"ז: סוכה כ"ח, ביצה ט"ז) כי אם יום יום אמר לתלמידיו כי ילך לעשות חסד עם אורח אשר בביתו וכאשר שאלוהו התלמידים מי הוא האורח ענה להם היא נפשו העלובה (ויקרא רבה פל"ד) ויחשוב לנפשו לצדקה כי הלך לרחוץ לבית המרחץ יען כי בזה ייטיב עם גויתו אשר נתן לו ה' (שם) ולעמת זאת הוכיח מאד על תענוגות בשרים ואהבת המותרות (אבות פ"ב), וכן נשמע מכל דבריו כי רק בדרך הממוצע אחז, נגד אלה אשר אמרו להשליך נפשם אחרי גום ולעמול רק למען הכלל נגדם אמר אם אין אני לי מי לי, על כל איש ואיש לדאג בתחלה לנפשו כי האיש אשר לא יאהב נפשו הוא לא יאהב גם אחרים, אך לבל יאהב איש רק את נפשו אמר וכשאני לעצמי מה אני, אם האיש יהיה רק לעצמו אז הוא כאֵל נחשב. וכן במאמרו אם אני כאן הכל כאן ואם אין אני כאן מי כאן (ה' גראטץ יחשוב כי הלל אמר זאת על כנסת ישראל) כי באמת בלי אהבת עצמו לא תצא כל פעולה, כי יתם כל חפץ ושבתה גם האהבה גם השנאה ואין עוד מעשה וחיים, ועל כן הורה בצרק אל תפרוש מן הצבור (אבות פ"ג) ולעמתו במקום שאין אנשים השתדל להיות איש. הנה אלה היו דרכי האיש הגדול הזה, דרכי החיים, דרכי התורה אשר המה לעם כלו, אשר בהם אחזו כל אוהבי עמם אשר הבינו מה הוא שואל מהם, ובזה גדל על יתר אחיו כי הבין אל עתו וישלך כבודו מנגד רק למען הצליח את עמו, ובדעתו כי רק בתורה יחיה רוח ישראל לכן שם אותה לאבן פנה לכל מוסדות הדת וחפצו בידו הצליח להשרישה על תלמי לבב עמו לאורך ימים עד כי גם המריבות אשר קמו בישראל אחרי כן גם בקרב הפרושים לא עצרו עוד כח להשכיח את התורה מקרבם, ואף כי גם אחד מיוצאי חלציו לא בדרכיו בחר ללכת, רבן גמליאל אמר כל תלמיד שאין תוכו כברו אל יכנס לבית המדרש (ברכות כ"ח: ירושלמי פ"ד מ"א) והוא ההפך מדברי הלל אשר הורה רק להרבות התורה אם לשמה או שלא לשמה, בכל ואת לא תש עוד כח התורה גם אחרי כל אלה, ועמל הלל לא עלה בתהו.

 

יג. קנאת התורה    🔗

עמל הלל לא עלה בתהו, כי מימיו החל למוד התורה להיות כאבן הפנה לכל מוסדי הדת והלאום גם יחד, ולו היה לב כל המורים אשר קמו אחריו כלבו, כי או אולי היה שלום ושלוה בקרב העם עד עולם, אך אנשים כמהו אשר ענותם תגדל על גדלם ואשר כל ישעם וחפצם יהיה לקרב את כל אדם בשתי ידים מעטים המה בכל העמים ובכל הארצות וכן גם בישראל, וכאשר נמצאו מקנאים ורודפים באף את כל הנוטה מדרכם בעת אשר הארץ ובית המקדש היו כל גאון עוזם ומשוש תפארתם כן נמצאו אחרי כן מקנאים לתורה או לכבוד נפשם והתורה היתה למגן להם, והמה הביאו בקנאתם צרות רבות על העם מבית ומחוץ, כי פלגו את לב העם וחדל השלום וגם הרבו חקים ומשפטים להכביד את הדת כאבן מעמסה על שכם נושאיה, מלחמות חדשות קמו בישראל אחרי מות הלל; לפנים לא נמצא איש אשר נדחה מקרב בית ישראל על דבר אשר למד חכמה ושפה אחרת מלבד חכמת ישראל, ולהפך התפארו רבים מגדולי ישראל כי יד ושם להם בחכמות (מסכת סופרים פט"ו, סוכה כ"ח, ב"ב קל"ד) ועתה היתה כל חכמה זרה מלבד למוד התורה לשכים בעיניהם, יען כי בימים הקדמונים היה עוד למוד התורה טפל למשטרי הממלכה והארץ, ולא קנאו לתורה אם לקחו צרות עליה, חכמות נכריות ושפות זרות, ומעת אשר יסודי הארץ והממלכה החלו להתערער ולמוד התורה היה לעיקר, לחיי רוחם ומשוש חייהם כמים לדגים (ברכות ס"ד, ע"ז ג'), מני אז חשבו כל הוגה בחכמה ושפה זרה כבוגד לעמו ודתו ועל ידי זאת שנה גם למוד התורה את פניו. הראשון אשר נפל ונלכד ברשת הקנאה הזאת היה אלישע בן אבויה אשר פי בעלי התלמוד בשם אחר יקבנו. עד העת ההיא נמצאו בעלי מחלוֹקת בישראל למדי, אך המה נחלקו רק בדבר חק ומשפט, ולא עלה על לבב איש לחשוב את איש ריבו כפושע באמונת ישראל, כמו בית שמאי ובית הלל אף כי התפרדו בדעותיהם מהקצה אל הקצה בכל זאת לא נמנעו מלאכול ולשתות יחד ומקחת את בנותיהם לנשים, וגם רבי אליעזר הגדול אף כי הדיחוהו מהקהל ורבי אלעזר בן ערך אשר נפרד מהם ועל ידי המריבות האלה נעשתה התורה כשתי תורות (ירושלמי סנהדרין פ"א מ"ה, תוספתא יבמות א' ועוד בכמה מקומות), אך כל אלה רק בדברי התורה היו, אך באלישע בן אבויה היה דבר חדש אשר לא היה עוד, כי אותו הדיחו בלי חמלה מקהל ה' ולא נשאו פנים גם לתורה ויתנו את שמו לשמצה וקלסה כמו באמת גדול היה עונו מנשוא. חטאת אלישע בן אבויה כתובה פעמים רבות על לוח התלמוד מבלי אשר נראה מדבריו ברור מה היה עונו, רק ברמז ידברו אדותו ויתנוהו ככופר באלוה וכהנה, אך דבר ברור לא נשמע, וזאת היתה להוליך שולל רוב כותבי ימי ישראל לחשבהו באמת כמומר ומין ופושע בעמו איש איש כהעולה על רוחו ולא התבוננו כי משוגתם אתם תלין, כי אם נשים עין בוחנת על כל המסופר ממנו בתלמוד נראה כי לא כן היה, כי לא הוא בגד בעמו ותורתו, כי אם להפך כי גרשוהו בחזקת היד, ויד הקנאה היתה במעל הזה, ובני דורו והדור הראשון הבא אחריו ידעו כל כבודו והוקירוהו, ורק הבאים אחריהם אשר לא ידעו עוד בברור מה היה לאיש הגדול הזה המה הוסיפו על השמועה כדרכם וישליכו עליו שקוצים וינבלו שמו למען הצדיק את רודפי נפשו. אך ראשית המריבה אשר בעבורה נדח מבית ישראל היתה הקנאה. שני גדולי ישראל בעת ההיא היו רבי עקיבה ואלישע בן אבויה, אך שני האנשים האלה היו שונים בדרכיהם בתכלית, אלישע למד תורה בעת אשר היה נער קטן ואם כן לא ברב עמל השיגה, ורבי עקיבה למד אותה לעת זקנה ויקריב נפשו וחייו למען התורה ובעבורה נשא וסבל עד מאד, אלישע למד גם שפות וחכמות נכריות כעדות התלמוד כי ספרי יונים היו נושרים מחיקו, ורבי עקיבה אשר בלה כל עתו למען מצוא דרכי התורה הוא לא מצא עת לו לרדוף לדעת גם חכמות אחרות, ועל כן לא לפלא הוא כי בעיני רבי עקיבה היתה התורה כסם חיים כמים לדגים אשר אם יעזבה איש אף רגע ימות, ויתאמץ למצוא בה רמזים וסודות, ולא די היו לו כל הדרשות שדרשו עד הנה על המלות הנמצאות בתורה, כי אם גם בתגי האותיות בקש למצוא סודות נעלמים, וכל החקים אשר לא ידעו עד הנה למצוא להם סמך בדברי התורה ויהיו רופפים בידי החכמים קם הוא ויחזיקם במסמרות הרמזים והדרשות כי כן דרך כל איש אשר ברב עמל מצא את מבוקשו ליקרהו ולכבדהו מכל חפץ, ועל כן בקש גם להרבות אותה בכל מקום ולמשוך אחריה לב כל בני דורו, כי רק בה ראה מקור החיים ; לא כן אלישע אשר בימי נעוריו למד אותה וידע גם חכמות אחרות, הוא ידע כי לא רק על התורה לבדה יחיה עם כלו כי גם בעלי מלאכה ועבודה דרושים לחפצו, ועל כן לא הרבה לספר בכבוד התורה, ובלי ספק בזה גם לדרכי הלמוד אשר בהם בחר רבי עקיבה כאשר נמצאו עוד בלעדו אנשים אשר מאנו לשמוע בדרשותיו ובזה עשה את רבי עקיבה למנגד לו, והוא בראותו כי גדול כבוד אלישע בעיני התלמידים ויפחד פן ישמעו לקולו ויעזבו את התורה (או גם לכבוד נפשו דאג כי גם הוא אך איש היה) לכן קם הוא נגדו להדיחו משאתו, אך במה יוכל להכריע את אויבו זה תחתיו? הן בתורה ידיו רב לו כמהו ואולי יותר ממנו אחרי כי בנעוריו למד וגם בדעת גדול שמו , ואם כן לא מצא דרך אחרת בלתי אם לתת אותו כמחלל כבוד התורה, והמחזיקים בידו החרו החזיקו להדיחו מקרב העם ולבלתי תת לו עוד פתח פתוח לשוב, ומני אז רחב הפרץ ביניהם כדרך כל בעלי מריבה, עד אשר באחרונה חדל מבוא עוד בשערי בתי המדרש ובימים האחרונים שמוהו לאות ומופת לבני מרי ויספרו ממנו דברים זרים ומוזרים.

במקור המאמר אשר יספר מאלישע בן אבויה יציג אותו לפנינו כמנגד לרבי עקיבה, שם יספר מהארבעה שנכנסו לפרדס (הוא כרם הדת, כדרך התלמוד לכנות את בתי המדרש בשם כרם), המה באו בכרם הדת להתבונן על הנטיעים ורבי עקיבה נכנס בשלום ויצא בשלום, כל אשר מצא לפניו היה טוב בעיניו, לא מצא מגרעת בכל עמודי החקים והדרושים אף אם על קורי עכביש נבנו, ויצא בשלום מבלי נגוע בהם לשנותם או להסיר דבר מה מהם, לא כן אלישע הוא קצץ בנטיעות, הוא ראה כי זמורת זר עלתה בכרם ישראל ויבקש להסירה, והירושלמי ישמיענו ברור פירוש הדברים האלה באמרו: מני אחר? אלישע בן אבויה שהיה הורג רבי תורה, אמרין כל תלמיד דהוה חמי ליה משבח באורייתא הוה קטיל ליה. אך לבל יאמר הקורא כי הדברים כפשוטם כי באמת הרג נפשות (מלבד כי הדעת לא תסבול זאת כי איש ילך ויהרג נפשות לעיני השמש ואיש לא ישלח בו יד) יבאר דבריו ויאמר: על לבי וועדא והוה חמי טלייא קומי ספרא ואמר מה אילין יתבין עבדין הכא, אומנותיה דהן בנאי, אומנותיה דהן נגר, אומנותיה דהן צייר, אומנותיה דהן חייט וכון דהוון שמעין כן הוון שבקין ליה ואזלין לון, עליו הכתוב אומר “אל תתן את פיך לחטיא את בשרך”, הנה בזה נראה איך קצץ בנטיעות ואיך הרג לתלמידים, כי דבר על לב רבים מתלמידיו אשר לא לתורה נוצרו וישבו בבית המדרש רק יען כי לכבוד נחשב להיות מתופשי התורה, כי ילכו איש למלאכתו ולעבודתו ואל יבלו עתם להבל, ואם כן היה כל עונו כי קם נגד המשתבחים באורייתא, ואיך לא יחרה אף רבי עקיבה אשר השתבח בתורתו תמיד לראות כי זה ישפיל כבוד התורה. ואמנם כן הוא כי כל חטא אחר היה כי לא השתבח באורייתא, כי לא לבד מהמסופר בירושלמי כי הדיח טלייא דהוה משבח באורייתא כי אם כן נשמע גם מפי רבי: כאשר באה בתו של אחר לפני רבי לפרנסה קצף קצף גדול ואמר: עדיין יש לזרעו בעולם והכתיב לא נין לו ולא נכד בעמו ולא שריד במגוריו וכו' מיד ירדה אש וסכסכה בספסלו של רבי בכה ואמר: ומה למתגנין בתורה כך למשתבחין בה על אחת כמה וכמה. ובירושלמי יספר גם כן בשנוים קטנים ויתן בפי רבי הדברים האלה: “ומה זה שיגע בתורה שלא לשם שמים ראו מה העמיד, מי שהוא יגע בתורה לשמה על אחת כמה וכמה”. הלא עינינו הרואות כי לא עונות וחטאות ידעו לספר ממנו רק כי לא השתבח בתורה או שלמדה שלא לשמה, אך עוד עדים גדולים יש בתלמוד המעידים כי לא כצעקת האחרונים על אלישע כן עשה. כאשר יספר כי רבי מאיר אמר: מתי אמות ואעלה עשן מקברו, הנה נשמע מפי ר' יוחנן (אשר לא נטה אחרי המינים והמומרים) כמיסר ומוכיח יאמר: גבורתא למקלייא לרביה בנורא מתי אמות ואכבה עשן מקברו. הנה בתוכחת מגולה הוכיח רבי יוחנן לרבי מאיר דרכו על פניו על כי ערב לבו גם הוא לדבר סרה ברבו ולאמר כי ראוי הוא להשרף באש תפתה , ולוּ נמצאו באמת באלישע עונות כאשר טפלו עליו האחרונים איך הרחיב רבי יוחנן בנפשו עוז לאמר כי יצילנו מרדת שחת? ועוד זאת לוּ סג אלישע מאחרי עמו ויכפור באלהיו איכה נתנו לו זכרון בתלמוד ויחוקו דבר לזכרון עולם בין דברי האבות (אבות פ"ד) , ולא זאת בלבד, כי אם גם הדברים הנאמרים בשמו באבות המה ישמיעו ההפך בתכלית מאשר יספרו ממנו, הן גם הראשונים יאשימוהו כי התגנה בתורה וידבר על לב תלמידיו לעזבה ככלי אין חפץ בה, ופה נשמע ממנו כי ידבר על לב בני הנעורים כי ילמדו בתורה. והנה מכל אלה נראה ברור כשמש כי לא גדלה חטאת אלישע כאשר יוסיפו המאוחרים בתלמוד לספר ממנו כי תבע בזונה וכי עשה רעות כאלה. אמנם המאמר הזה הנשאר לפליטה באבות יגלה לנו לא זאת בלבד כי אלישע לא היה מין וכופר וכי כבודו היה גדול בדורו כי אם עוד נצורות ישמיענו, סבת כל הרדיפות ומי היה הרודף הראשון יראנו המאמר הזה. הן בראותנו אותו נבין כרגע כי לא לחנם בחר המסדר את המשנה במאמר הזה (האחד מכל המאמרים מאלישע בן אבויה אשר השמיט או קראם על אחר) להציגו באבות ולקראו על שמו, הן במאמר הזה לא נראה לא חכמה יתרה ולא מוסר נעלה עד כי נאמר כי המסדר חס עליו יותר מעל יתר מאמריו, אבל הוא אשר אמרתי כי המאמר הזה נותר על שמו למען יגלה לנו סבת המריבה והשנאה אשר התלקחה נגדו.

ראש מריביו היה רבי עקיבה כאשר אמרתי וזאת נראה גם מכל המאמרים אשר יביאו בשם אלישע בן אבויה בדברו את רבי מאיר, ולא כאשר דמו אחדים כי יהלל בם את רבי עקיבה כי אם להפך, בהם יתאונן כי רבי עקיבה הדפו. במדרש רות וקהלת יספר: אלישע אמר לרבי מאיר ומה את אמרת וכו' טוב אחרית דבר מראשיתו יש לך אדם שלומד תורה בנערותו ומשכח וכו' א"ל אבל רבי עקיבא רבך לא כך אמר אלא טוב אחרית דבר שהוא מראשיתו, ובזה כון רבי עקיבא על אחר אשר לפי הספור במדרש וירושלמי חנכו אביו על ברכי התורה שלא לשם שמים כי אם למען נחול כבוד, וכן ביתר המאמרים אשר יאמר בהם אבל רבי עקיבה רבך לא כך אמר בהם נראה כי בקש להראותו כי רבי עקיבה אשם בנפשו, כמו בהמענה אבל רבי עקיבה רבך לא כך אמר אלא ברא צדיקים ברא רשעים ברא גן עדן ברא גיהנם וכו' זכה צדיק נוטל חלקו וחלק חברו בגן עדן נתחייב רשע נוטל חלקו וחלק חברו בגיהנם, וכן בהמענה אבל רבי עקיבה רבך לא כך אמר אלא תלמיד חכם אעפ"י שסרח יש לו תקנה לא להלל את רבי עקיבה אמר כי אם להפך כי אעפ"כ דחפו בשתי ידים, כי כן יאמר כבר שמעתי מאחורי הפרגוד, היינו מושב החכמים אשר רבי עקיבה היה לראש עליהם, שובו בנים שובבים חוץ מאחר . ורבי עקיבה זה בבקשו להשפיל כבוד אחר לא מצא דרך אחרת בלתי אם לאמר כי לא לשם שמים למד תורתו וכי יתגנה בה והאות כי ידבר על לב רבים מתלמידיו כי יעזבו התורה ויבקשו עבודה ומלאכה. ומה ענה אלישע על תוכחתו? אלישע ענה באחת: “הלומד ילד למה דומה לדיו כתובה על ניר חדש, והלומד זקן למה הוא דומה לדיו כתובה על ניר מחוק”, אני למדתי התורה בעודני ילד ועל כן היא ברורה לי, ורבי עקיבה אשר למדה לעת זקנה היא בלולה ומעורבת לפניו, ואם לא נראה עין בעין כי נגד רבי עקיבה אשר למד בזקנותו אמר זאת? הוא בקש להראות לתלמידיו כי לא ישתאה על רבי עקיבה על כי לא יבין דרכו, כי איך יבינה? הוא, אחר, למד, בעודנו נער ותורתו ברורה לו, לא כן רבי עקיבה אשר למר זקן ודעתו מבולבלת כדיו כתובה על ניר מחוק , ובלי כל ספק הניחו זאת למזכרת באבות אשר הניחו שם הרבה דברים נגד החכמים אשר שגו בדרכם כמו מאמר הלל לא הקפדן מלמד נגד שמאי, ומאמר רבי נהוראי הוי גולה למקום תורה ואל תאמר שהיא תבוא אחריך נגד רבי אלעזר בן ערך (עיין שבת קמ"ז: ערובין י"ג.) כן הניחו את המאמר “הלומד ילד למה דומה” לאות כי רבי עקיבה שגה באחר ברדפו אותו באף כאשר טעה בבן כוזיבא אשר בקש לעשותו למשיח. מן העת ההיא והלאה נראה מלחמות נולדות כמעט בכל דור ורר בישראל, בחכמה החלו לקצות ובמחזיקיה שלחו ידם וחצי לשונם, ויהיו החכמים כמואסי התורה ובעלי התורה לא הלכו בנתיבות החכמה, וזאת היתה לרעה לכל העם, כי מחוקקיו לא ידעו דרכי החיים ולא הבינו משפט העת ויחוקקו כהעולה על רוחם ויחמרו חמרים חמרים חומרות עד כי רבו ועצמו מהכיל, והחכמים גדולי חקרי הלב אשר אולי מהם יצאה ישועה לכל העם המה נדחו מהקהל ויחשבו כפושעים וכופרים באלהי אבותיהם. אך לא זאת בלבד כי עוד רעה גדולה מזאת יצאה מהקנאה הזאת, והרעה היא כי רבים מגדולי התורה אשר גם בחכמה לא מאסו המה הוכרחו להתחפש ולהכחיד דעתם ומעלות רוחם בקרבם ולהצטדק בעיני תופשי התורה הרבה יתר מכל היראים אשר לא ידעו נתיבות חכמה, ועל כן הרבו להחמיר עוד יותר ויותר לבל יחשדו אותם כי החכמה הסירה לבם מאחרי החקים. בעלי התורה היראים באמת אשר איש לא חשד אותם, המה אם בקשו להקל בדבר חק ומשפט עשו חפץ לבם מבלי יראה, לא כן אלה אשר גם בחכמה בחרו המה יראו לנפשם פן יחשבו כפושעים אם יחפצו להקל מעט ועל כן הרבו להחמיר, לבל יאמרו עליהם כי חכמתם ודעתם היא שובבתם לסור מאחרי חקי הדת. זאת נראה כבר ברבי מאיר אשר לקח תורה מפי אחר, ובמה יתרצה זה אל חבריו אשר לא בקשו ארחות חכמה? הלא אך בהוסיפו להצטדק יותר מהם, ודי לנו המשפט האחד אשר חרץ על אחר רבו להראותנו דרכו ; כאשר נדברו בבית המדרש אדות אחר אם לפתוח לפניו שערי גן עדן או להניחו תחתיו ולו הלא היה משפט הגאולה אחרי כי תלמידו הוא, ומה עשה? גבורה עשה כי יצא לדון את רבו לשרפה, כאשר הוכיחהו רבי יוחנן בצדק, רבי יוחנן אשר לא שמע חכמה מפי אחר ואיש לא חשדהו כי נוטה הוא בסתר לבו אחרי תורת היונים הוא לא פחד ולא רהה מקנאת המקנאים ויקם לפדות את אחר מרדת שחת, אך רבי מאיר אשר פחד פן יחשדוהו כי עוד לבבו שלם עם אחר רבו הוא רחץ בנקיון כפיו ויתן את נפש רבו לרדת שחת כופר נפשו ועל כן עזבהו גם בעודו בחיים ויתכחש לו בעת צרתו וידבק בכל עוז ברבי עקיבה מנגדו. ומדי נוסיף להביט על קורות ישראל וחכמיו כן נראה מחוות לא נעימים כאלה כי האנשים אשר בידם היתה התורה והחכמה לא היו בעלי תורה וחכמה יחד, כי אם פעם היו בעלי תורה ופעם בעלי חכמה. כרבי מאיר היה הרמב"ם, הן מי לא ישתאה בשמעו מפי הרמב"ם הפילוסוף דעות נעלות וחפשיות וכרגע יתהפך ויטה עלינו ידו החזקה ויחמיר בדת ודין כמקנא במקנאים. הראב"ד אשר לא בקש לדעת חכמה ורוח הקדש הופיע במדרשו כאשר יעיד בנפשו, הוא יתעורר ויקל כפעם בפעם כי לא ירא מפני כל, לא כן הרמב"ם אשר לא האמינו בצדקתו עליו נטל להחמיר יותר ויותר לכל יחשב כעובר על דת. בדרך הרמב"ם אחז הרמ"א, אף כי הוא היה כרמש נגד ענק לעמתו בחכמה ובתורה, אך אחרי אשר המהרש"ל הוכיח אותו על כי הגה בספרי חכמה, ירא גם הוא פן יחשב כאפיקורס בעיני בעלי התורה ואף הוא מהר ויצא להחמיר בלי טעם ודעת ובלי חנינה וחמלה. החכמים חסו על ממונם של ישראל, החכמים אמרו כי כחה דהתירא עדיף, והחכם הזה הראה גבורתו בפעם אחת כי יצא להטריף את אשר נחשב בעיני כל החכמים ככשר. הב"י אשר היה מקובל ומלאך דבר מתוך גרונו הקל בדיני שחיטה, והרמ"א אחת דבר: ויש נוהגין להטריף בין בבהמה בין בעוף בין במעוט קמא בין במעוט בתרא בין בשהיה בין בדרסה בין בחלדה בין בהגרמה בין בעקור. הישמע כזאת להטריף בעבור המנהג! בדרכי העבודה והתפלה, בדיני סוכה ולולב ואתרוג או כפרות ותשליך היה לו הצדקה לאמר כי המנהג הוא כה או כה, אך איך יערב איש את לבו להוציא ממון מחזקתו ולאבד את ממון ישראל רק בעבור מנהג? שערוריה כזאת לא נשמעה בכל הפוסקים כי יטריף איש בעבור “ויש נוהגין”, ומי יודע מי היו הנוהגין אולי בבית משוגעים משכנם. כמה אלפים הפסיד במנהגיו מאז ועד היום, כמה עונג ימים טובים ושבתות הפך לנגע על כי הטריף את מאכל העניים משום המנהג אשר בדא מלבו, המנהגים בדא הוא מלבו או מפי איש שמע אותם, כי לוּ היו המנהגים כתובים על ספר לפניו הלא אז ידעו גם יתר החכמים מהם, ואל כל אלה לא שם לב, יען מה? יען כי קרא בספרי חכמה ועל כן נטל עליו להביא כפרה על העון הגדול הזה ויביא מנחה גדולה מאלפי אלפים בקר וצאן ועוף, וכלים מכלים שונים אשר נטרפו על פיו וזאת תהיה כפרתו, וכל אלה יען כי בקש להצטדק ולהסיר מעליו חשד האפיקורסות. גם ברבי משה בן מנחם נראה כדבר הזה, כי לא כדעותיו כן היו מעשיו, כאשר ידע כל יודע תולדותיו, יען כי ירא לנפשו פן יפגעו בו בעלי התורה ויחשבוהו ככופר, ולוּ היתה לו יד ושם בתלמוד כי אז בלי ספק הִרבה גם הוא אסר ונדר, אך לאשרנו לא היה מגדולי התורה ונצלנו מאסורים חדשים. הנה הרעות האלה באו לרגלי הקנאה לתורה והשנאה לחכמות זרות, והרעות האלה לא קטנות היו, כי החומרות אשר החמירו בעלי החכמה העיקו עוד יותר מיתר החומרות, כי היראים החמירו בהם בכל עוז באמרם אם אלה אשר למדו חכמה יחמירו אנחנו על אחת כמה וכמה, ורודפי חכמה לא הרהיבו בנפשם עוז להרהר אחריהם אחרי כי מפי בעלי החכמה יצאו, ובין כך וכך נחמרו חמרים חמרים חקים חדשים אשר לא שערו אבותינו ואשר לא ישער כל איש דעת כי תהיה כזאת בקרב עם אשר התורה נִתּנה לו למורשה ולא רק על פי כהניו ומוריו יבחר דרכו בדת. החקים רבו כמו רבו ואיש לא עמד נגדם, יען מה? יען כי התורה נחשבה כאמונה וארץ וממלכה לכל העם ולכן ירא כל איש לנגוע בה פן יהיה כפושע לעמו ובוגד לממלכתו וארצו. אמנם גם אחרי כל אלה, אף כי גם היראים גם החכמים התאמצו בכל עוז להרבות חקים וגזרות ומנהגים, בכל זאת אם נבקש חשבון ומשפט צדק נראה כי לא נופל ישראל מהעמים בדעות חפשיות ובחיים חפשים, ובכל דור ודור עת אשר מצא רגע מנוחה מעקת אויב מסביב השגה חיל בחכמות, שפות ומדעים וחכמי ישראל אשר היו בספרד הן עדים נאמנים המה, ומה גם בדורות האחרונים האלה, ואולי עוד גבר ישראל מהם בדעת למרות כל החקים והמשפטים, ובעת אשר העמים ילחמו במלחמת תנופה עד היום הזה לבטל חק אחד מחקי הדת אשר שמו כהניהם לפניהם, הנה נראה כי בני ישראל יבחרו דרכיהם כהעולה על לבם ויעשו כחפצם מבלי פנות אל החקים והגזרות אם אך תתנם הממשלה אשר למשפטה יעמדו לעשות כחפצם. ומדוע היתה כזאת? מי נתן בלבו הכח לפרוק רגע העול הכבד מעל צוארו באפס יד ולצאת לחפשי בעת אשר יתר העמים ילחמו בזרוע כח ולא יצליחו כרגע לשבור עולם מעל צוארם? אכן גם בזה נראה יד התורה, התורה עשתה כל זאת, אחרי אשר איש ואיש למד אותה וידע הרבה או מעט מן החקים וסבותיהם ומחוקקיהם לכן שפט כל איש כרוח מבינתו, לוּ היתה התורה רק בידי המורים והעם לא ידע אותה אז אולי לא נועז להשליך אחרי גון בִּן־רגע חקים ומשפטים אשר עליהם עברו מאות שנים, כי כן דרך כל איש ועם לקדש ולכבד יותר את אשר לא בידו הוא, לא כן בדבר אשר הסכין בו, ואחרי אשר כל העם הסכין בתורה לכן היתה בעיניו כירושתו אשר בידו לעשות בה כחפצו, ואחרי אשר היא היתה לו כרוחו והרוח ישתנה לפי מצב העת והמקום, לכן חזו גם בה חפץ לבם לפי רוח העת, ועת אשר היתה עת רצון להעם לדרוש חכמות דרש אותן מבלי שים לב כי רבים ממוריו יסרוהו מעשות זאת ויעשו אותן לרקחות ולטבחות להתורה, או למען הראות כי בתורה נמצאו כבר כל החכמות, אך בין כך וכך דרשו את החכמות, ואחרי אשר מצאו נתיבותיהן הוסיפו בהן חיל, וכל אלה רק בידי תורת חיים לעשות, בידי התורה אשר תחיה בפי כל העם ולא רק בפי המורים והכהנים אשר אז תהיה לתורת מתים, ובתורה הזאת אשר בה היתה צרורה המחלה להרבות חקים וגזרות בה היתה חתומה גם הארוכה נגד המחלה, ולא נטל עליהם לבקש עזרה מרחוק למען הרפא ממחלתם, כי היא מחצה ותרפא אותם גם יחד.

 

יד. מה נשתנה הזמן הזה    🔗

הנה מכל אלה נראה כי אבן הפנה אשר כל בית ישראל נשען עליה בכל העתים והזמנים היתה התורה, היא היתה לו לרוח חיים להחיות נפשו במוט גויתו, בה מצא ישועה ונחמה לכל צרות לבו, וכל אשר הוסיפו לגרש אותו מדרכי החיים ומנעמיהם, וכל אשר הוסיפו להקדיר עליו אור החופש והמשפט כן הוסיף הוא למצוא בתורה עונג ונחת ואור וחופש, והיא היתה עליו סתרה כמבצרי עוז והיא אחדה לבו ורוחו כארץ וממלכה, ועל כן לא אבד מתוך קהל העמים גם בעתותי המצוקות הנוראות, כי בה מצא הכל את אשר ימצא עם ועם בארצו וממלכתו. לולא התעוררו הנביאים לתת לו את התורה למשגב תחת הארץ ובית מקדשו, ולולא קמו חכמי הדת בימי המלחמות בבית השני לתת את התורה בלב העם תחת אהבת הארץ ולולא הוסיפו התנאים והאמוראים ויתר החכמים עד היום הזה להרים נס התורה כי אז בלי כל ספק כבר אבד שם ושארית לעם הזה, כי גם תקותו בגאולה העתידה לא עצרה כח היא לבדה לאמץ לבו לולא היתה התורה שעשועיו, כח התקוה הזאת רפה בלי כל ספק אחרי אשר בושו משברם מאות שנים לולא הוסיפה התורה לתת גם להתקוה רוח חיים, וגם הצרות אשר עברו עליהם השיבום עד דכא ויכבידו עליהם אכפם להתכחש לצור ממנו חֻצבו לולא היתה התורה מחמל נפשם, רק יען כי אותה שמרו מכל משמר לכן הוסיפו לשאת ולסבול למענה ותהיינה גם הצרות לעזר ולהועיל לחזק רוחו במלחמה האיומה הזאת. ובזה נמצא פתרון להחידה הגדולה “איכה ישב ישראל בגוים בעתות צר ומצוק ויצלח בידו להחזיק באמונתו על אף כל אויביו ומנדיו”, כי התורה היתה לו לרוח חיים, והיא החיתה רוחו וגויתו עד היום הזה. היא בנתה סביבו מצודות וסיגים למען הרחיקו מאויביו בעת אשר בקשו נפשו לקחתה והיא שבה ותפח בקרבו רוח חיים וחופש בעת אשר הונח לו רגע מעצבו ורגזו, כן היה מאז ועד היום הזה. ואם על פי זה נשפוט הלא נגזור אומר כי כל תקון וכל חדוש אך למותר הוא, אחרי כי העם יבור לו דרך לנפשו לפי העת אשר הוא חי בה, ובעת אשר תנתן לו חפשה הלא יסיר בידיו סבלו מעל שכמו בלי כל מעורר ומניע כאשר נראה בעינינו כיום הזה והחקים הרבים לא לבד אלה אשר הוסיפו האחרונים כי אם גם הראשונים הכתובים בתורה לא ישימו עוד מתג ורסן באף רבים, כי רבים מאד בסתר ובגלוי יצאו לפעולתם כחפץ לבם ויעשו כהעולה על רוחם מבלי פנות עוד אל הדת, ולא רק בדור הזה כי אם גם בדורות אשר היו לפנינו היתה כזאת, בעת אשר הונח לישראל רגע מאויביו מסביב. בעת אשר היתה הרוחה לישראל בספרד פרק עול התורה והדת מעל צוארו ויתחר לצאת בעקבות העמים אשר בקרבם ישב, ועדים נאמנים המה דברי המוסר אשר הטיפו חכמי ישראל בעת ההיא על הנלווים מדרך דתם להעיד כי כן עשו כאשר יעשו הרבים בדורנו. כי בדברי המוסר האלה נשמע לפעמים דברים אשר נאמין כי על בני הדור הזה נאמרו . אמנם אף כי דרכי בני הדור הזה ישוו לדרכי הדורות אשר עברו, בעת אשר היה שלום על ישראל, בכל זאת רב הדרך ביניהם עד מאד, בדורות אשר חלפו כאשר בחרו אנשים בחיים חדשים מרוב שובע וטובה אז עשו כחפץ לבם מבלי אשר בקשו לשנות פני הדת והאמונה ולהסיר החקים כליל מעל ספרי הדת למען תהיה חקה אחת לכל העם, להתיר להם את אשר היה אסור עד העת ההיא, העשירים והגדולים בעם עשו מה שלבם חפץ ונוכל לגזור אומר בבטחה כי לוּ קמו אז איזה רבנים להתיר בפומבי אחד האסורים, לו היה אף הקל שבקלים, כי אז קמו נגדו העשירים והגדולים אשר פרקו מעל צוארם כל עול הדת לסכל עצתו, כאשר גם ביום הזה ברוב ערי רוסיא ופולין, אשר העשירים אשר השליכו אחרי גום כל החקים והמשפטים ועושים ככל חפץ לבם בלי יראה הם המה יקומו תמיד כמקנאים לכבוד הדת לבל יפול ממנה צרור ארצה. המה יסירו עולם יען כי עשירים המה ולא להם לשאת בעול, אך אם הרב או המורה לנערים או אחר מאלה התלוים בדעת אחרים יתיר לעצמו אף דבר קל או יריעו עליו וידיחוהו ממקומו וישברו מטה לחמו, יען כי בעשרם לקחו להם קרנים וידמו כי כל התבל אך למענם נבראה ורק להם נתנה הרשות לחיות ולשמוח בחיים, ואיך יערב לב העני לבקש גם הוא חלקו? ולא רק בארץ רוסיא ופולין כי אם גם בארץ אשכנז ימצאו רבים אשר בשם מחזיקים (אורטודוקסען) יכֻנו ויקראו בגרון נחר כל היום: חרב לכל דעה חפשית, חרב להבקרת והדעת, והמה בדרכי חייהם ילכו בעקבות המחדשים ולא ישימו לב לכל חק ודת. וכל אלה יעשו מעשיהם רק מרוע לב, כי כאשר תרע עינם מתת לאחיהם האביון חלק מעשרם כן יצר להם לתת לדל חופש, וכן היו גם בדורות אשר עברו רק כי אז הלכו כל העשירים וכל המבקשים חופש לנפשם בדרך הזה, ועתה עת אשר רוח החופש עבר על כל התבל וגוי ואדם יחד יבקשו לנתק מוסרותיהם, ודעות האהבה והאחוה מצאו מסלות בלבבם לכן איש את רעהו יעזורו, כן ימצאו גם רבים בישראל אשר לא רק למענם כי אם למען כל העם כקטן כגדול, כעשיר כדל, יבקשו חופש ודרור, וזאת היתה להזמן הזה כי נשתנה מיתר הזמנים כי קמו מחדשים אשר יבקשו להסיר את החקים הרבים מעל פניהם בחזקת היד כאשר לא היה עד הנה. זאת ועוד אחרת; אחרי כי קטן יעקב ודל, מפוזר ומפורד בין העמים לכן אם יחפוץ או לא יחפוץ יצא בעקבות העמים אשר בקרבם ישב, יען כי מתיו מספר ויטה בעל כרחו אחרי הרבים, ועל כן בדורות אשר חלפו עת אשר העמים החזיקו באמונתם בכל מאמצי כח ואיש לא ערב לבו להביא במשפט דברי מחוקקיהם וכהניהם פן ישרף באש, אז לא עלה הרעיון גם על לב איש ישראל לחדש חדשות בדת, איש איש עשה חפץ לבן מבלי פנות אל חקי הדת אך בהם לא שלח יד לשנותם לעין כל ולאמר על האסור מותר, לא כן בימים האחרונים, מעת אשר בקרב אמונת העמים החלו לקום מחדשים כפעם בפעם ויתפרדו לאגודות וחבורות באמונתם ועד היום הזה ישנו את פני הדת בבקר בבקר, זאת ראו בני ישראל ויאמרו (כדרכם מאז) לעשות כמעשיהם. ואחרי כי לכבוד יחשב היום לחדש בדת לכן יבקשו גם המה חלקם בכבוד הגדול הזה לבל יאמרו עליהם כי המה בשפל ישבו ולא יבינו משפט העת, וזה הוא מענה נכון על השאלה אשר שאלנו “מה נשתנה הזמן הזה מיתר הזמנים?” והמענה הזה הוא יענה גם על השאלה השניה: "מדוע זה רק בארץ אשכנז התעוררו מבקשי חדשות ולא בארצות אחרות? " כי מארץ אשכנז יצאו רובי המחדשים באמונתם וגם עד היום רוב בעלי המלחמה נגד האב ברומא וחקיו מארץ אשכנו המה, ועל כן התעוררו גם היהודים שמה לעשות כמעשיהם. אך עוד מענה נכון יותר על השאלה הזאת. זה כמאה שנה עברו מעת אשר החלו דעות החופש והדרור למצוא מסלות בלב בני העמים. ימי הבינים, ימי העבדות, הימים הרעים אשר בהם נחשבו כל בני האדם רק כעבדי מושלים, אשר לא נבראו רק למען לעבוד עבודת עבד למען המלכים, הכהנים והאצילים, וכל משפט וכל צדקה לא נשמעו בארץ, הימים הרעים האלה נגוזו ועברו מעת אשר החלו בני העמים לחדש חדשות באמונתם ולהסיר מעל צוארם עול הכהנים אשר רמסו עליהם ברגל גאוה, מהעת הזאת החלה אהבת החופש להכות שרשיה על תלמי לבב העמים ויאמרו להסיר מעליהם גם סבל האצילים והמושלים כאשר פרקו מעליהם עול הכהנים. ארץ בריטאניה היתה הראשונה אשר החלה להלחם לחופש ודרור. במלחמת החופש באמעריקא גדלו ועצמו הדעות האלה ומאמעריקא באו גם עד ארץ צרפת, אשר נדכאה מאז לרגלי מושלים עזי נפש סרים למשמעת האב ברומא, ויצא משפט חדש לאור עמים “חופש ואחוה ומשפט אחד לכל עם הארץ” קראו בראש כל חוצות, ובעת המלחמה הזאת התבוננו רבים מאנשי לב, כי ביניהם ישב שארית עם בזוז אשר נדכא ונענה הרבה יתר מכל הנדכאים כי עבד לעבדים היה, ויתעורר לחלץ גם נפשו מן המצר עת אשר שלחו ידם לשבור כבליהם מעל רגליהם, ועוד זאת כי ראו כי המלחמה כבדה נגד פניהם, הכהנים והאצילים יחגרו שארית כחם להלחם לבל יוציאו בלעם מפיהם ועת היתה לבעלי החופש לבקש להם אוהבים עוזרים במלחמה ותפקחנה עיניהם לראות כי רב כח היהודים לעזור להם, הן המה לא יאהבו ולא יכבדו את הכהנים והאצילים אשר שמום כעפר לדוש ובלי כל ספק יתאמצו בכל עוז עתה בעת רצון להלחם בכל מאמצי כחם נגדם למען יצאו לחפשי, והמה לא ישאו פני הכהנים כאשר יעשו זאת רבים מבני העמים. רבים מהעמים אף כי ילחמו לחופש ודרור בכל לבם בכל זאת ישיבו אחור ימינם לפעמים מדכא את הכהנים, יען כי ייראו פן יעלו עליהם אף אבותיהם ואמותיהם או נשוֹת חיקם אשר לבם ילך אחרי הכהנים, לא כן בני ישראל לבם לא ירך במלחמה הזאת בדעתם כי אם יצלחו בה אז יהיו לשלוי עולם ואם תמוט ידם ישובו להיות לעבדי עבדים, לבז ולמשסה כאשר היו יותר מאלף שנים, ובקרבם הן לא ימצא אף אחד אשר יאהב או יכבד את הכהנים אחרי כי לא כהניו המה. זאת היתה לבני ישראל לישועה בארצות רבות ויורמו על ככל בני הארץ ויחשבו כבנים נאמנים לארצם, וגם היו כבנים נאמנים לארצם, ומני אז עד היום לא חדלו בארצות אשר יראו באור החופש מעבוד בלבב שלם לארצם ויהיו לאנשי חיל במלחמה, למורים בבתי מדרש החכמות, ליודעי דת ודין, למנהלים במשטרי הארץ והממלכה ככל אחיהם יושבי הארץ ואמונתם לא קמה לשטן להם ויעשו ככל אשר בקשו מהם העת ומצבם, ועל כן לא היו גם חקי האמונה הרבים לשכים בעיניהם ולא בקשו לחדש חדשות בה, גם לא שמו לבם אליה אחרי כי לא בבית ולא בחוץ היתה להם לאבן נגף, בבית יעשה איש איש מה שלבו חפץ, אם לבו שלם את חקי האמונה יחזיק בהם ואם לא תישר בעיניו ישליך את החקים אחרי גוו אחרי כי אין מכביד עליו אכפו להביא צוארו בעולם, וגם מחוץ לעיני העמים אשר בקרבם ישב לא היתה לו כנטל החול, אחרי כי העמים לא שמו לבם לאמונה כי אם לאהבה וחופש, והלא זה הוא משפט האהבה והחופש, לתת לאיש ואיש לבחר לו דרך כחפצו ולבו. כה היה בישראל בארצות אשר הגיעו למעלה אזרחים כיושבי הארץ, ולהפך בארצות אשר עוד לא התנערו מתרדמתם ויישנו במנוחה, בארצות אשר כבתי כלאים גדולים נחשבו והמה לא ידעו ולא הבינו אחרי כי על עפעפיהם צלמות ולא ראו עוד באור החופש, שמה לא עלה על לב בני ישראל לשלוח ידם לנגוע בחק אחד מחקי הדת אחרי כי רק היא היתה נחלתם ונחלה אחרת לא היתה להם בחיים, וכדרך בני ישראל מאז להחזיק בדתם בכל מאמצי כח עת אשר צרות אפפום כן עשו גם בימים האלה אחרי כי עוד בצרה גדולה היו. אך לא כאלה היה חלק היושבים בארץ אשכנז היושבת בתּוֶך בין שני הקצות, בין העמים אשר לקחו להם את החופש ביד רמה ובין אלה אשר עוד תחת שבט מושליהם יאנחו ולא יערב לבם אף להרים קולם, בה התלקחה מלחמה כפעם בפעם בין המושלים והעם, אך העם לא עשה חיל במלחמה הזאת כי הֻכּה אחור כפעם בפעם ומושליו הכבידו על עולם ביתר שאת, ועל כן לא חדלו המלחמות והעם לא השיג את חפצו, לכן לא קמה תשועה גם לישראל. ועוד זאת כי ברוב הארצות אשר לחמו לחופש היו סרים למשמעת האב ברומא והכהנים אשר ירדו על ידיו, וראשית המלחמה היתה נגדם ועל כן מהרו הנלחמים לתת חפשה גם לישראל למען יעזור להם, לא כן בארץ אשכנז אשר שם הוציאם לוטהער כבר מכבלי האב ברומא וכל מלחמתם היתה נגד הממשלה לא נגד האמונה ומוריה, בה נחשב ישראל ככלי אין חפץ בו במלחמה הזאת ולא נתנו גם לו ידים לקחת חלק במלחמה פן יבוא אחרי כן על שכרו ויבקש חלק כחלק בחופש ועינם צרה בישראל מאד. ואף אם נמצאו אנשים ישרים ובעלי לב כלעססינג ודאהם ודומיהם אשר אמר לקרב גם ישראל באהבה אך המה היו כמר מדלי נגד שונאיהם אשר בקשו בכל לב להשכיח כל שם וזכר מישראל ותהי למלה בפי מנדי ישראל כאשר יאמרו תמיד שונאיהם מאז עד היום “היהודים אינם ראוים לחופש, ילמדו בתחלה להיות כמונו ואחרי כן נקרבם באהבה”. ועל כן קם שאון גם בקרב בית ישראל, פה העיקו להם חקי הדת בבית וחוץ, בבית כי כבר ראו מעט מאור החופש אף כי לא להם היה ויחפצו להקל גם המה מעול החקים באמונתם אשר הכביד עליהם, ומחוץ כי האמינו בדברי שונאיהם כי אם יבקשו להיות כמוהם אז יקרבום באהבה, וימהרו רבים מהעשירים להיות כמוהם ולא הרבו מחשבות כי מצודה פרושה לרגליהם, כי לא השכלה ודעת יבקשו מהם כי אם כי ימירו דתם, ובתתם רגע ידם לשונאיהם נמשכו אחריהם עד כי זרו לאמונתם ודתם על יד על יד ואחרי כן המירו את דתם אשר עד הנה שפכו דמם כמים בעבורה ועיני הישרים בלבותם רואות וכלות והועיל לא יכלו גם אם נסו פעמים רבות לעמוד בפרץ , ומזה נולד החפץ החדש לתקן בדת, באחת כי אוהבי עמם ודתם אמרו בלבם כי בזה יעלו ארוכה לשבר דתם, כאשר יסירו דברים רבים אשר היו לאבן מעמסה להעם וכאשר ישנו פניה לרוח העת אז לא יבוש עוד ישראל באמונתו ויוסיף להחזיק בה. וזאת שנית כי החכמים יודעי הדת לא מצאו להם דרך אחרת לעשות להם שם בלתי אם יקומו כמחדשים בדת. בארצות צרפת בריטאניה והולאנד ודומיהן שם אם ימצא איש כביר כח לב בחכמה בבני ישראל אז תקוה נשקפה לו להחשב כבן אדם המעלה, כי שערי בתי המשפט פתוחים לפניו יבוא שמה ויהי לעורך דין, או יהיה למורה ראש בבתי מדרש החכמות, או יעשה חיל במלחמה ויהיה לשר צבא, או יראה חכמתו במשטרי הממלכה ויהיה לשופט או שליח במלאכות הממשלה וכהנה משרות נכבדות אשר ביד איש גדול בחכמה להשיג אותן, אך מה יעשה החכם בארץ אשכנז? למשרה כבודה בממלכה או להורות דעה קבל עם לא יצלח אחרי כי יהודי הוא, ומה יעשה בחכמתו? הלא אך לחקור באמונתו ותורת אבותיו, ומדי יוסיף לחקור כן יוסיף למצוא דברים רבים אשר לא לרוח העת הזאת המה ועל כן ישלח ידו בהם לשנות פניהם ולחדשם למען עשות לו שם כשם אחד הגדולים, ועל כן רבו הספרים בחקירת אמונת ישראל וחכמתו ודברי ימיו רק בארץ אשכנז אחרי כי בארצות אחרות חנכו את בני הנעורים למצוא דרך בחיים ולחיות כעבד לארצו ובארץ אשכנז הסכינו מנוער לשים לב לאמונה ודת אחרי כי דרך אחרת אין להם להתנשא בלתי אם יהיו לרבנים ומטיפים בעדה. ואחרי אשר ביתר הארצות לא הרבו לחקור לכן לא עלה על לבם לחדש, ובארץ אשכנז אשר שם רב המחקר בדת, שם נולד גם החפץ לחדש. ובמענה הזה נמצא מענה גם להשאלה השלישית “למה זה ישימו המתקנים את עיניהם ולבם על הרוב לתקן בעניני העדה ובתי התפלה?” כי אחרי אשר יאמינו כי העמים ימאנו לתת להם משפט אחים רק מאשר כי לא ראוים המה לכן יתאמצו לשנות פניהם לבל יכירום, ואחרי כי דרכי העבודה בבית ה' היו ללעג ולקלס בפי מנדי ישראל אשר בקשו תמיד אך תואנה להשליך עליו שקוצים לכן אמרו המתקנים בלבם כי כאשר ישנו פני בתי תפלתם ויעשום כבתי תפלת העמים וינצחו בנגינות עם עוגב ככל משפטי העמים או אז ישובו המה ויאמרו להם: אחינו אתם אחינו אתם, וגם על כן יאמצו כל כחם לעקור התקוה להגאל הנטועה בקרב לב איש ישראל מלבם, יען כי התקוה הזאת תעשה את עם ישראל לעם אחד בארץ, כי יקוה עוד לשוב ולהיות לעם בארצו, ועל כן יפחדו המתקנים פן יאמרו העמים: איכה נתן לו משפט אזרחי הארץ והוא אל ארצו ישא עיניו? כאשר באמת נשמע כזאת בבקר בבקר מפי שונאי ישראל. ועל כן העמיקו המה עצה להסיר את כל התקוה הזאת מן התפלות והתחנות, ולא תזכר ולא תפקד עוד, וכאשר יעברו עדן ועדנים תשָׁכח ולא תעלה עוד על לב, או אז יסכרו פיות משטיניהם והיתה הרוחה לישראל. כן יחשבו המה למשפט, אמנם אם צדקו במעשיהם ואם יצליחו בדרכיהם ואם לא הרבו במחיר החופש אשר יבקשו וישלמו את המחיר בראש בטרם עוד נִתּן להם חפצם זה, על זאת נשים עתה עין להביא במשפט.

 

טו. משפט התקונים    🔗

בארץ גרמניה נולדה הדעה הנשגבה אשר היא עתה לתפארת לכל ישרי לב, הדעה מאהבת בני אדם בכלל (הומאניזמוז). בה קמה חברה זה כארבע מאות שנה אשר הלכה אחרי הדעה הזאת (הומאניסטען) ויורוה בקהל וילחמו בעדה מאז ועד היום. מבני החברה הזאת יצאו גם המחדשים באמונתם, רייכלין דָרך דֶרך ללוטהער, לולא קם רייכלין להורות שפת עבר בקהל, ולולא קם למלאך מליץ על התלמוד נגד הכהנים ובראשם המומר פפעפערקארן אשר התגרו בו על הדבר הזה מלחמה ימים רבים וימררו חייו, ולולא החזיקו אוהביו בידו ויסמכוהו נגד הכהנים ואחרי כי סמכו אותו היו נאלצים גם לדבר טוב על התלמוד ואחרי כי דברו טוב על התלמוד נטל עליהם גם לעמוד לימין היהודים, למרות חפצם, לולא זאת כי אז לא מצא לוטהער אזנים קשובות לדבריו אף אם בלהבות אש השמיעם, אך אחרי כי כבוד האב ברומא וכהניו נשפל מאד בריב רייכלין לכן מצא לוטהער דרך סלולה לפניו, ואף כי גם הוא שנא בלבו תכלית שנאה את היהודים ואת דתם וגם חפצו היה לקרב את היהודים רק למען ימירו דתם כאשר אמר לא בסתר, בכל זאת נאלץ לתת יד למליצים עליהם אחרי כי התגרו מלחמה את האב ברומא ואת הכהנים. והדעה הזאת, אהבת כל בני האדם, פרשה כנפיה בימים מעטים עד קצות הארץ. אף כי מורי בית מדרש החכמות בפאריז דנו את ספר רייכלין לשרפה בכל זאת החלו אחרי ימים מעטים ללמוד שפת עבר ולהתקרב אל היהודים אחרי כי רק ידם מצאה להורותם ותהי שפת עבר כאבן הפנה להדעה הזאת לאהוב את כל בני האדם בלי הבדל דת ואמונה, ולחרב גאותם עשו להם את התורה, תורת ישראל ושפתם, שפת עם עבר, וכאשר בימים הקדמונים עת לֶדת האמונה הנוצרית היו כתבי הקדש לאור עמים כן גם בימים האלה עת אשר החל אור חדש להופיע על יושבי אירופא אשר הלכו חשך ולא אור בהתנהלם אחרי מוריהם מתעיהם הכהנים אשר כל ישעם וכל חפצם היה לגרש כל חופש ואור ומשפט אדם, כן גם בימים האלה היו כתבי הקדש כשמש צדקה לתומכים בימינם ובהם רדפו את אויביהם חשך. בארץ גרמניה נולדה הדעה הנשגבה הזאת ובצדק יוכלו להתפאר בה, אך המה הראו כי בידם להוליד ולא לגדל, הדעה הזאת נולדה אך לא גֻדלה על ברכי האשכנזים, כי לא יצאה לפעולות אדם על ידיהם, כבני הסינים אשר ידעו זה אלפי שנים מחכמת הדפוס ואבק שרפה ודומיהם ולא הבינו לעשותם לכלי חפצם, כן היו האשכנזים, המה הולידו הדעה ולא ידעו עשות בה נכוחה, כי זה העם כאשר גדול כחו ברעיון ומחשבה כן מטה ידו במפעל, כדרך כל בעלי המחשבות, לא כן בארץ צרפת ובריטאניה, עם צרפת אשר יקדים בכל עת נעשה לנשמע, ומבלי חשוב דרכו ואת אשר לפניו ימהר וירוץ אורח אשר בו יבחר לעשות כחפץ לבו, בה יצאה הרעה הזאת לפעולת אדם, זה כמאה שנים. מבלי הרבות להלחם רק בדִבֵּר ובכתב כהאשכנזים יצאו למלחמה בפועל כפים וגם חפצם בידם הצליח עד כי המה נחשבו לאבות הדעה הזאת אשר המה הוציאוה רק לפעולת אדם. אך גם שני העמים האלה לא בחרו בדרך הישרה, בדרך הממוצע, אלה החזיקו במחשבה יותר מדאי, אלה חסרון במעשיהם על המדה, ועל כן לא הצליחו גם שניהם עד היום לכונן את הדעה הזאת על עמודים חזקים אשר לא ימוטו וביד מקרה אחד להשבית את כל פרי מעשיהם בִּן־לילה, כאשר ראינו למדי בשתי הארצות האלה מעת קם נאפוליון הראשון עד היוֹם הזה. האשכנזים יאהבו את כל בני האדם כאהוב דון קישאט את דולסינא אהובתו – רק בדמיון, והצרפתים יאהבו את כל בני האדם כאהוב איש כסף וזהב, אשר יעמול להביאם אל אוצרותיו. האשכנזים בהשמיעם תורת האדם, שכחו כי המה גם המה וגם יתר העמים אך בני אדם המה וכאדם יתאוו תאוה לכבוד ומשרה ועושר, ולא בן־רגע יֵהפכו כל העמים לבני עליון למאוס בכל אלה, ובהורותם לאהוב את כל בני האדם נטל עליהם להורות להשבית מלחמות מן הארץ למען עשות שלום בין כל העמים, אך לא השיבו אל לבם כי יתר העמים עוד ימאנו שמוע בקול התורה הזאת וכאשר תמצא ידם אז יגיחו קרבות עליהם למען דכאם. וכאשר רק בארץ אשר בה משפט ישב לכסא נוכל להחזיק בדרך הישרה, לא כן אם נתע בישימון ומערת פריצים אז עלינו לעמוד על נפשנו גם במרמה וכל מזמה, כן נוכל להשמיע אהבת בני אדם רק בעת אשר תמצא ידנו להוציאה לפעולות אדם בצדק ויושר, בעת אשר ישמעו לקולנו, אך המה לא הבינו זאת, ובזה רִפּו רק ידי עמם לבל תעשינה חיל במלחמה ויקרעו את ארצם לקרעים, לממלכות רבות, ממלכות שפלות מכל הממלכות, ובעת צר אשה רעותה לא עזרו, וכאשר עבר ושטף נפוליון על ארצם נפלו בידו כבכּוּרה על פי אוכל. ולהפך הצרפתים השמיעו קול גדול אהבה ואחוה ויצאו למלחמה על כל מושל אשר הכביד עולו על עמו, אך לא למען תת חפשה להעם הנאנח תחת עול סבלו, כי אם למען קחת אותם ואת מלכיהם לעבדים להם ולמען הרחיב גבולותיהם עד אפסי ארץ, ובעלותם למלחמה על ארץ שכחו תורת פיהם וירבו מסים ויכבידו עולם במאד מאד על הארץ אשר לכדו בחרבם. וגם שני העמים האלה נשאו עונם ימים רבים, האשכנזים על אשר השמיעו דעה מבלי דעת לגדלה, כי לוּ אחזו בדעה הזאת כבני אדם היודעים עת ומשפט, כי אז שמו אל לבם בתחלה לחזק ארצם נגד צר ואז היה לאל ידם גם להשמיע שלום, אך אחרי כי בשפלות ידים השמיעוה לכן נקל היה לשואפים למשול בארצם לעשות כישר בעיניהם. וגם לצרפתים שֻלם כפועל ידיהם, כי בעת אשר שכחו תורת האהבה והאחוה ויצאו ללכוד ארצות שמו להם לראש את האיש אשר ידע לדכא עמים תחת רגליו בחרבו ובקשתו, ובשובו כגבור מנצח ממלחמה לא השיב החרב אל נדנה כי אם על פני עבדיו עופף אותה למען דכא גם אותם תחת רגליו כאשר דכא עמים אחרים, וזאת היתה שִלומת הצרפתים אשר כולו חופש עמים אחרים כי גם חפשם נגזל. רק עם אחד הוא אשר הדעה הנשגבה מצאה מסלות בלבבו גם הוציאה לפעולות אדם, העם הזה הוא עם בריטאניה, העם הזה בעל המחשבה והמעשה גם יחד, אשר יעשה מעשהו אך יחשוב בתחלה בטרם יעשה, העם הזה עלה מעלה מעלה בסלם הדעה הנשגבה הזאת עד כי עתה הוא בראש כל העמים, העם הזה לא בקש לחבק ולנשק את כל בני האדם במחשבתו כהאשכנזים ולא אהב להביאם תחת כנפיו ולמשול עליהם כהצרפתים, הוא ידע כי ראשית מעשה האדם הוא לדאג לנפשו ואחרי כן לעמו ואחרי כן למען בני האדם, כי אך בדרך הזה יגיעו בני האדם עד החפץ הנשגב להיטיב לכל בני האדם . הבריטנים באהבם את נפשם ואת עמם בקשו להם חופש בארצם, הסירו עול המסים כאשר מצאה ידם ויעמלו בכל עוז להיטיב את מצב המסחר למען עשות עושר (המגין הגדול על ארץ וגוי ועם, כאשר הוכיח בחכמה החכם הגדול Buckle), משכו ידם ממלחמה כאשר היה בכחם, לא ללכוד ולא להלכד היה כל חפצם, אף אם שלח בהם צר ידו או הראו לו כי לא בהם ישלה איש יד ונקה, נפוליון הראשון אולי יספר גם באבדון כל מעשה תקפם, ולוּ עשו כל העמים כמוהם הלא אז כבר שבתו מלחמות ושלום היה בכל הארץ. הבריטאנים יאהבו עמם ובאהבתם לעמם ייטיבו לכל בני האדם, והאשכנזים והצרפתים ישמיעו אהבת כל בני האדם ולא יועילו לכל בני האדם וירעו לעמם, ורק עתה בימים האחרונים החלו בארץ אשכנז לראות את מחלתם ולבקש להעלות ארוכה לה בחפצם לאחד את כל הממלכות למען תגבר ידם ואז ישבו בשלום מבלי פחד. ואם נתבונן אל מעשי היהודים בארצות האלה נראה כי כמעשי עם הארץ אשר בקרבם הם יושבים כן גם המה עושים באמונתם ובאהבתם לעמם. אך אל יאמר איש מה לדרכי הממלכות (פאליטיק) ולדרכי האמונה? הן העמים האלה בדרכי הממלכה והארץ נפלגו והיהודים רק באמונתם, אל יאמר איש כזאת כי לא יצדק. הן גם בכל העמים אשר בארצם המה יושבים נראה כי האמונה ומשטרי הממלכה שלובי יד תלכנה, ואשה רעותה תעזורנה, ואף כי בישראל אשר אמונתו היא לו כארץ וממלכה ומשפט־העם, בו חקי הדת ודרכי הלאום ותורתו כלם אחד המה ולא יתפרדו, ואחרי כי מעת אשר נתנו לו מהלכים בין עם הארץ וילמוד שפתם ויראה דרכיהם החל לעשות כמעשיהם לכן נראה גם בין בני ישראל יושבי הארצות האלה את אשר נראה מהעמים. היהודים בארץ בריטאניה מחזיקים בכל משפטי הדת במאד מאד, המה לא ירבו הגות ולא יבקשו חקר ומשפט בדת ודין ולא לבד כי יחזיקו בכל אשר בידם ויכבדו את חקי אמונתם לעין כל ולא יתבוששו כי אם בהם יתפארו כעם הארץ אשר כל משפט קדוש בעיניו ולא יעלה על דעתו לחללנו, לא כן היהודים באשכנז, המה התיצבו על דרכי עם ארצם להרבות מחשבות וחקר ולבקש משפט הדורות אשר חלפו ויביאו את התורה במשפט בבקר בבקר, וכאשר קמו מבקרים לבקר את כתבי הקדש וישלחו ידם לשבש את הכתובים, יען כי לא הבינום, כן מהרו המבקרים היהודים להתחרות לעשות כמוהם ותהי המלאכה לשבש את הכתובים לכבוד ולתפארת וכל המרבה לשבש הרי זה משובח, אחרי כי דרך חכמי העמים היא. שחוק יעבור על שפתי פי כל מבין דבר בראותו את ההגהות וההשערות אשר ישמיעו המבקרים האלה בבקר בבקר מבלי דעת חקי השפה והלשון וּמבלי הבין את אשר תראינה עיניהם, אך מה להם ולדעת אחרי כי לכבוד הוא לשבש ישבשו. ואחרי אשר בדרכי עם הארץ יבחרו לכן גם המה נמשכו אחרי תורת אהבת האדם, אהבת כל בני האדם ישמיעו, לבל ישים איש לבו לעם ודת, כי אם עם אחד יהיו כל בני האדם ודת אחת תהיה להם, וגם המה ירעו לעמם כאשר הרעו חכמי עם הארץ אשר בתוכה ישבו לעמם. גם המה שכחו כי עוד עמים אחרים ובני אמונות אחרות ימצאו בתבל אשר ידם רוממה והמה לא יחפצו להביא צוארם בעול הדת החדשה, הדת האחת לכל האדם, אשר יאמרו המה לתת לפניהם. ובעת אשר המה יקומו נגד דתם ואמונתם ותקות הלאום, הנה יתעודדו בעלי אמונה אחרת ויפזרו כסף כאפר וישלחו שלוחיהם עד אפסי ארץ למען הדיח את בני ישראל מאמונתו, לא למען עשות אמונה אחת בארץ כי אם להביאם בצל אמונתם. אל כל אלה לא ישימו לב ובהרבותם להשפיל כבוד דתם כן יעזרו על ידי המסיתים להדיח את בני ישראל מאמונתם ולבוא ולחסות תחת כנפי האמונה השלטת. לוּ קמו כל כהני עם ועם ומוריהם להורות לעמם כי יעזבו אמונתם למען עשות אמונה אחת בארץ, כי אז היתה להם הצדקה לאמר אנחנו לא נחפוץ לעמוד מנגד, אך עתה בעת אשר כל העמים עוד באמונתם יחסיו, וירבו לגדלה ולרוממה בכל כחם ואוצרותיהם ובכל אשר תמצא ידם, עתה אם מורי ישראל יורו לעזוב את הדת אז ימצאו אזנים קשובות, אך אלה אשר ישמעו בקולם לעזוב את הדת לא יבקשו דת חדשה לכל הארץ כי אם ילכו ויחזיקו בדת השלטת אחרי כי היא שלטת. הן לא כל בני האדם יהיו כבירי כח ולב ובעלי דעת אשר רק על חכמתם יחיו, לההמון דרוש מראה עינים ולא הלך־נפש, ואם נקח מההמון את האולת אשר החזיק בה מימי נעוריו לא יעזבנה למען בקש חכמה תחתה כי אם יבקש אולת אחרת תחתנה, וכאשר בדרכי החיים לא ישמע איש לקולנו אם נאמר לו: מה לך לעדות עדי וללבוש בגדי תפארה, האין די לך בדעתך כי יש בכחך לעשות אלה ואלה, הוא לא ישמע בקולנו יען כי הסכין להראות עשרו בלבשו מחלצות, וכן גם באמונה, איש הדעת אשר חקר ודרש להבין הוא יכול לאמר לנפשו אני אדע כי לא המעשה הוא העיקר כי אם המחשבה, אך לאיש המוני אשר מחשבה אין בלבו אם גם נשיב ידו מהמעשה אז לא יותר בידו מאומה וילך לבקש לו מעשה אחר. ומה גם באמונה אשר בה ימצא און ועוז לו בעת רעה, בעת טובה נקל לאיש לשכוח את כל אמונתו ואלהיו ועמו, אך עת אשר צרות תבאנה עליו, חלאים רעים ומקרים אכזרים ידכאוהו, אז באין עזרה בארץ ישא אל השמים עיניו לעזרה ואז יאמין בכל, ואם חדל מהאמין באמונתו אז יבקש לו נחמה באמונה אחרת, וכן גם היה באמת בארץ אשכנז, מעת אשר קם רבי משה בן מנחם אשר החזיק בתורת אהבת כל בני האדם, ובני ביתו ושומעי בקולו החרו החזיקו אחריו, ומה היתה אחריתם? כמעט כלם המירו דתם, כל משפחתו והנלוים אליו אשר השמיעו תורת האדם, לא חכו עד אשר תנתן אמונה אחת למען כל בני האדם, כי אם בעזבם דרכי דתם בקשו למו האמונה השלטת, וזאת פעלה התורה אשר השמיע מורם בן־מנחם. הוא ולעססינג אוהבו גם שניהם דרשו תורת אהבת כל בני האדם, ובכל זאת לא התיהד לא אחד ממשפחת לעססינג ולא אחד מתלמידיו ואוהביו, ושומעי בתורת בן־מנחם המירו דתם. יען מה? יען וביען כי לאמונה השלטת מגינים וסוככים ולא יתנו את איש לנגוע בכבודה ועושר וכבוד בימינה לחלק לכל דורשיה ותעמוד הכן כחומה בצורה ועמודים חזקים יעמידוה, ולמולה אמונת היהודים אשר אין עוזר וסומך לה, אין מגין עליה ואין מחזיקה ומעמידה, וכל כחה היה בקרבה, בחקיה ובתקותיה, ואחרי אשר באלה שלחו יד, אחרי אשר אלה אשר עליהם היה להחזיק בה פנו לה עורף והודו כי עת לבקש תורה חדשה, מה יעשו השומעים בקול המורים האלה אם לא למהר לעזבה ככלי אין חפץ בה? ולא רק ככלי אין חפץ בה כי אם כבאר צרה, הן כל עוד אשר כמקור נאמן היתה לדרכי חייהם ותקותיהם, כל עוד אשר בה בטחו וישענו, נקל היה להם לשאת ולסבול בעבורה אחרי כי היא היתה משאת נפשם, ולא קנאו באושר בני אמונה אחרת והצלחתם, בחשבם כי בה ימצאו די שִלומים לאבלם בקותם כי בוא יבוא יום אשר גם להם יזרח אור יקרות, אך אחרי אשר התקוה הזאת היתה כתוחלת נכזבה ואחרי אשר התורה הזאת לא כמקור מים חיים טהורים היתה בעיניהם הן למה זה יבערו ויכסלו לכלות כחם להבל? ועל כן כה עשו כי עזבוה רגע ויבחרו בצרתה אשר תתן להם חיים טובים ושלום ומנוחה וכבוד. כן הוא בארץ אשכנז מאז ועד היום, בעת אשר היהודים בארץ צרפת יחשבו מחשבות לאחד את כל היהודים בני הארצות השונות ולעשות אגודה אחת בכל הארץ ולעשות את כל בני ישראל לחברים, כדרך הצרפתים לבקש לאחד כל הארצות את ארצם (רק כי הצרפתים יבקשו להביא עמים זרים תחת שבט ממשלתם, ועל כן לא טוב המה עושים, והיהודים שמה יבקשו לאחד את עמם הנפזר וייטיבו מאד) בעת אשר היהודים בצרפת יבקשו לאחד את עמם הנה נשמע החפץ מפי המחדשים באשכנז לעשות אגודות אגודות ולהפיר האחוה ולנתק גם את הקשר האחד אשר יקשר את כל בני ישראל, היא תקותו בגאולה העתידה, יען מה? יען כי התקוה הזאת תשימם לעם אף כי אין להם ארץ וממלכה, ואהבת העם היא בעיניהם כמנגדת לתורת אהבת כל בני אדם, ועל כן יקומו נגדה להרחיקה. אמנם העושים כזאת ישגו ויחטאו גם יחד: ישגו, יען כי כל פעולתם היא הבל וריק ולא יצליחו, כי אין ביד איש להשבית תקוה, כי רק בידי המקרים להשכיחה מלב, והתקוה הזאת אשר הראתה עזוז כחה עד כי גם יד המקרים לא מצאה די כח להמיתה, התקוה הזאת אשר החיתה רוח ישראל בכל עת אף כי ראו בעיניהם כי בושו משברם זה אלף שנים פעמַים, התקוה הזאת לא תסוף מקרב לב איש ישראל עד עולם, ואם גם יצלח בידם להסירה מלב רבים, אך הרבים האלה יסופו מקרב בית ישראל, כי ברבות הימים יעזבו גם את כל האמונה המה או בניהם ויפרדו מעדת ישראל וכל העם יוסיף להחזיק במעוזו ולבטוח בתקותו, ועוד יוסיפו עליה משמר וגדר ויוסיפו להחזיק בה בכל מאמצי כח, כאשר נראה גם היום ברוב ערי אשכנז הדרומית, וגם בני ישראל ביתר הארצות אשר לא בדרכיהם יבחרו גם המה יעמדו לנגדם ויפרו מחשבתם אשר המה חושבים על התקוה הזאת. ואם כן שוגים המה בחשבם כי תצלח בידם להסיר תקוה מלב בני ישראל, אך לא לבד כי ישגו כי אם גם יחטאו חטאה גדולה בבקשם להמית התקוה הזאת אשר החיתה רוח עם ישראל בכל עת נדודו, ואשר גם עתה כח בידה לאחד את לב העם בכל ארצות פזוריו, ובלעדה מי יודע אם לא יבדלו משפחות משפחות מקהל ישראל ברבות הימים, כאשר הוכחתי בפרק העשירי ממאמר זה, כי כאשר חיי איש פרטי יתמו כאשר תסוף כל תקוה מלבו כי יחדל ממפעל ומעשה, כן גם לעם דרושה תקוה אשר תחַיה רוחו, רוח העם כלו, והתקוה הזאת בגאולה העתידה הלא היא שהיתה לעם ישראל כמקור נחמה וישועה בכל הזמנים שעברו עד היום בעתותי צרה ושלום, ואם כן היא נחוצה גם היום וגם בימים הבאים, וכעת היא דרושה עוד יותר מהימים אשר חלפו, כי עד הנה היו עוד מוסרות הדת חזקות, ללמוּד התורה ודרכי ישראל היו די תוקף ועוז לאחד את לבבם ולעשותם לעם אחד, ועתה אחרי אשר רבים לא ישימו עוד לבם לא לבד למצות התורה כי אם גם ללמודה לא ישעו עוד ואחרי כי לדרכי בני ישראל כמעט אין עוד שם וזכר כי איש איש ילך בדרכי ארצו והעם היושב בה, הנה אם גם התקוה תשרש מלבם הלא אז אין עוד כל קשר אשר יקשרם ואיכה יהיו לעם אחד? ועוד זאת כי התקוה היא לא כחקי הדת אשר תכביד עלינו ותשים מכשולים על דרכינו, הן היא אך בלב ולא תבקש ממנו לעשות דבר מה למען החזיקה, היא לא תפריענו ממלאכתנו ולא תסיר לבנו מאחרי הארץ אשר אנחנו יושבים בתוכה יען כי אך תקוה היא ומסורה ללב ומה ממנו יהלוך אם נחזיק בה? וכל איש דעת מעם הארץ לא יאשים אותנו ולא ילעג לנו על החזיקנו בה , הן להפך כל איש אשר ישכח את ארצו ועמו לחרפה ולמשל הוא בעיני כל איש, ומדוע זה נשכח ארצנו? ואם גם אמור נאמר כי התקוה הזאת לא תצא לפעולות אדם עד העולם גם אז לא לנו להסירה מלבנו, הן כמה וכמה דעות טובות לא תצאנה לפעולות ידים ובכל זאת לא נחדל מהורותם בקהל ומדבר על לב בני הנעורים להחזיק בהן, מחשבה טובה, טובה היא אף אם לא תצא למפעל וכאשר לא נאמר לעני כי יחדל מרומם את מעשי הצדקה תחת לשונו יען כי קצרה ידו מעשות צדקה וחסד, כן לא נוכל לאמר לעם נדכה: עזוב תקותך לשוב ולהיות לעם בארץ וממלכה יען כי אזלת ידך ממצוא חפצך, ולוּ גם אמת היו דבריהם כי מן הנמנע הוא כי עוד יושע ישראל וכי ישוב לארצו וממלכתו כמקדם, אף כי אין מן הנמנע בתבל, ישנם דברים אשר היום המה מן הנמנע ואחרי שנים אחדות יצאו כבר לפעולות אדם, לו נבא איש לפני מאה שנים כי העם הקטן היונים שארית הפליטה מעם יון מקדם, אשר גם המה מפוזרים ומפורדים בתבל, כי העם הקטן הזה ישוב ויכונן ממלכה, או כי עם סערביה, עם בזוי רועה חזירים, יתרומם וייסד ממלכה, או יושבי הרי חשך (מאנטענעגרא) עם שובב ופרוע יצלח למלוכה ורבים כמוהם, לו נבא איש זאת לפני מאה שנה כי אז כל השומע צחק לו ואמר אויל הנביא הזה, ובכל זאת בא הדבר ונהיה, יען כי העם בקש זאת בכל לב, ולוּ בקש ישראל למצוא את ארצו כי אז כבר מצא אותה כי בידו לקנותה בכסף מלא ולהושיב בה את הנרדפים עד צואר כל היום בארצות שונות, וגם הארצות אשר ירדפום עתה בלי חמלה חדלו מעשות זאת לו ידעו כי ארץ וממלכה להם אשר בידה להושיעם בצר, כי רק העני ורפה ידים ירֻדף כל היום, כי כן דרך האדם לכבד ולהוקיר רק את האיש אשר כביר מצאה ידו, ועל כן ירדפו את ישראל יען כי גרים המה ולוּ היתה להם ארץ וממלכה כי אז נתנו גם להם כבוד כאשר יתנו ליתר העמים. אך אם גם נאמר כי מן הנמנע הוא להשיב הממלכה לישראל בכל זאת החובה והמצוה עלינו להחזיק בתקוה הזאת, יען כי היא תחשב לנו כקשר האחדות, ואחרי כי התקוה הזאת לא תעורר אותנו למפעל ומעשה, לאזור כח למצוא את מבוקשנו ביד רמה, כי אם לחכות ליום אשר יעשה אלהים אות ומופת, הלא אין עוד כל מכשול בה ונוכל לשבת בטח בכל הארצות אשר אנחנו יושבים בהן כי היא רק כחלק מהאמונה ולא כחלק מהחיים, היא כהאמונה ביוצר ומנהיג, כהאמונה בתחית המתים, אשר איש לא יאמר להסירן מהתפלות, וכאמונת הנוצרים ביום גאולה אשר יקום מושיעם וכל הארץ תהיה שפה אחת ושלום אמת יהיה בימים האלה. כל אלה אמונה המה והמאמין לא ישים אל לב אם יהיה כזאת או מן הנמנע הוא, כי אם איש איש יחוה באמונתו כלבו, כאשר כל איש יחזה את אלהיו מבשרו, ולהתקוה בגאולה העתידה לישראל עוד יותר תוקף ועוז מיתר האמונות, כי היא תתן לנו עתה גם חיי לאום, ולא תבקש ממנו לא מס ולא משא מלך ושרים, ולא בנינו לחיל הצבא להגן עליה, ועל כן החובה והמצוה להחזיק בה עוד יותר. אך ידעתי את אשר יענוני כי ישראל חדל מהיות לעם מעת אשר חדלה ממלכה מארצו ורק בעלי אמונה אחת המה, אבל זה הוא שוא וכזב: ישראל לא חדל מהיות לעם וגם לא יחדל לעולם, ואם גם אנחנו נבקש זאת בכל לבב גם אז לא תעלה בידינו כל עוד אשר כבני אמונה אחרת נֵחשב, אם גם יבואו ימי חופש כאלה וכאלה, ואם גם יתנו לנו להיות כאזרחי הארץ בחמלתם עלינו גם אז נחיה כאזרחים ולא אזרחים, קנאת הדת לא תסוף עד עולם, ואם גם נאמר כי קנאת הדת לא תזכר ולא תפקד עוד, גם אז לא תמות קנאת איש באיש ועם בעם ואחרי אשר העמים יחשבו אותנו כבני עם אחר לא יחדלו בכל עת מקנאות בנו בראותם כי ימי אורה ושמחה באו לנו. ואם גם נאמר כי גם קנאת הדת והלאומים וגם קנאת איש מרעהו תכלינה כענן כלה גם אז לא לנו לשלוח יד לנגוע בתקוה הזאת, כי עוד לחכות זמן כביר בטרם אשר יבואו הימים הטובים האלה, יקומו הדורות הבאים אשר יראו את הטוב אשר יתנו להם העמים ויעשו כחפץ לבם, אך עתה עוד לא באה העת הטובה, עוד ישָמע זעקת בני ישראל מקרוב ומרחוק, וגם במקומות אשר הונח להם עוד לא נשכח מלב כי יהודים המה ורק כחמלה וסבלנות יחשבו זאת לנפשם אם יתנו ליהודי לחיות כחפצו. עדים המה כל מכתבי העתים ליהודים ולאינם יהודים אשר ישמיעו כרגע אם תנתן משרה כבודה ליהודי, אות היא כי עוד לא יחשבו את היהודי כאזרח כי לולא זאת לא כדבר חדש השמיעונו כי יהודי זכה לגדולה, ומי ימנה מספר מכתבי העתים אשר ירבו לדבר עלינו עתק יום יום? אחת היא על כן אמרתי, כי אף אם היהודים יתכחשו לעמם ותקותם גם אז יחשבו כעם בין העמים, יען כי העמים יבקשו כזאת. ועוד ואת לו גם נאותו כל העמים יחד לקרב את כל היהודים באהבה ואחוה ויחשבום כאזרחים גמורים, אך מה הוא השם אשר נִתּן אז לשארית ישראל? בעלי אמונה אחת? אך האמונה איה איפוא היא? האם בדרכי האמונה אשר ילך איש ווילנא ילך איש מבערלין? האם ישמרו כל הגרים בארצות האלה את יסודי חקי הדת? את שבת מילה מאכלות אסורות וכדומה? ואם אמת בפיהם כי היהודים אך בעלי אמונה אחת המה הלא אז נטל עליהם לשמור את האמונה מכל חפץ, אחרי כי רק היא תאחדם, ואם באמונה יבחרו איכה יסירו התקוה בגאולה העתידה אשר גם היא כעיקר באמונה? כן הפכפך דרך העושים אלה וזר מעשיהם, יערערו את יסודי הדת והלאום על לא דבר כי ירדפו קדים ויאמרו בלבם כי בזה ייטיבו לעמם, כי העמים יאירו פנים להם בראותם כי המה מקרבים להם לרצון אמונתם עמם ושפתם וכל יקר וכל קדש אשר נחלו מאבותיהם. דמיון מתעה הוא! כל כבוד ישראל עד הנה היה יען כי היה כסלע איתן, גם שונאיו ומנדיו כבדוהו לפעמים בלבם בראותם אומץ רוחו ולבו, ובעת אשר היהודי ישפיל גוו אז ירמסו עליו ברגל גאוה, כי כן דרך כל האדם; כאשר לא נכבד את הקוף יען כי יעשה כמעשינו בלי בינה והשכל וכאשר לא נתן כבוד לכלב יען כי ימהר לעשות ככל אשר נצונו, כן לא יאהבו ולא יכבדו אותנו העמים אם כקופים וככלבים נאמנים נמהר לעשות ככל אשר יעשו המה. רגע נשחק ונשתעשע בראותנו מעשי הקוף ונהללנו, אך אם יעיז אחרי כן למרות פינו לבלי עשה ככל אשר נצונו אז למהלומות נקרא ושוט נכון לכלב הממרה פי אדוניו, זאת תהיה גם שלומת היהודים אשר בלי בינה והשכל ימהרו לבחר בכל דרכי העמים, ימים אחדים יהללום וישישו עליהם ואחרי כן יניפו מקל חובלים אם ירהבו עוז בנפשם לבלי עשות ככל מעשיהם. ובעינינו נראה כי לא לבד כי העמים לא ישישו באמת על כי היהודים יעלו מעלה מעלה בכשרון ודעת כי אם להפך כי תצר עינם מאד בהצלחתם. וכאשר יוסיפו היהודים להרים ראש, כן יחלו גם אלה אשר בתחלה דברו טובות עליהם לֵהפך לאכזר להם וייראו לנפשם פן יגדילו עליהם עקב ברבות הימים, וגם אם יקריבו היהודים בעבורם כל אמונתם ודתם וזכרון אבותיהם לא יקרבום כאחים נאמנים כל עוד אשר שם ישראל נקרא עליהם. ואם כן אין דרך אחרת לקחת לנו לב כל העמים באמת בלתי אם לא לבד להסיר את האמונה והתקוה להגאל כי אם גם לקרוא לנו שם חדש ושם ישראל לא יזכר ולא יפקד, רק אז אם נתבולל בעמים וגם שם וזכר לאמונתנו ועמנו יסוף ואינו, רק אז אולי ישכחו כי גרים אנחנו, ואם כזאת ישמיע איש בקהל לא נקום להלחם אתו כי כאלה וכאלה ישמיעו המסיתים כל היום, אך אם איש האוהב עמו ולא יחפוץ להטות את לב בניו להמיר דתם אם איש כזה כן יאמר אז נקרא לו תשגה ותחטא, כי להרבות בזאת כבוד ישראל לא תצליח רק לפלג לבם ולרופף עמודי האהבה והאחוה תעלה בידך, אשר על כן נחרוץ משפט כי החדוש הזה, להסיר את התקוה בגאולה העתידה מספרי התפלות, רע ומשחת הוא, רע לאמונה, רע לאחדות העם וכל טוב לא יצא ממנו למצב ישראל, ועל כל איש לבב האוהב עמו לקום נגד הדבר הזה ולהחזיק בתקוה הזאת ולהורותה לבניו אם יחפוץ כי יהיו בני ישראל.

אך לא כן הוא בתקונים אשר יאמרו לעשות בעניני העדה וסדרים בעניני התפלה, בדברים האלה התקונים נחוצים במאד מאד, יען כי המה נראים לעינים, ועל כל עם ועם לדאוג לכבודו לבל יהי לחרפה בעיני שכניו, ודרכי ישראל בבתי תפלותיו היו אבלות מאד עד היום, אם כי לא באשמתו, כי אם באשמת שונאיו אשר העיקו תחתיו וימררו חייו ויקחו ממנו טעמו וכל בינה להבין מה טוב ויפה, ועתה הן עת לעשות, עתה אחרי אשר בני ישראל לא ישבו עוד כאסורים בבתי כלאים כי אם יצאו ויבואו בין העמים ובני העמים המבקשים קרבתם יבואו בהם ויראו דרכיהם ומעשיהם ועת להם לשים לב על דרכיהם לבל יהיו לחרפה בעיני רואיהם, ועל כן החובה והמצוה לעשות סדרים נכונים בבתי התפלות, לטהר אותם ולנקותם מבית ומחוץ, להציב לאיש איש יד לבל ירוץ כמשוגע על פני הבית, גם לשים עין על התפלות והמתפללים בעד העדה לבל ירבו בשירי תִפלה ולהג הרבה, כאשר עשו עד הנה, כי כל אלה לא לבד כי פגול המה לכל מבין דבר כי אם גם יבלו את העת להבל ויעשו את העבודה כמשא לעיפה על שכם נושאיה, אשר על כן יחדלו רבים מבוא בית ה', יען כי תארך להם העת לשבת ולשמוע בקול מנגנים כהלומי יין, והחום ישים מחנק לנפשם, ואם כן טוב מאד עשו המתקנים כי שמו לבם לדבר הגדול הזה, אך אם פעולתם רצויה, אם הדרך אשר בה בחרו היא הדרך הנכונה לזאת נשים לב. אם אמנם לא נעשה שקר בנפשנו לאמר כי חטא הוא לפרוט על פי הנבל בבית ה' ולהתפלל או לשיר שירים בשפה אחרת, כאשר יעשו המחדשים, אך הדבר הזה הוא רק חדוש ולא תקון, כי מה היא התועלת אשר יביאו לנו אלה? רק לעשות כמעשה העמים ולא יותר. לוּ תקנו לקצר בסדר התפלה ולהעמיד שליח צבור אשר יבין מוצא שפתיו ולא ירבה לשיר בשירים, רק בקול נעים ישמיע את התפלות מלה במלה, וכל תפלת הבקר לא תארך יותר משעה אחת, ולו שמו אל לבם לפתוח את בתי התפלות לכל איש כעשיר כרש והבא לראשונה יקח מקומו, כי אז אמרנו תקון הוא, כי עת התפלה לא תארך ויוכלו לבוא בית ה' גם אלה אשר הדת יקרה בעיניהם, אך עתה אשר הסירו התפלות וישימו שירים ארוכים ודרשות ארוכות מפי המטיף תחתיהן והן הנה למשא על העם כאשר היו התפלות הארוכות למשא, וגם המה ימכרו את המקומות לכל המרבה במחיר, ובימי ראש השנה ויום הכפורים לא ינתן לזר לבוא בית ה' ויעשו את בתי התפלות כבתי מרזח ומשחק, ויעמידו שוטרי בית המשפט על הפתח לבלי תת לבוא בו בלתי אם בכסף מלא שלם מחיר מקומו, יען מה? יען כי כסף דרוש להם, כסף רב להכין כל התכונה, לקנות עוגב אשר אלפים מחירו, לשכור מטיפים וחזנים אשר לא יעשו מאומה בלתי אם להוציא אלפים לשנה מקופת הקהל, ולזה תקון יֵאמר! ובזה הם אומרים לקרב את לב בני ישראל לעבודת ה'! זה רק חדוש אך לא תקון הוא! המה ישמיעו בקול גדול כי אם נרבה לפאר את בית ה' ונשים בתוכו עוגב טוב ומזמרי משכיל ומטיף נעים אז ינהרו כל בית ישראל אל בית התפלה, אבל שקר הדבר, כי הננו רואים בעינינו כי רק בתי התפלות אשר לא עוד היתה חדשה בתוכם המה מלאים מפה לפה ובתי תפלות המחדשים ריקים המה מאדם, ורק בר"ה ויוה"כ ימלאום עד אפס מקום, כי באמת יהיו שירי הנבל לגועל נפש לאיש אשר ישמעם תמיד, רק כל עוד אשר חדש הוא אז ישימו אליו לב ואחר אשר יסכינו בו אז יהיה בעיניהם כשיר הנבל הנשמע בכל רחובות , וגם הדרשה האם היא תקח לב? האם לאמונה ודת יטיפו רֻבּי המטיפים? הן רבים לא ידעו עד מה לא מחכמת ישראל ולא מאמונתם ואיכה יטיפו דבר אשר לא ידעו? על הדרשנים בארצות פולין ורוסיא יריעו ויתנו שמם לשמצה יען כי בשפה בלולה ובדברים אשר אין להם שחר יבקשו לכרות אזן שומעי דבריהם למוסר, כי ישמיעו דיני פרה אדומה וכלאי הכרם ונגע צרעת בשבת תשובה ופסח וכהנה, ועתה באו המטיפים וישנו את פני הדרוש והם מטיפים לבית ישראל ביום שבת תשובה – דרכי נפוליון ומשטר ממלכתו, דרך ביסמארק ומלכו, ודברי המלחמות והמדינות, למי לתת צדק אם להקטולים החדשים או הישנים, או אם נצחו הפרוססים במלחמה על עסטרייך יען כי ילכו בתורת לוטער או יען כי להם קני רובה אשר ימלאום כדורים מאחור, דברי מוסר כאלה וכאלה נשמעו כמעט מפי כל המטיפים, אשר הרבים בהם לא ידעו דבר מה מתורה ודרוש, ואלה אשר מאחריהם שמעו דבר מה מדרוש המה ישובו וישמיעו דרשות מטיפי פולין ויתנום בכלי אחר בשפת אשכנז ואם לא ילעיג להם כל שומע? או אם לא השחוק יהיה לכל שומע מבין בשמעו מפי המטיף, אשר לא על המדינות יטיף מלתו, עומד וקורא בקול גדול ומפיו גחלים תלהט “עלינו להיות כבנים לארצנו, עלינו לדעת רק שפה אחת, היא שפת הארץ, וכל חלק ונחלה אין לנו בעתיד בארץ אשר כבר השמה, או בשפה אשר עליה אבד כלח, היא שפת עבר אשר לא תצלח עוד לכל!” כדברים האלה במלות שונות נשמע כמעט תמיד מפי כל מטיפי המחדשים עת אשר יחפצו להטיף מוסר ואמונה. אך אם לא השחוק יהיה, שחוק מכאיב לב, לראות איש עומד ומדבר כמשוגע קבל עם ולא ישימוהו בבית משוגעים?! הן אך כמשוגע ידבר איש הדובר כאלה בארץ אשכנז, באזני שומעים אשר אין גם אחד בהם אשר יבין אף קרוא עברית ועל לב איש מהם לא יעלה ולא יבוא זכרון ארץ ישראל ולא פקודת הגאולה אחרי כי לא ידעו עוד אף דבר מכל אלה, וידברו וישיחו וכל מאכלם ומשתם כבני עם הארץ, ולו עלתה בידם להסיר חוטמיהם מעל פניהם כי אז לא הכירם איש לא בבית ולא בחוץ כי לישראל המה, ולאלה יטיפו כדברים האלה כי יזנחו שפת עבר וכי ישכחו את התקוה בגאולה העתידה לבוא! ולזאת תקונים יאמרו, כי יסירו פצע ויעשו מכה טריה תחתיה, וכל אלה רק יען כי כמעשה העמים יחפצו לעשות, בבתי העמים יפרטו על פי הנבל והמטיף יטיף, לכן כה יהיה גם לישראל, אך גם בדבר הזה נוכל לאמר בדברי החכמים “וכמעשי הגוים עשיתם כמעשיהם המקולקלים”, כי מטיפי העמים יטיפו על הרוב לאמונה ועורר לב שומעיהם להחזיק בה. ורק בעת אשר ריב להם עם הממלכה אז ישאו מדברותיהם גם על דרכי הממלכה יען כי חפצם כי האמונה תשתרר על כל, הנה המטיפים העברים לא למען הטיף אמונה יפתחו פיהם, כי אם למען ערער יסודותיה או למען השמיע דרכי הממלכות ומלחמותיהם את אשר קראו מעל מכתבי העתים ביום ההוא. ואם לא ללעג הוא כי יקום מטיף לישראל בבית תפלה לישראל ויוכיח למושל או מלך עותתו על פניו כמו לפניו יעמוד וישמע שיחו, או כמו שרי הממלכה למוצא שפתיו ייחלו ויבקשו להיטיב דרכם אחרי אשר שמעו מוסר מפיו. ואם כן מעשיהם אך מעשי תעתועים המה, כי לא הדרשה ולא סדר העבודה יקרבו לב העם לעבודה ותפלה, אך לוּ גם תורת אמת היתה בפיהם כי בהרבותם פאר לבית ה' אז ינהרו רבים אליו אך מה הרויחו בזה? הן לא להתפלל כי אם לראות ולשמוע יבואו כאשר ילכו אל בית משחק ושיר, ובעינינו נראה כי גם ביום הכפורים יתאספו האנשים על הנשים בחורים ובתולות יחדו, אך לא לבית התפלה כי אם לחצר או אל הגן אשר על ידו ושמה יקריבו האנשים אשכר להנשים פרחים וסמי ריח בידיהם ובמו פיהם ידברו חלקות וחנף כל היום מבלי פנות אל התפלה והדרשה, ורק כאספת בחורים ובתולות יֵראה בית התפלה, כל אלה נראה פה בעיר הזאת בעינינו ומכתבי העתים ירבו לעג וקלס על המעשים הזרים האלה, זאת היא פעולת החדושים! הוא אשר אמרתי: החדושים האלה רק חדושים ולא תקנות המה ולוּ חפצו לתקן באמת כי אז גרשו הלאה החזנים ומשורריהם עם הנבלים ופורטיהם מבית ה' והקימו תחתיהם אנשים יודעי התורה אשר להם גם קול ערב להשמיע התפלות בשפה ברורה, ותחת הדרשות המלאות סכלות ישמיעו המטיפים רק את פרשת השבוע מתורגמה בשפה ברורה ושום שכל, והיה החזן והמטיף איש אחד לבל ירבו על העדה מס חנם, ואת דלתות בתי התפלה יפתחו תמיד לכל בא, כעשיר כרש, הבא לראשונה הוא יקח מקומו, לוּ עשו כאלה כי אז עשו תקונים נאמנים, תקונים אשר תפארת המה לעושיהם ותפארת לעם אשר לו נִתּנו, אז היו בתי התפלה כבתי קדש לא כבתי מרזח אשר רק להתענג יבואו בהם, ובני הנעורים הסכינו לכבד את בתי תפלתם, ובעת אשר תעלה מחשבה על לבם לשפוך שיח יבואו בהם ואם אין יחדלו, אך לא יחשבום כבתי משחק. ומי יודע אם לא כבר היתה כזאת, אם לא כבר טהרו כל בני ישראל בתי תפלותיהם ויכינו בהם סדרים לולא נעשו החדשות האלה, כי עתה ייראו כל החרדים לדבר ה' מעשות כל חדש מדאגה מדבר פן בתתם יד למחדשים אז ילכו הלוך וצעד הלאה ויעשו בתי תפלותיהם כבתי מרזח ומשחק, ועל כן בחרו בכל ישן ולא יתנו לשנות את כמלא נימא, ומי יאמר להם שגיתם? אם גם המחדשים ישגו כמוהם, אלה מזה ואלה מזה גם שניהם לא יבחרו בדרך הטוב והנכון. ואם כן אף כי נודה בכל לבב כי תקונים דרושים בדברים האלה, אך לא נוכל להודות כי התקונים יֵעשו כדרך אשר יעשו המתקנים בארץ אשכנז. אמנם גם כל אלה התקונים אף כי נחוצים המה בכל זאת יֵחשבו כאֵל נגד התקונים הנחוצים להעשות בחקים הרבים, בדיני מאכלות אסורות ושבת וכהנה רבים, אשר יכבידו מאד אכפם על העם ויפריעוהו ממלאכתו ועבודתו ולא יתנוהו לחיות לפי חפץ העת וחפץ נפשו, החקים הרבים אשר רבו ועצמו במאד מאד במשך אלף וחמש מאות שנה, עת אשר כל החפץ להוסיף הוסיף כהעולה על לבו, רב אחד מאס בחיים ומנעמיהם ויאמר לכסות פני כל דרכי החיים חרולים, ורב שני בקש כבוד לנפשו ויצא לדרוש ולהורות ולהוסיף, והשלישי קרא בספרי חכמה ולמען הצטדק הרבה להחמיר, ובין כה וכה פרו ורבו החקים וחק אחד הוליד לרבבות, ואיש לא הביא מעשיהם במשפט עד הנה, אחרי כי כדבר חק ומשפט קבלו דבריהם, וכל מורה נחשב כתלמיד ותיק אשר כל מה שחדש היא הלכה למשה מסיני, ואיש לא נגש למשפט לברר אם הפוסקים הרבים ובעלי השאלות ותשובות מן הרמב"ם עד הרמ"א ומן הרמ"א עד ר"ש קליגער וחתם סופר אם כלם תלמידים ותיקים המה או תלמידים שלא הגיע להוראה והורו אשר עליהם אמרו החכמים כי רבים חללים הפילה (סוטה כ"ב.). משפט שוא שמו להם רֻבּי הפוסקים לקו למען לתת תוקף לדבריהם “אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה במנין ובהוראה (עדיות פ"א מה, ע"ז ל"ו, גיטין לו ל"ו, מגלה ב', מועד קטן ג') המשפט הזה היה לאבן נגף לישראל, כי לא השיבו אל לבם כי הרמב”ם והטור ובית יוסף והרמ"א עד חיי האדם כלם היו איש איש אך דן יחידי ולא בית דין, כי מי עשה אותם לבית דין? ואם כן יש ביד כל תלמיד ותיק הבא אחריהם לחדש כרצונו, וכן עשו גם רבים מהרבנים הגדולים אשר היו חכמים באמת וישרי לב כי הקלו בכל עת כאשר נשאלה שאלה לפניהם ובזה שמו כל כבודם אך המחמירים גברו בכל עת על המקילים והעם נטה אזן לשמוע יותר דברי המחמירים מיראת העונש ועל כן עלה עתה מספר החקים למעלה ראש ועוד יוסיפו עליהם כהמה וכהמה מבלי שים לב כי בזה יערערו יותר ויותר יסודי הדת ולא יזכרו דברי החכם רבי יוסי (אבות דר"נ פ"ב) טוב אמה ועומד ממאה אמה ונופל, ועל כן עלינו לשים לב לעצור בעד הרעה ולאזור חלצינו ללחום במלחמת מצוה הזאת כאשר תמצא ידנו וברכת הדור הבא אשר נוציא אותו מעבדות המחמירים לחרות תהיה שִׁלומים לכל עמלנו. והתקונים האלה המה יותר דרושים ויותר נחוצים לבני דורנו כי על ידיהם תקום תשועה להרובצים תחת העול הכבד מבלתי יכלת נשוא המשא אשר עליהם, וגם נשיב לב רבים, אשר נטל עליהם לפרוץ חק ביד רמה ויֵחשבו כפושעים, אל עמם בראותם כי לא עוד יֵחשבו כבנים סוררים אם הקלו מעט מהעול. אך איכה נעשה זאת? האם נבקש חנינה מאת הרבנים, או נאסוף אספות לברר וללבן את החקים הרבים? אך הלא ידענו כי לא זאת ולא זאת תביא תשועה, כאשר כבר דברתי במאמר הזה, כי הרבים ברבנים לא ידעו את עתם ולא ידעו מה טוב לעמם אחרי כי המה כלואים בבתיהם ומהתורה לחמם נמצא ועל כן יבקשו אך להוסיף ולא לגרוע, והאספות לא תעשינה חיל, כי העם אשר הסכין עד הנה בחקיו לא יטה אזנו לשמוע בקול אספה אשר תקום פתאום לבטל את חקיו, ועוד זאת כי אין בידינו לאסוף אספה מכל קצות התבל למען יהיו דבריה כדבר חק ומשפט בעיני כל בני ישראל בארצות פזוריהם, אחרי כי דרכי בני ישראל בארצות השונות שונות מאד ולא את אשר יבקש האחד ידרוש השני, ואם כן לוּ גם עלתה בידינו לאסוף אספה מאת כל הארצות גם אז תוחלת נכזבה היא כי כלם יהיו בעצה אחת, ואם כן מה לנו לעשות בדבר הזה להוציא לפעולות אדם? הן כמעט נגזר אומר כי אין עוד כל תקוה לעשות תקונים בחקים הרבים. אמנם דברי ימי ישראל ותולדות חקיו ומשפטיו ותורתו המה יורונו בשפה ברורה מה לעשות.

 

טז. דרך לתקונים נאמנים    🔗

לכל חולה דרושה רפואה לפי מצב גויתו, ולכל עם דרושים תקונים לפי דרכיו, ואם כן עלינו רק לשים לב לדרכיו בימים אשר עברו ולהתבונן למחלתו למען נדע לגהות ממנו מזור, והתלמוד בעצמו אשר הוא מקור כל החקים הוא יורנו עצה איך לשנות פניהם ולהקל בהם מבלי אשר נהיה כמורדים בדת. מכל אשר דברתי עד הנה ראה ראינו כי רוח החיים אשר החיה את עם ישראל בכל עת היתה התורה, בעת צרה אמצה את לבבו לשאת ולסבול ובעת טובה היתה בעזרתו לאחד את לב העם הנפזר בכל קצות הארץ, ואם אמנם לא כלם הבינו אותה בכל זאת בה בטחו וישענו, ואחרי כי התורה הזאת לא כתורת כל העמים היא אשר תתן על פי הכהנים חק ולא יעבור ולכל זר לא ינתן הכה והרשות לחות דעתו בה אף כי כשכים היא בעיני כל העם, כי אם תורה אשר יורוה לכל העם וביד כל איש להשמיע מעלות רוחו, ולִמוּדה גדול גם מקיום מצותיה , ועל כן נתנו החקים הרבים לא רק באספת מחוקקים ושופטים, כי אם כל איש אשר ידע התורה שלח ידו להוסיף ולגרוע ולשנות ולחדש בכתבו דעתו על ספר והחכמים חרצו אומר כי כל אשר עתיד תלמיד ותיק לחדש הוא כהלכה למשה מסיני ובזה הראו לכל כי התורה תורת חיים היא כי יש ביד כל תלמיד ותיק אשר יקום בכל דור ודור לחדש לפי ראות עיניו, ובזה בטלו כל דברי האומרים כי אין בידינו הרשות לחדש יען כי כבר אמרו החכמים: אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין ובהוראה, באחת כי לא כל החקים על פי בית דין נִתּנו, כי תשעים ותשעה חלקים הוסיפו הפוסקים אשר לא בבית דין גמרו דבריהם, ועוד זאת הן רק לבטל אין בין בית דין אבל לחדש ולשנות פני החקים לפי העת והמצב הלא הרשות נתונה לכל תלמיד ותיק, וכן עשו גם חכמי התלמוד, הן איש לא יאמר כי בית דינו של הלל היה גדול מבית דינוֹ של משה רבנו ובכל זאת תקן הלל פרוזבול אשר יבטל דין תורה, אמנם הוא הדבר כי הלל לא בטל את הדין כי אם חדש אותו, דין שמטה לא עקר רק מצא דרך להניח את הדין ולחדש חדשה למען בני דורו והבאים אחריו, יען כי לחדש הרשות נתונה, לא תוסיפו ולא תגרעו צוה המחוקק אבל לחדש ולשנות פני החק לפי העת והמצב צוה גם הוא כי ישמעו בקול השופט אשר יהיה בימים ההם, ועל זאת סמכו חכמי התלמוד ויאמרו כי יפתח בדורו כשמואל בדורו וגם המה חדשו כרצונם אך סמכו דבריהם על דין תורה, ולוּ הבינו כל החכמים לרוח התורה כהנביאים והלל ודומיהם כי אז לא באנו עד כה, אך הרבים קמו נגד התורה (כאשר כבר דברתי על זאת) מחסרון דעת או מתאות הכבוד והמשרה, ומה גם הפוסקים האחרונים אשר על הרוב לא ידעו את התורה, והרבים בהם לא הרבו הגות גם בתלמוד כי אם בפוסקים ובשאלות ותשובות (כנודע לכל) ואיך ידעו דרך התורה והתלמוד, ומזה יצאה הרעה הזאת כי רק להוסיף מצאו ידים ולא לחדש ולשנות, ובעת הרעה בעת מצור ומצוק עת אשר החיים ומנעמיהם היו לאיש ישראל לזרא מרוב תלאותיו ולא מצא חפץ כי אם בצום וענות נפש למען ינחל חלקו בעולם הבא תחת העולם הזה אשר גזלו ממנו, בימים ההם מצאו חפץ בחקים הרבים ויקבלום באהבה ורצון, אך עתה עת אשר זרח אור לישראל בארצות רבות ולא ישמח עוד בחקים הרבים, עתה עת לעזר לו להסיר סבלו. גם עלינו לבחור בדרך אשר דרכו הראשונים, בדרך התורה, היינו לא לאסוף אספות ולתת חקים חדשים, כי אם ללמד ולהורות, וכאשר עשו הפוסקים בהרבותם חקים כן נעשה גם אנחנו, המה כתבו דבריהם על ספר להחמיר ואנחנו נכתוב על ספר להקל, וברבות הימים תפקחנה עיני כל העם לראות נכוחה ולבחר כחפץ לבו, לא לבטל נצא חלוצים כי אם לחדש, לא לתת חקים חדשים כי אם להורות דעה, האספות ומחוקקיהן יעשו רק מפלגות בישראל, כי לא כל העם ישמעו לדבריהם, וירעו עוד יותר מאשר ייטיבו, כי מנגדיהם יוסיפו אומץ להחמיר עוד יותר ויותר, כאשר הרבו לפנים חקים להוציא מלבם של צדוקים כן יעשו עתה המחזיקים בארץ אשכנז להוציא מלבן של המחדשים, לא כן המורים אשר לא ישמיעו דבריהם כדבר חק ומשפט כי אם כתורה אשר תנתן לכל מבין לשפוט בה כלבו, היא תעשה גדולות, היא תקח לב הקוראים ותעורר לבם לחשוב מחשבות, ושתים תהיינה הטובות אשר תצאנה ממנה, האחת כי תפקח עיני העם על דרכיו לראות מה טוב, והשנית, כי אלה אשר יקלו לנפשם לא יֵחשבו כפושעים ובוגדים ויהיו כאחים נאמנים לכל העם ולא יִפָּרדו מאחיהם כאשר עשו עד הנה בעלות מחשבה על לבם להקל לנפשם כי נדחו מהקהל ויֵהפכו לאכזר לאחיהם, כי אם יסכון העם לחשוב את דברי הרמ"א וחבריו לא כדברי אלהים חיים אז לא עוד יחשוב את הממרה את פיהם כבוגד באלהיו. והחובה והמצוה על כל יודע התורה להביא במשפט את החקים ולהתחקות על שרשיהם ולהראות מוצאם לכל העם ולהאיר נתיב על דרכי בני ישראל בעתות העבר וההוה למען ידע העם לבור דרך. כל ישר־לב יעשה זאת באמץ לב ורוח, לבלי חת מחמת המקנאים כי יריעו עליהם כעל פושעים, ולבלי נשוא פנים לא לראשונים ולא לאחרונים כי אם כטוב וכישר בעיניהם ישמיעו אך רק ישמיעו כתורה ולא יגזרו אומר ויחליטו ויכבידו אכפם על מנגדיהם לעשות כדבריהם, כאשר יחפצו לעשות וגם יעשו במקומות רבים המחדשים כי ביד חזקה ובזרוע נטויה יאמרו להוציא החדשות לפעולות אדם אף אם הרבים ימאנו בהם, כי אין חק לישראל כי אם תורה, וכאשר הפוסקים המחמירים לא ביד חזקה נתנו חקיהם כן לא יוכלו המבטלים לעשות חפצם בזרוע, ביד העם לבחר ולמאס וליודעי התורה רק להורותם ולהראותם מה טוב, ורק באמרי רצון ותבונה, לא רק כמחרחרי ריב ומתכבדים בקלון חבריהם, את האמת יבקשו כאשר תורם בינתם ואז יושע ישראל תשועת עולמים ולא יפלג לפלגות כי אם שלום אמת יהיה לכל העם. רק בדרך הזה ולא בדרך אחר נוכל לעשות תקונים כאלה כי כן הסכין ישראל מעת היותו עד היום הזה.

כאשר הביאו צוארו בעול החקים רק על ידי התורה, בכתב ובלמוד, כן עלינו לעשות בחפצנו להקל מעולו רק על ידי התורה בכתב ובלמוד, להוציא בתחלה משפט אמת לאור בלי משוא פנים, להביא כל דבר במשפט ולהאיר ולהעיר על כל למען ידע העם מה לקרב ומה לרחק, או אז כאשר כבר נכון יהיה לב כל העם לקבל חדוש או תקון, אז נוכל לחדש ולתקן, והתקון לא יֵחשב עוד כחפץ איש אחד או אנשים אחדים, כמשפט היוצא מפי רבנים אחדים אשר כל חפצם כי אך בידם יהיו מפתחות האמונה והמה יפתחו ויסגרו כהעולה על רוחם, כי אם כתקון אשר מאת העם יצא, על פי דעת הקהל אשר ידע מה יבקש לעשות, ואז יוכלו כל בני ישראל להתאחד בתקון או בחדוש אחרי אשר כבר שמעה אזנם במה נדברו וכבר ראו בעיניהם דעות חכמי התורה אשר ידעו משפט, ואז יחשבו התקונים לא כפרצות בדת כי אם כסיגים וחומות בצורות סביבה לבל תפול בכבד משאה. ואז יהיו גם התקונים כתורת חיים, כי לפי מצב העת והדור יֵעשו, על פי התורה ולא על פי מחוקקים, ולא נירא עוד פן יהיו התקונים, אשר כעת יֵראו כטובים, כאבני נגף בימים הבאים, כי עתה עלינו לפחד אם נקבל את התקונים מידי המחדשים כדבר חק ומשפט, פן יהיו למשא בימים הבאים, כי מי זה לידנו יתקע אם לא יתקדש גם הנֵבל בימים הבאים ויכתבו עליו דינים רבים איך להתנהג בו? הן זה דרך העם להקדיש את אשר נחל מאבותיו, ובעינינו נראה כי הנוטים אחרי המחדשים אשר כמעט כל קדש לא יקדש בעיניהם, יבערו ויכסלו לחשוב את “הזכרת נשמות” ככל התורה כלה, ועוד הבלים כאלה אשר בהם יחזיקו ויקדישום בעת אשר ידרכו ברגל גאוה על חקים אשר בהם תלוים יסודי הדת והלאום, וכל אלה הוא יען כי רבניהם ומטיפיהם היו ככהני העמים אשר רק על פיהם תנתן דת, ואת אשר השאירו מטיפיהם יקדישו בעשר קדושות, ואם כן עלינו לדאוג מאד, פן יהיו ההבלים האלה, אשר ינתנו היום, כאבני נגף בימים הבאים, ויהיו ככבלים חדשים לאסור ידי העם, לא כן אם לא בפועל כי אם באומר נחדש ונורה דעה, אז אין כל פחד, כי הדור הבא ידע גם הוא ויעשה לפי ראות עיניו. לכתוב ולהורות! רק באלה נבחר ולא במעשה לחדש בטרם אשר ידע העם מה יחדשו או מה יתקנו ויבטלו, אך על דבר הדרך אשר עלינו לבחר למען נבוא עד המטרה הזאת להורות דעה לכל העם, ועל אדות הטובות אשר תוָלדנה מהדעת הזאת, על זה אדבר במאמר מיוחד ויקרא בשם “עת לעשות” ועתה די כי הראיתי כי תקונים נחוצים לישראל, וכי התקונים אשר יֵעשו כעת לא תקונים המה. ועל פי המשפט הזה בחרתי דרכי בהשחר, באין משוא פנים למחדשים לאמר: יפה דנתם, יפה עשיתם, ומבלי שאת פני המחזיקים בכל, אשר ימאנו לתת מעבר לכל רוח דעת וחפש. לכתוב ולהורות נכון מוצא השחר, לקבל את האמת והטוב ממי שאמרו, מבלי הביט לאיזה מהמפלגות ישא עיניו, להאיר נתיב על כל דרכי בני ישראל אם לשבט או לחסד, וכה יהיה דרכו גם בימים הבאים מבלי נטות ימין ושמאל כי ידע את עתו כי היא עת לדבר עת לעשות.

 

הערות אל עם עולם    🔗

אחרי אשר כבר נדפס המאמר העירני אחד מאוהבי, כי בדבר האסיים כבר דבר החכם ד"ר גייגער במכתב עתו כדברים אשר דברתי בהערה. בפרק י"ג “קנאת התורה” נשמטו הערות אחדות אשר תתנה עוז למשפטי, ואלה הנה: עוד ראיה אחת כי רבי עקיבא היה מנגד לאלישע בן אבויה נראה גם מזאת כי הוא הוא הראשון אשר אמר כי הקורא בספרים חיצונים אין לו חלק לעולם הבא (סנהדרין פרק חלק) וזה נאמר בלי כל ספק נגד אלישע בן אבויה אשר קרא בספרי יונים. עוד ראיה כי רבי מאיר התאמץ בכל עוז להסיר מעליו החשד כי הוא נוטה אחרי אלישע רבו הוא מדבריו אשר אמר בפרקי אבות (פ"ד) רבי מאיר אומר הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה הוא נגד דברי אלישע אשר דבר על לב התלמידים כי יעסקו במלאכה. ואחרי אשר זאת היתה חטאת אלישע על כי למד תורה שלא לשמה (ירושלמי חגיגה פרק ב') על כן אמר רבי מאיר (אבות פ"ו) כל העוסק בתורה לשמה וכו' ונהנין ממנו עצה ותושיה בינה וגבורה וכו'. אך כמו חפץ המסדר את המשנה גם הוא להוכיח לרבי מאיר על אמרו כזאת אשר רק מפי העוסק לשמה נהנין עצה ותושיה ולא מפי העוסק שלא לשמה, לכן הציג כרגע אחרי דבריו דברי ריב"ל הלומד מחברו פרק אחד או הלכה אחת או אפילו אות אחת צריך לנהוג בו כבוד כי כן מצינו בדוד מלך ישראל שקרא לאחיתופל רבו אלופו ומיודעו אף כי אחיתופל לא עסק בתורה לשמה, ואם לא כתוכחת מגולה יֵראו הדברים האלה? עוד ראיה כי באבות ימצאו דברים הרבה אשר איש אחד אמרם נגד מנדיו. מלבד מאמר הלל לא הקפדן מלמד נגד שמאי ומאמר רבי נהוראי הוי גולה למקום תורה נגד רבי אלעזר בן ערך, עוד יעידו דברי רבי אליעזר הגדול, רבי אליעזר הגדול, אשר אותו רדפו חבריו באף ובחמה שפוכה וינדוהו ויתנו את כבודו לכלימה, יאמר (אבות פ"ב) יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך ואל תהי נוח לכעוס וכו' והוי מתחמם כנגד אורן של תלמידי חכמים והוי זהיר בגחלתן שלא תכוה שנשיכתן נשיכת שועל ועקיצתן עקיצת עקרב ולחישתן לחישת שרף וכל דבריהן כגחלי אש. הנה בזה ציר את תכונת תלמידי החכמים אשר שלחו בו חצי זעמם ועקיצתם ולחישתם הכאיבו לו עד יומו האחרון.