מי אוהב סכריות? – ילדים רבים. וּמִי אינו אוהב אותן? – ילדים רבים אחרים. גם רֵעוּת אינה אוהבת אותן. מדוע? – כָּכָה. מפני שֶמִסֻּכָּרִיוֹת מקבלים כְּאֵב שִנַּיִם.

לפני שנים אחדות אהבה גם רֵעוּת לְלַקֵּק סכריות או לִלְעֹס אותן. ועוד יותר אהבה אותן מפני שהן צבעוניות – מכל הצבעים, שמוצאים חן בעיניה: אֲדֻמּוֹת, יְרֻקּוֹת, צְהֻבּוֹת, כְּתֻמּוֹת, חוּמוֹת ועוד ועוד, ממש אותם הצבעים שֶבָּעֶפְרונות, אשר קִבְּלָה בְּמַתָּנָה ליום־הַהֻלֶּדֶת. אֲבָל פעם אחת קבלה כאב חזק כל־כך בַּשֵן, עד שֶבָּכְתָה כל היום ולא יכלה להתאפק. וַאֲפִלוּ בַלילה לא יכלה לְהֵרָדֵם בגלל הכאבים החזקים. למחרת בַּבֹּקֶר הלכה אל רופא־השנים, והוא הסביר לה, שֶבַּכֹּל אשמים הממתקים האלה, וקֹדֶם־כֹּל הסכריות. אחר־כך חשבה רעות וחשבה, וּבַסּוֹף החליטה, שלא תֹאכַל עוד סכריות. החליטה, וְעָמְדָה בַּהַחְלָטָה. בַּתְּחִלָּה היה קשה לה מאד, מפני שהית רגילה לממתקים, וקשה למישהו שרגיל לאיזה דבר לְהִגָּמֵל ממנו. בִּפְרָט היה קשה לה, כשרָאֲתָה את הַחֲבֵרוֹת קונות סכריות בַּקְיוֹסְקְ, וּמְלִקְקוֹת לאט או לוֹעֲסוֹת מהר. אבל לאט־לאט התרגלה לְאֱכֹל פֵּרוֹת במקום סכריות. וּכְשֶמִתְחַשֵק לָהּ מַשהו מתוק מאד, היא מבקשת מֵאִמָהּ תְּמָרִים או תְּאֵנִים יְבֵשוֹת, ולפעמים צִמוּקים. וּמֵאָז לא היה לה כאב שנים אפלו פעם אחת. ועכשו, כשהיא רואה ילדים אוכלים סכריות, מיד היא נזכרת, שֶמֵאֲכִילַת מַמְתקים מקבלים כאב שנים, ואז אין הסכריות מושכות אותה כְלָל.

בכל־זאת קונָה רֵעות סכריות. לָמָּה? – כדי לקבל צעצועים יפים. לפני זמן־מה מָכְרוּ בקיוסקים סכריות עֲטוּפוֹת בִּנְָיר שָקוּף דַקִּיק וּמַבריק, וּלְכָל אַחַת מהן היה מְצֹרָף צעצוע קטנטן מֵחֹמֶר פלסטי. גם הצעצועים הם בצבעים שונים. כל אחד מהם נחמד מאד, ורבים מהם אפשר להעמיד. את החַיָּלִים אפשר לסַדֵר בְּטוּר, את הפילים ואת הנמרים ואת יתר החיות אפשר לסדר עֲדָרִים־עדרים. ויש עופות, ויש רָהִיטִים, ויש כְּלֵי־עֲבוֹדָה. וּמַה אֵין? – אֲפִלּוּ אותיות של האלף־בית ישנן. אמנם רעות עֲדַיִן אינה יודעת לקרא – הֲלֹא היא בגן – אבל היא אוהבת לֶאֱסֹף אותיות ולסדר אותן בשורות, ממש כמו בספר. אין דבר, אבא הבטיח שיַראה לה, איך מרכיבים את השם שלה, היא רק מחכה שיתפנה לזה.

ומאין לה לרעות צעצועים רבים כל־כך? – הֲלֹא אין לאמא הרבה כסף, שתוכל לתת לה יום־יום לִקְנִיַת סכריות, אם אינה אוכלת אותן? זה נכון. וּבְכֵן היא עָשְׂתָה שֻתָּפוּת עם דפנה ועם לאה. הן אֵינָן אומרות “אנחנו שֻתָּפוֹת”. הן אומרות “אנחנו שֻתֶּף”. דפי ולאה אוכלות את הסכריות, והצעצועים הם של שְלָשְתָּן, אבל הם נמצאים אצל רעות. וכך יש להן צעצועים רבים. הרבה כל־כך שאי־אפשר לִסְפֹּר – אוּלַי חֲמִשִים ואולי שִשִּים ואולי עוד יותר. וְהֵן מְשַׂחֲקוֹת יחד.

תמיד, כאשר היו דפי ולאה הולכות לְבָתֵּיהֶן, לא היו מספיקות לְסַדֵר את הצעצועים, כי היה מְאֻחָר. והן אוהבות לשחק עד הרגע האחרון, עד שכבר צריך ללכת לַאֲרוּחַת־הערב. וּמֶה הָיְתָה עוֹשָׂה רֵעוּת? – כשחזרו חברותיה לבתיהן, נזכרה שגם היא רעבה, והתעצלה לסדר כל דבר במקומו. אספה את כל הצעצועים לַעֲרֵמָה אחת בַּפִּנָּה, וחשבה שְתֵּכֶף עם גְמַר הארוחה תספיק לסדר כל דבר במקומו. אבל אחרי יום מִשְׂחָקִים היתה עֲיֵפָה מאד, ושכחה על זה. ומיד אחרי ארוחת־הערב נֶעֶצְמוּ הָעֵינַיִם, וּבְקֹשִי הספיקה להתפשט וּלְהִכָּנֵס לַמִּטָּה.

וְכָך נִמְשַךְ הדבר ערב־ערב. אמא הסבירה לרעות וּלְחַברותיה, שכדאי לסדר את הצעצועים לפני סיום המשחק. אבל עד לפני שבוע לא מצאו להן פְּנַאי לְכָךְ, וְתָמִיד דָּחוּ את הסדור – “עוד רגע” ו"עוד רגע" – עד שֶהֶחשיך, ושוב אי־אפשר. כל ערב הבטיחה כל אחת לעצמה, וכלן יחד לאמא של רעות, שמחר כבר תסדרנה. אבל לַמָחֳרָת חָזַר אותו הדבר – שוב שכחו.

גם לפני שבוע קרה אותו הדבר. רֵעוּת שכבה במטה וחשבה, שבאמת לא יפה לִנְהֹג כך עם הצעצועים הנחמדים. אבל מה היא אֲשֵמָה, שהם נחמדים כל־כך, עד שאי אפשר להפסיק את המשחק ולהתחיל לסדר אותם. ועוד היא חושבת, וּפִתְאֹם הגיע לְאָזְנֶיהָ רַעַש. היא הקשיבה היטב – הרעש בא מתוך ערמת הצעצועים. היא מסתכלת ורואה – איזו ערבוביה! כל אחד מהם מתחיל לָנוּעַ. וְהִנֵּה מתקרבת הג’ירפה אל מִטָתָהּ וּמִתְרַגֶּזֶת:

הִיא שָכְבָה לָהּ וְלֹא קָמָה

לְסַדֵּר אוֹתָנוּ קְצָת.

מַה זֶה? – אֵין כָּאן סֵדֶר! לָמָּה?

בּוֹאוּ, אֶל הַקְּיוֹסְקְ נִצְעַד!

אבל האריה הַכָּחֹל שואג בקול, ואינו מַסְכִּים לדבריה:

סֵדֶר? לָמָּה? לֹא אִכְפַּת!

מְיֻתָּר הוּא כָאן עַכְשָו.

יַעֲשֶׂה לוֹ כָל אֶחָד

אֶת הַטּוֹב שֶבְּעֵינָיו!

והוא אינו מחכה לְדִבְרֵיהם של הצעצועים האחרים, הוא תוֹפֵשׂ את הַמַשּוֹר הַיָּרֹק שֶמוּנָח לְיָּדוֹ, ומתחיל לְנַסֵּר את הַכִּנּוֹר הוָרֹד. מתחיל הכנור לְיַלֵּל, קופץ הַתַּרְנְגֹל הַצָּהֹב על הכסא, מן הכסא אל השלחן, משם על הארון, וקורא

– קוקוריקו! בואו ונציל את הכנור!

אבל הגמלים והקופים מתקוטטים ביניהם, ואינם ממהרים לַעֲזֹר. הַקַרְנַף השחור תופש את הַמַּסְרֵק וּמתחיל לְסָרֵק את התּוֹתָּח, כי הוא חושב שיש לו שְׂעָרוֹת. מתרגז התותח ויורה בָּאֲוִיר. שומע הָרוֹבֶה הַחוּם יריות, ומתחיל גם הוא לעשות אותו הדבר. והטלפון מְטַרְטֵר ושואל: “מַה קָרָה?”. נבהל הַדֻּבּוֹן הקטן ההולך על שְתַּיִם, תופֵשׂ פַטּיש, ומתחיל להכות על הפסנתר. הַשַּׂקְנָאִים והנמרים חושבים, כַּנִּרְאֶה, שֶזֹאת מוּסִיקָה, ויוצאים בִּמּחוֹלות. הַכַּדּוּרַגְלָנִים עוזבים את הכדורים שלהם, ומתחילים לרוץ בין החיות, וכל אחד מהם מחפש בָּעַרֵמָה. מָה? – לא הֵבִינָה רֵעוּת. והאניה הָאֲדֻמָּה זזה ממקומה, ועל הַסִּפּוּן רואה רעות את הָאוֹפַנּוֹעָן אוחֵז את הַצְּבָת הַכְּחֻלָּה ואת המפתֵּחַ הַלָּבָן ואת החצוֹצְרָה הַזְּהֻבָּה, והוא מְחַצְצֵר וּמְחַצְצֵר, והרעש גדול מאד, וּשְנֵי הַמְטוֹסִים הירקרקים טסים באויר וזורקים מלמעלה סכריות צבעוניות. כל אחד מן הצעצועים מתנפל על חברו ורוצה לַחטֹף לעצמו את כל הסכריות. מתחילים לריב ולהכות זה את זה. והאותיות בּורחות וְצוֹרְחוֹת בְּקוֹלֵי־קוֹלוֹת: “הַצִּילוּ! הצילו!”.

פחד נפל על רעות. היא רוצה לצעק אֲלֵיהם שיפסיקו, כי יש הרבה סכריות, וכל אחד מהם יקבל את שלו, אבל הקול אינו יוצא מגרונה. היא בטוחה, שעוד מעט יִשָּבֵר הַכֹּל, ולא יִשָאֵר אף צעצוע אחד שָלֵם. היא רוצה לבקש מהם שיתנהגו יפה, אבל הקול שלה אינו זז. הִיא מתאמצת וּמִתאמצת, עוד מעט תבכה.

וְאָז… התעוררה מִשְנָתָהּ.

הסתכלה בְפִנַּת צעצועים. הַכֹּל מוּנָח בַּעֲרֵמָה אחת כמו קֹדֶם, בלי סדר. והיא רואה את האריה ליד המשור, ואת הקרנף ליד המסרק. ושניהם ליד התותח – ממש כמו בחלום.

– לא! – החליטה – די! לא אשאיר אותם עוד באי־סדר כזה.

ירדה ממטתה וסדרה את הכל יפה־יפה: את הפילים לחוד, את הקופים לחוד, את כל הַפָּרָשִים יחד, את הַמְטוסִים בַּצַּד, וְכָךְ – את הכל.

וּמֵאָז שומרת רעות על הסדר. ולפני שהולכות להן דפנה ולאה לבתיהן, מסדרות שְלָשְתָּן כל דבר במקומו.

וּמֵאָז לא חָלְמָה רֵעוּת חלומות רעים עוד.