מי יודע להבדיל בין רָמִי לְבֵין גַמִי?

מֵראש אני יכול לוֹמַר לכם, שלא כדאי אפלו לנסות. בין כך ובין כך לא תצליחו. יש אומרים, שתאומים דומים זה לזה כשתי טִפּוֹת מים. אבל אם זה נכון, הרי רמי וגמי דומים זה לזה כמו שתי טפות מים מאותו הברז או מאותו הנָהָר. לא רק שאתם לא תדעו להבדיל ביניהם, אֲפִלו חברים שלהם אינם מצליחים.

ולא פעם קורים מקרים משעשעים. מישהו מדבר אל רמי וחושב, שהוא מדבר אל גמי. ואך כאשר גמר, אומר לו רמי שהוא איננו גמי. וגם לְהֵפֶךְ – מדבר מישהו אל גמי וחושב, שלפניו עומד רמי.

ונוסף לזה שהם דומים מאד, גם הבגדים שהם לובשים דומים בַּכֹּל: אותה החֻלצה ואותם המכנסים. אותה הצורה ואותם הצבעים.

יש כאלה האומרים, כי אפלו אמם אינה מבדילה בין רמי לבין גמי, וכי היא טועה לא פעם. אבל זה לא נכון. גם אמא וגם אבא יודעים היטב־היטב, מיהו רמי ומיהו גמי. ולא זו בלבד, הָאֵם יודעת אפלו להבדיל בין הנעלים של שני התאומים. אמא היא אמא ויודעת הכל. ואל ידבר מישהו סתם.

אבל יש אצלם דבר־מה עוד יותר מְעַנין – הם אוהבים אותם הדברים. וגם זה מוזר מאד. יש תאומים, שאינם אוהבים אותם הדברים, ואלו רָמִי אוהב בדיוק מה שאוהב גַמִי, וגמי – מה שאוהב רמי.

ולא רק זה. ינסה אבא לבקש מֵרָמִי, כי יעשה דבר־מה. מיד צועק גמי, שגם הוא רוצה לעשות את זה. ואם יבקש אבא מִגַמִי, שֶיִגַש לאיזה מקום, מיד אומר רמי, שהוא רוצה לגשת לשם.

יש אחים, ולא רק תאומים, שאצלם קורה דבר הפוך – כל אחד מהם מטיל על אחיו. למשל, ליד ביתם של רמי וגמי גרים שני אחים, שמעון ועָמוֹס. אתמול בִקְשָה אִמָם משמעון, שיביא לה שמן מן הַחֲנוּת. התחיל שמעון להתאונן שתמיד שולחים אותו, תמיד הוא מֻכרח לעשות הכל, ואחיו עמוס אינו עושה שום דבר. אחר־כך בקש אבא מעמוס, שיִּמְזֹג מים לְקַעֲרִית התנגולות בחצר. מה אתם חושבים? איך השיב עמוס? – ממש כמו אחיו שמעון:

– שוב אני צריך לעשות הכל, ושמעון אינו עושה שום דבר. כל היום הוא רק משחק, ואני צריך לעבֹד כל היום.

ועליכם לדעת ששניהם, גם שמעון גם עמוס, אינם עושים בשביל הבית כמעט ולא כלום.

אצל רמי וגמי לא קרה דבר כזה אף פעם אחת. לא זו בלבד, שאיש מהם אינו מתאונן, שהכל הוא מֻכרח לעשות, אלא להפך – כל אחד מהם רוצה לעשות הכל בעצמו.

ינסה אבא לבקש מרמי, שיקטוף את התות הגדל בערוגה שבחצר ביתם. מיד טוען גמי שהכל עושה רמי, והוא – לא. מה עושה האב? – מסכים ששניהם יִקְטְפוּ את התותים. וּשְנֵיהם יושבים להם בחצר, רמי בקצה האחד של הערוגה, וגמי מולו – בקצה השני. כל אחד מהם קוטף תותים וְשָׂם בַּטֶנֶא שלו. כל אחד מתאמץ להגיע מהר יותר מאחיו אל אמצע הערוגה. כל אחד גם רוצה, שעבודתו תהיה טובה, שלא להשאיר במחצית הערוגה שלו תותים גדולים, וגם שלא לקטוף תותונים קטנים, אשר צריכים עוד לגדֹל.

לפני שבוע בקשה אמא מגמי, שיעמד במטבח ליד המרק המתבשל בַּסִיר וְיַשְגִיחַ שלא יִגְלֹש. התעקש רמי שהוא רוצה לשמר, כי הוא עֲדַיִן לא עשה שום דבר. סוף נצבו שניהם במטבח, ושמרו יפה־יפה על הסיר. וברגע שהתחיל המרק לרתֹח, פרצה צעקה מפיות שניהם בבת אחת:

– אמא!!!

ואמא באה בריצה למטבח, והסירה את הסיר מן הַכִּירָה.

ככה זה אתם תמיד.

האם זה טוב? – זה טוב, מפני שהם אינם עצלנים, ומוכָנים לעזר בכל רגע, כאשר עזרתם נחוצה. אך אם מישהו אינו יודע גבול, זה לא טוב כל־כך. אם הָעִקָר אצלו, שהוא יהיה תמיד ראשון, ואינו חושב אם זה יזיק למישהו אחר – זה כבר לא טוב.

ועם רמי וגמי קרה לפני שנה מקרה כזה. היה זה בחג הפורים. שניהם הלכו יַחַד אל הדודה נעמי, שגרה בקצה הרחוב הסמוך. למה הלכו לשם בפורים? – בודאי כבר נִחַשְתֶּם בעצמכם. הלא בפורים יש משלוֹחַ־מנות. והם נשאו אתם את משלוֹחַ־המנות של אבא ואמא. נעמי היא צמחונית, ואמא אפתה בִמְיֻחָד עוגת שְקֵדִים וצִמוּקִים – כפי שהדודה אוהבת – הוסיפה סכריות־שֻׂמְשֻׂם וגם בקבוק מיץ־ענבים. אָרְזָה את הכל יפה־יפה, קִשְטה את הסל, ושאלה:

– ילדים, מי רוצה ללכת אל הדודה נעמי? יש משלוח־מנות.

– אני! – קרא במהירות רמי.

– אני! – נֶחְפַּז להָשיב גמי.

– טוב! – החליטה אמא – תלכו שניכם, כי הסל הזה עם הַתְכוּלָה שֶלוֹ כָבֵד לְאֶחָד בלבד. אך אל תריבו בדרך. זכרו, שניכם יחד תשאו את הסל. יחד – אין ראשון ואין שני.

הסכימו הילדים, לקחו את הסל וְיָצְאוּ לדרך.

אבל אך יצאו מן הבית אל הרחוב, התחיל כל אחד מהם לַחֲשֹב, כי אחיו אוחז לא טוב את הסל.

התחיל רמי:

– אתה אוחז נמוך, וּמַשהו יפֹּל החוצה.

כַעֲבֹר רגע טען גמי:

– עכשו הצד שלך גבוה, והבקבוק יפל ויִשָבר.

סוף־סוף היה הסל בגֹבַה מתאים, לא נמוך מדי ולא גבוה מדי.

פתאם היה נדמה לגמי, שאחיו מתקדם יותר ממנו. לא יָכֹל להסכים לכך:

– למה אתה רץ כל־כך? העוגה תִמָעֵךְ, ומה יגיע אל הדודה? איזה משלוח־מנות יהיה זה?

– לא נכון! – ענה רמי בקול – אני הולך בסדר. אתה זוחל כמו צב. ומתי נגיע אל הדודה? אולי בערב.

– אתה רץ ותלקל את המנות!

– לא נכון. רק אתה זוחל, ובגללך נאחר. ואולי תצא הדודה מן הבית, ולא נמצא אותה.

רבו ביניהם יותר ויותר, עד שהתחיל כל אחד מהם לִמְשֹךְ את הסל לצדו. בתחלה משכו קצת, אחרי־כן קצת יותר, עד שהסל התחיל מתנדנד בחזקה, עולה ויורד, קופץ פעם ימינה אל רמי, ופעם שמאלה אל גמי.

ופתאם – בום! ברגע אחד נָטָה הסל יותר מדי לַצד, ובקבוק המיץ נשמט מתוכו. אך כשעדין היה הבקבוק בָאֲוִיר, רצה רמי לִתְפֹּשׂ אותו, כדי שלא יִפֹּל על הַמִדְרָכה ולא יִשָּבֵר, ואז השמיט את הסל מידו. נפלה העוגה, ועמה גם הסכריות.

מובן שרמי לא הצליח לתפש את הבקבוק באויר. הבקבוק נפל ונשבר. המיץ נשפך, והעוגה נפלה בדיוק לתוך שלולית המיץ שעל המדרכה. אמנם היא היתה ארוזה יפה בניר, אבל הניר היה דק. נרטבה העוגה ונתפוררה, הניר נקרע, ומובן שאי־אפשר היה להחזיר אותה לסל, ביחוד אחרי שגם רסיסי זכוכית היו על המדרכה, ובודאי נדבקו כמה מהם לעוגה, כי הלא העוגה נפלה עליהם. הדבר היחיד שנשאר היה שקיק הסכריות.

מה לעשות עכשו?

הכניסו בחזרה את הסכריות לסל, אבל לא ידעו מה לעשות – לחזר הביתה או להמשיך וללכת אל הדודה, ולספר לה את הכל.

לבסוף החליטו ללכת אל הדודה.

שמעה נעמי מה שקרה להם, וּפָרְצָה בִצחוק. אחרי־כן אמרה להם:

– אתם באמת ילדים טובים. ותודה לשניכם על כך, שֶרְצִיתֶם להיות בסדר, ולהביא אלי את משלוח־המנות מהר ובמצב טוב. אבל עשיתם גם מעשה רע: כל אחד רצה להיות טוב יותר מאחיו, אבל שכחתם את העקר – משלוח־המנות צריך להיות בסדר, ומפני זה יצא דבר רע. טוב מאד, אם הילד חרוץ ושקדן אך כאשר איננו חושב על מעשיו, הוא עלול להביא נזק יותר מתועלת. ואתם לא פעם רבים ביניכם, כי כל אחד מכם רוצה להיות חרוץ יותר ושקדן יותר, אבל לפעמים שוכח כי החשוב ביותר הוא הדבר שעליו אתם רבים. כמובן, גם טוב להתחרות, אך יש להיזהר מפני נזק. אל תשכחו את העקר – על מה אתם מתחרים. אחרת תגרמו צרות לעצמכם ולאחרים.

חזרו רמי וגמי הביתה, ובדרך חשבו שהדודה צודקת.

ומה אתם חושבים?