יָמים אחדים לפני יום־הזכרון־לשואה־ולגבורה בִּקְשָה מרגלית ממנהל בית־הספר לשַחרר ליום זה את שְלֹשֶת הילדים – אֵהוּד, יָנִיב וַהֲדַס – כדי שיוכלו להשתתף במִפגש משפחתי. המנהל הסכים. גם אסתר בקשה רשות הן מן המורָה של שולמית הן מן הגננת של צוּפִית, וּשְתֵּי הבנות קבלו רשות להשאר בבית עם האורחים שיבואו מן העיר. ואחרי־הצהרים, ערב יום־הזכרון, כשהגיעו רפאל וּמשפחתו לַכְּפר, נתקבלו בשמחה רבה. הדודה אסתר, שהיא אחותה של מרגלית, כִּבְּדָה אותם במיץ של התפוזים, שקטפה בַּבֹּקר מן העצים שלהם שבחצר. ומיד הזכירה הֲדַס לַדוד בן־ציון, שהוא הבטיח לְסַפֵּר להם משהו לא־טוב על רַכָּבוֹת.
– נכון, – אמר בן־ציון – כשאני רואה רכבת או שומע את המלה “רכבת”, אני רואה לְפָנַי דברים אֲיֻּמִים, שֶקָרוּ בעת מלחמת־הָעולם ה־2, כי על היהודים עברו אז שָנִים אימות. אני עצמי עדין לא חייתי בַַּתקופה הזאת. נולדתי בוילנה חמש שנים אחרי המלחמה, וכל שאני יודע הוא מה שֶסִפְּרוּ לי ומה שֶלָמדתי וקראתי.
בעוד כשתי שעות תְּשַדֵר הטלויזיה מירושלים את הטקס, הפותח את יום־הזכרון־לשואה־ולגבורה. אני מַצִיעַ שֶכֻּלָנוּ נִצְפֶּה, כי זה טקס חָשוב מאד. אבל לפני־כן נֹאכַל ארוחת־ערב. עד הארוחה יש לנו קצת זמן, ואני אֲנַסֶה להסביר, מדוע כָּל מחשבה על רכבת מזכירה לי את השואה.
– אבל מה זאת שואה? מדברים על שואה, ואני לא יודעת בדיוק על מה מדברים – שאלה הדס.
– כשאומרים “שואה”, מִתְכַּוְנִים לְהֶרֶס אָיֹם או לְחֻרְבָּן שלא היה כמוהו. – הסביר הדוד – לָעָם הגרמני קם שליט אַכְזָר שונא־ישראל, זהו היטלר, שֶהֶחליט להשמיד את כל היהודים בעולם. אתם כֻּלְכֶם זוכרים את פַּרעֹה מלך מצרים, אשר רצה להשמיד את עמנו, והוציא פְּקֻדָה להטביע את כל הבנים שֶיִּוָלְדוּ. כתוב בתורה, שהוא צוה “כל הַבֵּן הַיִּלוֹד היאורה תשליכוהו”. פרעה לא הצליח להשמיד את עמנו, וחג הפסח הוא גם לְזֵכֶר הַמַפָּלה שלו. וזוכרים את הָמָן הוא רצה להשמיד את כל היהודים, אשר היו במדינות המלך אחשורוש? גם המן לא הצליח, וּפורים הוא לזכר המפלה של המן. עם ישראל נִצַל בשני המקרים – נִסִים ממש קרו לנו, ושני האויבים נכשלו. היטלר הגרמני הצליח הצלחה חלקית. הוא השמיד שְלִיש של עמנו, שִשָה מליונים. ורק בנס לא עלה בידו להשמיד את כל העם היהודי. ובכל־זאת הביא עלינו שואה כזאת, שלא היתה לנו מעולם.
– אבל היום הזה הוא גם יום־הזכרון־לגבורה. איזו גבורה יש פה? – תָּמַהּ יניב.
– רבים חושבים, כי גבור הוא אדם חזק. מי שמנצח. אך לא תמיד זה כך. – הבהיר בן־ציון – למשל: איש לא יאמר, כי פושע המתגבר על אדם חלש ממנו הוא גבור. ונקח מקרה אחר לגמרי, כאשר חלש מנצח את החזק. החלש הוא הגבור, כמובן. אבל – ועכשיו הַקשיבו היטב – גם אִלוּ נִצַח הֶחזק, יכול להיות שדוקא החלש הוא הגבור.
– איך זה? – לא הבינה שולמית.
– אסביר בעזרת דוגמה שכֻּלכם מכירים, בעזרת הספור על דוד וגלית. – המשיך בן־ציון – בואו ונבדֹק יחד מה שקרה פה. גם צוּפית שמעה על המאבק ביניהם – הגננת סִפרה בגן. נכון?
– כן, – אִשְרה צופית – דוד נִצַח את גלית הפלשתי.
– ומי שלמד ספור זה בתנ"ך זוכר בודאי גם איך התחיל המאבק. – המשיך בן־ציון את הסברתו – בכל המחנה של המלך שאול לא נמצא מישהו, שהיה מוכן להתמודד עם הענק הפלשתי. גלית קלל את אלוהי ישראל ואת כל עם ישראל. אבל הכל פחדו ממנו, שכן הוא היה בעל כח אדיר, וגם לבש שריון מכף רגל ועד ראש. והיה חמוש בנשק מסֻכן. ואיך יצא דוד לקראתו? – בלי שריון, זאת אומרת שגופו לא היה מוגן, כי היה חָשוּף לכל פגיעה מוחצת. וּמֶה היה הנשק שלו? – מקל רועים, חמש אבני־נחל וּמִקְלָעָה. זה הכל. אִלוּ נצח גלית, לא היה בנצחונו מן הגבורה, שכן טבעי כי החזק מנצח את החלש ממנו, ובודאי כאשר החלש חשוף לכל מכת חרב או כידון. והרי אֲפִלוּ מַהלומַת אגרוף־סתם של ענק אדיר כזה היתה עלולה לגרם לו נזק מסֻכן. וגם אלו נהרג דוד במאבק זה, היה הוא נשאר הגבור ולא גלית.
– באמת? – פקפקה הדס בכל־זאת.
– כן, – הצטרף רפאל לשיחה – כי גבורה היא ההפך מפחד. כל יצור חי מְפַחֵד. הפחד הוא דבר טבעי בכל יצור חי. ואם אדם כובש את הפחד שלו, ולא לטובת עצמו, הריהו גבור. גלית לא פחד מפני דוד ולעג לו. כי ראה לפניו נער צעיר, בלי נשק, וגופו חשוף. גלית לא ראה סכנה לעצמו. ואלו דוד סִכֵּן את חייו. ולא למען תענוג שֶלוֹ, ולא למען תועלת שלו, כי אם כדי להגן על כבוד אלהים ועל כבוד עמו. ומפני זה הוא הגבור. ולא חשוב, איך היה נגמר הדוקרב: בנצחון או במפלה. אתם מסכימים?
– כן! – ענו הילדים במקהלה. וַאֲפלו צוּפית, שלא כל מִלָה של אביה או של הדוד היתה מובנת לה, נענעה בראשה. סימן שהסכימה.
– אבל אני לא מבינה, איפה הגבורה של היהודים בעת השואה. – לא וִתְּרה הדס.
– את צודקת, הדס. – הסכים בן־ציון – עד עכשו דברנו רק על סוג אחד של גבורה, כאשר אדם חלש נלחם באויב חזק ממנו. ונראה בהמשך שיחותינו, שהיו מקרים רבים כאלה, כשיהודים חלשים נלחמו בנאצים החזקים, ובצורות שונות. אבל יש עוד סוגים של גבורה. ואני רוצה לספר על גבורה אחרת – כאשר מישהו נלחם לא עם אויב, אלא עם עצמו. כאשר הוא מוכן אפלו להזיק לעצמו, כדי לעשות טוב למישהו אחר.
– אני לא מבינה שום דבר. – התלוננה שולמית. וצופית נענעה בראשה, סימן שגם היא לא הבינה.
– מוטב, שאסביר בעזרת ספור ששמעתי מאבא ז"ל. המקרה קרה בְּרכבת, ולא בְּרכבת־סתם, כי אם בִּקְרון רכבת, שהובילה יהודים לְאוֹשְוִיץ, למחנה־ההשמדה המפֻרסם ביותר שהיה בפולין. אז, כמובן, ידעו מעטים מאד מה מתרחש שם, כי הגרמנים הפיצו שמועות, כי זה מחנה־עבודה רגיל, ומעל שער הכניסה היה כתוב באותיות ענקיות: העבודה מְשַחררת.
כמו כל הרכבות, שהסיעו מגורשים למחנות כאלה, גם זו לא היתה רכבת־נוסעים, כי אם רכבת־מַשׂא, שהיתה משמשת בדרך־כלל להובלת מטען לא חי או בְּהֵמוֹת. בקרונות לא היו לא ספסלי ישיבה, לא חלונות, זאת־אומרת שגם לא היה בהם לא אור ולא אִוְרוּר. גם לא מֵי־שתיה וכו'. והגרמנים הכניסו לתוך כל קרון כה הרבה יהודים, עד שכֻלם עמדו דחוסים בצפיפות, כמו דגים בְּקֻפְסַת סרדינים. והדלתות היו נעולות. אמנם היה אז חרף, וירד שלג, אבל בפנים היה יותר מדי חם, מחנק ממש. מפעם לפעם התעלף מישהו.
באחד הקורנות נסעו נער צעיר, אולי בן שתים־עשרה, ואחיו הקטן, אולי בן שבע. הם עמדו ליד הדלת. כנראה, נִדגְחֲפוּ פנימה ברגע האחרון, כשהקרון כבר היה מלא עד אפס מקום. הם לא ידעו איפה הוריהם, ואם הם חיים בכלל. הנער דאג לאחיו הקטן שהיה חלש מאד. וכל הזמן חשב, כי החֹם בקרון והמחנָק מחלישים את אחיו עוד יותר. ועלה בראשו הרעיון, שאם יפתחו את דלת הקרון, הוא יתכופף מהר, ויחטף קצת שלג, שהצטבר בודאי על המדרגה של הקרון, ואחיו יבלע את השלג ויתרענן קצת. כל פעם שהסתכל באחיו הקטן, חשב מיד גם על הדלת ועל המדרגה המכוסה שלג לבן ורך.
ופתאם אמנם נפתחה הדלת לרגע. היא נפתחה, וכמעט מיד נסגרה בחזרה. אבל הנער הספיק להתכופף אל המדרגה, חָטַף חֹפֶן שלג, ורצה להגיש אותו לאחיו, ואולי גם לקחת לעצמו לקיקה, וכבר הושיט את ידו האוחזת את השלג בְּכִווּן פיו של האח. א בו בָּרֶגַע רָאָה, כי אשה, שעמדה לא הרחק ממנו, ותינוק על זרוֹעָהּ, מסתכלת בקנאה בחפן השלג. היא לא הֵעֵזָה לבקש בשביל התינוק שלה, שאולי היה גם חולה – כי איך אפשר לבקש אוצר כזה, שהנער הִשִׂיג אחר זמן רב כל־כך בשביל אחיו הקטן והחלש, אולי כדי להציל אותו. היא גם ידעה, כי אף אם תבקש ממנו את השלג בשביל תינוקה, לא ימסר לה הנער, כי האדם דואג קדם־כל לעצמו או ליקר בשבילו. אך לפתע קרה דבר שהיא לא חשבה עליו. ברגע שהבחין הנער בעיניה של האשה המסכנה, שִנָה בבת־אחת את כִּווּן היד שלו. ובמקום שהשלג יגיע אל פיו של האח הגיע אל יד האשה. הוא מסר לה את השלג, שֶתַּגִיש אותו מיד לתינוק שלה, עוד לפני שיתמוסס השלג למים, והרי המים יטפטפו מן היד לְמַטָה.
האח הקטן הבין מיד את המצב. ולא רק שלא כָּעַס על אחיו, אלא אף אמר לו: “אני לא רציתי לשתות, אני לא צמא”. הנער חִבֵק את אחיו החלש, ושניהם פרצו בְּבֶכִי.
כְּשֶסִּיֵם בן־ציון את הספור השתתקה החבורה. איש לא דבר, ורק שתי הדודות וכמה ילדים מחו דמעות.
– נכון, – העיר אהוד אחרי כמה רגעים – זאת גבורה גדולה גם של הנער גם של אחיו הקטן. הם חשבו, כי התינוק סובל יותר מהם, ואולי גם ימות, ולא התחשבו בצמאון הָאָיֹם שלהם. הם וִתְּרוּ על דבר שאי־אפשר להשיג, שכל אחד מן הנוסעים היה בודאי נותן את כל מה שהיה לו כדי להשתיק את הצמאון.
אבל יש לי שאלה אחרת: למה פתחו את הדלת של הקרון?
– אינני יודע – השיב בן־ציון – כי יש כמה אפשרויות. אבל כעת מאחר, נחזר אל השאלה הזאת מְאֻחָר יותר. אסתר כבר הכינה את ארוחת־הערב, ועלינו לְסַיֵם אותה לפני פתיחת יום־הזכרון.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות