הירשקה היה פרטיזן בַיערות שבסביבת וילנה בעת מלחמת־העולם השניה. הוא השתַּיֵךְ לִיחִידָה לוחמת, שפעל נגד הצבא של גרמני הנאצית ןנגד משַתְּפֵי־הַפְעֻלָה הלא־גרמנים עם צבא זה. שמו היה צבי לוין, אבל שָם, בַּגולה, קראו לו הירשקה, שכן צבי ביידיש הוא הירש, ובני־משפחתו וחבריו קראו בשם־החִבָּה “הירשקה”. היה זה בחור גדול ויפה־מאד, ישר וטוב־לב. כל מי שהכירוֹ אהב אותו.
פעילותו ביער הֵחֵלה, כאשר חִסְלוּ הגרמנים את גטו־וילנה. אך כבר בגטו היה הירשקה חבר ארגון הפרטיזנים היהודים המאוחד (פ.פ.אוֹ). בְּערב חָרְפִּי קר ואָפֵל, כשבחוץ ירד שלג סמיך, התאספו בסוֹדֵי־סודות כמאה וַחֲמִישִים צעירים מכל התנועות שֶבָּעִיר, והחליטו להקים ארגון חֲשָאִי, כדי להגן על יהודים. הירשקה היה ביניהם.
פחות מֵחָדְשַיִם לאחר־מכן כבר נשלח לִמְשִימַת חַבָּלָה במרחק 40 קילומטר מִוִילנה, לַעֲיָרָה בֶּזְדַן. בתוך העיר וילנה נמנעו פ.פ.אוֹ. מפעֻלות כאלה, שהיו מעוררות חשד אצל הגרמנים, כי אלה מעשי יהודים. חשד כזה היה עלול להביא לרציחת המונים או אֲפִלוּ לְחִסוּל הגטו כֻּלוֹ. בסביבות בֶּזְדַן היו שְׂדות כָּבוּל, המשמש כחֹֹֹמֶר־דֶלק. הנאצים הקימו מחנֵה־רִכּוּז,, והביאו מגטו־וילנה גברים ונשים לִכְרוֹת את הַכָּבוּל. ביניהם היו שלושה מֵחַבְרי פ.פ.או. במרחק לא גדול מן המחנה עברו רַכָּבוֹת, שהִסִיעוּ אל הֶחזית חַיָלים, ציוד מלחמתי ואספקה. הצבא הגרמני, שפלש לתוך ברית־המועצות, הלך אז מנצחון לנצחון. וכל רכבת כזאת היתה חשובה לו מאד. וְכַמובן היה חשוב, שהיא תגיע בזמן. והנה הגיעו שלשת הפרטיזנים למסקנה, שאפשר לחַבֵּל בתכניות האויב, ולפרק קטע גדול של פסי־הרכבת. הם בִּקְשו מן המפקדה בוילנה לא חָמְרֵי־נֵפֶץ ולא מוקשים להטמין תחת הפסים, פשוט מפי שלארגון לא היו כל אלה. תָּכְנִיתָם היתה לְפָרֵק בעזרַת מַפְתֵּחַ־מַבְרֵג רָגִיל, שהיה אפשר להשיג. הם בקשו רק רשות לבַצֵעַ את הַפְּעֻלָה.
חבלה כזאת מביאה תמיד נזק חמור לכל רכבת, ובודאי לרכבת צבאית, וּבְוַדאי וּבְוַדאי בעת מלחמה. אם לא מגלים את החבלה בזמן, והרכבת מַגִיעָה בִּמְלוֹא כֹּחָהּ וּמְהִירותָהּ, עלולים הקרונות הראשונים להתהפך, והבאים אחריהם יעלו עליהם בכל מהירותם וּמִשְקלם. אך גם כשמגלים את הדבר בעוד מועד, והרכבת מספיקה לַעֲצֹר לפני הקטע הַמְפֹרָק, עובר זמן לא־מועט עד שמתקנים את הכל, ועד שגומרים לבדֹק אם אין עוד מעשי חבלה בקטעים נוספים של הפסים ובסביבה. ובעת קרבות, כאשר הרכבת ממהרת אל החזית, הפגיעה חמורה מאד, שכן כל אֵחוּר עלול להביא אסון לַלוחמים.
המפקדה של פ.פ.או. שָלְחָה את הירשקה, שֶיִּבְדֹק את התכנית, ואם היא טובה – לארגן את הפעלה. היה עליו לְוַדֵא גם אם המשימה אפשרית לבצוע, גם אם אין סכנה, שֶיִפֹּל חשד כי יהודים עשו את הדבר. הירשקה הגיע, בדק הכל וְאִשֵר. ארבַּעַת הפרטיזנים הצליחו לְפָרֵק מאות מטרים של הפסים. הכל בֻּצַע בסודיות ובמהירות כזאת, שאיש לא הֶעֱלה על הדעת, כי פועלי המחנה היהודים היו מְסֻגָלִים לכך. ואיש לא נִתְפַּשׂ ולא נֶעֱנַש. וּבְוַדאי שלא עלה כל חשד, שֶמְפַקֵד הפעלה בא בִמְיֻחָד מִגֶטוֹ וילנה.
אך עִקַר הפעֻלות החשובות של פ.פ.או. בַּגֶטוֹ היו אחרות. הארגון היה צעיר, לַחֲבריו לא היה נִסְיוֹן לְחִימָה. ואף לא ידעו להשתמש בְּנֶשק. ולכן הדבר הראשון ההכרחי היה נשק, ונשק – שאפשר להסתיר וּלְהַבְרִיחַ לתוך הגטו. זו היתה משימה מְסֻכֶּנֶת מאד. הגרמנים אָסְרוּ על יהודים להכניס לתוך הגטו אֲפִלוּ אֹכֶל. והיה מקרה, שתפסו ליד שער הגטו זַמֶרֶת יהודִיָה מְפֻרְסֶמֶת, שֶרָצְתָה להבריח קילוגרם גְרִיסִים. היא נאסרה, הֻשְלְכָה לְבֵית־הסֹהר, ונרצחה שם אף בְלֹא מִשְפָט. אִלוּ נִתְפַס מַבְרִיחַ נֶשק, היו הורגים מיד גם אותו גם את משפחתו, ובודאי עוד יהודים רבים. ובכל־זאת היו פרטיזנים ופרטיזניות שהסתכנו והצליחו. הירשקה היה בין הראשונים שֶהֵעֵזוּ והצליחו.
ליד וילנה היה שְׂדֵה־תעופה, והיה שם גם מַחְסַן נשק. הירשקה עבד בְמחסָן זה. הוא היה פועל מְצֻיָּן, פִּקֵחַ וּמְנֻמָס. וַאֲפִילו הגרמנים אהבו אותו, ונתנו בו אֵמוּן. והירשקה נִצֵל אֵמוּן זה, כדי לִגְנֹב נשק מן הרוצחים הנאצים וּלְהכניס לַגטו למען הַצָלַת יהודים.
אֲבָל אַַךְ ביער התבלט הירשקה כפרטיזן מֻכְשָר וְנוֹעָז. הוא השתתף כמעט בכל הפעלות, כְּפָקוּד אוֹ כִּמְפַקֵד. וּבַיְעָרוֹת היה אפשר לְבַצֵעַ מעשים, שלא היה להם מקום בַּגטו: לפוצץ גשרים ורכבות, לחבל בְּעַמוּדֵי טלפון, לֶאֱרֹב בכבישים למכוניות של האויב, להעניש מְשַתְּפֵי־פְעֻלָה עם הנאצים ועוד ועוד. כמעט בכל הַמִבְצָעִים הַמְסֻכָנִים בְּיוֹתֵר השתתף הירשקה. כל פרטיזן שָׂמַח כְּשֵיָדַע, כי גם הירשקה יהיה בַּקבוצה הַמְבַצַעַת. תמיד היה חיוכו על השְׂפָתַיִם, תמיד מָלֵא תקוה שיהיה טוב. אבל על עצמו ועל הַסַכָּנוֹת שהיה בָּהֶן לא דִבֵּר. אֲפִלוּ לְחַיָה’לֶה אשתו לא סִפֵּר.
מדוע הסתיר גם ממנה? קֹדֶם־כֹּל מפני שהיה צָנוּעַ, ולא אהב להתפאר. הוא לא ראה במעשיו דָבָר מְיֻחָד, אף־כי כל האחרים ראו בו גִבּוֹר. שנית – לא רצה שחיה’לה תֵּדַע פרטים. אִלוּ סִפֵּר לה בכל מקרה מה הוא עשה, ובאיזו סַכָּנָה היה, היתה פוחדת בלי הֶפְסֵק בכל פעם שיצא לִפְעֻלָה.
אולם פעם אחת חזר לַמחנה, והיה כלו מְזֻעזָע. והיה לו קשה להסתיר את מה שקרה.
קבוצה של חמשה פרטיזנים יצאה לפוצץ רכבת. לִמְפַקֵד הַמִבצע הזה נקבע חברו הטוֹב של הירשקה, מוֹטְל (מרדכי) גופשטיין. הפעֻלה הצליחה. בדרך חזרה נשארו ללון בכפר שקט, בִּסְבִיבָה.. שהיו בה הרבה פרטיזנים, רֻבָּם לא־יהודים. כָּרגיל, נשאר אחד מן החמשה ע המשמר, והיתר יָשְנוּ אחרי המַאֲמָץ הקָשֶה. לפנות־בֹּקֶר הבחין איש המשמר בַּאנשים רבים המתקרבים אל הכפר. הוא הזעיק את הַיְשֵנִים. הם יצאו מיד החוצה, אך לא ידעו מי הם הבאים – פרטיזנים או אויבים. אבל לא הספיקו הרבה לַחשֹב, כי תֵכֶף ירד עליהם מָטָר של יריות. המוצא היחיד שנשאר להם היה לַחֲצות בִּצָה גדולה. הם נסוגו לשם תוך יריות לְעֵבֶר האויבים. אבל בעת הנסיגה נפצעו שלושה מֵחֲמֵשֶת הפרטיזנים, וביניהם מוטל. והוא נפצע קשה. הירשקה לקח אותו על כתפו, והתקדם עם כל הקבוצה. הפצוע היה כבד מאד, אבל הירשקה, שהיה גדול וחזק, סרב שמישהו יחליף אותו בנשיאת הפצוע. אלא שמוטל עצמו ראה שוא מכביד על הנסיגה ומסכן את חבריו. הוא בקש אז, שישאירו אותו בבצה, והם יסתלקו מהר. אבל הירשקה והאחרים תנגדו בכל תֹקף. ואז מסר מוטל את תת־המקלע שלו, שלף את אקדוחו, והרג את עצמו. בידי ארבעת הנותרים לא נשאר אלא לברֹחַ מהר מן הגרמנים הרבים הלא־עיפים ולא־פצוּעים, שרדפו אחריהם וכמעט השיגום. הם הצליחו לשוב אל המחנה, אבל גופת מְפַקְדָם שָקְעָה בבצה הטובענית.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות