מַה קָרָה לוֹ לַיְהוּדִי? מַה קָרָה לְזֶה אַמְנוֹן?

מִתְפַּלְּאִים כָּל הַשָׂרִים, מִתְפַּלֵא גַּם הַהֶגְמוֹן.

הֵן תָּמִיד הוּא מְדַיֵּק – הֶגֶה כִּי יֵצֵא מִפִּיו,

כְּבָר אֶפְשָר לִסְמֹךְ עָלָיו, אַחֲרַאי הוּא לְכָל נִיב.

וְהִנֵה שְלֹשָה יָמִים כְּבָר הִסְפִּיקוּ לַעֲבֹר.

וַהֲרֵי הוּא הִתְחַיֵּב תְּשוּבָתוֹ הַיּוֹם לִמְסֹר.

מַשֶּהוּ קָרָה וַדַּאי – הַהֶגְמוֹן חוֹשֵש מְעַט,

וְשוֹלֵחַ רָץ אֵלָיו, אֶל רַבִּי אַמְנוֹן מִיָּד.

וּבֵינְתַּיִם הַשָּׂרִים נִגָּשִים אֶל הַחַלּוֹן,

מְזִינִים עֵינָם בַּנּוֹף הַחוֹבֵק אֶת הָאַרְמוֹן.

יַעַר וְגִבְעוֹת קָמָה הַגּוֹדְשִים שִׂמְחַת לֵבָב.

רַב הַיְּבוּל מִבְּכָל שָנָה – שְנַת בְּרָכָה וְעֹשֶר רַב.

בִּשְנוֹתָיו שֶל זֶה אַמְנוֹן הַבְּרָכָה הִיא פִי כַּמָּה.

כִּשְרוֹנִי מְאֹד הָאִיש. גַּם עָשִיר, מָלֵא חָכְמָה.

וְהִנֵה חוֹזֵר הָרָץ וּמוֹדִיעַ לָאָדוֹן:

“לֹא יָבוֹא הַיְּהוּדִי – בִּמְפֹרָש אָמַר אַמְנוֹן.”

לֹא הוֹאִילוּ גַּם שָׂרִים שֶהָלְכוּ כְּדֵי לְשַדְּלוֹ.

פְּנֵי כֻלָם הֵשִיב רֵיקָם, וְסֵרַב. רַק לֹא וָלֹא!

לֹא יָצְאָה שָעָה קַלָּה – הֱבִיאוּהוּ לָאַרְמוֹן.

עַל פָּנָיו שַלְוָה פְּרוּסָה מְהוּלָה בְּחִוָּרוֹן.

"מַה קָרָה לְךָ, אַמְנוֹן? גַּם פָּגַעְתָּ בִּכְבוֹדִי,

גַם לֹא בָּאתָ לַמּוֹעֵד. הֵן הִבְטַחְתָּ, יְהוּדִי.

הִתְחַיַּבְתָּ לְהָשִיב אַחֲרֵי שְלֹשָה יָמִים,

אִם דָּתֵנוּ תְּקַבֵּל, אִם לְהִתְנַצֵּר תַּסְכִּים."

מַחֲשֶה רַבִּי אַמְנוֹן, וְעַפְעַף אֵינוֹ מֵנִיד.

אַךְ מַחֲצִית דַּקָּה דַּיָּה אֶת הַכֹּל לִסְקֹר שֵנִית.

וְחָלְפוּ בְּזִכְרוֹנוֹ הַשִּׂיחוֹת מִכָּל הַזְּמָן –

הַלְּחָצִים, הַשִּדּוּלִים שֶל גְּדוֹלֵי מַגֶּנְצָא כָּאן

שֶיָּמִיר אֶת דַּת עַמּוֹ בְּדָתָם זוֹ הַנּוֹצְרִית

"כִּי צוֹדֶקֶת הִיא יוֹתֵר, רַחֲמָנִית וְאֱנוּשִית.

וְאִלּוּ דָּתוֹ שֶלּוֹ – כְּבָר סוֹפָה קָרֵב עַתָּה.

רַק שְׂרִידִים עַקְשָנִיִּים עוֹד שוֹמְרִים עַל גַּחַלְתָּה.

וְאִם הוּא, רַבִּי אַמְנוֹן, יֵעָנֶה וְיִתְנַצֵּר,

יִצְעֲדוּ בְּעִקְבוֹתָיו גַּם שְׂרִידֵי עַמוֹ מַהֵר.

יְשוּעָה גְּדוֹלָה לָהֶם מִן הַמַּעֲשֶׂה תִּצְמַח –

כָּל נוֹצְרִי אֶל יְהוּדִי יִתְיַחֵס כְּמוֹ אָח אֶל אָח.

וּמוּבָן, שֶהוּא עַצְמוֹ – לוֹ נָכוֹנוּ עֲתִידוֹת.

לֹא יֻפְרַע עוֹד הַכִּשְרוֹן לִמְרוֹמֵי חֶבְרָה לַעֲלוֹת."

כָּל שִדּוּל אָרַךְ זְמַן רַב, אַךְ הוּא חֶרֶס הֶעֱלָה.

תְּשוּבָתוֹ הָיְתָה בְּרוּרָה – לֹא וָלֹא. עִקְבִית. שְלִילָה.

רַק לִפְנֵי שְלֹשָה יָמִים, עֵת תְּקָפוּהוּ כְּתָמִיד,

הוּא הִבְטִיחַ, כִּי הַיּוֹם תִּנָּתֵן תְּשוּבָה סוֹפִית.

וּמַדּוּעַ כָּךְ נָהַג? מִפְּנֵי מָה הִשְאִיר חֲשָד

כָּלְשֶהוּ בְּלִבּוֹתָם לְסִכּוּי אֵיזֶה – לִשְמָד?

אָז הָיָה עָיֵף כָּל־כָּךְ, לֹא מָצָא לוֹ דֵּי כֹּחוֹת

לַהֲדֹף הַנִּמּוּקִים, וּבְסֵרוּבוֹ לַעַמֹד.

אַךְ, כְּשֶלְבֵיתוֹ יָצָא, נְקָפוֹ לִבּוֹ מִיָּד:

הֵן דַּוְקָא הַבְטָחָתוֹ – הִיא יָצְרָה אֶת הַחֲשָד.

וּמֵאָז יִסְּרוֹ קָשוֹת, וּבְלִי־הֶרֶף, לְבָבוֹ.

וְיָדַע כִּי מֵרְצוֹנוֹ לַהֶגְמוֹן לֹא יָבוֹא.

הוּא סֵרַב לִשְתּוֹת, לֶאֱכֹל, וְנָפַל גַּם לְמִשְכָּב.

לֹא עָזְרוּ דִּבְרֵי עִדּוּד שֶל קְרוֹבָיו וְאוֹהַבָיו.

גַּם שִעֵר אֶת מַר־קִצּוֹ. "אַךְ תְּהֵא זוֹ כַּפָּרָה –

הִכְשִילַתְנִי לְשוֹנִי. וְהִרְשַמְתִּי – מַה נוֹרָא! –

כִּי אֱמוּנָתִי חָלְשָה, וְנָכוֹן לַהֲמִירָהּ

בְּעַד עֹשֶר וְכָבוֹד. מַה קָרָה לִי? מַה קָרָה?

אֵיךְ שָכַחְתִּי אֶת חַנָּה? אֵיךְ שָכַחְְתִּי הַבָּנִים?

אַף הַקָּט בֵּין הַשִּבְעָה גַּם טַבַּעַת לֹא הֵרִים –

פֶּן יַרְשִים אֶת הַקָהָל, כִּי לַצֶּלֶם הוּא כָּרַע,

וּבִמְקוֹם קִדּוּש־הַשֵם חַי נִשְּאַר – זֹאת הַתְּמוּרָה."

כָּל הַהִרְהוּרִים הָאֵל כָּךְ עַבְרוּ כְּמוֹ בְּמִצְעָד

בְּמֹחוֹ הַמִּתְיַסֵּר בַּחֲצִי־דַּקָה בִּלְבַד.

וּמַעֲנֵהוּ בָּא צָלוּל: "לְשוֹנִי שֶכָּךְ עָשְׂתָה

תִּכָּרֵת, תּוּצָא מִפִּי – זֶה מַגִּיעַ לִי עַתָּה."

הַשָּׂרִים רָתְחוּ: חֻצְפַּת יְהוּדִי – מִי כָּךְ שָמַע?

אַךְ לְשֵמַע זֶה הַגְּזָר אֲחָזָתַם תַּדְהֵמָה.

בְּרַם קוֹבֵעַ הַהֶגְמוֹן, וְדִינֹו צוֹדֵק יוֹתֵר:

"הַלָּשוֹן דִּבְּרָה נָכוֹן – הִיא בְּפִיךָ תִּוָּתֵר.

רַק רַגְלֶיךָ שֶסֵרְבוּ לְהוֹלִיךְ אוֹתְךָ, אַמְנוֹן,

תְּקֻצַּצְנָה – הֲלֹא הֵן שֶמָּנְעוּ מַעַשֶׂה נָכוֹן.

יְיֻסְּרוּ עוֹד אֵבָרִים. וּמַדּוּעַ? – זֶה פָּשוּט –

הֵן הָיוּ עוֹד שֻתָּפִים בְּמִמּוּש הַחֲצִיפוּת."

הַהֶגְמוֹן גָּזַר דִינוֹ, וּבְקוֹל צָלוּל בִּטֵא.

הִלְלוּ הַגְּזָר שָׂרָיו: “זה הוֹלֵם אֶת הַחוֹטֵא.”

גְּזַר־הַדִּין בֻּצַּע מִיָּד בְּתוֹסֶפֶת "נְעִימָה״ –

עַל כָּל פֶּצַע וַחֲתָךְ מֶלַח עוֹד נִזְרָה קִמְעָה.

כָּל עִנּוּי – כְּאֵב תָּפְתֶּה, אַךְ הֱחֶנִיק רַבִּי אַמְנוֹן

יִסּוּרָיו – גַּם הֶגֶה קַל לֹא הוֹצִיא מִן הַגָּרוֹן.

עַל חֶטְאוֹ בִּקֵּש כַּפֵּר – כָּךְ קִבֵּל עָלָיו הַדִּין.

וּשְלָחוּהוּ לְבֵיתוֹ, כְּשֶכֻּלּוֹ עָטוּף סְדִינִים.

וְהִנִּיחוּ לְיָדוֹ קִצְצֵי הָאֵבָרִים.

לְלַמְּדֵנוּ – גַּם הָגוּן הַמּוּסָר שֶל הַנּוֹצְרִים.

עַד רֹאש הַשָּנָה נוֹתְרוּ רַק יָמִים. וְהוּא הִפְצִיר

בִּקְרוֹבָיו לַהֲבִיאֹו בֵּית־הַכְּנֶסֶת שֶבָּעִיר.

הִשְכִיבוּהוּ עִם קְצָצָיו הַמְלוּחִים סָמוּךְ לַשַ"ץ –

לְקַדֵּש הוּא הִתְכַּוֵּן אֶת הַשֵּם הַנֶּעֱרָץ.

וּבַחֲזָרַת הַשַ"ץ, כְּבָר לִפְנֵי קְדֻשַּת מוּסָף

הוּא בִּקֵּש הַמְתֵּן מְעַט, הִתְגַּבֵּר עַל יִסּוּרָיו,

וּבְקוֹל צָלוּל פָּתַח: וּבְכֵן לְךָ תַּעֲלֶה קְדֻשְָה – – –

וְהִתְחִיל אָז לְתַנּוֹת תֹּקֶף קְדֻשַת הַיּוֹם

הַנּוֹרָא וְהָאָיֹם – – – וְהִמְשִיךְ בְּדַם לִבּוֹ

לְקַבֵּל עֹל הַבּוֹרֵא הַמּוֹכִיחַ, הַדַּיָּן – – –

וּבְגָמְרוֹ אֶת הַסִּלּוּק¹, נִסְתַּלֵּק וְנֶעֱלַם

מֵעֵינֵי רוֹאִים, שֶכֵּן לְקָחוֹ בּוֹרֵא עוֹלָם.

הַפִיּוּט “וּנְתַנֶה תֹקֶף קְדֻשַת הַיּוֹם”

הִתְפַּשֵּט.

בְּלֵיל שְלִישִי לְמוֹתוֹ בָּא בַּחֲלוֹם

הַמְעֻנֶּה אֶל רַב הָעִיר, קְלוֹנִימוֹס בֶּן מְשֻלָּם,

וְצִוָּהוּ לְשָלְחוֹ לִיהוּדֵי כָּל הָעוֹלָם.

וּמֵאָז זֶה הַפִיּוּט

מְמַלֵּא אֶת הַשְּלִיחוּת –

הוּא גַּם עֵד זִכָּרוֹן

לַקָּדוֹש רַבִּי אַמְנוֹן.

אב, תשכ"ח