בַּבֹּקר, אחרי שֶקָמו האורחים, פנתה אסתר אֲלֵיהם:

– אנחנו רגילים לֶאֱכֹל בארוחת־בקר ראשונה רק פרי, ולאחר שעה או שעה וחצי – ארוחה מְגֻוֶנֶת. אבל לכם אכין ארוחה כפי שאתם רגילים.

אך אֵהוּד, יָנִיב וַהֲדַס רצו לאכל בדיוק כמו בבית הדודים. רפאל ומרגלית שמחו, שילדיהם אינם נוהגים כמו ילדים מְפֻנָקים, ומוכנים לְוַתֵר על הֶרְגְלֵי הָאֲכִילה שלהם ועל מאכלים אהובים עליהם.

על השלחן היו פירות שונים של העוֹנה: תפוחי־עץ, שסק, תפוזים ואשכוליות. הפירות היו רחוצים וּמְשֻפְשָפִים היטב בַּזרם של הבֶּרז בעזרת מַטְלִית קָשָה, כדי לְסַלק את חומרי הריסוס, שאולי היו על הקְלִפָּה. הסבירה אסתר מדוע היא מְשַפשפת היטב בזרם המים גם את הפירות שֶמְקַלפים:

– עַכְשָו מְרַססים את רֹב הפירות. וְאִם נְקַלֵף פרי כזה – למשל: תפוז או תפוח־עץ – בלי שֶנְנַקה את הקלפה מֵחֹמר־הָרסוס, יִדְבַּק חֹמֶר זה אל הידים שלנו. ומן הידים יַעֲבֹר אל הפרי, ומן הפרי אל הפה.

אחרי שֶסִיְמוּ את האכילה, יָצאו אל החצר, וְיָשבו בְּצִלוֹ הגדול שֶל אַחַד הָעצים.

מיד שָאֲלה שולמית:

– אַבָּא, אתה דברת על גטו. איפה גטו זה?

– לא גטו אחד היה. – הסביר בן־ציון – בְּעִיר שהיו בה יהודים קבעו הגרמנים, שֶכֻּלָם חיָבים לגור רק בכמה רחובות או בשכונה קטנה. סביב המקום הזה הקימו גָדֵר. מָקום סָגור זה נקרא “גטו”. היתה שם צפיפות נוראה. בכל דירה גרו כמה משפחות. ומקרים רבים הצטופפו כמה משפחות בְּחדר אֶחָד. היהודים עָבדו קשה מאד, מי שלא מצא עבודה, נשלח למקום רחוק. מובן שאיש לא רצה לִנְסֹעַ, אבל לא היתה בְּרֵרָה. היו שֶנִסוּ להתחמק. אך מי שהצליח להתחמק ונשאר בגטו, לא היתה לו עבודה, והוא סָבַל רָעָב, כי לא קִבֵּל כרטיס־מזון. וּלְמִי שלא היה כרטיס כזה, לא מָכְרוּ שוּם אֹכֶל. רֹב הנשלחים לא חָזרו, ולא ידוע מה קרה להם: אולי מתו מֵאֲפִיסַת־כֹּחוֹת, ואולי נוּרוּ לַמָוֶת בידי השומרים עליהם – בגלל איזה שטות. ואולי נשלחו לְמַחֲנֵה־השמדה. מי יודע? מלבד זה היו חוטפים גברים שהלכו ברחובות הגטו, ומכריחים אותם לַעֲבֹד עבודות־פרך שונות גם רבים מן החטופים לא חזרו לַמשפחות. בין אלה היו גם שני דודים שלי.

– אבל אני יודע, – הפסיק יניב את ספור דודו – כי מי שעובד עבודה קשה לא נֶחֱלָש. הַשְרִירים שלוֹ דַוְקָא מתחזקים.

– נכון, – השיב לו אהוד – אבל בִּתְנַאי שהאֹכל שלו טוב, כדי להחזיר לו את הכֹּחות שהציא בָּעֲבודה. ועוד תנאי, שֶהָאֹכל הוא בְּכַמוּת מַספקת. אֲבָל אם האכל גם רע וגם מעט, האדם נחלש מאד. קראתי, שהיהודים בַּגֶטָאוֹת וּבַמַחֲנוֹת קבלו פחות אכל, ממה שצריך לקבל תינוק. כי הגרמנים היו מְעֻנְיָנִים שהיהודים יֵחָלְשו. כי לְאָדם חַלָש אין רצון להתמרד.

– בדיוק כך. – אִשְרָה מרגלית – אדם חלש נוטה גם יותר לְהִדָבֵק במחלות, וגם עלול לָמוּת מַהֵר יותר. וַהֲרֵי זוֹ היתה כַּוָנָתָם של שונאי ישראל.

– אבל יכלו לקנות אכל בַּחֲנֻיוֹת?! – שאלה הֲדַס.

– לא היו חניות שמכרו מזון כמו אצלנו. – הסביר בן־ציון – הוא נִמְכּר רק לפי כרטיסי־מזון. ונכון מה שֶמָסַר אהוד – מה שמכרו ליהודים היה

עלוב וּמוּעָט מאד.

כְּשֶכָּבְשו הגרמנים את וילנה, כבר היה ידוע, מה שֶעָשׂוּ ליהודים בְּעָרים אחרות. רבים רָצו לִבְרֹח. אבל רק מעטים הצליחו. כבר יומַיִּם אחרי הכבוש נֶחְטְפו גברים יהודים שהיו בָּרְחובות, ונשלחו לעבודות קשות מאד. וחשוב לָדַעַת, כי החוטפים היו לא גרמנים כי אם ליטאים. מלבד זה נאלצו יהודים לשים טְלַאי צָהֹב על הבגד העליון וְאָסְרו עליהם לָלֶכת על הַמִדְרָכוֹת. והיו עוד גְזֵרות רעות.

– וְלָמָה עזרו הליטאים! הֲלֹא הגרמנים כבשו גם את ארצם? – התפלא יניב.

– לא רק ליטאים עזרו. גם פולנים, גם רוסים, גם אוקראינים ואחרים. – הסביר רפאל – לכל אלה שעזרו לגרמנים קוראים “מְשַתְּפֵי פְּעֻלה”. והם התאכזרו ליהודים במקרים רבים מאד עוד יותר מן הגרמנים, מפני שהם שָׂנאו את היהודים יותר מאשר את האויב הָאמתי של ארצם. בין משתפי הפעֻלה האכזריים ביותר היו הָאוּקְרַאִינִים וְהַלִיטָאִים. למשל, במחנה־ההשמדה טְרֶבְּלִינְקָה, לא הרחק מִוַרְשָה, היה אוקראיני אחד, דֶמַנְיוּק שמו. אבל היהודים כִּנו אותו בכנוי “אִיוַן הָאָיֹם”, בשמו של קיסר אכזרי מאד ברוסיה לפני כמה מאות שנים. איון זה מטרבלינקה היה גרוע מֵחַיָה פִּרְאִית, והרבה יותר אכזרי מן הקיסר הרשע ההוא.

– קראתי, – הוסיפה מרגלית – שהיו גוֹיים, אשר שוטטו בְּחוצות הָעִיר וַרְשָה וגם בערים אחרות, כדי לְגַלות את מי שיצא מן הגטו בלי רשיון, וְהֵסִיר את הטלאי הצהֹב. וכאשר גִלוּ יהודי כזה, מסרו אותו לגרמנים. לָרֹב היו הורגים את היהודי שנתפס, ומשתפי פעלה כָּאֵלֶה היו מקבלים תַּשְלום בעד כל יהודי שהסגירו.

– והיו גם מקרים – הזכירה אסתר – שיהודים ברחו ממחנות־השמדה. וּפוֹלַנִים הִכִּירו שֶאֵלֶה לא־פולנים, והסגירו אותם לידי הגרמנים.

– איך הבחינו שֶאֵלֶה יהודים? – שאל יניב.

– לפי כמה סימנים. – השיבה אסתר – קֹדֶם־כֹּל הִכִּירו בְּדֶרֶךְ־כְּלָל את היהודי לפי מַרְאֵה פניו. שנית לא קשה להכיר אנשים שנמלטו מן המחנה. הם היו לבושים בגדי אַסִיר. וּבִכְלָל היה המראה שלהם עָלוּב מאד.

– כְּשֶמָנִיתִי קְצָת מן הַצָרות שיָרדו על יהודֵי וילנה בִּתְחִלַת הַכִּבּוּש – אמר בן־ציון – לא הגעתי לַדָבָר הגרוע ביותר. כבר חודשַיִם אחרי הכבוש שִלְחוּ אַלְפֵי יהודים לְפּוֹנָאר.

– לאן? – שאל יניב.

– פוֹנָאר – ענה בן־ציון – הוא מקום יפה מאד בעל נוף נהדר, לא הרחק מוילנה. עד המלחמה היו נוסעים לְשָם בקיץ לבַלות בחיק הטבע. וְכִתּוֹת בָּתֵּי־הַסֵפֶר, וְחַבְרֵי תנועות־הנֹער ועוד היו יוצאים לפונאר לטיולים או למחנות־קיץ. הנאצים בחרו דוקא מקום נפלא זה, כדי לַהֲרֹג את יהודי וילנה והסביבה. אך הם רִמוּ את היהודים וְהֵפִיצו שמועָה, כי בפונאר יש מַחֲנֵה־מִיוּן, ומשם מעבירים למקומות־עבודה שונים.

כמה ימים אחרי הַשִלוּחַ לפונאר גֵרְשו את כל יהודי העיר לשני גֶטָאוֹת קְטַנִים, גטו א' וגטו ב', והם נדחסו שם בצפיפות אֲיֻמָה. הנוֹתָרים, שכבר לא מצאו אֲפִלוּ פִנָה קטנטֹנֶת, נשלחו לפונאר. כעת באו הָאַקְצִיּוֹת במהירות זוֹ אחר זוֹ.

– אקציות? מה זה? – הפסיקה שולמית.

– לְכָל פעֻלה הֲמוֹנִית נֶגד יהודים קראו הגרמנים “אקציה” – הסביר לה אהוד.

– תכף תָּבִינִי – הוסיף בן־ציון – למשל: במוצאי־יום־הכפורים הקיפו גרמנים וליטאים את הגטו הגדול, גטו א'. ליטאים עברו מבית לבית, וּפָקדו על בעלי תעודות־עבודה מסֻיָמות לָצֵאת עם משפחותיהם אל שַעַר הגטו, כי שָם יחתימו את התעודות בחותמת חֲדָשָה. מי שלא היתה לו תעודה נשלח לגטו ב'. אך כל זה היה שֶקֶר. הובילו מן השער יָשָר לפונאר. מלבד זה הוציאו ביום־הכפורים עצמו רַבִּים מאד מגטו ב' לשם. בסך־הכל הוּצְאוּ אז לפונאר קרוב לארבעת אלפים יהודים. זו היתה האקציה של יום־הכפורים.

לאט־לאט נוֹדַע, מָה עושים שָם לַנִשְלָחִים. אִכָּרִים שֶגָרו בַּסְביבה סִפְּרו, שֶבְּכָל יום שומעים מפונאר קולות־יריה של רובים. ויום אחד ברחה אִשָה מן המחנה וספרה, כי הורגים את כל היהודים בִּירִיוֹת. רַבִּים מאד לא רצו להאמין. אבל בין הנֹער היו רַבִּים שֶכֵּן הֶאֱמִינוּ.

– וְלא התנגדו? – שאל יניב.

– היו שהתנגדו. למשל: בְּאַחַת הָאקציות גִלוּ ליטאים מַרְתֵּף, שֶשָם התחבאו יהודים. גרמנים נכנסו פנימה ואז התנפלו עליהם שני בַּחוּרִים, אֶחָד מהם בסכין, השני בגרזן. אך הגרמנים הרגו אותם בִּירִיוֹת אֶקְדָחִים.

– וְלֹא היו בין הגויים כָּאֵלֶה שֶעָזרו? – התפלא אהוד – קראתי, שהיו חסידי־אומות־העולם. וָאֲפִלו באים כאלה מפעם לפעם לישראל, והם זוכים לכבוד.

– אהוד צודק. – הסכים בן־ציון – אלה באמת גבורים אמתיים. מפני שגם הם סִכְּנוּ את חייהם, כי גם עליהם היו מלשינים. וכאשר גִלוּ הגרמנים, כי ההלשנה נכונה, היו הורגים גם אותם גם את היהודים שהם הסתירו. אבל גויים כאלה היו מעטים מאד. ומשתי סִבּוֹת: א) רֹב הגויים שָׂנאו את היהודים, וחָשבו שהיטלר עושה מעשה טוב בזה שֶמְשַחְרֵר אותם מן היהודים הַשְׂנוּאִים עליהם. ב) היו אחרים שֶרִחֲמוּ על הָאֻמְלָלִים, אבל לא רצו לסכן את עצמם ואת משפחותיהם.

– והנֹעַר הפולני לא רִחֵם על הַמִסְכֵּנִים? – בקש יניב לָדַעַת.

– קראתי, שבין בני־הנער היו אפלו אכזריים יותר מֵהוֹרֵיהֶם. – הֵעִירָה מרגלית. ובן־ציון הוסיף:

– סִפֵר לי מישהו שברח מן הגטו שלו, שכאשר דָחֲפוּ את היהודים לתוך המכוניות, כדי להסיע אותם אל רַכֶּבֶת־המָוֶת, עמדו נערות פולניות בְּתִלְבֹֹּשֶת בית־הספר, חֻלְצוֹת לְבָנוֹת וחצָאִיוֹת בְּצֶבַע כָּחֹל־כֵּהֶה, וּמָחֲאוּ כַּפַּיִּם.

–ולא ברחו מן המכוניות? –הִתְקַשָה יניב לְהָבין.

– לא היה טַעַם לִבְרִיחָה. הם לא ידעו, שֶיַסִיעוּ אותם למחנה־המות. וְאִלוּ ברח מישהו, היו יורים מיד אחריו והורגים אותו. וְאִלוּלֵי פָגַע בו הכדור, לא היה מספיק לברח. אֵלֶה שמחאו כַפַיִּם וְרַבִּים אחרים היו מוסרים אותם בחזרה לגרמנים. אַל נִשְכַּח, שלפני כל אקציה היו הגרמנים מודיעים, כי מעבירים את המשלוח למקום־עבודה או לגטו אחר וכד'.

– ואיך ברח מִי שֶסִפֵר אֶת כל זה? – שאלה הדס.

– הוא התחמק בִשְעַת הַמְהוּמָה, כשהוציאו את כֻּלָם מן הֶחָצֵר. הוא הצליח להסתתר באחת הדירות, שהחלונות פנו אל הרחוב. לא התקרב אל החלון, וראה הכל מרחוק. – הסביר בן־ציון.

ברגע זה הִצִיעָה אסתר להפסיק לַאֲרוּחַת־הַבֹּקֶר.