סיבות שונות הניאוּני מלתת עד היום את תשובתי להודעת החברים ברל לוֹקר ושלמה קפלנסקי ב"אוּנזער בעוועגונג" 9–10 (ברלין, 10 באוקטובר 1923) על הבדלי־הדעות שנתגלו ביניהם לביני בתוך הועדה לענין האיחוד עם “צעירי־ציון” ולאחר כך, בתוך ישיבת משרד הברית העולמית, ביניהם לבין כל יתר חברי משרד הברית שהשתתפו באותה ישיבה – ביחס לשאלת החינוך העברי בגולה. החברים החשובים נתנו להודעתם הפומבית צורה של ויכוח נרחב אתי שלא בפני. ובבואם למסור לפני התנועה כולה את טענותי ותשובותיהם, לא ראו צורך לשתפני בדבר ולתת לי את האפשרות לגלות באותו מעמד גם את דעתי. הייתי נענה ברצון לכל הזמנה “לעמוד על כרמי” – אילו הגיעתני. מכל מקום, תיתי להם לחברים ב. לוקר וש. קפלנסקי, שפתחו בבירור. כבוֹדה ועניניה הנאצלים של תנועת “פועלי־ציון” דורשים, כי הענין המשמש כיום סלע־מחלוקת בתוך משרד הברית העולמית יבוֹרר כהלכה – וחלקי־התנועה המאוגדים יוֹרוּ דעתם.

מה עשו החברים ב. לוֹקר וש. קפלנסקי בגילוי דעתם? הם כרכו יחד שני ענינים גדולים, שכל אחד מהם תובע בירור ועיוּן לעצמו, ועשו אותם מקלעת אמנותית אחת, כדי לפרנסם, בשעת הדחק, זה מזה. הרושם המתקבל מקריאת דברי ההצהרה – הרושם המבוקש על ידי המחַבּרים – הוא: “צעירי־ציון” אסורים לבוא בקהל, כי על כן הם קיימו בגולה עד היום ועתידים לקיים שם גם להבא בתי־ספר עממיים ותיכוניים עבריים – ובתי־ספר עבריים מלבד שהם אסורים על פי החלטות הועידה הששית, אינם טובים, כי בזה עוסקים “צעירי ציון” שבליטא, שפרצופם המדיני הוא ריאַקציוֹני! בשפת נוטע הייתי אומר: החברים־המצהירים הרכיבו את שאלת החינוך העברי בגולה על הכשרוּת המדינית של “צעירי־ציון” בליטא. אנו נפריד בין הדבקים. שהרי תמימות היא מאין כמוה לחשוב, כי אשר להשחיר את פני העברית בגולה על־ידי המעשה המסוּפר בראש ההצהרה על דבר ה"בּלוֹק" שעשו “צעירי־ציון” בליטא, בזמן הבחירות לסֵיים הליטאי, עם מפלגות כלל־ישראל – ובכללן גם עם “אגודת ישראל”. מה מקום היה לסיפור זה בפני חברי הועדה? כלום טיפלה הועדה בענין דמותם המדינית הכללית של “צעירי־ציון” בליטא? כחבר הועדה הנני מעיד, שהועדה לא הגיעה לבירורים בענין זה. ודוקא מפי החבר ב. ל. נשמעו בנידון הפרוגרמה הסוציאליסטית הכללי של “צעירי־ציון” דברי־שבח בועידה הששית העולמית. כשאני לעצמי הנני חושב, כי למפלגות הפועלים של העם הגולה והנרדף בעולם יש לעתים הכרח וחובה של “בּלוֹק” לאומי כללי, – וכל עוד לא נחקרו מסיבות ה"בּלוק" ולא הובררו תנאי אין להפוך אותו ל"צלם" בהיכל הפוליטיקה הסוציאליסטית. ואם גם שגו “צעירי־ציון” בליטא בפעולתם זו, אין להסיק מכאן מסקנות על תכונתה המדינית הכללית של תנועת “צעירי־ציון”. וכי יצדק מי שידוּן על אפיה הלאומי של תנועת “פועלי־ציון” על פי מעשה האיבוּד העצמי לדעת, במובן הלאומי, של מפלגת “צעירי־ציון” בוינה? והרי ניסה החבר ב. ל. להכשיר בכמה טעמים ונימוקים את המעשה הזה בועידה העולמית – ואבי המעשה החבר סוֹקוֹל, נבחר שוב כחבר אחראי במשרד הברית העולמית! –

מה נודע לנו בפגישתנו הראשונה עם באי־כוח “צעירי־ציון”?

א. השפה העברית כבשה בליטא מקום חשוב בחינוך העם, מקום שאין דוגמתו בשום ארץ בגולה, ושינם בארץ כששים בתי־ספר עבריים עממיים, מלבד בתי־ספר תיכוניים ומוסדות תרבות אחרים.

ב. מפלגת “צעירי־ציון” הסוציאליסטיים מנהלת את כל פעולתה החינוכית התרבותית בעברית, וברשות השפעתה נמצאים כחמישה־עשר בתי־ספר עממיים, אשר לשון ההוראה בהם היא עברית – ויידיש נלמדת כלימוד מיוּחד. מלבד אלה יש ברשותה גם בתי־ספר תיכוניים עברים.

ג. לפי חוקת המדינה מזֻכּים בתי־הספר העבריים שכם אחד על בתי־הספר האחרים – והם מקבלים את חלקם בתקציב ההשכלה של המדינה.

ד. אין ברשות המפלגה בתי־ספר ביידיש, ואין לפי שעה מיעוט במפלגה אשר ידרוש כזאת.

פעולה חינוכית־עברית בהיקף זה – מותרת או אסורה בברית “פועלי־ציון”? זוהי השאלה. ועליה צריך לענות בלתי תלות אותה בענינים אחרים. תחיית הלשון העברית הריהי תופעת מהפכה רוחנית בחיי העם ו"צעירי־ציון" אינם נושאיה היחידים של מהפכה זו ולא תמיד הם גם העזים שביניהם. שמענו גם על “צעירי־ציון” שהחליפו, מתוך השפעות שונות, את עמדתם ביחד לעברית, בתור שפת החינוך בגולה. לעומת זה היו וישנם תמיד בגולה ובארץ־ישראל “פועלי־ציון” (ועוד טרם היות “אחדות־העבודה”!) אשר לא הרכינו ולא ירכינו ראש בנדון זה. ערך המהפכה הנפשית־הלאומית האחוזה בעברית הובע במלואוֹ דוקא בועידה העולמית של “פועלי־ציון” ומפי אחד החברים האמריקנים – החבר נחמן סירקין. הרצון לבער את בית־הספר העברי בגולה, בתוקף פקודה מוינה או מברלין, או להמירוֹ בבית־ספר שלשון הוראתו היא יידיש, הריהו שקול כנגד הרצון להקים בתי־ספר יידישיסטיים בארץ־ישראל על פי גזירה עילָאָה. היידישיסט הנאמן, ישר־הרוח, אשר ינסה בעצמו לראות את הארץ, יוָכח כי אין לפעלו שחר. ומנהלי־תנועה אחראיים, אשר אין רצונם לגדור דרכיה של ההיאבקות הרוחנית בחיי הלאום, מתוך נבוּאה סובּיקטיבית, הגיעה שעתם להשלים עם העוּבדה של בתי־ספר עבריים סוציאליסטיים בגולה ועם קיומן של מפלגות פועלים סוציאליסטיות, שהחינוך העברי חרוּת על דגלן!

האם לא זהו ההגיון הפנימי של החלטות הועידה העולמית בענין הלשונות אם גם בניסוח סעיף פלוני או אלמוני נשתמרו, כדברי החבר ב. ל. במקום אחר (המאמר באותו גליון “אוּנזער בעוועגונג” על ועידת ארץ־ישראל העובדת), “עקבות הניצוח ההדדי העקשני?” –

הועידה העולמית חייבה את המפלגות הארציות לתת מקום בעין יפה לעברית בחוג הלימודים של בתי־ספריהן. הועידה העולמית קיימה – בפי נשיאה ש. ק. – את הזכות למיעוטים במפלגות השונות לנהל את פעולתם החינוכית־תרבותית ברוחם – בשיעור ובתנאים הנקבעים על־ידי המפלגה הארצית. אם רואים את החינוך העברי כפגם במשפחה, ככתם מוּסרי או חברוּתי – אזי מובן, שככל אשר ימעט מספר החוטאים כן תנוח עליה דעתה של הנהלת התנועה העולמית. מכאן ההגיון ה"רענן": למיעוטים במפלגות – מוּתר, למפלגות תמימות – אסור! ארץ־ישראל – כן, ליטא – הס מלהזכיר! אך אם רואים בזכות המיעוט המקוּימת – זכות של חלקי־התנועה להגדרה עצמית בעניני תרבות, חינוך, ספרות ויתר מקצועות הפעולה הרוחנית האנושית הסוביקטיבית., הרי אין לשלול זכות טבעית יסודית זו לא מיחידים ולא מקבוצות קטנות, וקל וחומר – קל וחומר, חברי היקרים ב. ל. וש. ק.! – מקיבוצים ארציים שלמים. תפיסה זו של זכות־מיעוט – הרי יש בה יושר, אמת, יופי ונאמנות לעיקרים היסודיים של כל תנועה סוציאליסטית, הרבה יותר מבזו ה"קצוצה" וה"מפולפלת", הנתונה בגילוי־דעתכם! משהכניסה התנועה העולמית של “פועלי־ציון” והשליבה בתוכה את הרוב של פועלי ארץ־ישראל המאוגדים – זה הלוּז החי והקשה שבשדרת הפרוֹליטריון העברי כולו! – מוכרחה היא להשלים עם הרעיון כי חלקים סוציאליסטיים שונים בגולה, נשענים על הפעולה העברית החיה של החברים בארץ־ישראל, יגבירו ויחזקו את עמדות החינוך העברי העממי בגולה: על ידי בתי־ספר, עתונים, ספרות ומוסדות תרבות אחרים.

מדרש תנועת “פועלי־ציון” כתנועה יידישיסטית הרי היא אחיזתם המיוחדת של אלה, אשר לא מצאו לעצמם ולפועל החי בציוֹן דבר־מה ממשי מזה. לגבי חלקים גדולים מאוּגדים של התנועה שאלת הזכות לחינוך עברי בגולה – אינה כלל בגדר שאלה.

אגב: המחלוקת בין ב. ל. לביני בהבנת החלטות הועידה העולמית לא נתחדשה לאחר הועידה – היא החלה בועידה גופא. החבר ב. ל. רצה לקשר “אוֹרגנית” את היידיש עם התנועה הסוציאליסטית בגולה – ו"אורגנית" זו השמטנו. דעתי המבוארת פה גיליתי לצירי הועידה העולמית וב. ל. שמָעָה אף ענה עליה – וגילה דעתו אף הוא. ותחת לבאר בהצהרה למה הפסיק את המשא־ומתן עם “צעירי־ציון” – היה על החבר ב. ל. לבאר: למה התחיל בו, אם נשאר עומד בביאורו? לשם מה נכנס לועדה? החשב, כי “צעירי־ציון” ימירו, לשם האיחוּד, את בתי־ספריהם העבריים ביידישיים?

הלכתי לועדה נאמן לשיטתי ולהבנתי, כי בתנועת “פועלי־ציון” העולמית, השואפת למטרות מעמדיות־לאומיות, יש מקום לשני הקצוות הלשוניים, בתנאי שזכות המיעוט תישמר ושעניני האבטונומיה המדינית־הלאומית בגולה לא יפָּגעו. גם בהליכתם של החברים ב. ל. וש. ק. לועדה ראיתי את הרצון להתחשב עם המציאות ולכלכל את הענינים לפיה. החברים ב.ל. וש. ק. יודעים שהלכות תורה שבעל־פה ותורה שבכתב נמסרו לחכמי־הזמן, לפרשם ולבארם, לפי צרכי התנועה ומסיבות המצב. התנועה העולמית תחזיק טובה לחבר ב. ל. על הביאורים המתאימים לכבוד התנועה וצרכיה, אשר ניתנו על ידו להחלטות בענין הקפא"י בועידת ארץ־ישראל העובדת – ואולם אותה תנועה העולמית תדין לכף חובה את הפירוש העָקר הגוזר על החינוך העברי העממי בגולה ודורש ממפלגות סוציאליסטיות המרת לשון בית־ספר, לשם התאחדות עם תנועת “פועלי־ציון”.

הנחוצה בכלל ההתאחדות עם “צעירי־ציון”? הנאים “צעירי־ציון” ל"פועלי־ציון"? הכּשֵרה היא הפרוֹגרמה הסוציאליסטית והפוליטיקה הכללית של “צעירי־ציון”? האפשרי המצב הנוכחי? הנבון הוא הדבר לשים אבני־נגף ומכשול על דרך האיחוד הנתבע בכוח המציאות?

על כל זה יענו חברי משלחת “אחדות־העבודה”. הועדה לא דנה בסעיפים אלה ובתור חבר הועדה אין לי להגיד בזה דבר.

טבת, תרפ"ד.