פני “סולל־בּוֹנה” מכוּוָנות: א) לעבודות המדינה, ב) לעבודות הלאומיות, ג) לבניה האזרחית בארץ, ד) לחרושת.

המשק הקבלני־האחראי של עשרים מאות כובשי־הבנין, חי ופועל כיום בכל קצות הארץ. לתקומתו ולקיומו נדרשו במשך שלוש שנים כוחות כבירים. הכוחות האלה נמצאו גנוזים בתוך ציבורנו, הציבור העולה וחוֹכֵה־העליה. אכן, גנוזים היו כוחות לגדולוֹת מאלה. מזלנו גרם כי גם פטישם של עוֹלי־הבנין לא מצא תחתיו סדן כערכו.

הקשה במלחמות “המשרד לעבודות ציבוריות, בנין וחרושת” היתה לא המלחמה עם חוסר ההכשרה המקצועית – אם כי זו היה קשה למדי והיה בה משום חידושי־בראשית, ביחוד בשתי השנים הראשונות; לא המלחמה עם חוסר־ההון – אם כי זו אכלה ואוכלת את מיטב הכוחות, שהיו צריכים להיות מוּפנים לסידורי־העבודה פנימה – כי אם המלחמה עם חוסר־העבודה, המנַוול, העוקר מן השורש כל ציץ פורח ונושא־ברכה. המלחמה עם החלל הריק, שבין הכבישים להתחלת הבנין ובין התחלת הבנין והמשכוֹ.

ממשלת הארץ, לרשוּיוֹתיה ומחלקותיה, עוד לא קבעה שיטה מסוימת במסירת עבודותיה ולא ביררה את יחסה לעובד העברי בארץ. נדנודיה ממסירת עבודות ציבוריות לקבלנים בדרך לא־פומבית ועד לביצוע עבודות ציבוריות בהנהלתה היא עצמה – למחירי־ניצול של פועל חֲסַר־צרכים וחסר־תרבות – כל אלה אומרים, כי קיום העובד העברי וזכותו לחלק מעבודות המדינה עדיין אינם תופסים מקום בחשבון עולמה.

גם מוסדות התנועה הלאומית עוד לא קבעו את יחסם המוחלט לעבודה העברית החפשית. והאזרח העברי האָמיד, הבלתי־נעזר מבנק אפותיקאי (ולעתים גם היחיד הנעזר), עודנו להוט אחרי הקבלן הנכרי והעבודה הזולה. אך העובדה של קיום הסתדרות פועלים־עברים־בונים – כופה את עצמה גם על הממשלה, גם על ההנהלה הלאומית וגם על האזרח בארץ.

לאחר שלוש שנות פעולה, באים בקובץ סולל־בונה נסיונות הערכה ועיון – הערכה מן החוץ ועיוּן חברים מבפנים. ובלוּלים יעלו. מתוך החוֹמר המגוּוָן – פרי הסתכלותם של בונים ומַבנים, מהנדסים וסופרים, עסקנים ואנשי־מעשה – לא נמחקה אף הערת ביקוֹרת, אזהרה או ספק. כן לכל אלה קדם המעשה – והוא המחַדש, הוא המכריע.

אין בין “סולל־בונה” לבין “המשרד לעבודות ציבוריות, בנין וחרושת”, – כבין פרפר לגלמו – אלא גיבוש־צורה ופילוג־אברים בלבד. תכנם אחד:

עוד נתיב אחד, בצד המסילה החקלאית, לפעולת יצירה עברית בארץ העברים. וגם לוֹ, לנתיב זה, נתכּנוּ עלילות.

חנוכה, תרפ"ד.