את יעקב פת ז"ל, רחב הגרם, טוב הלב ובהיר העינים, פגשתי לראשונה בהרי ירושלים.

שנינו השתתפנוּ בכיבוּש אדמות קאלנדיה, היא עטרות, אשר בדרך ירושלים־רמאללה.

מאיר רוטברג ז"ל, שהיה אז חבר למרכז החקלאי של פועלי יהודה, גילה את יעקב פת בין העולים הבודדים אשר הגיע אותה שנה לארץ.

היתה זו השנה בה פרצה מלחמת־העולם הראשונה.

מקורותיו הרוחניים והתרבותיים של יעקב אינם ידועים לי. נדמה לי שקסמה לו מלכוּת ישראל שתושג על־ידי איזה Goup d’Etat, על־ידי מאמץ מהיר וחד פעמי של כוח מזוּין. קסם זה משך והבטיח יותר מאשר כיבוּש־העבודה האפור, הממושך והמתמיד, מאשר כיבוש עמדות, רכישת שטחי קרקע וכו'.

וַדאי, הוא שלח ידו גם בכל אלה: יחדיו חפרנו בורות לנטיעה בהרי קאלנדיה. יחדיו קדחנו (אחדים מתוכנו הביאו את הקדחת מגדות הירקון בפתח־תקוה), יחדיו ניקינו בורות מי גשמים שנחצבו לפני דורות על־ידי נדיבי עם ונסתמו בדורות מאוחרים. זקני הכפר השכן קאלנדיה היו מרמזים על מעין המפכה במעמקי הבור החצוּב – והסביבה אין בה מים.

שבועות על שבוּעות עבדנו במסירות, ללא־ליאות, בקדחת של ממש (Malaria Tertiana) ואיזה כוחות בראשית טמירים דחפונו להגיע אל מקור המים החיים שבקרקעית הבור.

אזכור את השמחה וה’הורה' שפרצו ביום ששי אחד בין הערביים, כאשר הגענו לקרקעית העמוקה מטרים רבים. הבור היה סתום אבנים וסלעים, שברי חרס וכדים כמעט שלמים, אשר העידו על היות הבור אי־פעם בור מים. שברי הכלים עודדוּנוּ והצליפו על גבינו למהר, שמא באמת נגלה מקור מים. השמחה היתה לרגל סיום העבודה המפרכת, שנעשתה בכלים פרימיטיביים ביותר ובידי, ואצבעות פצוּעות, שרוטות ונפוחות.

תקוות המעין התבדתה כעבור ימים אחדים. התברר, ש’הבור ריק אין בו מים'.

באותם ימים מעטים ציפה יעקב למעין לא רק בגלל עצם האפשרות למצוא מים במקום. יעקב ראה במעין בסיס לעצמאוּת, סימן ואות למלכות ישראל. לחשוף מעין סתוּם מדורי דורות על־יד ירושלים, בירת דוד המלך, לאו מלתא זוטרתא היא!

עם פרוץ המלחמה וראשית הגיוּסים לצבא, והארץ אז תחת הדגל התורכי, נאלצנוּ לאחר קטטות מספר עם אנשי הסביבה, לעזוב את סוכות המחצלות בהן התגוררנו זמנית ולצאת בהסתר דרך הרי יהודה אל מושבות יהודה. העיר ירושלים כבר היתה סגורה, אין יוצא ואין בא.

יעקב פת לא הסתפק בעבודה, בכיבוּשה, בקיוּם כלשהו בראשון־לציון עד יעבור זעם. אצה לו הדרך. בשבילים לא ידעתי, גישש, חיפש ומצא דרכו אל ‘השומר’ ואל אנשי ה’הגנה'.

‘בדם ואש יהודה תקוּם’ – היא הסיסמה שקסמה לו. מבית אבא ומן הגולה הביא אתו שנאה לגלותיוּת ולשפל־ברכים. הוא בז לפחד מפני גויים וביקש אפשרות לזקוף קומתו וקומת עמו. הנשק קרא לו. שליחויות מסוכנות רבות עשה ברכישת נשק, בהשגתו בדרכים שונות, בהעברתו ובהטמנתו מעיני כל המשטרים שהתחלפוּ במשך השנים, ובוודאי עוד יסופר בדברים האלה.

הוא ניחן ברגש דאגה חברית ואבהית עמוקה לשלום אחרים, גם מתוך סיכון עצמו; ראה עצמו כנושא באחריות גדולה לבטחון הישוב ולבטחון האוכלוסיה. היתה בו תמימות חביבה ויקרה המאפשרת אמונה גדולה באנשים, בחברים, במנהיגים ובאידיאות הזקוּקות למגשימים. בכוח אלה היה תמיד נכון לשליחוּת, ותהי הקשה והמסוכנת ביותר, בבחינת ‘הנני שלָחני’.

טבעי הדבר כי עם היוולד רעיון הגדוּד יהיה יעקב פת בין הראשונים. גם בגדוּד לא הסתפק במנת חלקו של מתנדב יהוּדי בגדוּד עברי בצבא האנגלי. הוא היה עם הלוחמים להפיכת הגדוּד למכשיר משחרר את ישראל, מבצר זכויותינו ובטחוננו בבוא היום. בגלל סגוּלותיו הטבעיות היה יעקב אהוב על פקוּדיו גם בהיותו סרג’נט ומדריך.

איש העם היה, חלוּצו ומשרתו.

תמה פרשת הגדוּד ויעקב חזר וּבא לנטות כתף יחד עם חבריו מעטרות להקמת דגניה ב' אשר בעמק הירדן. לשם גם באה צפורה רעיתו החביבה, האחות הטובה אשר הזריקה בנו ליטרים של חינין. בין שני קטבים נע האיש: בין הרובה ובין המחרשה. בין הנשק לבין המשק. בגבור האחד נחלש השני וחוזר חלילה.

הקו היסודי והמתגבר היה הנשק והכוח. גם בתקופות המחרשה והמעדר לא נשמט הנשק ולא נדם רעיון הכוח. אנו עוד נמצא את יעקב פת בגלגוּלי תפקידים ובהרבה עמדות של אחריוּת בכל ימי המסה והמריבה אשר בינינוּ ובין האנגלים ובינינו לבין הערבים בימים ההם. מובטחני שעל התקוּפה הזאת יספרוּ חבריו לעבודה רבות.

שׂבע מעשים, מבצעים ופעולות הלך. לא שׂבע שנים. כיצד קרה הדבר? איכה כרע במיטב שנותיו, הוא, בעל הכתפים הרחבות, הרוח העצוּרה והגוף החסון? דומה ששירת חייו בעלת שני הניגוּנים באמצע נפסקה.

1956