בראשית המלחמה הזאת, בראשית פעולתם של משרד־הבטחון ושל שר־הבטחון, מנה הפלמ"ח 2500 חבר. חושבני, כי עתה מתקרב הוא לרבבה. אולם על אף זאת נחוץ היה כנראה, למישהו להפיץ ברבים את השמועה המחרידה על “הרעבה” מכוּונת של הפלמ"ח. אין זו אמת, ועובדת גידוּלוֹ הניכר תוכיח. אנשים מסוימים ממפ"ם היו משננים באזני הנערות והנערים היקרים לחש משמיץ ומסית, שבן־גוּריון מרעיב אותם… אם אין נעלים וּשׂמיכוֹת,– בן־גוּריוֹן עושה זאת בכוונה; והדבר נעשה גם בימים כשהמפתחות היו בידי ישראל גלילי. דברים כאלה נאמרוּ גם בפגישה עם הוריהם של אנשי הפלמ"ח…
הלא נעלה על הדעת מה אסון אפשר להמיט בדרך זו.
…אין לתרץ את הדרישה להקים מטה ארצי נפרד לפלמ"ח על־ידי ההכרח בקיום ‘קומאנדו’. הפלמ"ח במלחמה זו לא היה ‘קומאנדו’. כיום מונה הוא לא רק גדודים, כי אם גם חטיבות, שכל אחת מהן עולה אולי במספרה על מספר כל אנשי הפלמ"ח לפני המלחמה. לכל גדוד מַטה משלו, לכל חטיבה – מַטה משלה. קיום מַטה ארצי של הפלמ"ח במקביל למטה הארצי הכללי, מביא, מטבע הדברים, לידי כפילות. כך היה בראשית שנה זו: המטה הארצי הכללי דאג לאספקה על־ידי מוסדותיו, והמטה הארצי של הפלמ"ח דאג לחוּד לכל שטחי האספקה, לאספקת מזון, לאספקת לבוּש, או לתחבורה. אני עבדכם הייתי עד לכפילוּת זו אפילוּ בשדה הציוד הצבאי, הנובעת, ודאי, מן המקור הטהור ביותר, מן הדאגה הנאמנה והחרדה המרובה לענין; היה צורך בהכנת מוקשים, ופתאום התברר שהמטה הארצי של הפלמ"ח מכין מוקשים לחוּד, אולי אף מזמין אותם באותו בית־חרושת עצמו, ללא תיאום.
מן הראוי לחשוב על כך ברצינות ובכובד ראש, גם לאור הנסיון בחיים האזרחיים. אם במפעל ציבורי־הסתדרותי קיימת הנהלה כללית־ארצית המרכזת את כל הענינים, ובתוך מסגרת זו מקיימים עוד הנהלה, גם כן ארצית, ‘מטה ארצי’, ועד ארצי, – נקל לשער את התפתחות הדברים. מצב זה סופו להביא לידי כפילות מבלבלת ומסבכת בפעולה. מַטה ארצי כזה סופו להיות, מטבע הדברים, מסננת של פקודות והוראות; אם אין הדבר כך היום, הרי יהיה כך בהתפּתחוּת הדברים, מחר מחרתיים. וכבר היה כדבר הזה: נשלחה הודעה לכל פלוגות הפלמ"ח ובה נאמר, שאין לקבל כל פקוּדה וכל הוראה אלא אם כן עברה את מטה הפלמ"ח. אלה הם רק ניצנים טבעיים, הנובעים ללא־ספק מתוך נאמנות רבה וחרדה רבה ונכונות הקרבה עד טיפת הדם האחרונה. אבל המדובר בחיי צבא שבהם הכפילות מזיקה ופסוּלה ומסוּכּנת. כולנו וַדאי יוצאי אותה ‘אקדמיה צבאית’ עצמה, אך שמעתי גם דעתם של אנשים שלמדו באקדמיות – אין הם חולקים על אמת פשוּטה זו.
אינני חושב כי יש מן התבוּנה – מן התבונה הפועלית, המעמדית־ תנועתית – במעשיהם של חברי מפ"ם בנידון זה. אני סבור שכל זה גורם נזק עצוּם. וזו דרך נפסדת בתכלית, ביחוד כשהמדוּבר בחיי צבא. אני בטוּח, כי בחביון לבו מבין כל אחד, שלא הרי חיי־צבא כחיים אזרחיים, כקיבוץ המאוחד, חבר־הקבוצות, המושבים, וההסתדרות, או המפלגה. כאן נדרשת גישה אחרת. עלינו להניח לצבא לחיות את חייו, לצור את צורתו. סוף סוף הצבא עדיין בראשיתו הוא, ועוד יחולו בו תמוּרות. דרך זו אינה לטובת הפלמ"ח ולא לטובת כל חטיבה אחרת.
ואני שואל: האם הטעם הטוב או החברות הטובה מחייבים לרקוד שבע פעמים ‘קדוש’, כל־אימת שמספרים על מפעל גאולת ירושלים, או מזכירים את הכביש החדש, שמכל מקום, לא בכוח הפמ"ח בלבד נעשה?! מה יגידו רבבות חיילים על הבירורים שלנו? הנה יש לנו חיל־אויר צעיר אשר ידיו רב לו בכיבוש הנגב, בכיבוש המחצית הגדולה של ארץ־ישראל, הלא, לכאורה, כולנו חייבים לשאתו על כפיים… או חיל־הים – מי פילל ומי מילל שיקוּם לנו כוח מעין זה? לא ראיתי שתיעשה לו פרסומת גדולה כל כך מצד משרד־הבטחון, המטה הראשי, או מפלגות ההסתדרוּת.
י. אידלסון רואה את כולנו בירידה, בתהליך של ליקווידציה גמורה, הוא רואה הפקרת מבצרים, נטישת ערכים. בראִייה כזאת קשה ‘להתחרות’. כאשר אני שומע דיבורים כאלה, אני בוחן את עצמי: מה בין אידלסון לביני, במה אני נופל ממנו כסוציאליסט, במה אני נופל ממנו כחלוּץ? אני מפשפש במעשי כדי למצוא את מקור הבגידה הזאת. והנה, מבחינת הנאמנוּת והמסירוּת נתנוּ משהו לפלמ"ח – כמוהו כמוני: נתנו את בנינו ובנותינו, דם־התמצית של דגניה ויגוּר ונהלל. מה פלא, איפוא, שהפלמ"ח הוא כפי שהנו? היה זה אסון אילו היה אחרת. והרי מוּתר לדרוש את הנאמנות הזאת גם בחטיבה אחרת, ולהיות בטוּח בה גם בחטיבה אחרת. אך מסופקני אם מעשי חסידי הפלמ"ח מביאים לכך. לצבא באו רבים ‘שלא ידעו את יוסף’. אולי הגיע אליהם מרחוק שמו של שר־הבטחון, והם חשבו שהוא עשה משהו במשך החדשים המעטים הללו, שיש לו שרשים בתנועת־העבודה הציונית, בנאמנוּת ציונית, והנה הם שומעים מפי מגיני הפלמ"ח אשר במפ"ם שלא היו דברים מעולם… האם כך יחונכו לנאמנוּת?
את מיטב חזוננוּ האנושי שיקענו בפלמ"ח. אבל כשהיו לנו טרדות עם אנשי אצ"ל בשנים האחרונות – נודעו ספיקות בשורות הבטחון ביחס לדרך הפעולה, וספקות אלה נודעו לעתים גם בקרב הפלמ"ח. אידלסון יודע זאת כמוני. לאחר זעזוּע קל יצאנו גם מהמבוך הזה, וגם למדנו את הלקח הנכון.
אני פונה בקריאה: נבנה יחד צבא, ללא מחיצות וללא ‘קלייזלעך’. ‘קלייזלעך’ גם בצבא – הרי זה אסון! יש עתה סטיכיה בארץ, ואיך נארגן באווירתה צבא גדול, צבא־עולים גדול, איך ניישב ואיך נקלוט? אני קורא למאמצים להעלאת המונים אלה, לקליטתם במסגרות חדשות; אל־נא נרקוד ‘קדוש קדוש’ לפני דבר שקם בצלמנוּ ובדמוּתנוּ ונסתפק בכך, כי אם להיפך: נחדיר את המורשת החלוּצית של ה’הגנה' בצבאנו כוּלוֹ.
במועצת ההסתדרות ס"ב, 7 בדצמבר 1948
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות