בישיבת הוועד־הפועל של ההסתדרוּת, 29 באפריל 1941

…עתה נבחרנו, ואין אנו יכולים לשאת באחריות, ואין אנו רוצים, כי החברים יהיו שלווים ויאמינו כי יש נושא באחריות, וכי הנעשה בתחום ההתגוננות הולם את חומרת המצב. גם מבחינה כספית אין הדבר כך.

עם ראשית כהונתנו ערכנו תכנית הוצאות בתחום של 12–15 אלף לירות לחודש, הכוללת את פעולות אירגון ההגנה, רכישה וכו', – כל אמצעי המגביר את כוחנו. עתה אנו פועלים בתקציב מאושר של 5.500 לירות בלבד, ואף הוא איננו. למעשה בידינו 4500 לירות – וגרעון של 18 אלף לירות. אנחנו חייבים גם לעובדים, וכל אחד מהם משמש מעין קופת־מלווה לאירגון… בינתיים פיטרנו עשרות אנשים מבין העובדים הקבועים.

אבל לא בכך עיקר הקושי. מחסור האמצעים משמש ביטוי למצב הקיים. ליחסם של מוסדות ויחידים לאירגון. הנה פנינו אל אוסישקין וגם אל אחרים בבקשת עזרה כספית, ונמצא גם מי שלא רצה לדבר אתנו. כל זה משפיע על הלך־הרוחות. אולם על אף הכל אין אנו שוקטים על שמרינו.

לו יכולנו להניע במשך שלושה חדשים אלה את גלגלי הישוב בכללו, כלומר להשפיע על המוסדות אשר קודם פנינו אליהם ולא הצלחנו וכו' – כי אז יכולנו לבצע פעוּלה נרחבת יותר לביצוע מערכת ההתגוננות שלנו. מחצית 2000 הלירות שאנו עומדים לקבל, תוצא להשלמת התכנית הכספית הקודמת, המצומצמת; ובמחצית השנייה רוצים אנחנו לעשות פעולות חדשות: לאמן יותר אנשים, ולגייס נוער בכלל זה.

יש לנו חשש, שלאחר הלחץ אשר השתמשנו בו במשך השבוע – שבועיים האחרונים, תתעורר האשלייה, כי הבעיה באה על תיקונה. יהיה בכך משגה גדול ביותר. כי האמירה שיש נושא באחריות לאירגון כולו – אין בה אמת. לכך דרושים כוחות אחרים לגמרי, והדבר מחייב אותנו ואת הישוב. רק אם נצליח לעורר את הישוּב למאמצים יהיה טעם לישיבותינו.

אגיד משהו בקשר לאיחוד המוצע של ‘כופר הישוב’ ו’מס החירום‘¹. לכאורה ניתן להניח שהדבר יביא לגיוס מוגבר של אמצעים; אמנם היתה בי ההרגשה, שראוי לנסות לפעול רק דרך ‘כופר הישוב’, לפי שהוא כבר נקבע במוחנו ובמוח הישוב כמכשיר־הבטחון, ואפשר כי קרן זו עצמה תגייס את האמצעים. אבל נתעורר בי ספק: אם יקום איחוד בין ‘מס החירום’ ל’כופר הישוב’ – מה יהיה על הרביזיוניסטים ואירגונם?² והמדובר הוא במרות, שהרי הוועד הלאומי הוא המטפל בעניני הבטחון. הרגשתי אני היא, שבדרך זו ניתן יד – באורח פורמאַלי – לאישור קיומם של שני אירגוני־הגנה. דומני, שדי בחשש הזה, כדי להתנגד להצעה. ואם אני מצרף את שני הדברים האלה יחד, את הסכנה לדלדול יכלתו של ‘כופר הישוב’, והסכנה שתינתן סאנקציה לאירגון הרביזיוניסטים, די בהם כדי לשלול את ההצעה.

בישיבת הוועד הפועל של ההסתדרות, 29 באפריל 1941

לולא אימתה של פלישה גרמנית, הייתי נוטה יותר להיאבקות עם האנגלים על זכותנו ולהתגייסות יהודית, אולם האפשרות של פלישה גרמנית קרובה מאלצת אותי לוותר על היאבקות זו, מתוך הנחה שיהיו 20 אלף יהודים בצבא האנגלי שיילחמו למען ארץ־ישראל.

אינני רואה קשר בין 8.000 מגויסינו בצבא לבין התרוקנות ‘השורה’¹. אמנם, איבדנו אנשים שהיו מגוּיסים במשך שנים ב’שורה', ומשהגיעה שעת ההתגייסות – לא רצו להתגייס… אף־על־פי־כן, שעה שבא דבר מחייב – הם נשארו בתפקידיהם.

טיפלנו זמן רב בהשגת כסף מהמוסדות. לא נוכל להתקיים על התנדבות המוסדות בלבד; יש ישוב – ואף הוא חייב לתת את חלקו. המדובר הוא בתוספת אמצעים. אך טועה החבר הטוען, שאם יהיה לנו עוד נציג במפקדה הכללית, ישתנה המצב. אינני סבור שמישהו מניח, כי כל צרותינו נובעות רק מכך, שאין חבר ‘השומר הצעיר’ יושב במפקדת ההגנה.

אנחנו התרגלנו למפקדה הוֹמוֹגנית, אם כי מקוטעת. אבל אם נזכור את המוטל עלינו גם בענין גיוס אמצעים וגם בענין גיוס הישוב, לא נוכל להתעלם מכך, שחלק הישוב הזה הוא עם י. רוקח ואיכרי המושבות. יש אומרים, שהענין יסתדר כאשר חוגים אלה יצורפו למפקדה. אין להניח, שנוכל לומר לחלק הישוב הזה: אין דבר, ציזלינג, שקולניק ועוד שני חברים יסדרו את הדברים, ואתם תשבו במנוחה… במפקדה הומוגנית החיים הם נוחים יותר. אבל אם אנו רוצים לגייס אמצעים לא רק מהמוסדות אלא גם מהישוב, עלינו לשאוף להשלמת המפקדה על־ידי צירוף כוחות חדשים. עם זאת אני אומר מראש, שיש הגבלות לחברות במפקדה. אכן, מצויים דברים שהם למעלה משיקולי פרסטיז’ה.

בוועידה החמישית של ההסתדרוּת, 1 באפריל 1942

רבבות רוצים לשמוע בוועידה דיבור ברור וצלול בשאלה אחת – הליכתנו לצבא. עלינו להודות, שעד עתה לא הוברר הדבר, הן ולאו ורפיא בידינו. משגה הוא בידי החברים לכלול את התפקיד הזה, אשר הוא התפקיד הבולט שהזמן גרמו, בכמה וכמה תפקידים אף הם בעלי חשיבות מכרעת, ולהניח כי בתנועת־הפועלים בכל הזמנים – ועל אחת כמה וכמה היום – אין מקום לחידוש. בענין הצבא מצוּוה הוועידה להגיד את דברה הברור, בין לחיוב ובין לשלילה.

אין זה נכון, לדעתי, אם נוכח המצב החמור נבקש להרגיע את הציבור, שעל־ידי אימונים נוספים, כאלה או אחרים, נוכשר כדי התמודדות באותה סכנה המאיימת עלינו – פלישה לארץ־ישראל. אני חושש לומר, שהרגעה זו קרובה לאשליה, והאחריות גדולה מדי. עם זאת אין אני רוצה להקל ראש במאמצים הגדולים שכל אחד מאתנו שאינו מתגייס לצבא חייב בהם, כדי להכשיר עצמו במידת יכולתו. אבל המוצא הוא בהקמת צבא, צבא חזק וסדיר. יש ערך גדול מאד לאזרחים, לעמידתם, להכשרתם, לאימונם, כשיש צבא מדריך, כשיש ממשלת־עם דואגת. אסור לנו להרגיע את הציבור: האומנם נאמין כי במשך שבועות אחדים, בדלותנו החמרית והאירגונית, נרים את הישוב כולו ונעצבו ככוח ממלכתי בעל אמצעים, והוא יעמוד על רגליו ככוח מזוין? בימים אלה, כשאנו עומדים בפני הדרישה להגנת הארץ ממש, על הוועידה לראות בצבא את עמוד־השדרה! אם יהיה לנו עמוד־שדרה זה – יהיה גם ערך לכל יהודי בארץ, אם נצליח לאמנו אימון הגנתי ואם ניתן נשק בידו. בלי כוח מדריך, בלי עמוד־שדרה של צבא – לא נוכל להתנחם ולהגיד: החלטנו לקיים אימונים בבתי־חרושת ובמקומות־עבודה אחרים, וזו התגוננותנו…

י. חזן דיבר אתמול על איסטרטגיה יהודית האפשרית רק בארץ־ישראל. ואני שואל: איך ובאיזה כוח יקדם היהודי את פני הסכנה שכולנו מדברים בה? ומכאן המסקנות: להרים תנועת התגוננות עממית לא ניתן בדיבור עלגים, או בהכללתה בשורת תפקידים רבים אחרים, ביחוד לאחר שנתיים וחצי של תנודות.

י. חזן הרגיע רבים שהשיגו על עמדת חבריו לסיעה ואמר: מה החשש, מה אתם מפחדים? התנועה הציונית, על־ידי שליחיה ונציגיה, ודאי שעליה להמשיך בדרך שהלכה בה עד עתה שכן היא קשורה בכוחות הנתבעים על־ידיה והיא נאבקת ולוחמת בהם. אבל לנו מותר לחפש ולהתוות דרך חדשה. תנועת־הפועלים הארץ־ישראלית – מה היא בתנועה הציונית? היא מתווה את הדרך! כל השנים התאמצה תנועת הפועלים הארצישראלית לנטוע ברחבי התנועה הציונית, את הנכון והמתאים להגשמת הציונות, אם בקרן הקיימת, אם ביצירה הקבוצתית, אם ביצירה חקלאית, אם בעבודה עצמית. עתה הגיעה השעה לעשייה זו בשדה ההיערכות וההתגוננות, נוכח הסכנות. אין להסתתר מאחרי כתפיה של ההסתדרות הציונית.

את אליהו גולומב ואת דב הוז ראינו בתוכנו, על המצפה שלהם, כחברים לכל דבר, לא כראות את ברל, למשל, אשר בהכרח היתה בינינו איזו חציצה של יראת־כבוד. מאליהו ומדוב נהנינו הנאה מלאה, חברית, ללא חציצה. אולי קבע הגיל, ואולי התכונות האישיות, אך אני ובני־גילי ראינו אותם והרגשנו אותם כך. אליהו נמנה עם קבוצת החברים אשר נועדו לכל והלכו לקראת הכל. אני יודע ששלהבת פעולתו של אליהו היתה הקוממיות היהודית, ומכיון שלקוממיות יהודית נדרש בטחון, פעל בשדה הבטחון; אך בזאת לא נתמצתה שליחותו. אליהו נשתייך לקבוצה ה’אוניברסאלית' של שליחינו. אני זוכר את אליהו כאשר אמר להיות חבר במרכז החקלאי, אני יודע את אליהו בנוער; רק לפני זמן קצר הציע ללשכת מרכז המפלגה להטיל עליו את ענין הנוער. לא שהועדנו אותו לאיזה דבר, אלא בכל אשר הלך נועד לשליחותו. דברו לא היה: ‘הנני שלחני’, אלא: ‘נשלחתי ואלך’. היתה לו הרגשת שליחות, היתה בו שרשיות רבה; בעצם אפשר לקרוא על פי אליהו את כל מגילת תנועת־העבודה עד היום הזה; פרשת חייו ומעשיו עשויה לשמש קיצור מגילת מפעליה, מעשיה ויצירותיה של תנועת־העבודה העברית.

עתה נעקר מתוכנו. וכשאני מעמיק חשבון, הרי נעקרה עמו אבן ראשה מאבני היסוד: הרי אלו האנשים הבאים להנהיג לא באשר נבחרו, לא באשר נשלחו, כי אם באשר צמחו בתנועה. מדי פעם הקבוּצה מצטמצמת. התפקידים מתרבים, המשא והמועקה הולכים וכבדים. הכתפים הנכונות למשא אינן רבות. גם בתנועת ההגנה, שהיתה שלהבתו של אליהו, הוא היה המנהיג, הגלוי והסמוי, בעשרות השנים האחרונות, בין שהשתתף במרכז, בין שהיה מחוצה לו. עם הסתלקותו של אליהו אנו נמצאים במצב חמוּר ביותר: התפקידים גדלו וכוח ההנהגה לא עלה. לא פעם עלתה השאלה במוחי: “מה לעשות”? חושבני שהגיע היום לכנס את האחראים שבתנועה, את נאמניה בכל קצות הארץ, בקבוצה, בקיבוץ, במושב, בעיר, ולהטיל על הכוחות האלה, המצויים ודאי ומסורים כל אחד לעבודתו, את הדאגה לכוח־האדם נוכח התייתמותה של התנועה.

בהנהגת התנועה אנו מתיתמים. לא נוכל לשאת במשא. ייעשה מעשה בתנוּעה, מעשה הנוגע בשרשי שרשיה, שתכליתו לעורר כוחות ליצור כוחות, שישאו במשאו של אליהו, כשם שנישא במשאם של האחרים שהלכו.

1945

בוועידה הששית של ההסדתרוּת, 1 באוקטובר 1945

לפני כמה חדשים, עם תום המלחמה, הורם המסך שחצץ בינינו לבין משכנות ישראל, ונדע שהגיעה שעתנו לעבודת־עם גדולה, שעת קיבוץ פזורים ושרידים מעמק־הבכא באירופה.

רבבות החברים בתנועת־הפועלים הארצישראלית, שהתקבצו כאן הם פרי דורות אחדים של מאמצי העם היהודי, מיטב חלומו וחזונו, מיטב כיסופיו לגאולה. יד הגורל קיבצה וליקטה אותנו כאן לשעה זו. חיכינו ונשאנו עינינו לשעה זו. בינתיים אגרנו כוח, דרוכים לקראת מלאכת חבישת הפצעים והשיקום, ששעתה הגדולה ממשמשת וּבאה.

הנה הכריע העם האנגלי בבחירות לבית־הנבחרים. מפלגת־העבודה עלתה לשלטון בבירת האימפריה הגדולה. ראינו את הדבר כבשורת־ גאוה לעולם כולו, והיה לנו יסוד לקוות, שגם לנו תבוא גאולה. מפלגת־העבודה הבריטית, הבטחות ברורות וחגיגיות ניתנו על ידיה לעם היהודי להניח לו את האפשרות לבנות את ביתו הלאומי. ימים רבים ציפינו והנה התחילו שמועות מגיעות, – וצר לי להגיד – שמועות מזעזעות.

התכנסנו כאן היום, כדי לומר לעצמנו, לעולם ולמפלגת־העבודה – ידידתנו המסורתית – כי ששים רבוא היהודים בארץ־ישראל, ובתוכם מאה וששים אלף הפועלים, שבראשם עומדים אנשים שבאו לארץ עוד בימי הפתקה האדומה התורכית,¹ לא יכירוּ בגזירות ובהגבלות ולא יניחו להן לעכב בעדנו. לא נכיר בזכותו המוסרית של מישהו לשלול מיהוּדים את הזכוּת והאפשרות לעלות לארץ.

ועוד נאמר: עניבת־חנק, אפילו היא עשויה משי – עניבת־חנק היא. אנו נתנגד לה, נתגונן, נתקומם. הדבר מחייב הגבה נמרצת יותר, לפי שיש גם עלבון בפגיעתם של ידידים.

אין זו שאלה של דיביזיה מוטסת או מוסעת או ממוכנת; אנחנו נקבע את המטרות, אנחנו נקבע את דרכי התגוננותנו ומלחמתנו, – במלוכד ובמאורגן; לא מתוך טירוף ולא מתוך אנארכיה, אלא מתוך משמעת. נחפש דרכים מתאימות לנו להגנה על המטרות הקדושות שלנו. נתגונן ונילחם. לא נשלים. אין נימוקים לצידוק הטלתה של עניבת־החנק על צווארם של המעטים שנשארו לעם היהודי.

דוגמה לצפוי לנו תשמש העובדה, שנמצאים עתה במחנה עתלית חברים וחברות צעירים שהגיעו לארץ באניות האחרונות – הגיעו בזכות עמם, בזכות מולדתם; לא ניתנו להם סרטיפיקאטים, אבל הם הגיעו. והנה מחזיקים אותם ב’קונצנטראַציונס־לאגר‘. ביניהם חניכי ‘השומר הצעיר’, ‘המכבי הצעיר’, ‘גורדוניה’, ‘החלוץ’, ‘ברית הנוער הדתי’ ו’הפועל המזרחי’ – כל גוני הקשת של תנועות־הנוער שלנו; וכן עולים מחוץ לתנועות־הנוער: מניצולי אוֹשביינצים, בּוּכנוואַלד, בּרגן־בלזן. סרדיוטי־פלשׂטינא לא אמרו די בכל מה שעבר על האנשים האלה והם מחזיקים אותם זה שבועות בעתלית!

אני קורא לוועידה לשלוח ברכת־עידוד לחברים אלה, להביע את התמרמרותנו על כבילתם במחנה־הסגר, לתבוע את שחרורם ולהבטיח להם כי יהיו אתנו בארץ.

במלים מעטות אלה רציתי להגיד מהו סדר היום של הוועידה הזאת, או יותר נכון מהו סדר החיים שלנו – מן הערב הזה ולהבא.

במועצת מפלגת פועלי ארץ־ישראל, אוקטובר 1946

המעשה ההתישבותי הגדול והנועז האחרון בנגב – עלייית 12 הנקודות על הקרקע באישון לילה¹ – אינו אפיזודה בלבד, ולא כפי שסבור חלק מהאופוזיציה – תוצאה של לחצה ודרישתה שייעשו מפעלי התישבות וכיבוש; וגם לא כפי שגורס חלק שני של האופוזיציה – תחליף למאבק בו נכנסה מפלגת פועלי ארץ־ישראל והאישים העומדים בראשה. לא, אין המפעל ההתישבותי בחזקת תחליף, אלא חוליה בשלשלת, אמנם חוליית־ראש, שכן לא היו לנו עד כה מפעלים כאלה, אף־על־פי שניתן למוסדות המיישבים ולמרכז החקלאי לסכם לאחר שנות המלחמה עליה של ששים ישובים ומעלה. פרשה זו תייחד לעצמה מקום בדברי ימי ההתישבות.

אכן, חוליה היא בשלשלת הנמשכת מימי ‘החורש’ בסג’רה, דרך כנרת אשר על אדמת דליקה, הדגניות, עין־חרוד ותל־יוסף, דרך נהלל וכפר־יהושע, מפעל עמק־יזרעאל; מ’השומר', כפר־גלעדי, הגדודים במלחמה המאבק של תנועת־הפועלים והיישוב כולו; מראשית כיבוש העבודה, כיבוש המעדר עד כיבושי העמק וייבוש הביצות; מראשית כיבוש כל מקצוע ועד ליכולתו הכבירה של ‘סולל־בונה’, שגם לזכותו יש לזקוף משהו בעליה הזאת, עליה באישון לילה בנגב; מנשיאת המים בפחים על הראש בישובי־הר, או הובלת מים בחביות שנים על שנים בישובים הראשונים, ועד שניתן לנו לומר דברי ישעיהו הנביא “ואפתח על שפיים מעיינוֹת מים”. וכאן, במועצת מפלגת פועלי ארץ־ישראל יושבים באי־כוח כל חוליות השלשלת הזאת, באי־כוח המעשה החלוצי הזה במשך עשרות בשנים.

יש בנו ההרגשה כי מתרוננים בנו שלושים־ארבעים אביבים של מעשה חלוצי, מעשה כובש, מעשה קולוניזאטורי, של כוח ומרץ ונסיון כביר שנאגר. לכל מפעל יש מעין תקופת דגירה, מעין תשעת ירחי לידה – זו התקופה מפח המים ועד לצינורות הגדולים ולמיליונים ומיליארדים מטרים מעוקבים מים להשקיית מים להשקיית המדבר.

עם זאת לא נעלים עין מכך, שבאישון לילה עלינו לנגב… לוחמי הבריאגאדה חלמו על כך, שהם יהיו אולי מן הראשונים שיעלו לכבוש הנגב, אך לא באישון לילה, בהיחבא, כמעט במחתרת, בפחד ובחרדה שמא יפריעו. כי רבים המוקשים והמכשולים. אכן, חובה לחיות בידיעה ובהרגשה הזאת ואף לספר לקונגרס הציוני ולעולם, כיצד עולים עתה יהודים על אדמתם במדבר השמם, כיצד מברכים ערבים ובדואים את בואנו אליו, ובאילו תנאים אנוסים אנו לעלות לנגב.

האם נלמד מעובדה זו בוויכוח שלפני הקונגרס, ובתוך הקונגרס, מדוע יש הכרח במאבק על עצמאות מדינית? אל יאמרו לנו: הנה, זוהי הדרך. תעלו, התישבו! וַדאי, לו אפשר היה לעלות לא באישון הלילה אלא בריש־גלי, בים ובכל מקום, להעלות וליישב רבבות יהודים, לרכוש קרקעות ולבנות – כי אז רבה התקווה. אולם, לצערנו, לא הכל תלוי בנו. מצויים גורמים אחרים, עוינים.

נלמד איפוא מהחוליה המפוארת הזאת בדברי ימי התישבותנו והיאחזותנו בארץ. האם אין היא מזכירה לנו את ימי התורכים? איך עלו בחדרה? אבל אז היינו מעטים, קומץ קטן, ראשונים, בודדים בתוך עם של 16 מיליון יהודים. ואילו עתה אנו כאן 650–700 אלף יהודים, לאחר חורבן יהדות אירופה, כשבעייתנו הלאומית תובעת פתרון דחוף. כלום יכולים להמשיך כיום באותם הצעדים, באותם השלבים, באותו הקצב, באותה אדמיניסטראציה תורכית מחניקה? גדלנו, בגרנו, יצאנו מחיתולים של מפעל מתחיל, הגענו להישגים חשובים, לגרעין חזק של עצמאות יהודית. ומכאן, מנקודה כזאת, יש לצאת בצעדים אחרים, רחבים ואיתנים יותר, בקצב מהיר יותר, בזכויות מדיניות גדולות יותר, – ובלי עצמאות, בלי מדינה, לא ייעשה הדבר.

מובן, כי נעשה את כל האפשרי גם באישון־לילה, במחתרת ובמאבק. אבל נשלה את עצמנו אם נאמר: אפשר לבנות את ארץ־ישראל גם בדרך זאת. לא, חברים! מהעליה המפוארת הזאת, מהנסיון ומיכולת־הכיבוש שאגרנו, עלינו ללמוד איך להילחם ועל מה להילחם. יש בי הרגשה ציונית, כאילו אנו אורחת־גמלים טעונה כל טוב כנען החלוצית, היושבים עמוסים ודרוכים לפעולה, למפעל וכיבוש, והנה סוגרים עלינו את המדבר ושמים מכשולים על הדרך. העליה האחרונה בוצעה כמעט על שארית הקרקע שנרכשה על־ידינו. ראוי שנדע כיצד עולים עכשיו על קרקע, וטוב שתעלה בנו ההרגשה, כי הגיעה השעה לעמוד על העיקר, להילחם על הצעותינו המדיניות.

אותנו הולם המצב שביטא אותו נחמיה: ‘הבונים בחומה והנושאים בסבל עומשׂים’. וכולנו עומסים עשרות בשנים משא רב, משא מפואר, יוצר וכובש. וכאשר אומרים לנו ‘מאבק רצוף’, אני אומר לחברים: ודאי, רצוף וכולל את כל ערכי חיינו – מן ‘החורש’ מכנרת ומדגניה, מ’השומר' וכפר־גלעדי, עד היום הזה, עד העליה לנגב. מאבק רצוף תבונה, רצוף עוז, רצוף יכולת לעמוד בשער, רצוף מעשה קטן וגדול שאך ניתן לעשותו; עוד יתד ועוד יתד, ורצוף מאבק מדיני להשגת זכויות מדיניות אשר יניחו לנו את האפשרות לעלות גם לא באישון לילה!

צירי המועצה החקלאית והציבור שהם נציגיו, יודעים מה משמעותו וחשיבותו של חוק המים לגביהם. תפקיד המועצה היא, להזעיק את רבבות ומאות אלפי היהודים בארץ למערכה בשאלה חיונית זו.

אנו חייבים להתריע, קודם כל, שאין זה הוגן מבחינת ה’פייר פּליי' האנגלי להטיל עלינו בשעת בין־שמשות זו, במחתרת, חוק, שכוונתו לגזול את ‘כבשׂת הרש’ שאנו גילינוּה, אנו ולא אחרים! שנים טענוּ מתנגדינו כלפי העולם וכלפינו: אין קרקע ומחובתנו לחשוב על הדורות הבאים של הערבים; מים וַדאי שאין… אולם אנו חוללנו את נס המים! אנו גילינו את מקורות המים!

אין לנו ספקות בכוונת החוק. וַדאי לנו שכוונותיו זדוניות. אין זה חוק אלא גזרה; חוק הקרקע – גזירה; חוק העליה – גזירה; חוק המים – גזירה. אמש ביקרתי בישוב ותיק ונכחתי בחגיגת נישואין. הזוג – צעירים מאד. שאלתי אותם: מה החפזון? אנו לי: מי יודע, אולי יצא בקרוב חוק נישואין…

כאשר התחלנו במפעל המים בקישון היינו חדורי ספקות. חברת ‘מקורות’ קיימת עשר שנים. בשנה הראשונה שאבנו מחצית המיליוֹן ממ“ע והממשלה טענה שזהו שיא השאיבה. ואילו אנו הלכנו מקידוח לקידוח, עלינו משנה לשנה והגענו לשני מיליונים ממ”ע ולמעלה מזה.

האם הממשלה הזאת כבר אירגנה ענפי־חיים כלשהם בארץ, המוכיחים שהיא ממשלה פרוגרסיבית? הרשאים אנו למסור בידי ממשלה, שאין אנו מאמינים בכוונותיה הטובות, את נשמת אפנו – את המים? לו היינו סוֹמכים על הממשלה, לא היינו מגיעים למפעל הקישון, אף־על־פי שהוּא נראה לנו כבר עתה כמפעל קטן, לפי תפיסתנו את עניני המים עתה.

אמרו לנו: הא כיצד, תביאו מים ממרחקים? והנה עשינו מפעל. החילונו להביא מים ממרחקים; ולאחר שהונח הצינור והגיעו מים, התחלנו שוב לקדוח בסביבת עפולה, עד שהצלחנו אחרי קידוחים רבים למצוא מים. כך היה גם בנהלל: מצאנו שם מים נוספים. מותר להטיל ספק, אם היינו מגיעים לקידוחים בהרי נצרת, לולא העזתנו והצלחתנו בחיפוש מים. זו דרכו של עם־מתישב, עם־חלוץ נטול־ברירה: הוא מחפש מים בהרים ובכל מקום ומגלה מקורות חדשים.

לפי עצת מומחים אומרים אנו לנצל גם את השטפונות מההרים. למדנו משהו ממפעל הנחת הצינור בנגב. אין זה בגדר סוד, שאנו חושבים על העברת מים למדבר. הייתכן שהממשלה תאסור עלינו להעביר מים מאיזור באר־טוביה לאיזור בלתי־מיושב? ממשלה, אשר הצדק נר לרגליה, היתה אומרת: כדאי להעביר מים ממקום למקום כדי להחיות שממה, גם אם כעבור זמן מה יחסרו המים במקום שאיבתם, עד שיובאו ממקורות אחרים. ואכן, אנו אומרים: במדבר יצמחו ישובים חדשים, – ובשביל באר־טוביה נחפשׂ פּתרוֹן בשעת הצורך.

לחוק הקרקע, לחוק העליה, כוונה ברורה: מניעת בואם של יהודים לארץ. חוק המים פועל לעת־עתה במחתרת. לכאורה, המדובר הוא רק בחוק המים, אולם אנו יודעים את המזימה הטמונה בו.

עשרות מליונים ממ"ע מים מתבזבזים מדי חורף לעינינו, וגורמים אסונות לאדם ולבהמה. תנסה־נא הממשלה, לפני שהיא ניגשת לחוקק חוקי־מים, לאגור את המים האלה הנשפכים אל הים; תעשה־נא את הסידורים הדרושים לעיכוב המים האלה במרוצתם ולהפנוֹתם אל השׂדוֹת. מכל מקום ‘חוק המים’ אין השעה כשרה לו, ואנו שוללים אותו.

1947

• שולמית רפאלי
• צחה וקנין-כרמל