בישיבת הוועד־הפועל של ההסתדרוּת, 29 באפריל 1941

…עתה נבחרנו, ואין אנו יכולים לשאת באחריות, ואין אנו רוצים, כי החברים יהיו שלווים ויאמינו כי יש נושא באחריות, וכי הנעשה בתחום ההתגוננות הולם את חומרת המצב. גם מבחינה כספית אין הדבר כך.

עם ראשית כהונתנו ערכנו תכנית הוצאות בתחום של 12–15 אלף לירות לחודש, הכוללת את פעולות אירגון ההגנה, רכישה וכו', – כל אמצעי המגביר את כוחנו. עתה אנו פועלים בתקציב מאושר של 5.500 לירות בלבד, ואף הוא איננו. למעשה בידינו 4500 לירות – וגרעון של 18 אלף לירות. אנחנו חייבים גם לעובדים, וכל אחד מהם משמש מעין קופת־מלווה לאירגון… בינתיים פיטרנו עשרות אנשים מבין העובדים הקבועים.

אבל לא בכך עיקר הקושי. מחסור האמצעים משמש ביטוי למצב הקיים. ליחסם של מוסדות ויחידים לאירגון. הנה פנינו אל אוסישקין וגם אל אחרים בבקשת עזרה כספית, ונמצא גם מי שלא רצה לדבר אתנו. כל זה משפיע על הלך־הרוחות. אולם על אף הכל אין אנו שוקטים על שמרינו.

לו יכולנו להניע במשך שלושה חדשים אלה את גלגלי הישוב בכללו, כלומר להשפיע על המוסדות אשר קודם פנינו אליהם ולא הצלחנו וכו' – כי אז יכולנו לבצע פעוּלה נרחבת יותר לביצוע מערכת ההתגוננות שלנו. מחצית 2000 הלירות שאנו עומדים לקבל, תוצא להשלמת התכנית הכספית הקודמת, המצומצמת; ובמחצית השנייה רוצים אנחנו לעשות פעולות חדשות: לאמן יותר אנשים, ולגייס נוער בכלל זה.

יש לנו חשש, שלאחר הלחץ אשר השתמשנו בו במשך השבוע – שבועיים האחרונים, תתעורר האשלייה, כי הבעיה באה על תיקונה. יהיה בכך משגה גדול ביותר. כי האמירה שיש נושא באחריות לאירגון כולו – אין בה אמת. לכך דרושים כוחות אחרים לגמרי, והדבר מחייב אותנו ואת הישוב. רק אם נצליח לעורר את הישוּב למאמצים יהיה טעם לישיבותינו.

אגיד משהו בקשר לאיחוד המוצע של ‘כופר הישוב’ ו’מס החירום'¹. לכאורה ניתן להניח שהדבר יביא לגיוס מוגבר של אמצעים; אמנם היתה בי ההרגשה, שראוי לנסות לפעול רק דרך ‘כופר הישוב’, לפי שהוא כבר נקבע במוחנו ובמוח הישוב כמכשיר־הבטחון, ואפשר כי קרן זו עצמה תגייס את האמצעים. אבל נתעורר בי ספק: אם יקום איחוד בין ‘מס החירום’ ל’כופר הישוב' – מה יהיה על הרביזיוניסטים ואירגונם?² והמדובר הוא במרות, שהרי הוועד הלאומי הוא המטפל בעניני הבטחון. הרגשתי אני היא, שבדרך זו ניתן יד – באורח פורמאַלי – לאישור קיומם של שני אירגוני־הגנה. דומני, שדי בחשש הזה, כדי להתנגד להצעה. ואם אני מצרף את שני הדברים האלה יחד, את הסכנה לדלדול יכלתו של ‘כופר הישוב’, והסכנה שתינתן סאנקציה לאירגון הרביזיוניסטים, די בהם כדי לשלול את ההצעה.

בישיבת הוועד הפועל של ההסתדרות, 29 באפריל 1941

לולא אימתה של פלישה גרמנית, הייתי נוטה יותר להיאבקות עם האנגלים על זכותנו ולהתגייסות יהודית, אולם האפשרות של פלישה גרמנית קרובה מאלצת אותי לוותר על היאבקות זו, מתוך הנחה שיהיו 20 אלף יהודים בצבא האנגלי שיילחמו למען ארץ־ישראל.

אינני רואה קשר בין 8.000 מגויסינו בצבא לבין התרוקנות ‘השורה’¹. אמנם, איבדנו אנשים שהיו מגוּיסים במשך שנים ב’שורה', ומשהגיעה שעת ההתגייסות – לא רצו להתגייס… אף־על־פי־כן, שעה שבא דבר מחייב – הם נשארו בתפקידיהם.

טיפלנו זמן רב בהשגת כסף מהמוסדות. לא נוכל להתקיים על התנדבות המוסדות בלבד; יש ישוב – ואף הוא חייב לתת את חלקו. המדובר הוא בתוספת אמצעים. אך טועה החבר הטוען, שאם יהיה לנו עוד נציג במפקדה הכללית, ישתנה המצב. אינני סבור שמישהו מניח, כי כל צרותינו נובעות רק מכך, שאין חבר ‘השומר הצעיר’ יושב במפקדת ההגנה.

אנחנו התרגלנו למפקדה הוֹמוֹגנית, אם כי מקוטעת. אבל אם נזכור את המוטל עלינו גם בענין גיוס אמצעים וגם בענין גיוס הישוב, לא נוכל להתעלם מכך, שחלק הישוב הזה הוא עם י. רוקח ואיכרי המושבות. יש אומרים, שהענין יסתדר כאשר חוגים אלה יצורפו למפקדה. אין להניח, שנוכל לומר לחלק הישוב הזה: אין דבר, ציזלינג, שקולניק ועוד שני חברים יסדרו את הדברים, ואתם תשבו במנוחה… במפקדה הומוגנית החיים הם נוחים יותר. אבל אם אנו רוצים לגייס אמצעים לא רק מהמוסדות אלא גם מהישוב, עלינו לשאוף להשלמת המפקדה על־ידי צירוף כוחות חדשים. עם זאת אני אומר מראש, שיש הגבלות לחברות במפקדה. אכן, מצויים דברים שהם למעלה משיקולי פרסטיז’ה.

בוועידה החמישית של ההסתדרוּת, 1 באפריל 1942

רבבות רוצים לשמוע בוועידה דיבור ברור וצלול בשאלה אחת – הליכתנו לצבא. עלינו להודות, שעד עתה לא הוברר הדבר, הן ולאו ורפיא בידינו. משגה הוא בידי החברים לכלול את התפקיד הזה, אשר הוא התפקיד הבולט שהזמן גרמו, בכמה וכמה תפקידים אף הם בעלי חשיבות מכרעת, ולהניח כי בתנועת־הפועלים בכל הזמנים – ועל אחת כמה וכמה היום – אין מקום לחידוש. בענין הצבא מצוּוה הוועידה להגיד את דברה הברור, בין לחיוב ובין לשלילה.

אין זה נכון, לדעתי, אם נוכח המצב החמור נבקש להרגיע את הציבור, שעל־ידי אימונים נוספים, כאלה או אחרים, נוכשר כדי התמודדות באותה סכנה המאיימת עלינו – פלישה לארץ־ישראל. אני חושש לומר, שהרגעה זו קרובה לאשליה, והאחריות גדולה מדי. עם זאת אין אני רוצה להקל ראש במאמצים הגדולים שכל אחד מאתנו שאינו מתגייס לצבא חייב בהם, כדי להכשיר עצמו במידת יכולתו. אבל המוצא הוא בהקמת צבא, צבא חזק וסדיר. יש ערך גדול מאד לאזרחים, לעמידתם, להכשרתם, לאימונם, כשיש צבא מדריך, כשיש ממשלת־עם דואגת. אסור לנו להרגיע את הציבור: האומנם נאמין כי במשך שבועות אחדים, בדלותנו החמרית והאירגונית, נרים את הישוב כולו ונעצבו ככוח ממלכתי בעל אמצעים, והוא יעמוד על רגליו ככוח מזוין? בימים אלה, כשאנו עומדים בפני הדרישה להגנת הארץ ממש, על הוועידה לראות בצבא את עמוד־השדרה! אם יהיה לנו עמוד־שדרה זה – יהיה גם ערך לכל יהודי בארץ, אם נצליח לאמנו אימון הגנתי ואם ניתן נשק בידו. בלי כוח מדריך, בלי עמוד־שדרה של צבא – לא נוכל להתנחם ולהגיד: החלטנו לקיים אימונים בבתי־חרושת ובמקומות־עבודה אחרים, וזו התגוננותנו…

י. חזן דיבר אתמול על איסטרטגיה יהודית האפשרית רק בארץ־ישראל. ואני שואל: איך ובאיזה כוח יקדם היהודי את פני הסכנה שכולנו מדברים בה? ומכאן המסקנות: להרים תנועת התגוננות עממית לא ניתן בדיבור עלגים, או בהכללתה בשורת תפקידים רבים אחרים, ביחוד לאחר שנתיים וחצי של תנודות.

י. חזן הרגיע רבים שהשיגו על עמדת חבריו לסיעה ואמר: מה החשש, מה אתם מפחדים? התנועה הציונית, על־ידי שליחיה ונציגיה, ודאי שעליה להמשיך בדרך שהלכה בה עד עתה שכן היא קשורה בכוחות הנתבעים על־ידיה והיא נאבקת ולוחמת בהם. אבל לנו מותר לחפש ולהתוות דרך חדשה. תנועת־הפועלים הארץ־ישראלית – מה היא בתנועה הציונית? היא מתווה את הדרך! כל השנים התאמצה תנועת הפועלים הארצישראלית לנטוע ברחבי התנועה הציונית, את הנכון והמתאים להגשמת הציונות, אם בקרן הקיימת, אם ביצירה הקבוצתית, אם ביצירה חקלאית, אם בעבודה עצמית. עתה הגיעה השעה לעשייה זו בשדה ההיערכות וההתגוננות, נוכח הסכנות. אין להסתתר מאחרי כתפיה של ההסתדרות הציונית.

את אליהו גולומב ואת דב הוז ראינו בתוכנו, על המצפה שלהם, כחברים לכל דבר, לא כראות את ברל, למשל, אשר בהכרח היתה בינינו איזו חציצה של יראת־כבוד. מאליהו ומדוב נהנינו הנאה מלאה, חברית, ללא חציצה. אולי קבע הגיל, ואולי התכונות האישיות, אך אני ובני־גילי ראינו אותם והרגשנו אותם כך. אליהו נמנה עם קבוצת החברים אשר נועדו לכל והלכו לקראת הכל. אני יודע ששלהבת פעולתו של אליהו היתה הקוממיות היהודית, ומכיון שלקוממיות יהודית נדרש בטחון, פעל בשדה הבטחון; אך בזאת לא נתמצתה שליחותו. אליהו נשתייך לקבוצה ה’אוניברסאלית' של שליחינו. אני זוכר את אליהו כאשר אמר להיות חבר במרכז החקלאי, אני יודע את אליהו בנוער; רק לפני זמן קצר הציע ללשכת מרכז המפלגה להטיל עליו את ענין הנוער. לא שהועדנו אותו לאיזה דבר, אלא בכל אשר הלך נועד לשליחותו. דברו לא היה: ‘הנני שלחני’, אלא: ‘נשלחתי ואלך’. היתה לו הרגשת שליחות, היתה בו שרשיות רבה; בעצם אפשר לקרוא על פי אליהו את כל מגילת תנועת־העבודה עד היום הזה; פרשת חייו ומעשיו עשויה לשמש קיצור מגילת מפעליה, מעשיה ויצירותיה של תנועת־העבודה העברית.

עתה נעקר מתוכנו. וכשאני מעמיק חשבון, הרי נעקרה עמו אבן ראשה מאבני היסוד: הרי אלו האנשים הבאים להנהיג לא באשר נבחרו, לא באשר נשלחו, כי אם באשר צמחו בתנועה. מדי פעם הקבוּצה מצטמצמת. התפקידים מתרבים, המשא והמועקה הולכים וכבדים. הכתפים הנכונות למשא אינן רבות. גם בתנועת ההגנה, שהיתה שלהבתו של אליהו, הוא היה המנהיג, הגלוי והסמוי, בעשרות השנים האחרונות, בין שהשתתף במרכז, בין שהיה מחוצה לו. עם הסתלקותו של אליהו אנו נמצאים במצב חמוּר ביותר: התפקידים גדלו וכוח ההנהגה לא עלה. לא פעם עלתה השאלה במוחי: “מה לעשות”? חושבני שהגיע היום לכנס את האחראים שבתנועה, את נאמניה בכל קצות הארץ, בקבוצה, בקיבוץ, במושב, בעיר, ולהטיל על הכוחות האלה, המצויים ודאי ומסורים כל אחד לעבודתו, את הדאגה לכוח־האדם נוכח התייתמותה של התנועה.

בהנהגת התנועה אנו מתיתמים. לא נוכל לשאת במשא. ייעשה מעשה בתנוּעה, מעשה הנוגע בשרשי שרשיה, שתכליתו לעורר כוחות ליצור כוחות, שישאו במשאו של אליהו, כשם שנישא במשאם של האחרים שהלכו.

1945

בוועידה הששית של ההסדתרוּת, 1 באוקטובר 1945

לפני כמה חדשים, עם תום המלחמה, הורם המסך שחצץ בינינו לבין משכנות ישראל, ונדע שהגיעה שעתנו לעבודת־עם גדולה, שעת קיבוץ פזורים ושרידים מעמק־הבכא באירופה.

רבבות החברים בתנועת־הפועלים הארצישראלית, שהתקבצו כאן הם פרי דורות אחדים של מאמצי העם היהודי, מיטב חלומו וחזונו, מיטב כיסופיו לגאולה. יד הגורל קיבצה וליקטה אותנו כאן לשעה זו. חיכינו ונשאנו עינינו לשעה זו. בינתיים אגרנו כוח, דרוכים לקראת מלאכת חבישת הפצעים והשיקום, ששעתה הגדולה ממשמשת וּבאה.

הנה הכריע העם האנגלי בבחירות לבית־הנבחרים. מפלגת־העבודה עלתה לשלטון בבירת האימפריה הגדולה. ראינו את הדבר כבשורת־ גאוה לעולם כולו, והיה לנו יסוד לקוות, שגם לנו תבוא גאולה. מפלגת־העבודה הבריטית, הבטחות ברורות וחגיגיות ניתנו על ידיה לעם היהודי להניח לו את האפשרות לבנות את ביתו הלאומי. ימים רבים ציפינו והנה התחילו שמועות מגיעות, – וצר לי להגיד – שמועות מזעזעות.

התכנסנו כאן היום, כדי לומר לעצמנו, לעולם ולמפלגת־העבודה – ידידתנו המסורתית – כי ששים רבוא היהודים בארץ־ישראל, ובתוכם מאה וששים אלף הפועלים, שבראשם עומדים אנשים שבאו לארץ עוד בימי הפתקה האדומה התורכית,¹ לא יכירוּ בגזירות ובהגבלות ולא יניחו להן לעכב בעדנו. לא נכיר בזכותו המוסרית של מישהו לשלול מיהוּדים את הזכוּת והאפשרות לעלות לארץ.

ועוד נאמר: עניבת־חנק, אפילו היא עשויה משי – עניבת־חנק היא. אנו נתנגד לה, נתגונן, נתקומם. הדבר מחייב הגבה נמרצת יותר, לפי שיש גם עלבון בפגיעתם של ידידים.

אין זו שאלה של דיביזיה מוטסת או מוסעת או ממוכנת; אנחנו נקבע את המטרות, אנחנו נקבע את דרכי התגוננותנו ומלחמתנו, – במלוכד ובמאורגן; לא מתוך טירוף ולא מתוך אנארכיה, אלא מתוך משמעת. נחפש דרכים מתאימות לנו להגנה על המטרות הקדושות שלנו. נתגונן ונילחם. לא נשלים. אין נימוקים לצידוק הטלתה של עניבת־החנק על צווארם של המעטים שנשארו לעם היהודי.

דוגמה לצפוי לנו תשמש העובדה, שנמצאים עתה במחנה עתלית חברים וחברות צעירים שהגיעו לארץ באניות האחרונות – הגיעו בזכות עמם, בזכות מולדתם; לא ניתנו להם סרטיפיקאטים, אבל הם הגיעו. והנה מחזיקים אותם ב’קונצנטראַציונס־לאגר'. ביניהם חניכי ‘השומר הצעיר’, ‘המכבי הצעיר’, ‘גורדוניה’, ‘החלוץ’, ‘ברית הנוער הדתי’ ו’הפועל המזרחי' – כל גוני הקשת של תנועות־הנוער שלנו; וכן עולים מחוץ לתנועות־הנוער: מניצולי אוֹשביינצים, בּוּכנוואַלד, בּרגן־בלזן. סרדיוטי־פלשׂטינא לא אמרו די בכל מה שעבר על האנשים האלה והם מחזיקים אותם זה שבועות בעתלית!

אני קורא לוועידה לשלוח ברכת־עידוד לחברים אלה, להביע את התמרמרותנו על כבילתם במחנה־הסגר, לתבוע את שחרורם ולהבטיח להם כי יהיו אתנו בארץ.

במלים מעטות אלה רציתי להגיד מהו סדר היום של הוועידה הזאת, או יותר נכון מהו סדר החיים שלנו – מן הערב הזה ולהבא.

במועצת מפלגת פועלי ארץ־ישראל, אוקטובר 1946

המעשה ההתישבותי הגדול והנועז האחרון בנגב – עלייית 12 הנקודות על הקרקע באישון לילה¹ – אינו אפיזודה בלבד, ולא כפי שסבור חלק מהאופוזיציה – תוצאה של לחצה ודרישתה שייעשו מפעלי התישבות וכיבוש; וגם לא כפי שגורס חלק שני של האופוזיציה – תחליף למאבק בו נכנסה מפלגת פועלי ארץ־ישראל והאישים העומדים בראשה. לא, אין המפעל ההתישבותי בחזקת תחליף, אלא חוליה בשלשלת, אמנם חוליית־ראש, שכן לא היו לנו עד כה מפעלים כאלה, אף־על־פי שניתן למוסדות המיישבים ולמרכז החקלאי לסכם לאחר שנות המלחמה עליה של ששים ישובים ומעלה. פרשה זו תייחד לעצמה מקום בדברי ימי ההתישבות.

אכן, חוליה היא בשלשלת הנמשכת מימי ‘החורש’ בסג’רה, דרך כנרת אשר על אדמת דליקה, הדגניות, עין־חרוד ותל־יוסף, דרך נהלל וכפר־יהושע, מפעל עמק־יזרעאל; מ’השומר', כפר־גלעדי, הגדודים במלחמה המאבק של תנועת־הפועלים והיישוב כולו; מראשית כיבוש העבודה, כיבוש המעדר עד כיבושי העמק וייבוש הביצות; מראשית כיבוש כל מקצוע ועד ליכולתו הכבירה של ‘סולל־בונה’, שגם לזכותו יש לזקוף משהו בעליה הזאת, עליה באישון לילה בנגב; מנשיאת המים בפחים על הראש בישובי־הר, או הובלת מים בחביות שנים על שנים בישובים הראשונים, ועד שניתן לנו לומר דברי ישעיהו הנביא “ואפתח על שפיים מעיינוֹת מים”. וכאן, במועצת מפלגת פועלי ארץ־ישראל יושבים באי־כוח כל חוליות השלשלת הזאת, באי־כוח המעשה החלוצי הזה במשך עשרות בשנים.

יש בנו ההרגשה כי מתרוננים בנו שלושים־ארבעים אביבים של מעשה חלוצי, מעשה כובש, מעשה קולוניזאטורי, של כוח ומרץ ונסיון כביר שנאגר. לכל מפעל יש מעין תקופת דגירה, מעין תשעת ירחי לידה – זו התקופה מפח המים ועד לצינורות הגדולים ולמיליונים ומיליארדים מטרים מעוקבים מים להשקיית מים להשקיית המדבר.

עם זאת לא נעלים עין מכך, שבאישון לילה עלינו לנגב… לוחמי הבריאגאדה חלמו על כך, שהם יהיו אולי מן הראשונים שיעלו לכבוש הנגב, אך לא באישון לילה, בהיחבא, כמעט במחתרת, בפחד ובחרדה שמא יפריעו. כי רבים המוקשים והמכשולים. אכן, חובה לחיות בידיעה ובהרגשה הזאת ואף לספר לקונגרס הציוני ולעולם, כיצד עולים עתה יהודים על אדמתם במדבר השמם, כיצד מברכים ערבים ובדואים את בואנו אליו, ובאילו תנאים אנוסים אנו לעלות לנגב.

האם נלמד מעובדה זו בוויכוח שלפני הקונגרס, ובתוך הקונגרס, מדוע יש הכרח במאבק על עצמאות מדינית? אל יאמרו לנו: הנה, זוהי הדרך. תעלו, התישבו! וַדאי, לו אפשר היה לעלות לא באישון הלילה אלא בריש־גלי, בים ובכל מקום, להעלות וליישב רבבות יהודים, לרכוש קרקעות ולבנות – כי אז רבה התקווה. אולם, לצערנו, לא הכל תלוי בנו. מצויים גורמים אחרים, עוינים.

נלמד איפוא מהחוליה המפוארת הזאת בדברי ימי התישבותנו והיאחזותנו בארץ. האם אין היא מזכירה לנו את ימי התורכים? איך עלו בחדרה? אבל אז היינו מעטים, קומץ קטן, ראשונים, בודדים בתוך עם של 16 מיליון יהודים. ואילו עתה אנו כאן 650–700 אלף יהודים, לאחר חורבן יהדות אירופה, כשבעייתנו הלאומית תובעת פתרון דחוף. כלום יכולים להמשיך כיום באותם הצעדים, באותם השלבים, באותו הקצב, באותה אדמיניסטראציה תורכית מחניקה? גדלנו, בגרנו, יצאנו מחיתולים של מפעל מתחיל, הגענו להישגים חשובים, לגרעין חזק של עצמאות יהודית. ומכאן, מנקודה כזאת, יש לצאת בצעדים אחרים, רחבים ואיתנים יותר, בקצב מהיר יותר, בזכויות מדיניות גדולות יותר, – ובלי עצמאות, בלי מדינה, לא ייעשה הדבר.

מובן, כי נעשה את כל האפשרי גם באישון־לילה, במחתרת ובמאבק. אבל נשלה את עצמנו אם נאמר: אפשר לבנות את ארץ־ישראל גם בדרך זאת. לא, חברים! מהעליה המפוארת הזאת, מהנסיון ומיכולת־הכיבוש שאגרנו, עלינו ללמוד איך להילחם ועל מה להילחם. יש בי הרגשה ציונית, כאילו אנו אורחת־גמלים טעונה כל טוב כנען החלוצית, היושבים עמוסים ודרוכים לפעולה, למפעל וכיבוש, והנה סוגרים עלינו את המדבר ושמים מכשולים על הדרך. העליה האחרונה בוצעה כמעט על שארית הקרקע שנרכשה על־ידינו. ראוי שנדע כיצד עולים עכשיו על קרקע, וטוב שתעלה בנו ההרגשה, כי הגיעה השעה לעמוד על העיקר, להילחם על הצעותינו המדיניות.

אותנו הולם המצב שביטא אותו נחמיה: ‘הבונים בחומה והנושאים בסבל עומשׂים’. וכולנו עומסים עשרות בשנים משא רב, משא מפואר, יוצר וכובש. וכאשר אומרים לנו ‘מאבק רצוף’, אני אומר לחברים: ודאי, רצוף וכולל את כל ערכי חיינו – מן ‘החורש’ מכנרת ומדגניה, מ’השומר' וכפר־גלעדי, עד היום הזה, עד העליה לנגב. מאבק רצוף תבונה, רצוף עוז, רצוף יכולת לעמוד בשער, רצוף מעשה קטן וגדול שאך ניתן לעשותו; עוד יתד ועוד יתד, ורצוף מאבק מדיני להשגת זכויות מדיניות אשר יניחו לנו את האפשרות לעלות גם לא באישון לילה!

צירי המועצה החקלאית והציבור שהם נציגיו, יודעים מה משמעותו וחשיבותו של חוק המים לגביהם. תפקיד המועצה היא, להזעיק את רבבות ומאות אלפי היהודים בארץ למערכה בשאלה חיונית זו.

אנו חייבים להתריע, קודם כל, שאין זה הוגן מבחינת ה’פייר פּליי' האנגלי להטיל עלינו בשעת בין־שמשות זו, במחתרת, חוק, שכוונתו לגזול את ‘כבשׂת הרש’ שאנו גילינוּה, אנו ולא אחרים! שנים טענוּ מתנגדינו כלפי העולם וכלפינו: אין קרקע ומחובתנו לחשוב על הדורות הבאים של הערבים; מים וַדאי שאין… אולם אנו חוללנו את נס המים! אנו גילינו את מקורות המים!

אין לנו ספקות בכוונת החוק. וַדאי לנו שכוונותיו זדוניות. אין זה חוק אלא גזרה; חוק הקרקע – גזירה; חוק העליה – גזירה; חוק המים – גזירה. אמש ביקרתי בישוב ותיק ונכחתי בחגיגת נישואין. הזוג – צעירים מאד. שאלתי אותם: מה החפזון? אנו לי: מי יודע, אולי יצא בקרוב חוק נישואין…

כאשר התחלנו במפעל המים בקישון היינו חדורי ספקות. חברת ‘מקורות’ קיימת עשר שנים. בשנה הראשונה שאבנו מחצית המיליוֹן ממ"ע והממשלה טענה שזהו שיא השאיבה. ואילו אנו הלכנו מקידוח לקידוח, עלינו משנה לשנה והגענו לשני מיליונים ממ"ע ולמעלה מזה.

האם הממשלה הזאת כבר אירגנה ענפי־חיים כלשהם בארץ, המוכיחים שהיא ממשלה פרוגרסיבית? הרשאים אנו למסור בידי ממשלה, שאין אנו מאמינים בכוונותיה הטובות, את נשמת אפנו – את המים? לו היינו סוֹמכים על הממשלה, לא היינו מגיעים למפעל הקישון, אף־על־פי שהוּא נראה לנו כבר עתה כמפעל קטן, לפי תפיסתנו את עניני המים עתה.

אמרו לנו: הא כיצד, תביאו מים ממרחקים? והנה עשינו מפעל. החילונו להביא מים ממרחקים; ולאחר שהונח הצינור והגיעו מים, התחלנו שוב לקדוח בסביבת עפולה, עד שהצלחנו אחרי קידוחים רבים למצוא מים. כך היה גם בנהלל: מצאנו שם מים נוספים. מותר להטיל ספק, אם היינו מגיעים לקידוחים בהרי נצרת, לולא העזתנו והצלחתנו בחיפוש מים. זו דרכו של עם־מתישב, עם־חלוץ נטול־ברירה: הוא מחפש מים בהרים ובכל מקום ומגלה מקורות חדשים.

לפי עצת מומחים אומרים אנו לנצל גם את השטפונות מההרים. למדנו משהו ממפעל הנחת הצינור בנגב. אין זה בגדר סוד, שאנו חושבים על העברת מים למדבר. הייתכן שהממשלה תאסור עלינו להעביר מים מאיזור באר־טוביה לאיזור בלתי־מיושב? ממשלה, אשר הצדק נר לרגליה, היתה אומרת: כדאי להעביר מים ממקום למקום כדי להחיות שממה, גם אם כעבור זמן מה יחסרו המים במקום שאיבתם, עד שיובאו ממקורות אחרים. ואכן, אנו אומרים: במדבר יצמחו ישובים חדשים, – ובשביל באר־טוביה נחפשׂ פּתרוֹן בשעת הצורך.

לחוק הקרקע, לחוק העליה, כוונה ברורה: מניעת בואם של יהודים לארץ. חוק המים פועל לעת־עתה במחתרת. לכאורה, המדובר הוא רק בחוק המים, אולם אנו יודעים את המזימה הטמונה בו.

עשרות מליונים ממ"ע מים מתבזבזים מדי חורף לעינינו, וגורמים אסונות לאדם ולבהמה. תנסה־נא הממשלה, לפני שהיא ניגשת לחוקק חוקי־מים, לאגור את המים האלה הנשפכים אל הים; תעשה־נא את הסידורים הדרושים לעיכוב המים האלה במרוצתם ולהפנוֹתם אל השׂדוֹת. מכל מקום ‘חוק המים’ אין השעה כשרה לו, ואנו שוללים אותו.

1947

בשעת בין־השמשות זו חושש אני לשני דברים: לקיצור החזית ולקוצר־הרוח. נדמה לי, שבדברי כמה חברים נשמעו רמזים המעוררים חשש כזה. החבר גורפינקל התפלא שבן־גוריון עורם לפנינו חזיתות רבות ודיבר על הצורך בקיצור החזית. אולם נראה לי, שגם כשפותחים שלוש וארבע חזיתות החזית היא אחת, וכולה נתונה. לא אנחנו קבענוה בעבר ולא אנחנו הקובעים אותה בהווה. המבקש לקצר את החזית, יש והוא מקצר אותה במקום העלול לחשוף נקודות־תורפה.

הח' ע.פ. סבורה, שמאבקנו עם אנגליה הוא מיותר, ולולא הפורשים היינו יכולים להגיע להסדר. חשבתי שלפחות במועצה זו, לאחר כל מה שעבר עלינו, יגיעו פועלי ארץ־ישראל, ובראש־וראשונה מפלגת פועלי א"י, לכלל מסקנה, שהאנגלים גמרו אומר לחסל את הבנין שלנו. ואכן מצווים אנו להכיר ולהודות בכך, על אף הצער והרגשת המועקה העצומה. כולנו עברנו בשנים אלה שלבים רבים. כולנו התקשינו לקבל את המצב כמו שהוא. כל אחד השלה עצמו לחשוב שהדברים ישתנו, ואולי לא פסה תקווה. אבל לאחר הופעתה של ממשלת ארץ־ישראל, באת־כוח ממשלת הוד מלכותו, לפני ועדת החקירה כאן, דומני שכל חבר אשר קרא ונסתבר לו כיצד ממשלת המאנדאט רואה אותנו בעבודתנו, בחיינו, בהישגינו, וכיצד היא רואה את תפקידה, סופו הגיע למסקנה זו. ראשית חכמה – דעת המציאות שכן לעתים אתה שומע דברי חבר בוויכוח ויש לך רושם, כי איזה עיקר נעלם ממנו, שהוא שכח כי אנו כאן ישוב של שש מאות אלף יהודים, אשר הוטלה עליו משימת דורות של קיבוץ פזורי־ישראל ששׂרדו, והמאבק להגשמתה של משימה זו. אם כן החזית נתונה, ואין מנוס.

מלים אחדות לענין קוצר־הרוח. בשעה קשה זו חייבת המפלגה לעודד את חבריה, את התנועה כולה. במאבק אין יודעים, איזוהי מחצית־השעה האחרונה. יש הכרח לעמוד גם בקרבנות גדולים. ייתכן שהגאולה קרובה. יש לי צורך לומר דבר זה, כי אני חש אי־שם בציבור רחש של דכאון. ואולי כאן שורש הדברים שנאמרו במועצה זו על הצורך בהשלמה עם המצב, אם כי נרמזו מתוך הססנות ובקול ענות חלושה.

על המועצה להילחם בהלך־הרוח של יאוש והשלמה. עליה לומר לחברים: עוד יאיר השחר גם לנו. עוד ניאבק.

מעמד ‘יציאת אירופה תש"ז’¹ לא יתואר אלא על רקע המאבק שעבר על ארץ־ישראל. אותה ‘עמידת־דום’ שלנו, של כולנו, בפני ההוד שבגבורה של ארבעת אלפים וחמש מאות יהודים סתם, גברים נשים וטף, בבתי־כלא צפים האם יתואר פלא זה לוּלא האווירה ששׂררה בארץ, לולא כל מה שעבר על הארץ עד עתה? ולחברים שאמרו בוויכוּח: ‘רק עליה’, רצוני לחזור ולומר, כי אני משוכנע שלא היינו זוכים למערכה זו של ‘יציאת אירופה’ לולא המאבק הרצוף שלנו. ולמעשה עמדנו כל השנים בסימן מאבק זה: הפוגה, עליה, עשיה, עליה על הקרקע, הנחת צינור־מים בנגב ושוב עליה על הקרקע ועוד ועוד.

ומשום כך הגיעה השעה שנדבר על ההסתאבות בפאת־שדה אחת של מאבקנו דברים פשוטים, ברורים וגלויים. כוונתי לפורשים – לנגע הפרישה. אין ספק, שלפנינו הופעה חולנית של פראות אכזרית, רצחנית, נוטפת־דם, שאין תנועתנוּ ותנוּעת־השחרור לנו יכולות לדור בכפיפה אחת עמה. אמרתי את הדברים משום שאני סבור שהמאבק עוד לא נגמר, גם אם השחר קרוב. אבל גם אם אין השחר קרוב, – ניאבק ונסבול ונקריב קרבנות ולא נתן מרגוע למצרי צעדינו, כי אין לנו מנוס, מזה; כי כל דרך אחרת היא השלמה אתם. אין כאן מקום להשוואה כלשהי עם עם אחר ודרכי־לחימתו, כי בשום דבר אין אנו דומים לעם אחר. אם במשך שנה־שנתיים, או לכל היותר חמש שנים, לא נעלה חלק ניכר של פזורי ישראל יוקפא מפעלנו לתקופה ארוכה. על כן אין לנו מנוס מן המאבק; אולם עם זאת יש לזכור כמה דברי־יסוד.

אם חברה אמרה, בשם ‘הנוער הצברי’, שהם מחפשים חזון נוסף לחזון הכיבוש והגאולה, הרי יש להסביר ולהוכיח לחברינו הצעירים, לבנינו ולבנותינו, לכולנו – שמחובתנו למצוא דרכי־מאבק אשר יבטיחו שקרננו בארץ תהיה קיימת; כי אם ייערך המאבק בדרכים מטורפות יש סכנה שלא יהיה מי שייאבק. אינני מקבל את האמירה, שהנוער לא יבין עמדה זו. אם כולנו נהיה חדורים רגש־תיעוב כלפי דרכי הפורשים והכרת הסכנה המדינית הכרוכה בהם, – נדביק בהרגשותינו את החברים הצעירים והוותיקים ונעקור מתוכנו את לימוד־הזכות על מעלליהם, ומעט האהדה אליהם. בשדה־מאבקנו עלו קוצים והכרח הוא לבער אותם. אולי לא נוכל לעקרם כליל, אך אין נמנעים מזריעת שדות מתוך חשש שבשנה הבאה שוב יעלו קוצים. יש קוצים בכל שדה, מבערים אותם – וזורעים. אנו נבערם לא בדרך שהוצעה כאן, לא בשיתוף עם כוח מבחוץ, מפני שגם אותה היד רצחנית היא, רצחנית לגבי מפעל שם, מפעל־עם, מפעל־גאולה. ועוד המלאכה מרובה בדרך לביעור. נבער, קודם כל, בהסברה, בוויכוח ובשכנוע. מישהו צחק פה כשאחד החברים השמיע מלים אלה. עוד לא היה בתנועת־הפועלים ויכוח מעמיק כזה בין פועל לפועל, כי אכן, יש עוד קצת לימוד־זכות על מעשי הפורשים – וזה חייב להיפסק. מן הדין שיביאו הסברה מעמיקה, ויכוח ושכנוע ובירור וסתימת מקורות – מקורות העזרה לפורשים בחוץ־לארץ, ואילו כאן – עקירת־שרשים ועמידה על הנפש.

הרצפלד אמר שלא ידע יום־אבל כיום תלייתם של שני הסרג’אנטים.² אולי יסכים לתיקון קטן: לעם היהודי היו ימי־אבל גדולים מזה. אבל זה היה יום חרפה לאומית מאין כמוהו, יום בושה צורבת, בושה אנושית ופועלית ברצחנות הזאת. אחרים עשו כדברים האלה וגרועים מהם, אבל יהוּדים – ובארץ ישראל הקמה לתחיה? כולנו היינו מזועזעים.

רצוני לומר כמה מלים על הרעיון החדש, כביכול, שהביא אתמול בן־גוריון. אפשר היה להרגיש, שהמועצה מקבלת זאת כחידוש, ואולי כחידוש לא־רצוי. גם אני לא אקבע כרגע את עמדתי. הוא דיבר על כך ברורות: לדרוש את יציאת השלטון האנגלי מכאן. השאלה היא – אם כבר בשלה אצלנו ההכרה לכך, או שעדיין מצויים חברים הסבורים שהממשלה האנגלית תיטיב דרכיה עמנו? אם מצויים כאלה, הרי שיש מקום גם להיסוסים ולחששות, שמא דרישה זו מוקדמת מדי. אבל אם אתה מגיע למסקנות אלה לאחר שאתה מסתכל במתרחש חודש חודש, שנה שנה, והמצב מחמיר והולך – עליך לומר שייתכן וגם תביעה זו היא אחת המשקלות בדרכי המאבק שלנו. אין הדבר פשוט וקל, אבל אפשר וגם לדרישה זו יש ערך ומשקל, שאינו מועט אולי מאניית מעפילים. אין לפטור דרישה זו על נקלה, ויש לתת עליה את הדעת.

אינני יודע אם יש בידי המועצה להחליט כבר עתה על כך. עוד רבים הספקות וההיסוסים, גם אם באנו לכלל מסקנה שאנגליה גמרה אומר להחניק את מפעלנו. אולם אפשר לנסח את הדברים כך: עצמאות יהודית; בזה שהעלינו את התביעה למדינה יהודית בארץ־ישראל, ממילא אמרנו שאין עוד מקום לשלטון אנגלי בארץ־ישראל, דומני שאף וייצמאן אמר זאת כבר לפני שנה. בעתונות נמסר שהוא אמר לאנשי הממשלה: הייתי בארץ ישראל והגעתי למסקנה, שאין יהודי ארץ־ישראל יכולים עוד לשאת עליהם עול פקידות אנגלית, והם סבורים שייטיבו לעשות זאת בעצמם. אם כן, הרי שהדברים כבר נאמרו. שאלה אחרת היא, אם יש בזה מן התבונה להכריז על כך כבר כיום, בשעת בין־השמשות, לאחר צאת ועדת או"ם, אף כי התנועה והעם סבורים, כנראה, שהשעה היא שעת־הכרעה. ומהראוי שיהיה לנו דיון ממצה בשאלה המכרעת הזאת.

במועצת מפלגת פועלי ארץ־ישראל אוגוסט 1947

נוכח ההודעה האנגלית¹, שכמוה כהזמנה לשכנינוּ לבצע את הטבח, אשר באי־כוחם מאיימים בו עלינו השכם והערב, נראה לי, כי עלינו לדרוש את האפשרות לארגן מיליציה יהוּדית, שכן מאיימים להשמידנו, ובעזרתם של האנגלים. אין לי כרגע ענין בתוצאות הדרישה הזאת, אבל ברור לי שהיא צריכה להישמע. בשלב זה של מאמצינוּ, כאשר או"ם יושב על מדוכת עניננוּ, כאשר הצבא האנגלי יורה באניות מעפילים, ורוצה לכבול את ידינו, כל עוד הוא חונה כאן – מה דבר אחר יכולים אנו להגיד לו מאשר ‘מוטב שתלכו מכאן’; עם זה, כל עוד קיים המשטר בו אנו נתוּנים, עלינו להשמיע את תביעתנו באזני הממשלה כאן ובאזני העולם כולו, כי תינתן לנו האפשרות להקים מיליציה משלנו.

לא אוּכל להגיד שלא התרשמתי מפנייתו של וילנר² אלינו כאל חברים. מי יתן ויתאמתו הדברים שאמר בוודאוּת כזאת, אבל ההסתמכוּת על המקרה באבוּ־כביר, שם לא נתנוּ הערבים לפגוע בנו – עם כל רצוני לראות בדבר גילוי רציני, המרמז על אפשרות שהערבים ירצו באמת לבקש דרך משוּתפת אתנו – היא או תמימוּת או אף דבר גרוּע מזה. כי מי לידנו יתקע, שגם דבר זה לא נעשה על פי הוראות מישהו? אם בעוד שבועיים תהיה הוראה הפוכה, ‘לפעול’ – יפעלו! אינני אומר, שפה ושם אין פועל או פלח שנפשם סולדת משפיכות דמים, החוששים ומפחדים ואינם רוצים להתנכל לנו. אך כלוּם אפשר ללמוד מזה על הכלל ולהסיק מכאן מסקנות בימים אלה? אנחנו מצוּוים לעשות כל אשר ביכולתנו – ולמעלה מזה למען נהיה כולנו, כמו שהננוּ מגוּיסים ומוכנים לקראת החמוּר ביותר.

נאמר: ‘אין חרדה’. אכן, יש לארגן אותה. בחדשים המעטים נענה הציבור, מכל מקום החלק ההסתדרותי שבו, ולאחר שבועות מעטים מאז התחילה הפעוּלה עומדים אנו כבר בגיוס האלף השני, ולוואי ויימצאו הכלים לאמנם ולקלטם. דרושה עבודה יום־היומית, עבודת־חולין גדולה, כדי לארגן את האנשים, ,להעלות את מצב־הרוח והיכולת הנפשית, ליצור אווירה רוחנית של התגייסות והתנדבוּת. והישוּב, הלא הוּא נדרש גם להתגייסוּת כספית גדולה לצרכי קיוּם הבטחון.

בד בבד עם הדרישה הפוליטית לאפשר לנו אירגון מיליציה – עלינוּ לעשות את כל המאמצים למיצוֹּי האפשרויות הרשמיות הקיימות עדיין, לגידול הכוח היהוּדי המזוּין בארץ. לא תמיד ניצלנו בשנים האחרונות כל אפשרות שניתנה לנו בתחוּם זה. בחטיבות של כוח משטרתי־צבאי יכולים אנו להיעזר לא־מעט גם עתה.

במועצת ההסתדרות ס', 30 בספטמבר 1947

… כל הכבוד וכל ההערצה להשגינוּ בהגנה, אבל לא היתה ולא יכולה להיות מוכנה לקראת המבחנים הגדולים. בעודי חבר במפקדה הארצית הייתי אומר לחברים: אם אתם סבוּרים, שהגנת הארץ כבר איתנה, אינכם אלא טועים… בן־גוריון הגיע לכלל דעה, שיש לצקת יותר פלדה במבנה כוחות הבטחון, יותר אירגון ומקצועיות, להפחית מן הבטלנוּת, שיש בה, אמנם, משום חן משלה, אך היא לא תחפה עלינו אם נעמוד בפני פלישה או פלישות.

כל הצעה חדשה שהציע בן־גוריון לתיקון, להרחבה, נתקלה בהתנגדוּת. זכוּר הוויכוּח עם ראשית ההתנדבוּת לצבא. התגבשוּ שתי גישות, היו שראו בהליכה לצבא אמצעי להכשרת כוח מאוּמן חזק, והיו שהלכו לצבא בהליכה פגוּמה, ביחס צונן. ןוניטש הוויכוח: ‘במדים או בלי־מדים’. והנה, חבר־הקבוצות שהוא קטן מהקיבוץ המאוחד, 800–900 מחבריו התנדבוּ לצבא, ואילו אירגונים אחרים שמרו בדיוק על אחוז ההתנדבות המחייב!

אחר־כך עברה הרינה במחנה – מומחים עליך, בעלי־מקצוע עליך, חייילים עליך! והנה מתברר, שבין המפקדים מצוּיים רבים שאינם ראוּיים לכך, ולעומתם מצוּיים בשוּרות הצבא חיילים שיכולתם מרובה יותר ואינם מגיעים אל שוּרות הפיקוּד. אני רואה בכך חבלי לידה, חבלי תמוּרה ב’אירגוּן', שעשה את המלאכה בקנה־מידה קטן, ועתה עליו להתפרק מעט ולהתרחב הרבה וליצור תנאים לקליטת רבבות, הדבר מתקדם בקושי רב. הוקמו 2 מסגרות לעניני ההגנה: ליד הסוכנות היהודית, והמפקדה הארצית.

חברי המפקדה שואלים את עצמם: מה, בעצם, מעשינו? שכן זה שנים אין המפקדה מחליטה דבר, הואיל וההחלטות או הפקוּדות באות מהסוכנות היהוּדית דרך הרמ"א¹. המפקדה עצמה כמעט שבטלה מאליה, ואילולא לחץ המפלגות היו חבריה פורשים מכבר.

כאיש מפלגה אומר רק זאת: בין כל מפקדי החטיבות אין אף חבר מפלגת פועלי א"י. ד. בן־גוריון קבע לעצמו את העיקרון: אם יעמוד בפני מינוּי מפקד ויהיו שני מועמדים – האחד חבר המפלגה והשני שאינו חבר המפלגה, והם שווים בכשרונותיהם ויכולתם – תינתן זכוּת־הבכורה לשני.

אם כי אינני גנראל, הוברר לי, ששני שירותים הם לעת־עתה בחזקת ‘יתומים’: שירות־הים ושירות־האויר. שמענו אז על ה’משחתות' האנגליות, והדבר לא נתן מנוחה. הגענו למסקנה שיש להתכונן כהלכה להגנה בים, והושגו אמצעים. והנה קרא ‘אסון’: הצעתי לתפקיד זה אדם שהוא חבר מפא"י. חודש ימים עבר בבירורים ובוויכוּחים קשים. אילו היינו פועלים במשך החודש הזה, אפשר שמצבנוֹּ היה עתה איתן יותר. והוא הדין בשדה רכישת הנשק בארץ ובחוץ ועוד…

בנין הצבא מחייב גיוס כוחות רבים. הוא כולל כמה וכמה תפקידים – בזמן המלחמה, בזמן הכיבוש, לאחר הכיבוש. מתרכז והולך כוח גדול. כשהתחלנו לפני שלושה חדשים בגיוּס אמרוּ: נגייס 1,200 איש… היום מתקרבים אנו לקראת 50 אלף, רובו של הדור שבגיל 18 עד 35, פועלים ונוער. איך אפשר לגלות אדישות לדרכו, להתפתחוּתו, למדריכיו ומחנכיו הפוליטיים של הכוח הזה?

אין מקום לשלווה, ואיננו רשאים להיות שלווים. איני רוצה שיקוממו את הפלמ"ח נגדנוּ וישמיצוּ את בן־גוריון, בכוונה להוריד קרנה של מפלגת פועלי א"י בצבא. הענין עדין ביותר, ואני מצטער שעלי לדבר על כך בפומבי; אבל חברינו, וביחוד בצבא, חייבים לדעת את המצב לאמיתו.

…יש פיקוד ויש פעוּלה. ולוואי ויהיו בידינו תותחים ורובים רבים – וגם אמצעים, שכן עלול חוסר־אמצעים להרעיב מעט את הצבא – וזה מסוכן יותר. הכל מושתת על המילווה, ולעת עתה היה קיים רק במודעות גדולות. לכך צריכה להיות נתוּנה חרדתנו. אבל אם ייעשה מאמץ, יעזור אלהים ונעבור על המריבה הזאת עם ישראל גלילי – והכל יבוא על מקומו בשלום.

בן־גוריון טוען, שלכל חטיבה דרוש כוח־מחץ משלה. גם לחטיבה החולשת על הנגב דרוש כוח־מחץ. והרי מצויים ששה גדודים בפלמ"ח. כאשר הציע בן־גוריון לחזק בדרך זו את כוח הנגב, ספג שתין פולסי דנורא…

בפגישה עם תנועות־הנוער שלנו אמרתי, שאנחנו צריכים לעורר בכל נפשנוּ חיבה ואהבה לפלמ"ח, מפני שמאות ואלפי בחוּרים שלנוּ, מטובי בנינו, הולכים לפלמ"ח וחייבים ללכת. אמרתי זאת – על אף העובדה שמשמיצים אותנו ומנסים, מתוך טעמים דמַגוגיים, להציגנו כמתנכרים לפלמ"ח.

בפגישת עתונאים, 8 במאי 1948

בראשית המלחמה הזאת, בראשית פעולתם של משרד־הבטחון ושל שר־הבטחון, מנה הפלמ"ח 2500 חבר. חושבני, כי עתה מתקרב הוא לרבבה. אולם על אף זאת נחוץ היה כנראה, למישהו להפיץ ברבים את השמועה המחרידה על “הרעבה” מכוּונת של הפלמ"ח. אין זו אמת, ועובדת גידוּלוֹ הניכר תוכיח. אנשים מסוימים ממפ"ם היו משננים באזני הנערות והנערים היקרים לחש משמיץ ומסית, שבן־גוּריון מרעיב אותם… אם אין נעלים וּשׂמיכוֹת,– בן־גוּריוֹן עושה זאת בכוונה; והדבר נעשה גם בימים כשהמפתחות היו בידי ישראל גלילי. דברים כאלה נאמרוּ גם בפגישה עם הוריהם של אנשי הפלמ"ח…

הלא נעלה על הדעת מה אסון אפשר להמיט בדרך זו.

…אין לתרץ את הדרישה להקים מטה ארצי נפרד לפלמ"ח על־ידי ההכרח בקיום ‘קומאנדו’. הפלמ"ח במלחמה זו לא היה ‘קומאנדו’. כיום מונה הוא לא רק גדודים, כי אם גם חטיבות, שכל אחת מהן עולה אולי במספרה על מספר כל אנשי הפלמ"ח לפני המלחמה. לכל גדוד מַטה משלו, לכל חטיבה – מַטה משלה. קיום מַטה ארצי של הפלמ"ח במקביל למטה הארצי הכללי, מביא, מטבע הדברים, לידי כפילות. כך היה בראשית שנה זו: המטה הארצי הכללי דאג לאספקה על־ידי מוסדותיו, והמטה הארצי של הפלמ"ח דאג לחוּד לכל שטחי האספקה, לאספקת מזון, לאספקת לבוּש, או לתחבורה. אני עבדכם הייתי עד לכפילוּת זו אפילוּ בשדה הציוד הצבאי, הנובעת, ודאי, מן המקור הטהור ביותר, מן הדאגה הנאמנה והחרדה המרובה לענין; היה צורך בהכנת מוקשים, ופתאום התברר שהמטה הארצי של הפלמ"ח מכין מוקשים לחוּד, אולי אף מזמין אותם באותו בית־חרושת עצמו, ללא תיאום.

מן הראוי לחשוב על כך ברצינות ובכובד ראש, גם לאור הנסיון בחיים האזרחיים. אם במפעל ציבורי־הסתדרותי קיימת הנהלה כללית־ארצית המרכזת את כל הענינים, ובתוך מסגרת זו מקיימים עוד הנהלה, גם כן ארצית, ‘מטה ארצי’, ועד ארצי, – נקל לשער את התפתחות הדברים. מצב זה סופו להביא לידי כפילות מבלבלת ומסבכת בפעולה. מַטה ארצי כזה סופו להיות, מטבע הדברים, מסננת של פקודות והוראות; אם אין הדבר כך היום, הרי יהיה כך בהתפּתחוּת הדברים, מחר מחרתיים. וכבר היה כדבר הזה: נשלחה הודעה לכל פלוגות הפלמ"ח ובה נאמר, שאין לקבל כל פקוּדה וכל הוראה אלא אם כן עברה את מטה הפלמ"ח. אלה הם רק ניצנים טבעיים, הנובעים ללא־ספק מתוך נאמנות רבה וחרדה רבה ונכונות הקרבה עד טיפת הדם האחרונה. אבל המדובר בחיי צבא שבהם הכפילות מזיקה ופסוּלה ומסוּכּנת. כולנו וַדאי יוצאי אותה ‘אקדמיה צבאית’ עצמה, אך שמעתי גם דעתם של אנשים שלמדו באקדמיות – אין הם חולקים על אמת פשוּטה זו.

אינני חושב כי יש מן התבוּנה – מן התבונה הפועלית, המעמדית־ תנועתית – במעשיהם של חברי מפ"ם בנידון זה. אני סבור שכל זה גורם נזק עצוּם. וזו דרך נפסדת בתכלית, ביחוד כשהמדוּבר בחיי צבא. אני בטוּח, כי בחביון לבו מבין כל אחד, שלא הרי חיי־צבא כחיים אזרחיים, כקיבוץ המאוחד, חבר־הקבוצות, המושבים, וההסתדרות, או המפלגה. כאן נדרשת גישה אחרת. עלינו להניח לצבא לחיות את חייו, לצור את צורתו. סוף סוף הצבא עדיין בראשיתו הוא, ועוד יחולו בו תמוּרות. דרך זו אינה לטובת הפלמ"ח ולא לטובת כל חטיבה אחרת.

ואני שואל: האם הטעם הטוב או החברות הטובה מחייבים לרקוד שבע פעמים ‘קדוש’, כל־אימת שמספרים על מפעל גאולת ירושלים, או מזכירים את הכביש החדש, שמכל מקום, לא בכוח הפמ"ח בלבד נעשה?! מה יגידו רבבות חיילים על הבירורים שלנו? הנה יש לנו חיל־אויר צעיר אשר ידיו רב לו בכיבוש הנגב, בכיבוש המחצית הגדולה של ארץ־ישראל, הלא, לכאורה, כולנו חייבים לשאתו על כפיים… או חיל־הים – מי פילל ומי מילל שיקוּם לנו כוח מעין זה? לא ראיתי שתיעשה לו פרסומת גדולה כל כך מצד משרד־הבטחון, המטה הראשי, או מפלגות ההסתדרוּת.

י. אידלסון רואה את כולנו בירידה, בתהליך של ליקווידציה גמורה, הוא רואה הפקרת מבצרים, נטישת ערכים. בראִייה כזאת קשה ‘להתחרות’. כאשר אני שומע דיבורים כאלה, אני בוחן את עצמי: מה בין אידלסון לביני, במה אני נופל ממנו כסוציאליסט, במה אני נופל ממנו כחלוּץ? אני מפשפש במעשי כדי למצוא את מקור הבגידה הזאת. והנה, מבחינת הנאמנוּת והמסירוּת נתנוּ משהו לפלמ"ח – כמוהו כמוני: נתנו את בנינו ובנותינו, דם־התמצית של דגניה ויגוּר ונהלל. מה פלא, איפוא, שהפלמ"ח הוא כפי שהנו? היה זה אסון אילו היה אחרת. והרי מוּתר לדרוש את הנאמנות הזאת גם בחטיבה אחרת, ולהיות בטוּח בה גם בחטיבה אחרת. אך מסופקני אם מעשי חסידי הפלמ"ח מביאים לכך. לצבא באו רבים ‘שלא ידעו את יוסף’. אולי הגיע אליהם מרחוק שמו של שר־הבטחון, והם חשבו שהוא עשה משהו במשך החדשים המעטים הללו, שיש לו שרשים בתנועת־העבודה הציונית, בנאמנוּת ציונית, והנה הם שומעים מפי מגיני הפלמ"ח אשר במפ"ם שלא היו דברים מעולם… האם כך יחונכו לנאמנוּת?

את מיטב חזוננוּ האנושי שיקענו בפלמ"ח. אבל כשהיו לנו טרדות עם אנשי אצ"ל בשנים האחרונות – נודעו ספיקות בשורות הבטחון ביחס לדרך הפעולה, וספקות אלה נודעו לעתים גם בקרב הפלמ"ח. אידלסון יודע זאת כמוני. לאחר זעזוּע קל יצאנו גם מהמבוך הזה, וגם למדנו את הלקח הנכון.

אני פונה בקריאה: נבנה יחד צבא, ללא מחיצות וללא ‘קלייזלעך’. ‘קלייזלעך’ גם בצבא – הרי זה אסון! יש עתה סטיכיה בארץ, ואיך נארגן באווירתה צבא גדול, צבא־עולים גדול, איך ניישב ואיך נקלוט? אני קורא למאמצים להעלאת המונים אלה, לקליטתם במסגרות חדשות; אל־נא נרקוד ‘קדוש קדוש’ לפני דבר שקם בצלמנוּ ובדמוּתנוּ ונסתפק בכך, כי אם להיפך: נחדיר את המורשת החלוּצית של ה’הגנה' בצבאנו כוּלוֹ.

במועצת ההסתדרות ס"ב, 7 בדצמבר 1948

את יעקב פת ז"ל, רחב הגרם, טוב הלב ובהיר העינים, פגשתי לראשונה בהרי ירושלים.

שנינו השתתפנוּ בכיבוּש אדמות קאלנדיה, היא עטרות, אשר בדרך ירושלים־רמאללה.

מאיר רוטברג ז"ל, שהיה אז חבר למרכז החקלאי של פועלי יהודה, גילה את יעקב פת בין העולים הבודדים אשר הגיע אותה שנה לארץ.

היתה זו השנה בה פרצה מלחמת־העולם הראשונה.

מקורותיו הרוחניים והתרבותיים של יעקב אינם ידועים לי. נדמה לי שקסמה לו מלכוּת ישראל שתושג על־ידי איזה Goup d’Etat, על־ידי מאמץ מהיר וחד פעמי של כוח מזוּין. קסם זה משך והבטיח יותר מאשר כיבוּש־העבודה האפור, הממושך והמתמיד, מאשר כיבוש עמדות, רכישת שטחי קרקע וכו'.

וַדאי, הוא שלח ידו גם בכל אלה: יחדיו חפרנו בורות לנטיעה בהרי קאלנדיה. יחדיו קדחנו (אחדים מתוכנו הביאו את הקדחת מגדות הירקון בפתח־תקוה), יחדיו ניקינו בורות מי גשמים שנחצבו לפני דורות על־ידי נדיבי עם ונסתמו בדורות מאוחרים. זקני הכפר השכן קאלנדיה היו מרמזים על מעין המפכה במעמקי הבור החצוּב – והסביבה אין בה מים.

שבועות על שבוּעות עבדנו במסירות, ללא־ליאות, בקדחת של ממש (Malaria Tertiana) ואיזה כוחות בראשית טמירים דחפונו להגיע אל מקור המים החיים שבקרקעית הבור.

אזכור את השמחה וה’הורה' שפרצו ביום ששי אחד בין הערביים, כאשר הגענו לקרקעית העמוקה מטרים רבים. הבור היה סתום אבנים וסלעים, שברי חרס וכדים כמעט שלמים, אשר העידו על היות הבור אי־פעם בור מים. שברי הכלים עודדוּנוּ והצליפו על גבינו למהר, שמא באמת נגלה מקור מים. השמחה היתה לרגל סיום העבודה המפרכת, שנעשתה בכלים פרימיטיביים ביותר ובידי, ואצבעות פצוּעות, שרוטות ונפוחות.

תקוות המעין התבדתה כעבור ימים אחדים. התברר, ש’הבור ריק אין בו מים'.

באותם ימים מעטים ציפה יעקב למעין לא רק בגלל עצם האפשרות למצוא מים במקום. יעקב ראה במעין בסיס לעצמאוּת, סימן ואות למלכות ישראל. לחשוף מעין סתוּם מדורי דורות על־יד ירושלים, בירת דוד המלך, לאו מלתא זוטרתא היא!

עם פרוץ המלחמה וראשית הגיוּסים לצבא, והארץ אז תחת הדגל התורכי, נאלצנוּ לאחר קטטות מספר עם אנשי הסביבה, לעזוב את סוכות המחצלות בהן התגוררנו זמנית ולצאת בהסתר דרך הרי יהודה אל מושבות יהודה. העיר ירושלים כבר היתה סגורה, אין יוצא ואין בא.

יעקב פת לא הסתפק בעבודה, בכיבוּשה, בקיוּם כלשהו בראשון־לציון עד יעבור זעם. אצה לו הדרך. בשבילים לא ידעתי, גישש, חיפש ומצא דרכו אל ‘השומר’ ואל אנשי ה’הגנה'.

‘בדם ואש יהודה תקוּם’ – היא הסיסמה שקסמה לו. מבית אבא ומן הגולה הביא אתו שנאה לגלותיוּת ולשפל־ברכים. הוא בז לפחד מפני גויים וביקש אפשרות לזקוף קומתו וקומת עמו. הנשק קרא לו. שליחויות מסוכנות רבות עשה ברכישת נשק, בהשגתו בדרכים שונות, בהעברתו ובהטמנתו מעיני כל המשטרים שהתחלפוּ במשך השנים, ובוודאי עוד יסופר בדברים האלה.

הוא ניחן ברגש דאגה חברית ואבהית עמוקה לשלום אחרים, גם מתוך סיכון עצמו; ראה עצמו כנושא באחריות גדולה לבטחון הישוב ולבטחון האוכלוסיה. היתה בו תמימות חביבה ויקרה המאפשרת אמונה גדולה באנשים, בחברים, במנהיגים ובאידיאות הזקוּקות למגשימים. בכוח אלה היה תמיד נכון לשליחוּת, ותהי הקשה והמסוכנת ביותר, בבחינת ‘הנני שלָחני’.

טבעי הדבר כי עם היוולד רעיון הגדוּד יהיה יעקב פת בין הראשונים. גם בגדוּד לא הסתפק במנת חלקו של מתנדב יהוּדי בגדוּד עברי בצבא האנגלי. הוא היה עם הלוחמים להפיכת הגדוּד למכשיר משחרר את ישראל, מבצר זכויותינו ובטחוננו בבוא היום. בגלל סגוּלותיו הטבעיות היה יעקב אהוב על פקוּדיו גם בהיותו סרג’נט ומדריך.

איש העם היה, חלוּצו ומשרתו.

תמה פרשת הגדוּד ויעקב חזר וּבא לנטות כתף יחד עם חבריו מעטרות להקמת דגניה ב' אשר בעמק הירדן. לשם גם באה צפורה רעיתו החביבה, האחות הטובה אשר הזריקה בנו ליטרים של חינין. בין שני קטבים נע האיש: בין הרובה ובין המחרשה. בין הנשק לבין המשק. בגבור האחד נחלש השני וחוזר חלילה.

הקו היסודי והמתגבר היה הנשק והכוח. גם בתקופות המחרשה והמעדר לא נשמט הנשק ולא נדם רעיון הכוח. אנו עוד נמצא את יעקב פת בגלגוּלי תפקידים ובהרבה עמדות של אחריוּת בכל ימי המסה והמריבה אשר בינינוּ ובין האנגלים ובינינו לבין הערבים בימים ההם. מובטחני שעל התקוּפה הזאת יספרוּ חבריו לעבודה רבות.

שׂבע מעשים, מבצעים ופעולות הלך. לא שׂבע שנים. כיצד קרה הדבר? איכה כרע במיטב שנותיו, הוא, בעל הכתפים הרחבות, הרוח העצוּרה והגוף החסון? דומה ששירת חייו בעלת שני הניגוּנים באמצע נפסקה.

1956