נבחן את היסודות ואת העקרונות של חוקת־המים שלנו. ככל שאנו נכנסים יותר לפרשת ההשקייה, כן כמתבלט הצורך בקביעת עקרונות אשר ישמשו מעין שולחן־ערוך לעניני מים לדורות.
לאחר עשר שנים לקיומה של ‘מקורות’ גמלה הנחה אחת כדי סיכום. על פני כינוסים ופגישות, מועצות וועידות שלנו, מרחף הרעיון של הלאמת המים. אכן, מה טוב היה מצבנו בארץ, על אזוריה השונים ועל השוני הרב שבין איזור למשנהו, אילו היו המים קנין ממלכתי. המדינה תוכל לעשות שימוש במים אלה לפי הבנתה, לפי צרכי פיתוח הארץ.
אינני יודע באיזה מקום ואצל איזה עם, תפקידם של המים הוא כה חיוני כפי שהוא אצלנו. קורא אני תגר על מומחים מסוימים, שהעזו להעמיד את מחיר המטר־המעוקב מים על 1,5 מא"י, לפי המחירים מלפני המלחמה. כך טענו גם הללו בענין מחיר הקרקע הנגאלת. והמחירים הלא האמירו. לעומת מומחים אלה טוען אני, כי אין הונאה לקרקעות ולמים. עמים משקיעים אמצעים עצומים במלחמות, ואילו אנו נשקיע את הוננו בקרקע ובמים, אם חפצי־חיים־ומולדת אנו. המים לא יסולאו בכסף. אין מחירם קובע ולא כלום. רשות מיישבת תוכל לווסת את המחירים בסובסידיות ממקורות שונים.
אמנם האיכר עושה את חשבונו הפרטי בלבד, והוא תובע את הוזלת המים אם ירוכזו אוצרות המים ביד אחת, אפשר יהיה לכוון את הדברים. אלא שכל זה עדיין אינו קיים אצלנו. מראש חזינו, כי תידרש לנו אמת־מידה חדשה ביחס לתנאי השימוש במים ומחירם. כן, יש לחשוב גם על השוואת תנאי אספקת המים, אם כי לעת־עתה היא בחזקת שירה לעתיד. אפשר לשאוף להשוואה מלאה, ולהגשים לעת־עתה השוואה חלקית, על־ידי ייסוד קרן־ערבות, קרן־רזרבה או קרן־השוואה; או אז תהא בידינו האפשרות לפתח גם ישובים אשר הבאת המים אליהם קשורה בהוצאות בלתי־רגילות. לגבי דידי זוהי הנחת־אב; בלי גישה כזאת לשאלת המים בארצנו לא נתקדם הרבה.
לפני שנים ביקרנו בנגב, עוד לפני שעלו הישובים הראשונים על אדמתם. סוכם: למסור את ריכוז ההשקייה בדרום ובנגב לרשות אחת, כדי למנוע את פיצול המקורות והאפשרויות הטכניות, המשקיות והכספיות. תחודש התביעה לריכוז עניני המים בנגב, שכן בתכנון כללי נוכל להביא מים לאזורים מרוחקים וצמאים ביותר. אם ברצוננו לבנות ישובים בפאתי הנגב, ייתכן ונצטרך בתקופות שונות להפריש להם מים מן האזורים המשופעים במים, גם אם הדבר יפגע זמנית בהשקיית כל השטחים בשלמותם של הישובים היושבים ‘ליד המעין’.
הרשות המרכזית יכולה לומר: הצמצום הוא לתקופת חמש שנים בלבד; בעוד חמש שנים נביא מים מן הירקון ובעוד עשר שנים נביא מים מן הירדן, ואז נחזיר לישובים האלה את האחוזים שלקחנו מהם לפני כן. מה שאין כן אם ניתפס לגירסה, שמשק אשר גילה מים שנה־שנתיים קודם – הרי הוא קודם בכל, וניצור באורח זה ‘נסיכויות’ קטנות… הרי זו דרך מסוכנת, נפסדת וזרה לשליחותנו בנגב.
והנה בקעת בית־שאן. כאן קיבלנו ב’ירושה' מהמרכז החקלאי והמוסדות המיישבים את לוח המים, אשר על פיו נקבעת כמות המים הניתנת לכל משק. אך פני הדברים הם אחרים כאשר רשות ארצית חולשת על כל מקורות־המים והקידוחים; אפשר למלא את החסר על־ידי חישוף מקורות־מים נוספים.
ומענין לענין. כאשר ההצלחה מאירה פנים ל’מקורות' ולאחר עשרים וחמש שנים היא מגלה מים במקום מסוים, כלום אין צורך בחוק שימנע מכל בר־מיצר לומר: ‘עתה חכמתי וליד הקידוח שלך אקדח גם אני’…
הרי, לדוגמה, ענין גניגר־מרחביה. יכולה גניגר לטעון כלפי ‘מקורות’: את הקידוח שלכם קדחתם באדמתנו, לכן מבקשים אנו קונצסיות מסוימות, ולא – נקדח לעצמנו ונהיה ‘עצמאיים’. הוא הדין תל־עדשים. פה קדחנו למרגלות ההרים קידוח אחד ושני וגילינו מים. אנו קודחים במקום שלישי ואולי גם בו יימצאו מים, ואולי אף בכמויות גדולות יותר. יכולה תל־עדשים לומר: ‘האם שנים מעטות סחבנו מים בלילות ובבוץ? מעט עגלות שלנו שקעו שם? עתה מצויים מים באדמתנו – למה לנו התלות? אתם תקציבו לנו 200 ממ"ע מים, ואולי נרצה יותר’…
לפני שהלכנו לקדוח בגניגר, קדחנו ליד גבעת המורה והשקענו בקידוח זה כסף־תועפות. ייתכן, שעוד לא אפסה תקווה מקידוח זה. נניח, שנקדח בקרבת המקום הזה בשטח מרחביה ונעלה מים, האם תגיד אז מרחביה: ‘אקדח לי קידוח משלי לידכם?’ אנה אנו באים בדרך זו?
והרי עוד דוגמה, שונה מהקודמות. שנים על שנים לא ראתה נהלל צורך להתקשר עם חברת ‘מקורות’. שמשכה את מימיה מסביבת מפרץ חיפה. בהולכת מים ליישובים המרוחקים עשרות קילומטרים מן המקור היתה כרוכה סכנה, אלא שלא ניתנה לנו ברירה. והנה קדחנו באלונים, כדי לספק, בין השאר, מים לכפר־החורש, וחלמנו על קידוחים בהרי נהלל.
כשהגיע תורם של קידוחים – ואנו למודי נסיון – ברור היה לנו, שעלינו לקבל ‘פירמאן’ לא רק מהקרן־הקיימת, אלא גם מנהלל. נהלל תבעה זכות לקדוח גם לעצמה והתנתה תנאים. לא היתה לנו ברירה. גם זו לטובה – חשבנו – והסכמנו. קדחנו ומצאנו מים בקידוח אחד, לפי הסברה – מים רבים. קדחנו קידוח שני – ושוב מים. והנה ראתה נהלל כי טוב, חשקה בקידוחים עצמאיים, וכבר הגיעה לקידוח הרביעי…
לדעתי היתה נהלל חייבת לשלב את מימיה ברשת של ‘מקורות’. לא תיתכן חלוקה כזאת: לכפר־החורש, אשר בהרים רחוקים תשכון, תספק מים חברת ‘מקורות’, ואילו מקום שבכוחו לפתור את בעיית המים שלו – יסתדר בעצמו.
מצב זה מוכיח את הצורך בחוקי־מים שיקבעו ברוּרות, כי אם נכנסת ‘מקורות’ לגוש מסוים, הרי כל מקורות המים שבו הקיימים והעתידים להתגלות – לה הם. לדעתי חייבים גם הישובים הקיימים שיש להם מים מקודם, להשתלב ברשת של ‘מקורות’. אבל ענין זה קשה יותר. אשר לישובים צעירים, הרי ניטיב למלא אחר צוו השעה אם נחליט להפקיע ‘בעלות’ זו במוקדם. כל איחור עלול לסבך את הענין ולהזיק לו.
קבוצת ‘ניר־עם’ בנגב שיש בה מים, הגיעה בעצמה לכלל מסקנה, שראוי לה להשתלב במערכת הכללית. שאר הישובים טרם באו לכלל הכרה זו. על המרכז החקלאי להיות המעורר לכך.
1947
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות