תשובה לקטרוגי־’הבוקר'

ראשיתה של ‘מקורות’ נעוצה בבירור הגדול שהיה נטוש בפנים המחנה הציוני ומחוצה לו לפני מחצית יובל שנים, על יכולת הקליטה של הארץ, על כוחה לפתור בעיית פזורי ישראל ע"י קיבוצם והשרשתם במולדת.

מה הוא השטח הפנוי לקליטה יהודית, נוסף על האוכלוסיה העברית הקיימת? עלינו לשאול שאלה מוקדמת: האם רק למטר השמים נשקה ארץ ובחסדי הגשמים בלבד תקום החקלאות העברית? הלא פירוש הדבר, כי רק בחלק קטן ממחציתה הצפונית של הארץ תיתכן התישבות נוספת של יהודים; או כי יעלה בידנוּ לעמוד על סוד המים התת־קרקעיים – לגלותם ולהעלותם להשקיית הארץ? ואפשר יעלה בידנוּ לרכז גם את כל המים הגלויים אשר במעינות ובנהרות בצפון הארץ, ואולי נעֵז להשתלט גם על המים הגולשים ממדרונות ההרים בעונת־הגשמים הקצרה, ונוליכם בתעלות להשקות את שממת הארץ? המחשבות והדאגות הללו וכיוצא בהן, הטרידו בלי הפסק את חלוצי העמקים וכובשיהם.

ידענו, כי קטנה הארץ. האמנו כי בה ורק בה גלום הפתרון לשאלת היהודים. בחיק אדמת ארצנו טמון הסוד, ויש לפענחו. נתעורר בנו הצמאון הקדוש של חושפי הבאר הראשונה בראשון־לציון, ראשוני הבילו"יים, וכובשי ‘האדמה הזאת’ בחדרה יתר שאת וממַדים גדולים יותר, כי על כן לגדולות אנו מצפים. חזונו של המהנדס־החלוץ ש. בלאס על כיבוש אוצרות המים הגלויים והסמויים, כבש את לבנו.

לימים נקלעתי כשליח הסתדרות הפועלים החקלאיים לכרכי הים לחפּשׂ אמצעים להתישבות חדשה. והימים ימי חוסר־עבודה חמור בארצנו. בנדודיהם הגיעו שליחי ההסתדרות לגרמניה בתחילת שלטונו של היטלר. לפני יהדות גרמניה עמדה שאלת הצלת נפשם ורכושם, ובעולמנו החלה מנסרת שאלת ה’טראנספר', כלומר, חיפוש־דרך להעברת רכוש יהודי מגרמניה לישראל בגבולות המוּתר אז, היינו, בסחורות ולא בכסף מזומן.

זכורה המלחמה הציבורית, זכורה עמדת כל חוג וחוג ביישוב בשאלה זו. עלתה בנו התקווה להציל אודים מאש ולהפכם לאנרגיה בבנין המולדת. ראינו הכרח וחובה היסטורית לחוש ולמלא את ירושלים מחורבנה הנגזר והנחרץ של גוֹלת אשכנז. אל יהי החורבן שלם! ייבנה עתידו של העם על משואות אשכנז.

בוויכוח צבורי־מדיני זה ניצחה תנועת־העבודה בישראל, ניצחה ההסתדרות וידידיה. ניגשנו לתכנן מפעלים בעלי ערך לאומי־קולוניזאטוֹרי לשם ניצול ה’טרנספר', דוגמת ‘השילומים’ בימינו. בין השאר הגיע תורה של נבואת המהנדס בלאס. הוא נתבקש על־ידי, בשם ההסתדרות שקיבלה על עצמה לשאת בהוצאות הכנתה של ההצעה הראשונה, לתכנן את ניצול אמצעי ה’טרנספר' להקמת מפעל־מים להשקיית חלק מ’גוש הקישון' בעמק. ההסתדרות וחבריה בהתישבות השקיעו את אלפי הלירות הראשונות בקרן־סיכון לקידוחים, אשר רק יחידים האמינו בהצלחתם. ההסתדרות היא שהציעה למוסדות הלאומיים, לאחר תקופת הנסיון הראשונה ולאחר שהשקיעה במפעל אלפי לירות, להשתתף בהקמת חברה לחיפושי מים ולתכנון מפעלי השקייה.

לא בנקל ולא בן־יום עלה בידנו לשכנע את המוסדות המיישבים לתת חלקם להקמת המפעל. המציעים קיווּ והאמינו, כי אחרית המפעל תשגה מאד, וכי אנו עומדים בשעה גדולה של לידת ‘שואב־המים’ הלאומי הגדול. היו בינינו חולמים על מפעל קרן־קייימת למים.

נתגלתה אפשרות נפלאה לשותפות פורה בין המתישבים חברי ההסתדרות, שנדרשו יחד עם המוסדת הכספיים של ההסתדרות להשקיע ראשונים עשרות אלפי לירות, וּבין המוסדות הלאומיים המיישבים, בהקמת מכשיר נוסף לבניין הארץ.

באותם הימים נקבעו זכויות־היסוד של כל השותפים למפעל. הנהלת־המפעל הורכבה על יסוד של מחצה ומחצה בין ההסתדרות וכובשי העמק מצד אחד, והסוכנות היהודית וקרן הקיימת מצד שני. למוסדות הלאומיים הובטחה זכותם לקבוע את יושב־ראש החברה. בשנים הראשונות, ישב־ראש ד"ר רופין ז"ל. עם הסתלקותו נבחר יושב־ראש ‘הקרן הקיימת’, ד"ר א. גראנובסקי, יבדל לחיים ארוכים, ליושב־ראש הנהלת ‘מקורות’ והוא משמש בתפקידו זה עד היום.

זה היה המצב שעה שהמוסדות הלאומיים השקיעו במפעל את מיעוט האמצעים, וכן הוא כיום, עם התרחב המפעל, כאשר רוב ההשקעות נעשות על־ידיהם ועל־ידי הממשלה. ואכן, זכתה חברת ‘מקורות’ כל הימים לעבודה משותפת אחראית והרמונית בהנהלתה.

אין חברת ‘מקורות’ מפעל לרווחים פרטיים ואף לא ציבוריים. במיטב הנאמנות של נושאי חזון התישבות היהודית, רואה ‘מקורות’ את יעודה – בחיפוש וגילוי מים להשקיית הארץ, ובאספקתם לכל דורש. ‘מקורות’ – היא מרכז היזמה בשדה השקיית הארץ, ‘שואב המים’ הנאמן, הנשמע להחלטותיהם של המוסדות הלאומיים והממשלה בהכנת התכניות ובביצוען, בריכוז האמצעים הכספיים, בחלוקת המים, בקביעת המחירים לאזורי הארץ השונים, בקביעת יסודות התחשיבים, התמחירים וכו'. לא שׂררה נטלו לעצמם אנשי ‘מקורות’, כי אם שירות הוטל עליהם: שירות מתוך חירות ואהבה ונאמנות.

‘משפחת המים’ כוללת לא רק את ה’משתלטים', כלשון סופרו של ‘הבוקר’, כי אם את כל קודחי הבארות, לעשרות ולמאות: את קבוצות הקודחים אשר זכו לשכלל וּלמַכּן ולהעמיק קדוֹח בעזרת ציוד חדיש ואת הגיאולוגים הישראליים אשר חקרו, למדו מן הנסיון והדריכו; היא כוללת גם את מאות הפועלים אשר בעבודה קשה, במסירות ובסכנת־נפשות חדרו לפינות מבודדות ומרוחקות, כדי לחפש ולחקור, לחצוב ולקדוֹח, וכן את אלפי הפועלים, האומנים, מנהלי־העבודה והמהנדסים אשר חפרו תעלות, ייצרו ציונורות, בנו אַקִוואַדוּקטים, בתי־שואבה, מגדלים, בריכות, אגמים, הניחו בהר ובגיא, מאות אלפי מטרים צינורות. כל אלה זכו ויצרו בעוז־רוח ובמאמצי־גוף, בתקופה של עשרים שנה בקירוב את הבסיס השני, לאחר הבסיס הקרקעי, להתישבות יהודית בארץ. הם זכו להניח בשנות המאבק עם השלטון המאַנדאַטורי ובימי מאורעות־הדמים את הצינור לנגב הצפוני, ולאפשר על־ידי כך את היאחזותם של 13 הישובים הראשונים. צינור זה מילא תפקיד מכריע בחדשי המלחמה לשחרור הארץ מן הפלישה המצרית. הם זכו גם להניח, בפעולת בזק, צינור־מים מלב הארץ לירושלים. תחת מטר מתמיד של יריות, הפצצות והפגזות בימי מלחמת־השחרור. אכן, ה’שלטון' בידיהם: שלטון של כיבוש חלוצי ובעלות עליונה – בעלות יוצרים וכובשי־שממה – קידמו בעמל ובייסורים את שאיבת־המים והשקיית הארץ המתקרבת כבר להרוויית מיליון הדונמים הראשון. כמעט יש מאין יצרו כל אלה, בלי להפחית מערכו של המעט שקדם להם.

כל אלה, יחד עם אלפי המתישבים, חלוצי ‘מקורות’ בעמקים, בהרים, בדרום ובנגב, הם הם ‘משפחת המים’ בישראל, אשר נתנו באדמתה שתי וערב של מאות אלפים מטרים צינורות פלדה – מערכת גידים ועורקים להחייאת הערבה והשממה, להם יאה השלטון והבעלות על המים, ואין ראוי לכם זולתם.

אין בעל המאמרים ב’הבוקר' מסוגל להתעלות כדי ראייה אמתית של ‘מקורות’ והוא נתפס לחשדות והשמצות. עם זאת אנוס הוא לתאר את מפעלה של חברת ‘מקורות’ על כל יריעתה הפיסית, המשקית והפינאנסית הרחבה ועל כל מפעליה ובנותיה. ואכן, שירות טוב עשה ל’מקורות', בלא־יודעים. מקרהו של בלעם קרה לו: יצא לקטרג ונמצא מקלס וּמשבח.

חברת ‘מקורות’ – לאו מלתא זוטרתא היא. מפעל אדירים! בכך נאלץ להודות גם המחבר, אולם בין השיטין של דבריו ניתן לתפסו במחתרת של גניבת־דעת וברמזי־חשדות, בסילופים ובהשמצות דקות מן הדק.

אנסה לפרטם ולהגיב עליהם כערכם:

לפני 17 שנה, פותח המחבר ואומר, ‘החליט שר האוצר מר לוי אשכול וכו’ – להעביר את השליטה על המים בארץ לידי ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ־ישראל'. הא כיצד? מה ניתן אז להעברה?! הרי אז נאספו אלפי הלירות הראשונות אצל מתישבי עמק יזרעאל והקישון ורוכזו אמצעי מוסדות ההסתדרות, כגון ‘ניר’, בנק הפועלים, הוועד־הפועל של ההסתדרות, כּדי לגשת לקידוחי־המים הראשונים בסביבת כפר־חסידים. שותפים אלה קיבלו על עצמם את כל הסיכון, בתקוותם ליצור יש מאין – ולא כדי ל’השתלט' על מים, שעדיין לא היו בנמצא.

ואשר לחברות ה’פרטיות' לאספקת־מים ‘שומרון’ ו’אלף' עליהן מקונן כותב המאמרים, נעיר:

קדושת ‘פרטיותן’, מוטלת בספק. מקור כספן אף הוא היה התנדבותי וציבורי, אם כי בהנהלת מפעלי־מים קטנים אלה לא היה מקום לנציגיהם של המתישבים, או של מוסדות מיישבים. ואין שחר לעלילה על לחץ הסתדרותי־מונופוליסטי עליהם. המוסד החקלאי של ההסתדרות עמל רבות בהקמתם ובסלילת־הדרך לפניהם אל המתישבים. שאלו־נא את פי המתישבים המעטים בשומרון ובשרון, אשר מימיהם באו מחברות אלה, ויספרו לכם את פרשת חברות־המים הללו.

חיסוּלן של חברות אלה חל שנים רבות לאחר קום ‘מקורות’; ואילו ‘מקורות’ נולדה בעמקים אשר פתרו בעיות ההשקייה שלהם שהיו קשות יותר ודרשו העזה, סיכון והשקעת אמצעים גדולים.

מה טעם ומה אמת בעלילה של ‘לחץ מונופוליסטי’? האם ניתן ל’מקורות' מונופול כלשהו, זכות־יתר או בכורה? הרי כל הרוצה לקדוח בשרון ובשומרון – בא וקודח.

זכויותיהן והשפעתן של ‘הסוכנות’ וה’קרן הקיימת' ב’מקורות', מתוארות אף הן בעתון בצורה כוזבת ומסולפת.

משאימצו המוסדות הנ"ל את הרעיון של ‘מקורות’ והסכימו להשקיע מכספי ההתישבות, אשר בלאו הכי עמדו להימסר במרוצת השנים למתיישבים בצורת הלוואות לפיתוח, עברה ההשפעה וההכרעה לידיהם באמצעות נציגיהם בהנהלת החברה, שהם מחצית חבריה, ובנטילת סמכות היושב־ראש. המחצית השניה של מנהלי החברה באה מתוך המוסדות הכספיים של ההסתדרות ומתישבי העמקים. ערך השקעותיהם עד היום ב’מקורות' מגיע למיליונים רבים.

נסתבר, כי מבנה זה של הנהלת החברה הוא אידיאלי דווקא מנקודת־ראותם של המוסדות המיישבים. העול והדאגה, וכן התביעות והטענות המקובלות בהתיישבות, לא היו נחלתן של המיישב הלאומי בלבד. המתיישב וארגונו נתנו באהבה את צווארם בעול, בין בהשקעת אמצעים ובין בהבנה לקשייו של החקלאי. כאן נמנעה החלוקה הארורה בין תובעים לנתבעים. כל אחד משני הצדדים הוא גם תובע וגם נתבע. קמה והתפתחה הרמוניה וידידות ושמחת־יצירה, משותפות למיישב ולמתישב. צער גידול המפעל והגאווה עליו היו לגורם פורה ומפרה.

סופר עתונם של ‘הציונים הכלליים’ טורח ומפרט, בשיבושים אחדים, רשימה גדולה של שמות אנשים, אשר במשך שתי עשרות שנים בקירוב, נתנו על צווארם את אסל שואבי המים, והם ממלאים תפקידם באמונה ובהצלחה מבורכת. עיקר צערו הראוי להשתתפות נעוץ בעובדה, שחלק גדול מיוצרי המים ונושאיהם נמנים עם בית הסתדרות העובדים העברים בישראל. ואמנם כן, זהו החטא. מבית ההסתדרות יצאו מגלי המים להרויית הארץ, כשם שמבית ההסתדרות ותנועת־העבודה יצאו הרבים לכיבוש העמקים ולכיבושים אחרים. אמת, נכון הדבר, כּי שליחי ההסתדרות, בתוקף המוני שולחיהם בארץ ובחוץ־לארץ הם המנחים והמשפיעים והקובעים בעבודת הסוכנות היהודית, בקרן־הקיימת, במדינת ישראל ובממשלתה.

ואולם, ישאל־נא הסופר הנכבד את עצמו בכנות וברצינות: אי בית אחר בארץ ותנועה אחרת, מהי ה’חממה' האידאית האחרת, אשר בתוכם יכלו לנבוט, לצמוח ולגדול אנשי שליחות לאומית־ קולוניזאטורית, זולתי בית תנועת־העבודה העברית?

כאשר עמלו שליחי ההסתדרות בתקופת חיים ארלוזורוב וג. לנדואר ז"ל, להציל אודים מאש התופת הנאצי ולהפכם לאנרגיה בבנין הארץ, הלא פעלו גם אנשים אחרים מישראל בארץ אשכנז. ומה נשאר מפעולתם, זולת התעשרות של יחידים? אלה עמלו ל’קרן־הקיימת', ל’החלוץ', להצלת יהודים, ל’ניר', ל’מקורות' – מכשירים ציבוריים ולאומיים – ואלה לכספם ולבצעם.

כל מי שיבוא כעבור עשרות שנים לסכם את מאזן הכוחות, לא יתמה למצוא כל איש במקומו הנכון ליד הגה המעשים והמבצעים.

אגב זעקה: ‘ישראל לקראת מונופולין על המים’, חוזר בעל המאמר וּמספר, באין־ברירה, את גדלה והיקפה של החברה ופעלה. הוא מציין, כי ל־384 ישובים יהודים, מתוך 798 הקיימים בארץ, מספקת ‘מקורות’ את המים לחקלאות, לרבות מים לתעשייה וכן מי־שתייה לעיר ולכפר, ועוד ידי החברה נטויות.

הסופר מצר, כנראה, מאד בצערם של כל הישובים הללו בכפר ובעיר ומתנחם, לפחות, בעובדה, כי העיר תל־אביב היא, לעת־עתה, היחידה שנשארה בתומה ולא נלכדה ברשת ‘מקורות’… והרי ידוע מה רב הסדר והמשקיות השוררים בעיר זו בעניני אספקת־המים והביוב. הכל שם שופע היגיינה, מדע, טכניקה, והעיקר – הכל שם זול… הוא מתנגד ל’מונופולין' על המים!…

הסברנו והוכחנו, שלא ניתנה עד כה כל זכות־יחיד ל’מקורות'. מעולם לא נכנסה חברה זו לישוב או לאיזור לשם אספקת־מים, אם לא נדרשה לכך על־ידי המתישבים או על־ידי המיישבים הלאומיים.

‘שדה פעולתה’ של ‘מקורות’ – כותב ‘הבוקר’ – הוא מן ‘הגבול הצפוני ועד אילת בדרום’. סתם הסופר הנכבד ולא גילה מהי תכניתו הוא להשקיית הארץ מדן ועד באר־שבע ועד אילת. האם יציע להכריז בשוק הכרמל מכרזים קטנים, מתחרים, להולכת כמויות־מים קטנות מן הדן, מן החצבני ומן הבניאס, מהכנרת והירדן, מן הירקון, או מקידוחים עמוקים מאד באזורים אשר לפני כן לא פיללנו לגלות בהם מים? למה ימנע מאתנו את עצתו הנבונה והדרכתו הזהירה?

ולא אמת העיד ב’מקורות' בעל המאמר באמרו, כי אין היא כפופה לפיקוח ממשלתי בכלל ובעניני מחירים בפרט.

ומי הם, אגב, המומחים מחוץ־לארץ ש’הסיקו', כי מחיר המים הממוצע שהוצע על־ידי חברת ‘מקורות’, הוא פי ארבעה ממחיר המים המאכסמיאלי באזורים דומים, בעלי אותם התנאים הגיאוגרפיים והבעיות הספציפיות בארצות־חוץ'? מי המה ואנו לא נדעם?

הדברים על כך ש’מקורות' מַפלה במחירי־המים ובשאר התנאים בין ישובים ואזורים ללא יסוד משקי, וכן דברי־ההבל על הפליה בין התישבות חקלאית לשיכון עירוני, באשר השיכון שייך ברובו ליזמה פרטית, גובלים בעלילה, ואם אין זו ‘עלילת דם’ הריהי ‘עלילת מים’…

ואגב, מאימתי שייך השיכון ליזמה הפרטית דווקא? הן שמענו ואנו מוסיפים לשמוע מפי בעלי האכסניה של הסופר, זעקות־שבר בלתי־פוסקות על פעולות השיכון של ההסתדרות בעיר וסביבותיה. ומאימתי מוותרים ‘הציונים הכלליים’ על חלקם בישובים החקלאיים? והרי בזמן האחרון החלו להתפאר ואף להתרברב בהישגיהם בשדה ההתישבות. ואכן, מצויים עשרות כפרים חקלאיים חדשים בכל אזורי הארץ בהם פועלת ‘מקורות’, שאינם נמנים עם ההסתדרוּת. ואלה הצאן מה חטאו? למה יצא הקצף על מאמצי ‘מקורות’ להוזיל להם את מחירי המים?

העלילה בדבר חישובי־מים שאינם משקיים כלכליים, כי אם פוליטיים בלבד, מחייבת, לפחות, מאמץ של הוכחה ולא מלל נטול־אחיזה.

ואולם באותו השטף נמסר לנו בשם ‘מקורות’ על 26 פריטים עליהם מושתת מחיר המים וכן על לוח ‘האחוזים הממוצעים בלבד שמהווים את היסוד לקביעת המחירים ואלה הם’:

1. חשמל	45.5%
2. משכורת והחזקה(כולל משרדים, תיקונים והפעלה)	19.9%
3. אמורטיזאציה	15.9%
4. רבית להלוואותיה	9.5%
5. ביטוח, מסים ארנונה	5.6%
6. קרן־ערבות ובלתי נראה מראש	6.6%

לכאורה, לוח פשוט, מחכים ומאיר עינים, כמעט מדעי, – כדרישתו החשובה של הסופר הנכבד.

וראו־נא מה מסקנה זדונית ומסולפת מסיק הוא מכאן! שהרי הוא אומר: ‘גם אחוזים אלה שניתנו על־ידי ‘מקורות’ מספיקים כדי להוכיח את השתתפותו המופרזת של האזרח הצרכן בהוצאת המים’. מה פשר המסקנה הזאת. מה ביקש הסופר ללמדנו במסקנתו זו? אי כאן ההשתתפות המופרזת של האזרח? הרי הדברים פשוטים: חברה מסוימת מייצרת, מספקת ומחלקת מיצרך זה הנקרא בפי הבריות מים. החברה קובעת את מחיר המיצרך לפי סיכום מרכיביו, בלי לתבוע לעצמה ריווח. הצריך הצרכן לשלם בעד המיצרך, או לא? האם בחוגי ‘הציונים הכלליים’ והבורגנות נוהגים לחלק מיצרכים וסחורות ושירותים חינם־אין־כסף, או בחצי חינם? הן לא בבגדים משומשים ובחבילות של ערב בחירות הכתוב מדבר!

הסופר ממשיך ומקטרג, אמנם תוך פקפוק מה, ואומר: ‘כדאי אולי (ההדגשה שלי) לציין, שהסוכנות היהודית משתתפת ב־50% מהוצאות גילויי המים, ובנגב – אף ב־65%. אל נתפלא כעת שהחיים במדינה יקרים הם, כי מסי האזרח צריכים לסחוב אף בעול שאין לו הימנו כל זכות הנאה, אלא להיפך’.

מה גדול הבלבול, הסתירה והזדון! תחילה טוענים נגד ‘השתתפותו המופרזת של האזרח הצרכן בהוצאות המים’, ומיד אחרי זה מגלים שאולי המוסדות המיישבים משתתפים ב־50%–65% – בגילוי המים. נו, ובכן! על מי יש לרחם? על האזרח, הצרכן? ואיזה צרכן – המתישב החקלאי, או המשתכן בשיכון של היזמה הפרטית או ההסתדרותית?

ואשר לקינה על האזרח שמסיו ‘צריכים לסחוב אף בעול שאין לו הימנו כל זכות הנאה אלא להיפך’. תנוח דעתך, הסופר. הטרם תדע, שלצערנו העמוק, אין מוציאים אף פרוטה ממסי האזרח לצרכי פיתוח הארץ בכלל והשקייה בפרט? שכן אין מסי האזרח הנגבים מספיקים לקיום כל השירותים הישירים לאזרח, ואנו נזקקים לשם ביצועם גם לכסף סובסידיות מן החוץ. ממילא אין האזרח הישראלי משקיע ממסיו בפיתוח הארץ.

כל הפיתוּח נעשה על חשבון כספי חוץ ולדאבוננו הרב, אין בו חלק ונחלה לאזרח, אשר בשמו מבימים גם בעתון ‘הבוקר’ את זעם המשתמטים ומרד המתחמקים והעריקים.

צרה עינו של סופרנו ב’מקורות' ה’מתימרת' – לפי דברו – להיות חברה בלי רווחים, חברה הפועלת לטובת הציבור. לענין זה מקדיש הוא קטע מכובד במאמרו, משובץ מספרים רבים, אשר לדעת כל קורא ישר מוכיחים אמנם את צדקתה של ‘מקורות’, אבל לסופרנו אין אומץ־לב להודות בה. בצר לו הוא מתכסה בעב ענן של האשמות שרירותיות, ללא כל ביסוס והוכחה.

תוך כדי השמצה הוא מרפה לבסוף מ’מקורות', זונח את האם ונטפל לבנותיה. והבנות הן חמש במספר, בלי עין־הרע, כולן יפות מראה ותואר והן מעלות אש של קנאה, שנאה וקטרוּג.

אולם להרגעתו ולנחמתו של הסופר נאמר בוודאוּת גמוּרה, כי לא יתואר כלל הקמתו של מפעל־השקייה אדיר בשנים אלה, ללא מכשירי עזר של חברות־בנות. וייאמר ברבים, כי קיוּמם של מפעלים אלה חסך מיליונים לירות בביצוּע עבודותיה של ‘מקורות’.

הרי, לדוּגמה, ‘צינורות’ – חברה משותפת ליבוא בע"מ. במפעל זה אילצה ‘מקורות’ את כל יבואני הצינורות, הפרטיים וההסתדרותיים, להתאחד. אין שום ספק, כי בדרך כך הצליחה המדינה לקמץ סכוּמים עצוּמים בקניית צינורות, במנעה התחרוּת פנימית של רכישה בחוּץ־לארץ, לרעת קוני הצינורות בארץ, אשר ‘מקורות’ הוא הגדול שבהם. ‘מקורות’ נתבקשה וניאותה להשתתף בחלק מועט בחברה, בשמה ובשם הסוכנוּת היהוּדית, שגם היא צורכת כמויות עצוּמות של צינורות, ולא עשתה זאת אלא כדי לשמש לשון־המאזניים בדיוּנים בין הצדדים וכדי לעמוד על מחירי הרכישה ותנאיה ועל כל הסודות המסחריים הכרוכים בכך. ‘מקורות’ חסכה למשק המים סכומי־כסף מוחשיים מאד.

ביזמת שותפות זו, ובדחיפתה של ‘מקורות’, הוקם גם בית־חרושת לייצור צינורות־פלדה החוסך למדינה דולארים ומספק עבודה לפועלים רבים. צינורות הייצור המקומי היו זולים מצינורות היבוּא. האומנם לחטא ייחשב הדבר ל’מקורות'? האם אין יזמה זו ראויה לברכה? והרי ‘יובל־גד’, תעשיית צינורות בטון בע"מ, מפעל פאר שהוא כיום בסיס משקי ומפרנס עיקרי של עיר־העולים מגדל־אשקלון. היתואר מפעל הנגב בכללו, מפעל הירקון והמפעל הארצי ללא בית־חרושת זה? לא. המעשה של הרוויית הדרום והנגב הצפוני לא היה קם לולא ראתה ‘מקורות’ את הנולד והקימה יחד עם ‘סולל־בונה’ בית־חרושת זה, היחיד והמיוחד בארץ, ודווקא הרחק ממרכזי ההצטופפות של אוכלוסייתנוּ.

מי היה נכון לסכן, להעֵז ולעשות?

לוחשים מפה לאוזן, שאין בדעת ‘מקורות’ לספק מים בתעלות פתוחות. לפי שהיא מעונינת בהעסקתו של בית־החרושת ‘יובל־גד’ ובתעסוּקת הפועלים מה גדול יצר ההחשדה וההשמצה!

מפעלי ‘מקורות’ תוכננו במשך שנים על־ידי מהנדסים ישראלים מעולים. התכניות בוקרו על־ידי מהנדסים רבני־המים מארצות־הברית, והם ה"ה סאוויג, הייס, בשור, נקל, קוטון, גרמנסקי ואחרים; הם עוקבים אחר מהלך הביצוּע; מהם שעבדוּ פרקי־זמן ממושכים בארץ ומהם שביקרוּ בה כדי לעמוד על התכניות. השאלה של שימוּש בצינורות או בתעלות פתוּחות נדונה רבות, ואשר ‘מקורות’ עושה – על דעת גדולי המהנדסים בארץ ובחוץ־לארץ היא עושה.

סופרנו הכלכלן חושש להרס חברות־בת אלה, וחושד, כי ‘מקורות’ מרבה במפעלי השקייה אך למען העסיק את בנותיה. כפתור ופרח!

והרי ממה נפשך. אם סכנה כזו אורבת למפעלי צינורות, הרי מי פתי ויסכן ממונו בבניית בתי־חרושת כאלה? ולמה ילין הסופר הרי מי פתי ויסכן ממונו בבניית בתי־חרושת כאלה? למה ילין הסופר על ‘מקורות’ שנטתה כתף יחד עם ‘סולל־בונה’, המעז והנחשוני, להקמתם?

אל־נא תסנוור המטפּחת האדומה של ‘סולל־בונה’ את עיניך, הסופר! יש דורש לצינורות האלה, והרי גם עיריית תל־אביב הזמינה כמות גדולה של צינורות לצרכיה בבית־חרושת זה. אכן, הסכנה קיימת רק בדמיונו של הסופר…

תחילה קמו ‘מקורות’ ומפעליה, וצרכי המפעלים האלה הולידו את בנות־העזר. ‘מקורות’ חיה וקיימת ומפעלה הוא מפעל של דור; מפעלי־עזר אלה הרי הם לה כאוויר לנשימה, כל ימי דור ההגשמה. ואם מפעלי־עזר אלה מפרנסים אלפי פועלים, מהנדסים ובעלי־מקצוע, נתברך בתכנונו של המפעל. כך נבנית ארץ חדשה!

כי זאת לדעת: אין כמפעלי ההשקייה בארץ מפעלים מתוכננים מראש. ספר־התכנית הראשון להשקיית הארץ כולה, שהוכן על־ידי המהנדס בלאס לפני 15 שנה, נמצא בכתוּבים במוסדות הלאוּמיים־המיישבים. מאז נבדקת התכנית שנה שנה לאור הנסיון ולאור המדע והטכניקה המתפתחים, בעזרת מהנדסי הארץ וארצות־הברית. אילו זכינו, למשל, לצל צלה של תכנית דומה בפיתוּח התעשייתי בארץ, כי אז היינוּ מתקדמים בצעד־ענק בהתבצרותנו הכלכלית.

הדברים שאמרנו קודם ביחס לחברות־הבת העוסקות בצינורות – יפים גם לשאר מפעלי־העזר. המשווה את מחירי ‘מקורות’ בעבודת־קידוח, בחפירות והסעת עפר לרגל הקמת בריכות הענק והסכרים, עם מחירי עבודות אלה, בתנאים שווים, בתקוּפה שלפני היות המכשירים העצמיים – יודה ביעילות הרבה, בחסכון הכספי המוחשי, ובעל־כרחו יענה אמן.

מתוך ‘מקורות’ צמחו באורח אורגאני כל מפעלי־העזר; צרכי השקיית הארץ הולידו את הבנות, כפי שהולידו את האם; הרי הם גוף שלם, אשר תכנית אחת לו ורוח אחת מחייה אותו.

ואחרונה חביבה – חברת ‘לפידות’. אם לחברות אחרות תימצא עוד פינת־סתר של הבנה בלבו של המבקר, הרי ‘לפידות’ אחת דינה להיכרת מקרב ‘מקורות’. מן הראוי להזכיר בקשר לכך נשכחות:

4–5 שנים עברו מאז יסוד המדינה ונפשנו יוצאת לדעת היש נפט בבטן אדמתנו. שנים טיפלנוּ בניסוח חוק־הנפט ובפירסומו ברחבי עולם. בגלל הברית בין אילי־הנפט בעולם ובין הערבים שליטי בארות־הנפט, פקפקוּ רבים, אם ירבו הקופצים שיבואוּ אלינו להשקיע כספים בחיפושי נפט.

מאידך ליווה את הכל החשש מפני לוויתני הנפט בעולם. לעינינו היתה דוגמת פרס, המפרפרת בין שני הלוויתנים. למדנו לדעת את המתרחש בשטח זה בסעוּדיה ובמקומות אחרים ברוכי־נפט.

חוסר־אמצעים לא יגוּנה, ולא נוכל, באמצעינו אנו בלבד, לצלול לים הגדול של חיפושי נפט, אולם חובה לאוּמית היא לדאוג לבל יהיה הנפט המקוּוה לנחלת זרים. קיום קבוצה, או קבוצות ישראליות, בין מחפשי הנפט בארץ – צו עליון הוא. ואכן, ‘מקורות’, האמוּנה על קידוחים והרוכשת מכונות־קידוח רבות, הגיעה מכבר למסקנה, כי עליה לרכוש גם ציוד מעמיק־קדוֹח לעומק של למעלה מקילומטר. הרי ב’רביבים' כבר קדחה ‘מקורות’ לשם חיפוש־מים בעומק של ³/₄ קילומטר. לא אחת נתקלה ‘מקורות’ בעבודת קידוחיה בהתפרצוּיות גאזים, בשכבות גפרית, והדבר עורר אותה וקרבה לאט לאט למחשבה על קידוחים עמוקים יותר, שבהם יתגלה אולי גם נוזל אחר נוסף למים.

הנהלת ‘מקורות’ סבוּרה היתה, כי חובתה של ‘מקורות’ לנסות שליחותה גם בחיפוּשים מעמיקים אחרי נפט. ואם לא יימצא נפט – אפשר יתגלוּ מים באזורים חדשים. מכל מקום נלמד לדעת את השכבות הגיאולוגיות ונאגור נסיון־יתר. ואחרים הרי טרם באו לחפש.

‘לפידות’ מיסודה של ‘מקורות’, היתה החברה הראשונה, הנחשונית, שמשכה אחריה את האחרים. כאשר נזדמנה קבוצת־יהוּדים מארצות־הברית, ציונים טובים ואוהבי ישראל מחוג ‘אמפל’, המוכנה להשתתף עם ‘מקורות’, הציעה את כל הדולרים הנדרשים כהלוואה שמועד פרעונה רחוק ונטלו על עצמם גם חלק מהסיכוּן, ראתה ‘מקורות’ חובה וזכות לעצמה להירתם בעול השליחות הממלכתית של חיפוּשי נפט בארץ.

מתישבינו ומשתכנינו קוני־המים יברכו את 'מקורות על העזתה זו. בהשתתפוּת נציגיהם בהנהלת ‘מקורות’ הוחלט הדבר. במחזור הכספי השנתי של השקעות ‘מקורות’ ובמחזור ההוצאה וההכנסה, מהווה הסיכוּן של מפעל ‘לפידות’ אחוז קטן.

חברת ‘לפידות’ עובדת עכשיו בקידוח אצל חברות זרות, ואולי גם תפיק רווחים מסוימים אשר יכסוּ הפסדים משוערים, אם לא תאיר לה ההצלחה פניה. מכל מקום, לא קוני־המים ישאוּ בהפסדי ‘לפידות’, אם יתגלוּ בקרב הימים ואם נצליח לגלות נפט בזמן מן הזמנים תוך כדי הקידוחים? או אז מזהירנו סופר ‘הבוקר’ מפני מפעל ‘ספקוּלאטיבי’…

גם חיפוּשי המים היו בשעתם מפעל ‘ספקוּלאטיבי’. הבצורת מאיימת שם תמיד ומופיעה תכוּפות. אולם לא נרתענוּ, ואנוּ חורשים וזורעים שנה שנה, זוהי ארצנו וממנה נינק חיות. אם יש נפט בבטן אדמתנו עלינו להיות, לפחות, בין מחפשיו ומגליו. ועם זאת יינתן לנו לעמוד על המשמר, להיזהר ולהזהיר מפני שוד המולדת.

הדבר כדאי, חשוב, הכרחי!

אין להטיל אימה על המתישבים, קוני־המים, בהפסדיה של ‘לפידות’. שכן אם יהיו הפסדים לא יוטלו על המתישבים, כשם שלא יוּטלו עליהם גם ההפסדים של קידוחי־מים מכזיבים. הוצאות פיתוּחה וכיבוּשה של הארץ הם. והרי עשויה גם ‘לפידות’ להצליח בשליחותה?

ולסיכום

הוקם מפעל אדירים ליישובה של הארץ. משנתבקע מקליפתו הרעיונית, תוכנן המפעל והוגש על מגש העמל והחזון למוסדות המיישבים הלאומיים. עם קום המדינה הועמד מפעלה של ‘משפחת המים’ לרשות המדינה וממשלתה. על המדינה לטפחו ולהרחיבו וליטול חלק בהנהלתו, בכל שעה שיעלה הרצון מלפניה. בזמנו הציעו אנשי ‘מקורות’ לשר־האוצר הראשון בישראל, אליעזר קפלן ז"ל, להפוך חלק מהלוואות המדינה למניות, ולהשתתף באחריות, בבעלוּת וכמובן בהנהלה. מנימוקים שונים העדיף בשעתו האוצר לתת את כספיו כהלוואות למספר שנים מועט למדי, ולא להפכם למניות.

גדלה המשימה, נתרחב היקף המפעלים. סכוּמי הכסף הדרושים לביצוּע גדלים והולכים. סכוּמים גדולים יושקעו ודאי במפעלים ללא סיכוּי בטוּח לקבל את תמוּרתם בקרב הימים. יש לראות בהם השקעה לאוּמית, השקעת־בראשית של כיבוש הארץ, קיוּם בטחונה והתנחלוּתנו בה. במוקדם או במאוחר תצטרך המדינה להפוך חלק מהשקעותיה למניות המקנות גם זכוּת בעלוּת פורמאלית, נוסף על הבעלות החיה הנתוּנה לה עתה בכל משק־המים של ‘מקורות’.

‘מקורות’ מוכנה לקבלת פני השותף המכוּבד השלישי – המדינה.

או אז יקום החוט המשולש: א) המתישבים והסתדרותם; ב) הסוכנות היהודית המיישבת; ג) ממשלת ישראל – בעלת כל מקורות המים בארץ.