מעמד־הפועלים מכַוון על־ידי התערבות־מדעת לא את כל התופעות של התהליכים הסטיכיים, הוא מכוון רק את הגורמים המשחררים, – הכוללים בתוכם את הדימוקראטיזציה של החברה המודאֶרנית. תהליכי הקאפיטאליזציה והדימוקראטיזציה – אלה הם שתי הפנים של ההתפתחות המתחוללת.

בעליה היהודית לארץ־ישראל, המתרכזת באורח סטיכי, וכן בגידול הסטיכי של עמדות היהודים בארץ־ישראל וגם באבטונומיזציה הסטיכית של הכלכלה היהודית בארץ־ישראל – עלינו להבחין בין שני התהליכים הללו. תהליך הקאפיטאליזציה או תהליך ההצבר של הכוחות הפרודוקטיביים מתבטא בריבוי העולים לארץ־ישראל והישובים בתוכה, בהתפתחותה המשקית של הארץ, שתהא תלויה, – כמוכח בפרק ח' של “הפלאטפורמה שלנו”, – בשוק העולמי ולא בצרכיהם של תושבי־המקום, ותהא נתונה, למעשה, ברשותה של האוכלוסיה היהודית.

תהליך זה הוא תהליך יוצר, במובן זה, שהוא יוצר את תוכן החברה היהודית העצמאית העתידה ואת בסיסה החמרי. זהו תהליך סטיכי, כלומר, הוא יתרחש ויפַתח את מגמותיו מאליו, באורח אוביאֶקטיבי, ללא תלות בתכניות ובתכנונים מלאכותיים; בין שאנו רוצים בתהליך זה ובין שאיננו רוצים בו, בין שהמוני היהודים שואפים אליו מדעת, ובין שהם ייסחפו לתוכו שלא־מדעת כלל, – בין כך ובין כך עתיד הוא להתרחש, וכבר רואים את ראשיתו בימינו אנו.

ואולם הבורגנות היהודית מתערבת מדעת בזרם־המאורעות היוצר הסטיכי הזה והיא מארגנת אותו מדעת בהתאם למטרותיה. המוסד העליון אשר יעמוד בראש הצד הזה של פעולת הבורגנות היהודית הוא הקונגרס הציוני. תפקיד הקונגרס הציוני הוא – לכוון את נדידת הקאפיטאל היהודי לארץ־ישראל ולהקל את הצבּרו והתפּתחותו בארץ. זהו תפקיד הציונות הבורגנית.

מצד שני יהא התהליך הסטיכי של התרחבות והתחזקות העמדות היהודיות בארץ־ישראל נתקל תמיד, בכל מהלכו, בהתנגדות מצד צורות החיים הישנות, הן בגלות והן – ביחוד בארץ־ישראל. ככל שהמיבנה המדיני בארצות־היציאה הוא נחשל וריאקציוני יותר, כן תכבד יותר דרכו האבלה, זרועת־הקוצים, של המהגר היהודי אל המקומות החדשים, כן צפוי הוא יותר לצרות וליסורים בדרך הזאת. ככל שצורות־החיים בארץ־ישראל עצמה הן אסייתיות יותר, כן יתעכב יותר תהליך האבטונומיזציה הכלכלית של חיי־היהודים בארץ־ישראל, כן יתרחש התהליך הזה ביסורים רבים יותר.

וכן להיפך, ככל שתתפתח העליה היהודית לארץ־ישראל, ככל שילכו ויבשילו אותן המגמות היוצרות שקבענו בפרוגנוזה שלנו – יגדל הצורך לשחרר את התהליך הסטיכי מן התנאים המעכבים אותו, הצורך בדימוקראטיזציה של החיים כאן, בגלות, ובארץ־ישראל. עם ריבוי העמדות היהודיות בארץ־ישראל תעבור מעט־מעט נקודת־הכובד של כל חיי־היהודים לארץ־ישראל, כי רק שם, בארץ זו דוקא, תתחיל בפעם הראשונה, מקץ אלפיים שנות גלות, להיבנות חברה יהודית עצמאית, עומדת ברשות־עצמה מבחינה כלכלית, רק שם יזכו סוף־סוף הכוחות הכבולים באורח אכזרי, משך ימים רבים כל־כך, לכר נרחב הרבה יותר, אשר בו יוכלו להיגלות באופן חפשי וביתר שאת. האינטאֶראֶסים החשובים ביותר של אוכלוסי היהודים בגולה יהיו כרוכים בתנאי החיים בארץ־ישראל ובתנאי העליה לשם. הצורך הזה, לשחרר את התנאים, כדי שהתהליכים היוצרים של צבירת העמדות היהודיות בארץ־ישראל יוכלו להתחולל באופן חפשי – יבוא לידי גילוי בולט בכל המעמדות המעוניינים שבעם היהודי: גם אצל חלק ניכר של הבורגנות הבינונית, גם בקרב הבורגנות הזעירה וגם בהמונים הנתונים בפרוליטאריזציה. אולם בצורה אקטיבית ביותר, בצורה משפיעה ביותר, יתגלה הצורך הזה בקרב הפרוליטאריון – זה המעמד, המסוגל יותר מכל המעמדות האחרים לחשל את אשרו באורח פעיל ועצמאי, – זה המעמד, הנוטל אמנם על עצמו את ההכוונה־מדעת של כל התהליכים המשחררים שבחיינו. ומעמד־הפועלים, באשר הוא מוכשר יותר לאירגון ולמשמעת, יהא בו גם הכוח הגדול ביותר, תהא לו גם האפשרות הגדולה ביותר לסיפוק הצורך הזה.

פרוגנוזה זו, אשר פוּתחה ב"הפלאטפורמה שלנו", מביאה לידי מסקנה, שהטאֶריטוריאליזם הוא תהליך, המתרחש מתוך הכרח היסטורי. לאמור: במידה שאפשר בכלל לראות מראש את העתיד בהתפתחותה ההיסטורית של האנושות, יש לנו די יסודות להניח כי הטאֶריטוריאליזם יתגשם; – אבל כיצד, כלומר, באילו צורות מסויימות, באילה שלבים מסויימים ומתי בפירוש יתגשם הטאֶריטוריאליזם, זאת אין אנו יודעים, אבל יודעים אנו היכן, באיזו טֶריטוריה, וכן יודעים אנו בקווים כלליים אותו תהליך סטיכי אשר יביא אל מטרתנו, זה הסעיף הלאומי, החשוב ביותר, בפרוגראמה־מינימום שלנו. בתהליך סטיכי זה נציין שני צדדים. מצד אחד הרי זה מהלך בלתי־פוסק של ההתעצמות הכלכלית של החברה היהודית העתידה, המתפתחת מבפנים, – זהו גורם יוצר המתחולל על־ידי העליה היהודית המתרכזת באורח סטיכי; תהליך זה מפתח בהדרגה את האפשרויות הצפונות בו. מצד שני הרי זה תהליך קאטאסטרופאלי של שיחרור מדיני וכלכלי, המתרחש בדרך של קאטאסטרופות והפיכות, – קטנות או גדולות, – אשר כתוצאה ממנו תושג גם האבטונומיה הטאֶריטוריאלית המדינית לעם היהודי בארץ־ישראל³. תהליך זה של שיחרור יוכוַון בעיקר, על־ידי פעולתו של הפרוליטאריון, ובפירוש על־ידי המלחמה המעמדית.

כתוצאת התהליך הסטיכי, שעמדנו עליו מראש בפרוגנוזה שלנו, תבוא בהכרח האבטונומיה הטאֶריטוריאלית של העם היהודי בארץ־ישראל; אבל אין אנו יודעים מה יהיו המכשולים והמעצורים בדרך התהליך הזה, ואין אנו יכולים לראותם מראש אלא במקצת. התערבותו־מדעת של הרצון החברתי המאורגן בתהליך הסטיכי של הגשמת הטאֶריטוריאליזם – מתפקידה לסלק את כל המכשולים והמעצורים, וכן גם להכיר את חוקי התהליך הזה, לכוונו בהצלחה ככל האפשר.

הבה ונעיין תחילה בצד השני, היינו, בדבר הכוונת עצם דרכו של התהליך הסטיכי של הגשמת הטאֶריטוריאליזם.

במה מתבטא התהליך הסטיכי הזה? מה הם בעיקר אותם הקווים הכלליים, שעלה בידנו לחשפם מתוך הפרוגנוזה שלנו?

ההגירה היהודית פונה באורח סטיכי לארצות הקאפיטאל המודאֶרני הגדול המפותח או המתפתח, וכל זמן שצורך ההגירה של המוני־היהודים הרחבים מוצא לו סיפוק בארצות אלה (באנגליה, בארצות־הברית, בדרום אפריקה) עדיין אין אפשרות לחשוב על ריכוז ההגירה היהודית במקום אחד כעל עובדה של ממש; עד אז אין הקולוניזציה הטאֶריטוריאליסטית אלא בגדר רעיון בלבד, אינה אלא מישאלה בלבד. אבל עצם הכניסה אל הארצות האלה של הקאפיטאל המפותח נעשית קשה יותר ויותר; מבחינה כלכלית־גרידא מגלות ארצות־הקליטה הקודמות הללו התנגדות חזקה יותר ויותר כלפי המהגרים הזרים, ובו בזמן גוברים קשיי־הכניסה המשפטיים והמדיניים. זרם־ההגירה העולמי, הנושא עמו נודדים מכל עמי “העולם הישן”, פונה לארצות חדשות של החקלאות הרחבה. עם הזרם פונה גם גל־ההגירה היהודי אל ארצות החקלאות הרחבה. אולם המהגרים היהודים, שאינם מסוגלים לעבור מיד לעבודת החקלאות, נתקלים כאן מיד בהתנגדות כלכלית, שאין להתגבר עליה: ההתחרות בשוק־התבואה העולמי מסלקת אותם. ואולם צורך־ההגירה של היהודים אינו נחלש ודורש בתוקף את סיפוקו. נשארת רק ארץ יחידה, שיש בה אפשרות לקליטת יהודים, זו ארץ־ישראל, במקום שהקאפיטאל היהודי וכוח־העבודה היהודי כבר מתחילים אמנם להתרכז באורח סטיכי. משום תנאי המצב הכלכלי של ארץ־ישראל, משום המיבנה המשקי והתרבותי של האוכלוסיה המקומית שם, ומשום היחסים שבין הארץ ובין השוק העולמי, – יהיו היהודים היסוד הכלכלי והתרבותי המכריע בארץ־ישראל. כך ייבנה באורח סטיכי הישוב היהודי, האבטונומי מבחינה כלכלית בארץ־ישראל. בעת ובעונה אחת עם התהליך היוצר הזה יחול גם התהליך המשחרר של מלחמת־המעמדות בין הקאפיטאל היהודי ובין כוח־העבודה בארץ־ישראל; מלחמת־המעמדות בין הפרוליטאריון היהודי לבין הבורגנות תביא לידי מאבק בין הפרוליטאריון היהודי ובין הפקידות התורכית, והיא תחמיר על־ידי המאבק הלאומי של האוכלוסיה היהודית בארץ־ישראל (יחד עם האוכלוסיה המקומית) נגד השלטון התורכי. כתוצאת התהליך המשחרר הזה של המאבק המדיני, שבראשו יעמוד מעמד־הפועלים, תיכבש האבטונומיה הטאֶריטוריאלית־המדינית בשביל העם היהודי בארץ־ישראל⁴.

מתוך סקירה קצרה זו כבר נראה ברור תפקיד הפרוליטאריון, כמעמד הלוחם הפעיל ובעל־ההכרה, – מעמד אשר לו מדיניות מעמדית עצמאית משלו, המדיניות של מלחמת־המעמדות. בתפיסתנו את הטאֶריטוריאליזם משמשת מלחמתו המעמדית של הפרוליטאריון כיסוד אורגאני הכרחי ובלתי־נמנע, שבלעדיו אין הטאֶריטוריאליזם יכול להתגשם; יתר על כן בפאֶרספּאֶקטיבה ההיסטורית שלנו מופיע הפרוליטאריון כגוף המרכזי והעיקרי הפעיל.

וזהו הקו הבולט המבדיל בין הפרוגראמה שלנו ובין תפיסת העניין על־ידי הס.־ס. והי.־ס., המחייבים את מעמד־הפועלים רק להמריץ את הבורגנות, לתת לה עצות או הוראות, כדרך הס,־ס. או גם לדחוף אותה בכוח, למרות רצונה, לעבודה טאֶריטוריאליסטית, כפי שמתארים להם הסיימאים את העניין. אצלם דוחף הפרוליטאריון את הבורגנות למעשה הטאֶריטוריאלסטי – לאמור, הפרוליטאריון נמצא במאסף, והבורגנות בראש, בחלוץ. ואילו אצלנו מושך הפרוליטאריון את הבורגנות לעבודה הטאֶריטוריאליסטית, – כלומר הבורגנות היא במאסף והפרוליטאריון בראש, בחלוץ. אצלם פעילה רק הבורגנות – היא העושה, המנהלת משא־ ומתן דיפלומאטי וכדומה, ואילו מעמד־הפועלים רק מדבר ומטיף בלבד. ואילו אצלנו, בפרוגנוזה שלנו פעילים שני המעמדות, כל אחד על־פי דרכו, אבל ביותר פעיל הפרוליטאריון: לא רק בתעמולה הוא עוסק, אלא שהוא גם נלחם, באותה משמעות פשוטה וברורה של המלה הזאת, שאנו מוצאים, למשל, אצל מעמד־הפועלים ברוסיה, אשר תוך כדי מלחמתו הבלתי־אמצעית נגד נציגי הקאפּיטאל, הוא נלחם בה בשעה גם נגד הממשלה הרוסית.

מאין איפוא נובע ההבדל הזה בינינו, מפלגת־הפועלים הסוציאל־דימוקראטית היהודית “פועלי־ציון”, ובין הזרמים האחרים, הריביזיוניסטיים⁵, לאמיתו של דבר, הנמצאים בשכנותנו הקרובה מצד ימין – כלומר, הס.־ס. והי.־ס.? שורש ההבדל הזה הוא בכך, שלפי מושגי שכנינו מימין אין הטאֶריטוריאליזם אלא תהליך כלכלי בלבד, תהליך יוצר בלבד בחיי היהודים; הם תופסים את הטאֶריטוריאליזם כיצירת חברה יהודית אבטונומית חדשה. על־ידי עצם התפיסה הזאת הרי הם שמים לפניהם תעודה בלתי־אפשרית כלל, כיוון שבחברה הקאפיטאליסטית אין בכוח הפרוליטאריון ליצור כל דבר שהוא, כיוון שבחברה הקאפיטאליסטית אין בכוח הפרוליטאריון ליצור כל דבר שהוא, כיוון שעדיין אין אנו חיים בתקופת הדיקטאטורה הסוציאליסטית של הפרוליטאריון⁶. מאחר שבמשטר הקאפיטאליסטי אנו מוצאים, בכלל, שהסטיכיוּת בסתירותיה המשונות מכרעת את ההכרה, הרי שטות גמורה היא לשים תעודה לפניך – ליצור חברה חדשה, ואפילו ליצור את התנאים לתקומתה של חברה כזו, כי במהותו של דבר הרי זה היינו הך: משיֶשנם כל התנאים, הרי ממילא יש כאן הכול. ליצור את התנאים לתקומת חברה חדשה – הרי זה ליצור את החברה עצמה. רק אנשים שאינם יודעים את האלף־בית במדע החדיש של תורת־ההכרה, עלולים לחשוב כי יש הבדל שהוא בין יצירת התנאים לבין יצירת הדבר המותנה.

התהליכים היוצרים בחברה הקאפיטאליסטית הם תהליכים סטיכיים לגמרי, לאמור, הם מתחוללים, בקוויהם החשובים ביותר, באופן בלתי־תלוי לגמרי בהתערבות החברתית המוּדעת והמאורגנת; באורח סטיכי ייווצרו התנאים בשביל החברה היהודית העצמאית מבחינה כלכלית, ובאורח סטיכי תיווצר החברה גופא. והתהליכים היוצרים הסטיכיים האלה, הפועלים לבלי־הרף ניתנים להכוונה רק בפרטים בלבד; ואמנם זהו תפקידה של הבורגנות. וזה הטעם, שאצל שכנינו מימין מבצעת הבורגנות את כל העבודה המעשית של התנועה, והפרוליטאריון יוצא ידי חובתו בדיבור בלבד; מטעם זה נרכשת אצלם תחילה האבטונומיה המדינית – “הצ’ארטאֶר” – והאבטונומיה הכלכלית נוצרת אחר־כך; מטעם זה אמנם נמצאת אצלם התפיסה המאטאֶריאליסטית של ההיסטוריה הפוכה על פיה; מטעם זה אמנם יוצאת־דופן אצלם המדיניות המעמדית של הפרוליטאריון; מטעם זה אמנם מטרידות אותם כל־כך שאלות הדיפלומאטיה והמימון.

ולהיפך, לפי מושגינו אנו הרי הטאֶריטוריאליזם, כהפיכה כלכלית, כיצירת חברה חדשה, הוא תעודתו של התהליך הסטיכי, שבמקצת מסדירה אותו הבורגנות על־ידי קונגרס כלל־ציוני, שהוא, בדומה לפארלאמאֶנט (אם כי, לפי שעה רחוק, כמובן, הקונגרס מהיות פארלאמאֶנט), משמש מכשיר של המדיניות הבורגנית. אנו רק נילחם לכך, שמכשיר זה יהא מועיל ככל האפשר גם למעמד־הפועלים. ואולם תעודתנו אנו היא – הטאֶריטוריאליזם כתהליך מדיני משחרר. לפי שאנו תופסים את הטאֶריטוריאליזם כמהפכה דימוקראטית בחיי היהודים, הרי אנו אומרים, כי הוא יתגשם רק בדרך מלחמתו המעמדית של הפרוליטאריון היהודי. לכוון את מלחמתו המעמדית של הפרוליטאריון היהודי – זהו התפקיד היחידי של מפלגת־הפועלים הס.־ד. היהודית “פועלי־ציון”. כמלחמת מעמד־הפועלים בכלל, כן גם מלחמת הפרוליטאריון היהודי מוליכה, בסופו של דבר, אל הסוציאליזם, – הסוציאליזם הוא משום־כך פרוגראמה־מאכסימום שלנו. ומכיוון שמלחמתו המעמדית של הפרוליטאריון היהודי בדרכו אל הסוציאליזם מוליכה לאבטונומיה טאֶריטוריאלית בארץ־ישראל, אנו כוללים סעיף זה, כאחד החשובים ביותר בפרוגראמה־מינימום שלנו. הטאֶריטוריאליזם הוא בשבילנו תביעה פוליטית, הרי זו – האבטונומיה הטאֶריטוריאלית המדינית, כתוצאה־סופית של התהליך הסטיכי, כגולת־הכותרת של המהפכה המדינית, שבראשה יצעד מעמד־הפועלים. בהתאם גמור להשקפתנו המאטאֶריאליסטית הכללית על ההיסטוריה תשמש החברה היהודית, העצמאית־מבחינה־כלכלית, כיסוד, כבסיס, אשר רק ברבות הימים, באחרונה, יתנשא עליו הבנין־העילי של האבטונומיה הטאֶריטוריאלית המדינית. במקום הפינאנסים והדיפלומאטיה – ניתן בפרוגנוזה שלנו התפקיד הנכבד ביותר והחשוב ביותר למאבקו של הפרוליטאריון ולפעולתו העצמית⁷.

עכשיו אנו פונים לצד השני של השאלה – למאבק נגד המכשולים והמעצורים שאנו עלולים להיתקל בהם על דרכנו. קודם כל מתגלים המכשולים המשפטיים־גרידא, העומדים למכשול לעצם כניסתם של העולים היהודים לארץ־ישראל. אנו מדברים בזה בענין איסור הכניסה של יהודי רוסיה ואוסטריה, מטעם הסולטאן⁸. לעת־עתה אין האיסור הזה אלא על גבי הנייר בלבד, והיהודים נכנסים לארץ־ישראל במספר רב למדי, בלי להיתקל במכשולים של ממש. אולם ברבות הימים, כאשר מלחמת־המעמדות בקרב העולים היהודים תתלקח בארץ־ישראל בית עוז ותגלה את מגמותיה המהפכניות, תאחז הממשלה התורכית באמצעים חמורים יותר להגבלת כניסתם של היהודים מרוסיה ומאוסטריה. אלא שסוגי הגבלות כאלה מן הנמנע שיהא להן ערך ממשי, כיוון שהן תתבססנה על חישוביהם המדיניים של השליטים התורכיים ולא על צרכיהם של המוני־העם המאכלסים את ארץ־ישראל. ומשום כך אפשר יהיה להתגבר בנקל על התנגדותו של הסולטאן. “המדינות שהיהודים יושבים שם בהמוניהם מעוניינות בפתרון שאלת־היהודים ובהקלת ההגירה היהודית. עם הדימוקראטיזציה של המדינות האלה (רוסיה ואוסטריה) תלך ותגבר ההתעניינות הזאת. והיהודים אשר יישענו עליה, יגיעו לכך, שהמדינות האלה תפרוצנה את התנגדות הסולטאן”. “הסולטאן אינו יכול לאסור על כניסת יהודים אנגלים או אמריקנים לארץ־ישראל; ואילו הממשלות הרוסית והאוסטרית אינן מגינות על זכויות נתיניהן־היהודים”⁹. הפרוליטאריון היהודי, בעודנו בגלות, בסייעו על־ידי מלחמתו המעמדית לדימוקראטיזציה של המדינות שהוא יושב בהן, יוצר מתוך כך את התנאים המוקדמים לנצחון במאבק על פתיחת שערי ארץ־ישראל.

אחרי־כן, לאחר השגת זכות העליה החפשית לארץ־ישראל, דרושות לעולה היהודי, הבא מארצות־אירופה הדימוקראטיות יותר, ערובות מסויימות לחסינות אישית ולחופש־התנועה. והערובות האלה יינתנו במידה מספקת על־ידי הגנתן של אותן המדינות הדימוקראטיות, שהיהודים ייחשבו שם לאזרחים. אולם רק בזמן הראשון יהא צורך להישען על חסות המטרופולין; אכן, את החירויות החשובות ביותר והממשיות ביותר תצטרך האוכלוסיה היהודית בארץ־ישראל לכבוש במאבק נמרץ מיד הממשלה התורכית. בראש כל התנועה הזאת יעמוד שוב מעמד־הפועלים המהפכני.

מתוך סיכום כל התנאים המסובכים יכולים אנו לראות מראש את התערבותן של ממשלות אירופה ביחסים הפנימיים שבין ארץ־ישראל לבין הממשלה התורכית. מבחינת ההתפתחות ההיסטורית – מפאת האינטאֶראֶסים של השוק העולמי, שיהיו קשורים קשר הדוק בארץ־ישראל – עלינו להכיר, כי בסופו של דבר תסייע התערבות כלל־העמים לשיחרורה של ארץ־ישראל מעול ממשלת תורכיה, לדימוקראטיזציה של החיים בארץ־ישראל ולהשגת האבטונומיה הטאֶריטוריאלית המדינית. אבל לפי שבראש תנועת־השיחרור בקרב אוכלוסי ארץ־ישראל יעמוד הפרוליטאריון, וכל התנועה כולה תתנהל בסימן של הסוציאליזם,– עלולה התערבות הממשלות הבורגניות להיות בזמן הראשון בעלת אופי עויין לנו. מובן מאליו, כי על־ידי מתן עזרה לתורכיה במלחמתה עם הפרוליטאריון הארץ־ישראלי לא תוכלנה ממשלות אירופה להשליט שלום של ממש בארץ. בסופו של דבר יניע מעמד־הפועלים, במאבקו העקשני, גם את העמים המעוניינים, כי יתנו ידם לחידוש גמור של יסודי־החיים בארץ־ישראל על פי עיקרים דימוקראטיים, על יסוד של אבטונומיה טאֶריטוריאלית. בנדון זה רשאי הפרוליטאריון היהודי לקוות לעזרתו של מעמד־הפועלים העולמי. זאת אומרים אנו לא מתוך הכרת הסולידאריות: יהא זה מגוחך לחשוב, כי מתוך סלידאריות עם הפרוליטאריון הסוציאליסטי בארץ־ישראל יקום מעמד־הפועלים של כל העולם כולו להגן על דרישות תנועת־השיחרור היהודית ויטול עליו את נטל כל הקרבנות הכבדים, הנדרשים במאבק עם הבורגנות. ואולם, אנו מצביעים כאן על תהליך אחר, אוביאֶקטיבי: מעמד־הפועלים שבכל העולם נעשה חדור יותר ויותר הכרה אנטי־מיליטאריסטית – פשוט, משום שהמלחמות הבורגניות והצבאות בולעים כוחות פרוליטאריים מרובים כל־כך, אנשים ודמים (תרתי משמע – מסים בשביל תקציב־המלחמה). מובן, שיכולים אנו לקוות, כי פועלי אירופה ידאגו למנוע את הממשלות הבורגניות של אירופה מלשלוח חיילים – מגוייסים מבין העם־העובד גופא – וצי מזויין (הבנוי בכספי העם־העובד) כדי לעזור לביורוקראטיה התורכית במלחמתה עם הפרוליטאריון היהודי.

אך אם עד הזמן ההוא שהמוני־היהודים הרחבים בארץ־ישראל יקומו מתוך הכרה להגן על התביעה לאבטונומיה טאֶריטוריאלית, תתקדם תורכיה עצמה במגמה הדימוקראטית – יֶקל על ידי־כך לאין־ערוך מאבקם של האוכלוסים היהודים על האבטונומיה הטאֶריטוריאלית, וככל שהמוסדות התורכיים בעת ההיא יהיו דימוקראטיים יותר, כן יקל המאבק.

אולם התמיכה הממשית ביותר והפעילה ביותר לישוב היהודי הנאבק בארץ־ישראל תבוא מאת היהודים שעוד יימצאו אז בגולה. ישפיע כאן העניין החיוני הישיר ביותר, הקרוב ביותר, שיש לרוב העצום של המוני העם היהודי בפתרון בעיית ההגירה. ככל שתתבלט יותר אי־האפשרות להיכנס לארצות־הקליטה הקודמות של ההגירה היהודית, ובה במידה שארץ־ישראל תישאר הארץ היחידה שעוד בכוחה לקלוט את ההגירה היהודית, – ילך ויעבור מרכז־הכובד של העניינים המכריעים בחיי־היהודים – לארץ־ישראל. תנאי הכניסה לארץ־ישראל, תנאי החיים בארץ יהיו נוגעים יותר ויותר ללב כל אוכלוסי־היהודים שבגולה, שברובם הם מהגרים־בכוח, ועניין חיוני זה, הנוגע לעצמם ובשרם, יעורר גם פעולה מתאימה שתתבטא בתופעות מדיניות מסויימות – בתעמולה לנקיטת אמצעים מסויימים, בהעלאת דרישות מתאימות, בהפצת סיסמאות, במלחמת־בחירות, במחאות־המונים וכו'. בדרך זו עשויה האוכלוסיה היהודית בגולה להניע את ממשלותיה להגנה משפטית על הזכות האֶלאֶמאֶנטארית ביותר של העולים היהודים לארץ־ישראל – פתיחת שערי הארץ; יכול תוכל לעורר את דעת־הקהל האירופית על מצב־העניינים בתורכיה ובארץ־ישראל, לנצל את עניינן של כל האומות בשאלות היהודים והמזרח. מובן מאליו, שבה במידה שחופש ההגדרה־העצמית הלאומית של אוכלוסי־היהודים בגולה יהיה מרובה יותר, כן יקל להם להביע את האינטאֶראֶסים שלהם ולהגן עליהם, כן תהיה תמיכת יהודי־הגולה בישוב היהודי בארץ־ישראל חזקה יותר וממשית יותר. על כן אנו כוללים בפרוגראמה שלנו שורה שלימה של דרישות לאומיות כאן, במקומות־מושבנו, בגלות, והגדולה בדרישות הללו היא – האבטונומיה הלאומית־המדינית. אי־אפשר לארגן בהצלחה את הרצון החברתי על בסיס של תכניות והצעות מדומות, והרצון החברתי המאורגן יכול להיגלות רק במקום שהוא נשען על תהליכים סטיכיים אוביאֶקטיביים, המתרחשים כבר, הפועלים כבר ואינם זקוקים אלא להכוונה תכניתית. כך, למשל, כל זמן שישנה הגירה סטיכית מפוזרת, – אין אפשרות אלא להסדיר את היציאה, אבל לא לרכז אותה, אפשר לנקוט אמצעים להגן על המהגרים, לשמרם מנגישות, ממעשי חמס ורמאות, – אבל לא לכוון אותם למקום אחד. לרכז את ההגירה באורח תכניתי אפשר רק כאשר ההגירה מתחילה להתרכז בעצמה באורח סטיכי בטאֶריטוריה מסויימת. ואולם הס.־ס. והי.־ס. אינם מבינים זאת. על כן אנו מוצאים שתכניותיהם לאירגון הרצון החברתי של העם היהודי בנויות באורח אוטופּי: מתאווים הם לארגן את העם היהודי לצרכי דיפלומאטיה ולשם קיבוץ־כספים. שטות היא לדמות, שדעת־הקהל היהודית המאורגנת יכולה, כביכול, להעלות פתאום תביעה לטאֶריטוריה. טאֶריטוריה היא כברת־ארץ, אבל אין היא מוסד מדיני ואינה סעיף בתחיקה – על כן אין הטאֶריטוריה יכולה לשמש כסיסמה פוליטית; סיסמתנו היא – אבטונומיה טאֶריטוריאלית־מדינית באותה כברת־ארץ שנועדה לנו בכוח התהליך הסטיכי.

כך הוא אצלנו הקשר בין התהליכים הסטיכיים של הדינאמיקה היהודית ובין עבודתנו התכניתית כאן ושם. קשר סטיכי הוא ולא מלאכותי, קשר היסטורי ולא גיאוגראפי, קשר מהפכני ולא דיפלומאטי.

אף אמנם, לפי שהקשר הזה ניתן לנו באורח סטיכי, וכך ראינוהו מראש בפרוגנוזה שלנו, אין אנו צריכים לבקש אחריו ולהוכיח אותו במיוחד. במקום שאנשים שוקדים לבקש קשר בין צדדים שונים של פעולתם או בין חלקים שונים של הפרוגראמה שלהם – שם מעיד עצם החיפוש הזה כי העניין אינו כשורה משום־מה. אחת מן השתים: אם יש לנו פּרוגנוזה מפורשת ופאֶרספּקטיבה היסטורית ברורה – הרי הקשר בין ההווה ובין העתיד, בין העבודה כאן ובין העבודה שם, ניתן ממילא, והוא מתגשם בפּאֶרספּאֶקטיבה ההיסטורית של התפתחות התהליך הסטיכי; ואם, להיפך, יש לקבוע תחילה את הקשר באיזה אופן אחר, מלאכותי, – הרי פירושו של דבר, כי כל פרוגנוזה אין כאן; ואם כך, הרי אין גם קשר, וכל הנסיונות למצוא אותו יכזיבו ממילא. גם בנקודה זו נראה ברור ההבדל הבולט בין האגף השמאלי שלנו בציונות הפרוליטארית, ובין אלה שנמצאים באגפה הימני, – הציונים־הסוציאליסטים והסיימאים. הס.־ס. – הללו נמנעים אמנם באורח עקרוני מלראות קשר בין העבודה בגולה ובין העבודה בטאֶריטוריה, נראה להם יותר לדבר על “שני שטחים” שונים, שבתוכם מתנהלת המלחמה המעמדית כאן וההתיישבות הטאֶריטוריאליסטית שם. רבים מן הציונים־הסוציאליסטים מודים ומתוודים בגלוי, שאין אתם כל פרוגנוזה, ואי־אפשר כלל שתהיה, כי אין אתם כל פּאֶרספּאֶקטיבה היסטורית ברורה, ואי־אפשר כלל שתהיה. האדון באֶרתולדי, נציגו החשוב ביותר של הזרם הזה, המוציא בגלוי תעודת עניות היסטורית וסוציאלית, כזו לס.־ס.יוּת, מתפאר אפילו בכך, שהוא חסר פרוגנוזה; גאווה מגוחכת זו מגיעה אצל מר באֶרתולדי עד לידי כך, שהוא מתחכם להבליט אפילו את ההרפתקנות, שכל האידיאולוגיה של הציונים־הסוציאליסטים ספוגה בה כל־כך, ולתאר אותה כמין סגולה נאה ביותר¹⁰.

אבל הציונים־הסוציאליסטים הם, לפחות, גלויי־לב בזמן האחרון. ואילו הסיימאים, שהקימו רעש רב כל־כך בענין “הקשר” שהומצא זה עתה, אשר בתעמולה שלהם בעל־פה הריעו באזני העולם כולו, כי סוף־סוף נמצא להם הקשר המיוּחָל מכבר, אף אינם מעלים עתה כלל בספרותם כל זכר לקשר הזה. כל זה מלמדנו, כי את פתרון השאלה בדבר הקשר, ואפילו בדבר הטאֶריטוריאליזם עצמו, הם דוחים ברוב חכמה, עד ביאת הסיים. בעצם, הרי הם מוסיפים עדיין לשנן בלי הרף את פסוקם: “דרך האבטונומיה הלאומית־המדינית אל הטאֶריטוריאליזם”, בלי פירושים נוספים. עם זה ברור, כי הן אצל ס.־ס., והן אצל י.־ס. ממלאה הדיפלומאטיה תפקיד של גשר ממשי בין ההווה לעתיד: ההבדל הוא רק בכך, שלפי תקוות הס.־ס. יתנהל המשא־ומתן עם המעצמות בנוגע לעניינים הטאֶריטוריאליסטיים על-ידי ההסתדרויות הטאֶריטוריאליסטיות החפשיות, ואילו הי.־ס. מקווים כי המשא־ומתן יתנהל על־ידי הסיים, שתהא לו סמכות מדינית¹¹. לפי האידיאולוגיה של שכנינו מימין יוצא, שהמשא־ומתן עם הממשלות הבורגניות הוא תנאי בלתי־נמנע, שבלעדיו אין הטאֶריטוריאליזם ניתן, בפועל ממש, להתגשם.

מתוך כך הרי מובן למדי, שההסברה והתעמולה שלהם בקרב הפרוליטאריון (!) היהודי, סיסמאותיהם וכרוזיהם מוכרחים להכיל רעל של מבוכה עמוקה, או של דימוראליזציה. לאן הם קוראים את הפרוליטאריון היהודי ואל מה? – זוהי שאלה מסוכנת ביותר בשבילם. לכאורה קוראים הס.־ס. את הפרוליטאריון היהודי אל הטאֶריטוריאליזם; אך הלא אין אצלם כל עבודה פרוליטארית, שיש לה שייכות אל הטאֶריטוריאליזם. אף אמנם, מה הם מציעים לעשות למען הטאֶריטוריאליזם? לנהל משא־ומתן דיפלומאטי, לעסוק בתכניות של התיישבות – אך הלא באלה לא יוכלו הסתדרויות של פועלים לעסוק! להסדיר את ההגירה היהודית; אך כל זמן שאין טאֶריטוריה, כלומר, כל זמן שאין עליה סטיכית־מרוכזת, אין להסדרת ההגירה כל שייכות לטאֶריטוריאליזם, – יתר על כן, מאחר שהיא גורמת לפיזור ההגירה, הרי יש כאן היפוכו הגמור של הטאֶריטוריאליזם; העבודה הטאֶריטוריאליסטית צריכה להתבטא במישרין בהסדרת־העליה, העתידה להביא ממילא להסדרת ההגירה¹². אכן הס.־ס., בסיסמאותיהם וכרוזיהם, גורמים למבוכה בהכרתם הטאֶריטוריאליסטית של המוני־הפועלים: הקריאה לטאֶריטוריאליזם ובצדה הקריאה לפיזור ההגירה – פירושה תעמולת־התאבדות. ואולם רעה רבה מזו עושים הס.־ס.: הם קוראים את הפועלים היהודים לתמוך במדיניות הדיפלומאטית של הטאֶריטוריאליסטים הבורגנים. אם כל הדימוראליזציה הזאת נעדרת בלהגם ובתעמולתם של הסיימאים, הרי זה אך משום שהטאֶריטוריאליזם אצלם אינו אלא למראית־עין בלבד. האבטונומיה הטאֶריטוריאלית משמשת אצלם לא יותר מאשר תפאורה־של־תעמולה, שאמנם גורמת נזק לא מועט למעמד־הפועלים, על־ידי שהיא מרגילה אותו להפיץ סיסמאות גורמת שאין מאחריהן כל תוכן ממשי. הסיימאים קוראים את הפרוליטאריון היהודי אל האבטונומיה הלאומית־המדינית בגולה; ואילו את הטאֶריטוריאליזם הם מעלים כחזון רחוק, אשר הדרך אליו אינה קבועה כלל ואינה ברורה. כאן מקור לסכנה אחרת שבתעמולה הסיימאית: על־ידי שהם דוחים את הגשמת הטאֶריטוריאליזם לעתיד בלתי־מסויים, הרי הם דוחים לימים רחוקים עוד יותר את הסוציאליזם, כיוון שהאבטונומיה הטאֶריטוריאלית משמשת אך שלב מוקדם לסוציאליזם.

בדרך זו מטשטשת התעמולה הסיימאית את ההבדל בין הטאֶריטוריאליזם לבין הסוציאליזם, בציינה את שתי המשימות הללו כמאכסימאליות, ובהתהוותה את שתי הפרוגראמות בקווים מרוּפרפים ומעורפלים כל־כך, שיש בהם כדי לערפל לגמרי הן את ההכרה הטאֶריטוריאליסטית של המוני הפועלים והן את הכרתם הסוציאליסטית. בהבליטם בכל המרץ של כשרון־ההסברה שלהם, בהאירם בכל כוח־הניתוח שלהם רק סעיף אחד בלבד בפרוגראמה־מינימום שלהם (היינו: הסעיף של ה"סיים") מפיצים הי.־ס. רוח־של־מומאֶנטאליזם מסוכן בתוך שורות הפרוליטאריון, מרגילים אותו להסיח את הדעת מן העתיד לשם ההווה שמפריזים בהערכתו. הפּאֶרספּאֶקטיבה ההיסטורית של הסיימאים נפסקת ליד רצועת־האור הבהירה של הדרישות הקרובות ביותר, וכל השאר מרחף לו במרחקי־הערפל של “האידיאלים ההיסטוריים” (טאֶריטוריאליזם וסוציאליזם), שכל דלת ושער אליהם נעולים בפני האדם שבימינו.

ואנחנו, אל מה קוראים אנו את הפרוליטאריון היהודי? טעות גדולה טועה מי שמייחס לנו את הקריאה להגר לארץ־ישראל. דבר זה, כאשר כבר ציינו לא אחת, אנו מניחים לתהליך הסטיכי¹³.

לשם בהירות נזכיר כאן את יחסה של הס.־ד. להֶרכז הקאפיטאליזם והייצור. הס.ד., שרואים בהרכּז הייצור את הכוח החשוב ביותר שבכוחות הסטיכיים המוליכים להגשמת הסוציאליזם, אינם פונים, בכל זאת, בקריאה אל מעמד־הפועלים – לרכז את הייצור ואת הקאפיטאלים. ואולם הס.־ד. קוראת לפרוליטאריון לסייע לכל מה שמחיש ומקל את התפתחות כוחות־הייצור, וממילא גם את הרכז הקאפיטאל, ולהילחם נגד כל מה שמיצר וכובל את התפתחות כוחות־הייצור ואת הרכז הקאפיטאל. כך קוראים גם אנחנו את הפרוליטאריון היהודי לסייע לכל מה שמחיש ומקל את העליה היהודית המרוכזת לארץ־ישראל – זה הגורם הסטיכי החשוב ביותר להגשמת הטאֶריטוריאליזם, ולהילחם נגד כל מה שמיצר וכובל את העליה הזאת. כהסתדרות הס.־ד. של הפרוליטאריון היהודי אנו קוראים אותו לפעולה־עצמית בכל צורותיה, לפיתוח ההכרה־המעמדית ולהעמקתה, למלחמה מעמדית. השאר יבוא ממילא בכוח המגמות הסטיכיות של הדינאמיקה היהודית. קריאתנו לטאֶריטוריאליזם היא הקריאה למלחמה מעמדית; וכך היא גם קריאתנו לסוציאליזם¹⁴.

הפרוליטאריון היהודי, בכל עבודתו ומאבקו הטאֶריטוריאליסטיים, אף שיהא קשור בהמונים הרחבים של הבורגנות־הזעירה, יהא, בכל זאת, עצמאי לגמרי. בה במידה שנקודת־הכובד של חיי־היהודים בגולה תועתק באורח סטיכי לארץ־ישראל, יועתק לשם קמעא־קמעא – גם הבסיס האסטרטגי של הפרוליטאריון היהודי הלוחם. הפרוליטאריון היהודי מתארגן באורח סטיכי בתוך תהליך־ההתפתחות של המשק הקאפיטאליסטי; ותוך כדי כך הוא מתאחד באופן נפרד מפועלי שאר אומות בהסתדרויות לאומיות מיוחדות. סיבת התארגנותו המיוחדת של מעמד־הפועלים היהודי היא בכך, שקיומו הלאומי מבחינה כלכלית הוא מיוחד – מבוּדל. לפי שהבידול הכלכלי של חיי היהודים גובר, גובר גם הצורך בהסתדרות מדינית מיוחדת; ולפי שבידול זה חל על המשק היהודי בכל ארצות־הגולה, לפי שבכל מקום צפה ועולה השאלה־היהודית העולמית האחת (“התגבשות של השאלה היהודית”) – עולה גם הצורך לאחד את הפרוליטארים היהודים שבכל ארצות־הגולה בהסתדרות עולמית אחת¹⁵. לפי שהבסיס האסטראטגי¹⁶ של מעמד־הפועלים היהודי הוא בכל מקום בלתי־נורמאלי במידה שווה, שבכל מקום אין בו כדי סיפוק, ובכל מקום הוא דורש מאת הפועל היהודי ביזבוז־כוחות עצום־מדי במאבקו, והוא גורם בכל מקום לכך, שהמאבק יהא בלתי־פורה ביותר; לפי שתהליכי ההגירה בחיי היהודים נוגעים לפרוליטארים היהודים בכל הארצות, ומאחר שהתהליך הסטיכי של ריכוז העולים היהודים בארץ־ישראל מעתיק את נקודת־הכובד של כל חיי־היהודים לארץ־ישראל – מסתמנים ביחס לאבטונומיה הטאֶריטוריאלית בארץ־ישראל תפקידים שווים ומשותפים שבסולידאריות עמוקה בשביל הסתדרות עולמית של הפרוליטאריון היהודי. עד עכשיו לא קבעה לעצמה שום מפלגה פרוליטארית־יהודית את כל התפקידים ההיסטוריים הללו – ומשום כך, ולשם כך מארגנים אנו, מפלגת הס.־ד. היהודית פועלי־ציון, את הפרוליטאריון היהודי בגלות ובארץ־ישראל.

ההסתדרות של הפרוליטאריון היהודי מגינה על כל האינטאֶראֶסים שלו, ולכך היא משתמשת באמצעי אחד בלבד – במלחמה המעמדית. מלחמתו המעמדית של הפרוליטאריון לובשת צורות שונות: שביתות כלכליות, פעולת האגודות המקצועית, חרם, קואופרציה, מאבק מדיני בפארלאמאֶנט וברחוב, כל מיני הפגנות פוליטיות, שביתות פוליטיות והתקוממויות.

אשר למאבק המדיני אין צורותיו תלויות בסיסמאות ובמטרות המפורשות, כי אם ביחסי הכוחות החברתיים שבמציאות. למשל, כדי להשיג את זכות־הבחירה הכללית יכול מעמד־הפועלים להשתמש באמצעים שונים – במאבק בתוך הפארלאמאֶנט, בשביתה מדינית, בהפגנות (אסיפות־עם, תהלוכות ברחובות, פּאֶטיציות) וכיו"ב – הדבר תלוי במידת הקלוּת או הקושי באותה שעה להשיג את מילוי התביעות, ומתוך כך גם בשיעור של מאמץ הכוחות ובצירופי־הכוחות הנדרשים למאבק. ואילו הסיסמאות תלויות בצרכים המבשילים בקרב מעמד־הפועלים. מאחר שצורות מלחמת־המעמדות המדינית אינן תלויות בסיסמותיה הקונקראֶטיות, הרי שאם אנו מכניסים סעיפים חדשים לפרוגראמה שלנו, דרישות חדשות ומיוחדות, אין אנו חייבים כלל להמציא בשבילם מיני צורות מיוחדות של מלחמה מעמדית. כך, למשל, בשעה שאנו, מפלגת־הפועלים הס.־ד. היהודית פועלי־ציון, מעלים את הדרישה להבטחת חופש־הכניסה לארץ־ישראל, או דרישה רחוקה יותר בדבר אבטונומיה טאֶריטוריאלית מדינית בארץ־ישראל – אין אנו קוראים בזה את הפרוליטארים היהודים לשום צורות־מאבק מיוחדות, שלא נודעו עד כה. אנו מרחיבים את סיסמותינו בפרוגראמה שלנו, אולם אין אנו מכניסים כל שינויים במלחמה המעמדית. דבר זה אין הס.־ס. מבינים. כשהם מדמים בנפשם כי הטאֶריטוריאליזם מחייב, כביכול, מיני צורות של מלחמה מעמדית של הפרוליטאריון, אשר טרם נודעו בהיסטוריה.

בלי ערובות מדיניות אין אפשרות לזרם רחב של העליה המתרכזת ולהתפתחות חפשית של המשק היהודי בארץ־ישראל; ערובות מדיניות מושגות על־ידי מאבק מדיני; מהן שתושגנה מתוך מאבק כאן, בגולה, – כגון הבטחת כניסה חפשית לארץ־ישראל; ומהן שתושגנה רק מתוך מאבק שם: תחילה תתחולל ההתפתחות הסטיכית של המשק היהודי בארץ־ישראל בתנאים לא־חפשיים, תיתקל בנגישות, ורק כתוצאת מלחמת־שיחרור נמרצת יווצרו תנאי־חופש להמשך בלתי־מופרע של גידול החברה היהודית. ומכיוון שבראש כל תנועת־השיחרור הזאת יעמוד הפרוליטאריון, – הרי אנו אומרים משום כך, שמלחמתו המעמדית של הפרוליטאריון היהודי היא הנשק האירגוני החשוב ביותר, המסייע בכלל לפעולה הטאֶריטוריאליסטית המודעת לבוא לידי גילוי. מתוך המאבק המדיני של הפרוליטאריון היהודי נוצרות הערובות המשפטיות והחירויות, כלומר, שלא־במישרין מוּכוונת על־ידי כך העליה היהודית לארץ־ישראל.

ואשר למאבק הכלכלי, הרי בעזרתו יכולים הפועלים היהודים להסדיר במידה מסויימת במישרין את העליה של כוח־העבודה היהודי לארץ־ישראל. לאמור, ככל שילך ויבשיל הצורך בהסתדרות עולמית של הפרוליטאריון היהודי, ייגלה גם הצורך לאחד את כל האירגונים הכלכליים של מעמד־הפועלים היהודי באיגוד עולמי אחד. האגודות המקצועיות היהודיות שבארצות שונות תתאחדנה אחת עם חברתה, ותתמוכנה זו בזו בכל מה שאפשר. האגודות המקצועיות המאוחדות הללו, אשר תשקענה חלק מאמצעיהן לשיפור מצב חבריהן במקומות מושבם, תשתמשנה בחלק האחר של אמצעיהן בשביל להקל על חבריהן את העליה לארץ־ישראל, כלומר, תייסדנה קרנות לצרכי־העולים, לשכות־מודיעין־וסטאטיסטיקה, לשכות־עבודה וכדומה. מאחר שנקודת־הכובד של חיי היהודים תוסיף לעבור לארץ־ישראל תיאלצנה האגודות המקצועיות בקרב הימים לייסד את סניפיהן בארץ־ישראל, ובדרך זו תמלאנה את התפקידים האמורים. עקירתו של כוח־העבודה היהודי לארץ־ישראל נכללת, כחלק אורגאני, בסכום הכללי של אותם הגורמים היוצרים, שמהם מורכב התהליך הסטיכי של הגשמת הטאֶריטוריאליזם. הווה אומר, שהאירגונים הכלכליים העצמאיים של הפרוליטאריון היהודי יסדירו במקצת גם את הגורמים היוצרים של הגשמת הטאֶריטוריאליזם. השגת ערובות משפטיות מדיניות וחירויות מדיניות לעליית היהודים לארץ־ישראל ולהתפתחות המשק היהודי בארץ, נכללת, כחלק אורגאני, בסכום הכללי של אותם הגורמים המשחררים, שמהם מורכב התהליך הסטיכי של הגשמת הטאֶריטוריאליזם¹⁷. הווה אומר, שהמאבק המדיני העצמאי של הפרוליטאריון היהודי (בברית עם פרוליטארים של עמים אחרים, ובמקצת גם בברית עם ההמונים הרחבים של הבורגנות־הזעירה היהודית) יסדיר את הגורמים המשחררים של הגשמת הטאֶריטוריאליזם.

מעתה לא עוד קשה לעמוד על יחסנו לציונות הבורגנית. וכאן יש להעיר, קודם כל, כי הטאֶריטוריאליסטים והציונים הבורגנים, שמסכימים בדרך כלל לנקודת־ההשקפה של התהליך הסטיכי, מוציאים, בכל זאת, מן הכלל את תהליכי־ההתיישבות; סבורים הם כי ההתיישבות ניתנת להתגשם רק מתוך התערבות מכוונת של הרצון החברתי המאורגן. טעות זו טבועה גם ביסוד כל הבניינים של ס.־ס. וי.־ס. פעמים לובשת הטעות מין צורה שכזו: יש לכוון רק את הצעדים הראשונים של ההתיישבות היהודית, יש לסול דרך בהכרה ובאורח תכניתי, ואחרי־כן יתחיל ממילא התהליך הסטיכי של ההתיישבות בקנה־מידה רחב. כאן לפנינו אותו עניין גופא שהסברנו לעיל – השערה בדבר הנחיצות ליצור תנאים להתהוותה הסטיכית של החברה החדשה. אנו אומרים, כי גם תהליכי ההתיישבות בחברה הקאפיטאליסטית הם סטיכיים בהחלט, וכי ההתיישבות הנבונה ביותר אינה זו המתנהלת ב"תבונה" יתרה, אלא זו המסתגלת למגמת הנדודים הסטיכיים של המוני־העם. ותולדות כל ההתיישבויות בזמן החדש מחזקות בנו את הדעה הזאת¹⁸. יישובן של אמריקה, דרום־אפריקה ואוסטראליה חל באורח סטיכי: ההתיישבות הכפויה או הפרוטאֶקציונית בארצות החדשות בכוחן של ממשלות־אירופה לא הביאה כל ברכה, כל עוד לא נמצא במושבות דבר שימשוך את המוני־העם הרחבים, הפונים בנדודיהם במגמה הנתונה בין כוח־המשיכה הגדול ביותר לבין כוח־ההתנגדות המועט ביותר. בדרום־אמריקה ובאמריקה התיכונה קלושה ביותר האוכלוסיה הלבנה עד היום הזה, ואילו ההתיישבות השגיאה של ארצות־הברית, חלה, כידוע לכול, ללא תכנית כלשהי. ישובה של אפריקה הדרומית חל בניגוד להשפעת המדינות, והתקדם ביותר אחרי שגילו שם מכרות יהלומים וזהב. גורם שני זה קבע גם את ההתיישבות באוסטראליה. עד כמה אין ערך לתיכנון בעניין ההתיישבות לעומת המניע הסטיכי, נראה בעליל, כשאנו מקבילים את יישוב אוגאנדה הכושל, אם גם מתוכנן, על־ידי האנגלים, לעומת השיגשוג המהיר־להפליא של ההתיישבות בקאליפורניה, שחל עקב גילוי הזהב שם. כל הנסיונות הממשלתיים של ארצות־הברית ליישב את המערב הרחוק עלו בתוהו, עד שהחלה הגירת מחפשי־הזהב לקאליפורניה; “אבק־אדם” זה, ששקע על דרכו בשממות “המערב הרחוק”, יצר באורח סטיכי תנאים לשיגשוגם של יישובי־אדם בחלק זה של ארצות־הברית. סייעה לכך גם הגירתם של המורמונים¹⁹, שבאה למרות תחבולות הממשלה. יישובן של ארגאֶנטינה ופאטאגוניה לא התקדם כמעט עד לרבע האחרון של המאה הי"ט, כאשר המשבר החקלאי באירופה, שבא כתוצאת הגידול הסטיכי של הקאפיטאליזם התעשייתי, הניס בעת ובעונה אחת גם את הקאפיטאלים האירופיים, גם מאות־אלפי איכרים אל הארצות החדשות של החקלאות המתפתחת בקנה־מידה רחב.

ודאי, שלטון־המדינה הוא אחת הצורות האדירות ביותר לאירגון הרצון החברתי; אכן בצורה זו, לא פחות מאשר בכל צורה אחרת, מתבלט האופי האנטאגוניסטי הסטיכי של היחסים החברתיים. המדינה, המתנשאה מעל לכל המיבנה החברתי, משקפת בתוכה בשלימות את הדיסהארמוניה של המיבנה הזה, ופעולתה וגורלה אף הם סטיכיים, כשם שיסודה סטיכי. שעל כן יש בידה, שוב, רק להסדיר את התהליכים הסטיכיים אך לא לחוללם. אם נעלה את הרעיון הכללי הזה ונשתמש בו לגבי תופעות הקולוניזציה, רשאים אנו לומר, למשל, כי לא ישובה של אלז’יר היא תוצאת מרותה המדינית של צרפת על אלז’יר, אלא להיפך, צורך־ההגירה של איכרי צרפת, שאבדה מהם אדמתם כתוצאת שורה שלימה של מהפכות, וכן הצורך של הקאפיטאל הצרפתי הצעיר להרחיב את השוק הלאומי, אלה אילצו את צרפת לכבוש את אלז’יר. ואותם הדברים ממש ניתנים להיאמר גם בנוגע לישובה של סיביריה וכיבושה של תורכיסטאן בידי ממשלת רוסיה, בנוגע לכיבושה של ניו־זילאנד בידי האנגלים, בנוגע לתפיסת קוריאה ולאַאוֹדוּן, בנוגע להשתלטות היאפאנים על פורמוזה ועל חלק של האי סאכאלין. ההתיישבות וההגירה כפופות ומצייתות עד היום לחוקי נדידת הקאפיטאל, אשר אותו משרתת גם המדינה. “למלך כוונות, והחנווני מכַוון”, כביטוי השנון של ניצשאֶ. אולם “החנווני” עצמו פועל באורח סטיכי, לפי שהוא נסחף בזרם המחזור של הקאפיטאל, הפרוע והמיוחד־במינו²⁰.

כל המנגנון הכבד של אירגון המדינה, על כל כוח־הכפייה שבידו, חסר־אונים הוא במאבק עם הסטיכיוּת²¹. רק הבורגנות, החדורה פאֶטישיזם־הסחורות²², עשתה לה פאֶטיש גם מן המדינה, זה המכשיר העיוור באמת ביד ההתפתחות הסטיכית – מכשיר שאין לו כל פרוגנוזה שהיא, מכשיר המתקיים אך ורק בכוח האינטאֶראֶסים והשאיפות של הגורם הפוליטי. ההתיישבות היתה תלויה עד עכשיו תמיד לא ברצונה ובחשבונותיה של הממשלה, הצלחתה או כשלונה נקבעו תמיד, באופן בלתי־תלוי בפעולת המדינה, על־ידי התנאים הכלכליים־החברתיים של ארצות־הקליטה ועל־ידי המיבנה הכלכלי־החברתי של ההמון המהגר. ואף על־פי כן משליכים הזרמים הבורגניים שבטאֶריטוריאליזם (וכן הס.־ס. והסיימאים הנלווים עליהם) את כל יהבם על הממשלה²³.

כאן היא הנקודה הראשונה הקובעת את יחסנו אל הציונים הבורגניים. אנו נילחם נגד אותה הפעולה הציונית, הנשענת על הדיפלומאטיה, אנו נילחם נגד כל המסורת של הצ’ארטאֶריזם של הרצל. וכן נילחם במדיניות של הקונספיראציה הציונית, המתכננת צורות מחתרתיות לכיבושה של ארץ־ישראל על־ידי תכניות של פלפול, וכן נילחם בדיפלומטיה החשאית שעדיין עוסקים בה ראשי המדברים הציוניים, המוליכים־שולל את המוני־העם קלי־האמונה ומַשלים בשוא את עצמם. מכאן אין להסיק שמדיניות “העבודה הזעירה” של חובבי־ציון תמצא תומכים בנו – להיפך, אין דבר שיהא מאוס ושנוא עלינו כמוה²⁴. בהיותנו סבורים, כי משימת הציונים הבורגנים היא להסדיר את התהליך הסטיכי של הקאפיטאליזציה של ארץ־ישראל על־ידי העליה היהודית, נתמוך בכל דבר הפועל בהתאם למשימה הזאת.

טיפוח אינפורמציה בקנה־מידה רחב בארץ־ישראל – כגון ייסוד לשכות־מודיעין ומתן אינפוראמציה בכתב, אירגון פעולות־חקר וסיור בארץ־ישראל, ייסוד לשכות־סטאטיסטיקה, לשכות למתן עזרה משפטית לעולים, אירגון אשראי גדול וזעיר (פרט לאפותיקאות אגראריות²⁵, הגורמות לניפוח מלאכותי של מחירי הקרקע), – כל זה ימצא בנו את התמיכה הנמרצת ביותר. כל מה שמקל ומחיש את זרימת הקאפיטאל לארץ־ישראל, הקמת מפעלים קאפיטאליסטיים על יסודות טכניים מודאֶרניים ועל בסיס של יזמה ציבורית חפשית, ייסוד תחנות־נסיונות ומשקי מופת, אשר ישמשו מרכז לדוגמה טכנית ונושא להתחרות טכנית מצד העולים היהודים ויסייעו בדרך זו לגידול הכוחות הפרודוקטיביים בארץ; כל מה שמסייע לאבטונומיזאציה כלכלית של האוכלוסיה היהודית בארץ־ישראל – חכירת המסים על־ידי מוסדות שיצרה ההסתדרות הציונית, כל זכיון קאפיטאליסטי, כל אלה הן לדעתנו, תחומי־הפעולה הרחבים למדי של הקונגרס הציוני, כאן תחום השפעתו. נגד האפוטרופסות הממשלתית והפילאנטרופיה, בעד היזמה החברתית החפשית – זוהי הטאקטיקה שלנו בנוגע לעבודה המעשית של הקונגרס בארץ־ישראל²⁶. אנו נשאף לכך, שהפעולה הציונית של הבורגנות יהא לה אופי מסחרי מעשי ברור ומפורש, ולא מוסווה. על יסוד התהליך הסטיכי המסייע לכך תיצור הפעולה הזאת בעצמה גם את הכוחות הדרושים ותמשוך את הקאפיטאלים, ואם המגמה הכללית שלה היא אשרו של העם, צריכה המטרה הקרובה ביותר העומדת לפניה להיות תמיד – הריווח²⁷.

אלה הם העקרונות הראשיים של עבודתנו המשותפת עם הבורגנות הציונית. כנציגי הפרוליטאריון, ודאי שאין בידנו לארגן מפעלים מסחריים כאלה, גם אין אנו יכולים ליטול חלק באירגונם; אולם בכוחנו לתמוך בהם תמיכה מוסרית. זוהי אותה העמדה הננקטת בכלל בידי הס.־ד. בנוגע לאירגון עבודות ציבוריות למחוסרי־עבודה – אין בידה לארגן את העבודה הזאת, אבל היא מסייעת לכך ככל האפשר. כן תומכים גם אנו בכל דבר המספק עבודה, בצורות קאפיטאליסטיות רחבות ולא פילאנטרופיות, למהגרים שלנו, מחוסרי־העבודה.

מובן מאליו, כי נהיה נאלצים לעמוד במאבק נמרץ עם הציונים הבורגנים לא רק בשטח תפיסתנו אנו את העבודה המעשית של הקונגרס, אלא גם בשטח כל אותם הקונפליקטים הכלכליים והמדיניים שיתחוללו בארץ־ישראל. נקל לראות, כי מלחמת־המעמדות תתפתח מהר מאוד בארץ־ישראל – בהשפעתם של שני גורמים מתמידים. ראשית: המוני העולים לארץ־ישראל באים מארצות, שהניגודים המעמדיים באו שם מכבר לידי ביטוי בולט וחריף. הפועל הנוסע לארץ־ישראל ידע עוד ערב־צאתו התנגשויות סוערות עם מעבידו והיה חבר לאיזה אירגון של פועלים, מדיני או כלכלי, בארצות־הגולה; הרי הוא בא לארץ־ישראל כשהוא מביא עמו הכרה־מעמדית ברורה במידה יתרה או פחותה. המעביד העולה לארץ־ישראל מביא גם הוא עמו נסיון והרגל במאבק נגד הפועלים; זה וזה באים לארץ כאויבים מראש, ללא פיקפוקים. שנית: תלותו של המשק היהודי הצעיר של ארץ־ישראל בשוק־העולמי, בקאפיטאל העולמי, יש בה כדי להשפיע להחרפתם המהירה והעמוקה של הניגודים המעמדיים; הקאפיטאל העולמי, כצורת־ההתפתחות הגבוהה של טיפוס־המשק המודאֶרני, אוצר בתוכו גם את דרגת־המתיחות הגבוהה ביותר של סתירותיו הפנימיות ותולדתן – הניגודים. על כן, משמתפרץ הקאפיטאל העולמי לתוך משק וציבור פיאודאליים, הרי הוא מפלג אותו מהר לפי קו הניגוד המעמדי, ודבר זה חל ביתר מהירות ככל שהארץ הזאת מאחרת יותר להיכנס לתחום שלטונו של השוק־העולמי. אכן, הקאפיטאל העולמי יש לו מגמה כלכלית־משווה, שואף הוא להביא את כל המשקים הטאֶריטוריאליים, שהוא משתלט עליהם, לרמת־טכניקה אחת – ויחד עם זה גם לידי התפתחות כלכלית ברמה אחת; וככל שאיזו ארץ מאחרת לעלות על זירת ההתחרות העולמית, כן היא נאלצת יותר לאמץ את כוחותיה שלא תסולק מעליה; מה שחסר כאן בכמות יושג ויושלם באיכות. דבר זה אנו רואים ברוסיה, ביאפאן (במקצת גם בסין ובפרס).

התפתחות כזו של הניגודים־המעמדיים, ואולי גם נמרצת הרבה יותר, צפויה גם לארץ־ישראל. הן הפרוליטאריון היהודי והן הבורגנות היהודית בארצות־הגולה אינם יכולים להיות אדישים כלפי המאבק בארץ־ישראל – לפי שנקודת־הכובד של האינטאֶראֶסים של שני מעמדות אלה עוברת קמעא־קמעא לארץ־ישראל. זוהי הנקודה השניה של המאבק בין הציונות הפרוליטארית לבורגנית. כבר כיום אוזרים הציונים הבורגניים את כל כוחותיהם, מצד אחד, לטשטש את הניגודים המעמדיים בארץ־ישראל, בהעלותם את הבדייה של “אחווה לאומית” ו"אחדות המשימות הלאומיות" והם מסבירים את האיבה המעמדית בקרב התושבים היהודים בארץ־ישראל אך ורק כתוצאת התעמולה המהפכנית ברוסיה; ומצד שני הם תומכים ככל האפשר בבורגנות הארץ־ישראלית בפעולותיה כנגד האירגונים הפרוליטאריים. אין ספק, שהציונים הבורגניים ישתדלו לנצל את פעולת הקונגרס לשם השפעה על הפועלים־העולים בעלי־ההכרה, וגם אנו צריכים לאמץ את כל כוחותינו כדי למנוע מאת הקונגרס את האפשרות להזיק מבחינה זו. נצטרך להשתדל לנצל את הנשק המיוחד של המדיניות הציונית־הבורגנית לשם הגנה על האינטאֶראֶסים של הפועלים השכירים של כל האומות בארץ־ישראל. ככל שעבודת הקונגרס בארץ־ישראל תתרחב יותר, כן תהא בידו אפשרות של לחץ ממשי גדול יותר על פועלי המקום ועל הפועלים־העולים, וכן יהיה בידנו קרקע נרחב יותר ללחץ־שכנגד על־ידי מלחמתנו המעמדית.

לבסוף, בנוגע למאבק המדיני על האבטונומיה הטאֶריטוריאלית נגד הממשלה התורכית, עתידים יחסינו עם הציונים־הבורגניים להיות יחסי־איבה יותר מאשר יחסי־ידידות. ודאי שהבורגנות היהודית מעוניינת גם היא בשיחרורה של ארץ־ישראל מיד השלטון התורכי, – אבל גם בנדון זה, כמו בכל שאר עניינים, מתגלה כבר כיום הפחדנות הבורגנית האופיינית, הפסיחה־על־שתי־הסעיפים וחוסר־העקיבות. כפי שכבר ראינו לעיל מתארים להם רוב הציונים הבורגנים את הגשמת הציונות כתהליך ללא יסורים, בדרכי־שלום, תהליך של “כיבוש” כלכלי־תרבותי; אך אפילו אותו מיעוט שבקרב הציונים הבורגניים, החולם על “תפיסת” ארץ־ישראל בדרך מהפכנית, אומר להתכונן בחשאי לקראת “תפיסה” זו, באופן שהממשלה התורכית לא תהא לה שהות לאחוז באמצעים. על כן רואה כל המחנה הציוני בפחד ובשנאה את גילוי־הלב שלנו, ובינם לבין עצמם מאשימים הם אותנו ב"פרובוקאציה"; אך לפי שעה יראים הם להשמיע את הדברים בקול, בתקוותם, כי סוף־סוף נחכים ונחדל לעורר חשד בלב המושלים התורכים. ואולם החיים ימוטטו מהר את הפחד הזה ואת התקווה הזאת – ואז יפתחו הציונים הבורגניים את פיהם וירימו קול־זעקה. הם ייבדלו בכל האמצעים מן “הנוער קל־הדעת וחמום־המוח”, בשכחם כי אנו נבדלנו מהם זה כבר; הם יצהירו בלשונם הליבאֶראלית־העבדוּתית על כוונותיהם, שהן כוונות־שלום גרידא, וכדרך כל מפלגה ליבּאֶראלית בימינו הם רק יעכבו בטאקטיקה שלהם את תהליך שיחרורה של ארץ־ישראל; ואולם מצד שני יאלצו אותם החיים לסייע במידה מסויימת בידי הפרוליטאריון הלוחם של ארץ־ישראל. בכל המדיניות הדו־פרצופית הזו יתאמצו הם, כדרך הבורגנות הליבאֶראלית של כל העמים בעולם המודאֶרני, להפיק מן המהפכה תועלת רבה ככל האפשר לעצמם, ובאורח בוגדני ישאירו את הפרוליטאריון לבדו בשדה הקרב, משעה שיהיו סבורים כי כבר קיבלו את כל הדרוש לשם שלטונם. לקח המהפכה הרוסית ולקח כל שאר המהפכות שהיו לפניה, כבר לימדונו למדי: יודעים אנו, כי במהפכה הארץ־ישראלית העתידה־לבוא נצטרך לעמוד במאבק מדיני בשתי־חזיתות בבת אחת; נגד הביורוקראטיה התורכית ונגד הבורגנות היהודית. את המהפכה, הדימוקראטית לפי אופיה, נשתדל לעשות לדימוקראטית לפי תוצאותיה. אנו נילחם לממשלת־עם שלימה, בלתי־מוגבלת, בארץ־ישראל.

עוד עלינו לסלק כמה אי־הבנות.

כנגד הנחתנו, שהטאֶריטוריאליזם יתגשם על־ידי מלחמתו המעמדית של הפרוליטאריון היהודי, מעלים את הטענה, שכל מלחמה בין מעמדות היא מלחמה על שלטון ועל אמצעי־ייצור, בעוד שבטאֶריטוריאליזם מעוניינים מעמדות שונים של עם־ישראל, ועל־כן לא ייתכן מאבק בין הפרוליטאריון ובין הבורגנות על קרקע הטאֶריטוריאליזם²⁸. השקפה זו יש בה משום ריביזיוניזם מן הסוג הגרוע ביותר; אילו היו הדברים האלה נכונים, כי אז היה קיומה של ציונות פרוליטארית מעשה־שטות גמור, ומעמד הפועלים היה ממלא בהגשמת הטאֶריטוריאליזם רק תפקיד של היגררות אחרי הבורגנות²⁹. כדי להפריך פילפול זה נקח לנו לדוגמה את המהפכה הרוסית. גם כאן מעוניין לא הפרוליטאריון לבדו, גם כאן ניתן לומר, כי מלחמת־השיחרור היא לאומית; גם ברוסיה אין השלטון בידי הבורגנות. אך האם כל זה מלמדנו, כי המהפכה הרוסית מתחוללת לא מתוך מלחמת־מעמדות, כי אם על־ידי דיפלומאטיה? האם פירושו של דבר הוא שהפרוליטאריון הרוסי אינו נוקט בשעת המהפכה במדיניות־מעמדית עצמאית שלו? ודאי, כל אלה האידיאולוגים ואנשי־המליצה הזעיר בורגניים טורחים בכל מיני־אופנים לשכנענו בכך, אבל לא יימצא אף סוציאל־דימוקראט אחד ברוסיה שיאחז בנקודת־השקפה כזו. ועלינו לדחות בתכלית כל השקפה בורגנית בדומה לזו על הטאֶריטוריאליזם. אין זה נכון כלל, שכל מלחמה מעמדית היא, כביכול, מלחמה לשלטון. כתוצאת הניגודים המעמדיים יקרה הדבר לעתים קרובות, שהשלטון עובר מידי מעמד אחד לידי מעמד אחר, אבל במישרין יכול המאבק בין מעמדות לשים לפניו ולהגשים מטרות אחרות כגון, לשפר, בפשטות את מצב השכבות המדוכאות של החברה. אנו לוקחים כדוגמה את המאבק לביטוח הפועלים על־ידי הממשלה, לפיקוח על בתי־החרושת, ליום־עבודה של שמונה שעות – במישרין אין כל הדרישות הללו מכוּונות לתפיסת השלטון או לתפיסת אמצעי־הייצור. אפילו הדרישות המדיניות לחופש ההתאגדות אינן מתכוונות במישרין למשימה זו. בעוד שהפועל היהודי נלחם נגד שלטון־העריצות הרוסי, הריהו תוקף לשם כך באורח בלתי־אמצעי, על־ידי שביתותיו וכדומה, את הבורגנות היהודית (לעתים קרובות יותר – את הבורגנות הזעירה), והלא אף היא סובלת מאוד מן האבסולוטיזם והיתה שמחה להיפטר ממנו, ולא עוד אלא שהיא עצמה נאבקת, על פי דרכה היא, במשטר הקיים. במקרים רבים, אבל חשובים, עשוי מעמד־הפועלים לפסוח על אויבו הקרוב ביותר בדמות אדוניו־המעבידים, ולהשתער על נציגי השלטון המדיני (כגון, על הביורוקראטיה הפיאודאלית) כשהוא גורר לפעמים אחריו גם את המעבידים – ואף לזאת ייקרא מלחמה מעמדית. הפועל היהודי יילחם כדי להניע את ממשלות רוסיה, אוסטריה ואחרות להגן על האינטֶראֶסים של נתיניהן בארץ־ישראל; הפרוליטאריון היהודי ישחרר את אוכלוסי ארץ־ישראל משלטון הביורוקראטיה התורכית, או (אולי) מיד הבורגנות התורכית. וכל זה נכלל בחוג אותן התופעות הנושאות את השם: מלחמת־מעמדות; כל זאת היא מלחמה מעמדית בצורותיה השונות, המתבטאת במעשה־האירגון הכלכלי והמדיני של הפרוליטאריון ופעולתו־העצמית.

על יסוד ההנחה המוטעית הזאת, שהטאֶריטוריאליזם הוא, כביכול, תנועה לאומית גרידא, הרי אנו צריכים לבוא ממילא לידי המסקנה של אנשי “ווֹזרוֹ’דאֶניאֶ”, כי הגשמת הטאֶריטוריאליזם מחייבת לא אירגון מעמדי חפשי של הפרוליטאריון, אלא אירגון לאומי־מדיני מיוחד של כל עם־ישראל, בעל סמכות של כפייה, בדמות סיים. ואילו לפי בחינתנו אנו, האבטונומיה הלאומית־המדינית יש בה כדי להועיל מאוד להסדרת העליה, המתרכזת באורח סטיכי בארץ־ישראל, ותו לא; גם בלעדי הסיים יעשה התהליך הסטיכי את שלו. אך לולא היה תהליך סטיכי, כי אז לא היו יכולים כל מיני “סיימים” ליצור אותו, ולא היה בכוחם אף לשערו. כשאנו מעלים את הדרישה לאבטונומיה לאומית־מדינית, אנו תופסים אותה לא כאמצעי לאבטונומיה הטאֶריטוריאלית, אלא כמטרה חשובה מאוד בפני עצמה. שתי המטרות, שהן מאכסימאליות, לאמור, שהן תופסות מקום רחוק ביותר בפרוגראמה־מינימום שלנו – האבטונומיה הלאומית־המדינית בגולה והאבטונומיה הטאֶריטוריאלית־המדינית בארץ־ישראל – הן שתי משימות שונות. אפשר לראותן, שלא במישרין, מנקודת־הראות של השפעת־גומלין רחוקה ביניהן, כאמצעים המשמשים זה את זה: כלומר, ככל שירבו זכויותינו בגולה, כן יקל עלינו להשיג זכויות בארץ־ישראל, וככל שירבו זכויותינו בארץ־ישראל – כן תהיינה זכויותינו הממשיות בגולה, לא זכויות־של־נייר, מלאות ורחבות יותר. אצל הסיימאים נקבע הקשר בין האבטונומיה הלאומית־המדינית ובין הטאֶריטוריאלית כקשר של סיבה ומסוּבּב (באורח אוביאֶקטיבי), של אמצעי ומטרה (באורח סוביאֶקטיבי); ואילו אצלנו יש כאן קשר של פעולת־גומלין. אבל אין זה קשר שבפרוגראמה, אלא – סטיכי בלבד. אין הוא משפיע על הפרוגראמה שלנו, ששתי הדרישות מופיעות בה כבלתי־תלויות אחת בחברתה.

לבסוף, עלינו לעיין עוד בשאלה, באיזה אופן עשויה מלחמתו המעמדית של הפרוליטאריון היהודי, הנערכת על בסיס אסטרטגי לא־נורמאלי ביותר, להביא לידי תוצאה שַׂגיאה כל־כך כאבטונומיה טאֶריטוריאלית לעם־ישראל. התיאוריה שלנו בדבר אי־הנורמאליות של הבסיס האסטרטגי היהודי, אפשר לערבב אותה על נקלה בתורתם של הס.־ס., האומרת, כי הפרוליטאריון־של־הייצור־הזעיר אי־אפשר לו, כביכול, להיות “נושא התנועה הסוציאליסטית”, כלשונם, אי אפשר לו להתקרב אל הסוציאליזם. אבל עירבוב שכזה יהא בו משום טעות עמוקה. הרי זה אופייני למחשבה השטחית ביותר להסביר לא את הפוליטיקה מתוך הסוציולוגיה, לא את היכולת מתוך המציאות, לא את המשימה מתוך הצורך, אלא להיפך דווקא. אף אמנם כך הוא הדבר אצל הס.־ס., שדרך מחקרם היא מן המשימה אל הצורך, מן היכולת – אל המציאות; הם מוכיחים, למשל, שהטאֶריטוריאליזם הוא רצוי ואפשרי, ומכאן הם מסיקים, שהתנועה הטאֶריטוריאליסטית תתפתח ותסתיים בהצלחה. על־ידי שהס.־ס. מקצים את המקום הנכבד ביותר ל"צ’ארטאֶר", הרי הם בונים את הסוציולוגיה על־יסוד הפוליטיקה, ולא להיפך, כדרישת השכל הבריא. וכך ממש הם מדמים בלבם, כי חוללו דבר גדול בתורתם על חוסר־האפשרות לפרוליטאריון היהודי להתקדם לקראת הסוציאליזם. הבורגנות־הזעירה הגרמנית, למשל, הלא אף היא אינה יכולה להיות “נושאת התנועה הסוציאליסטית” – האם זה מלמדנו כי היא זקוקה לטאֶריטוריה? הסוציאליזם הנהו תעודה לעתיד, והפרוליטאריון היהודי הנהו – מציאות ההווה. ולו הנחנו, כדעת הס.־ס., שהפרוליטאריון היהודי, כביכול, אינו מתקדם לקראת הסוציאליזם, והיה זה משמש הוכחה רק לפועל משכיל, בעל־הכרה, המכיר את התיאוריה של המארכסיזם, וגם זה באופן גרוע; אבל אין זה יכול בשום פנים לשמש מניע, אשר ידחף את ההמונים הפרוליטאריים הרחבים אל דרך הטאֶריטוריאליזם. אם הפועל היהודי אינו יכול כיום להיות “נושא התנועה הסוציאליסטית”, הרי מגוחך הדבר להטיל עליו עכשיו משימות סוציאליסטיות; אם רק בטאֶריטוריה יירפא ממחלתו, מ"אי־תיעוש" – הרי רק שם גם ייהפך להיות סוציאליסטי. אך אם הפועל היהודי מנהל אמנם, בכל זאת, מדיניות מעמדית פרוליטארית ונלחם לסוציאליזם אפילו עכשיו, עוד בגולה, – כפי שהדבר הנהו באמת – כי אז הלא מתפורר כל הבניין העיוני הס.־ס.אי כבניין של מליצות ריקות. הפרוליטאריון היהודי הנהו גם פרוליטאריון מודאֶרני – אמנם לא באותו מובן פילוסופי־עמקני־מפולפל וסתום, שמשתמשים בו הס.־ס.אים, בדומה לקאוטסקי, במלה “מודאֶרני”, אלא במובן זה, שהפרוליטאריון היהודי מנהל מלחמה־מעמדית מודאֶרנית בכל צורותיה המדיניות והכלכליות. והוא מנהל אותה לא כדי ללכת לקראת הסוציאליזם, אלא מפני שהתפתחות הקאפיטאליזם מחריפה את הניגודים בין הפועלים לבין המעבידים; ומשום שהפרוליטאריון היהודי מנהל מלחמה־מעמדית, הרי הוא צועד משום כך אל הסוציאליזם: על־ידי מלחמתו המעמדית הוא מסייע לריכוז הקאפיטאל ולהחרפת הניגודים המעמדיים הסוציאליים. אבל כאן יבואו ויאמרו, כי המשק היהודי נהרס מחמת הרכז הקאפיטאל, וכי על־ידי שהפועלים היהודים מנהלים מלחמה מעמדית נגד מנצליהם, הרי הם חותרים בו בזמן גם תחת קיומם הם וגם תחת קיומו של הקאפיטאל היהודי. ואמנם כן הוא. אבל כלום אנו למדים מכאן, שהפרוליטאריון היהודי איננו “נושא התנועה הסוציאליסטית”? לא, אנו למדים מכאן, כי מצבו בגולה הוא טראגי עד מאוד ומלא סתירות. אבל אין זו כלל תופעה יוצאת מגדר הרגיל: תופעה זו, שהיא בבחינת מחלה כרונית אצל היהודים, אנו מוצאים לעתים קרובות בצורה חדה גם אצל עמים אחרים. כמה עשרות אלפים של “נושאי התנועה הסוציאליסטית” ברוסיה הושלכו עתה אל מעבר לחיים הכלכליים והם נתונים לכל יסורי האבטלה.

אבל מה היא משמעותו של דבר זה? מפני התנאים החולניים הקשים של הריאקציה הרוסית נעשה הבסיס האסטרטגי של הפרוליטאריון הרוסי למשך זמן־מה לא־נורמאלי ביותר ולא־פרודוקטיבי; מפני התנאים החולניים הכרוניים של הגולה – מפני האֶכסטאֶריטוריאליוּת, ההתחרות הלאומית והבידול – לא־נורמאלי הוא הבסיס האסטרטגי של העם היהודי כל הימים ולא־פרודוקטיבי. אין הוא בלתי־פרודוקטיבי באופן מוחלט אלא באורח יחסי; הפועל היהודי במאבקו משפר גם הוא את מצבו, אבל שיפור זה יש לו אופי זמני עוד יותר, והוא לא־בטוח עוד יותר מאשר אצל חבריו שאינם־יהודים; ונוסף לזה, הרי כל שיפור, אפילו של מה־בכך, דורש תמיד מאת הפועל היהודי ביזבוז־כוחות עצום כל־כך, ששכרו יוצא כמעט בהפסדו.

ואולם הבסיס האסטרטגי של מעמד־הפועלים היהודי בגולה איננו נורמאלי בפירוש משום כך, שכאן הוא עוסק בשלבים הסופיים של התהליך המשקי³⁰, משום שהחיים המשקיים של היהודים מתרחשים בסימטות־הצדדיות של החברה הקפיטאליסטית. מובן מאליו, שבגולה יכול הפועל היהודי במלחמתו המעמדית רק לסייע לפרוליטאריון של אומות אחרות; אבל אם יש שהוא צריך להגן על אי־אלה אינטאֶראֶסים מיוחדים משלו, ואפילו הם הכרחיים ביותר, צודקים ביותר, אין בכוחו להשיג כל דבר שהוא, אם איננו נשען על העניין שיש לחטיבות אחרות לא־יהודיות בדרישות האלה. אנו, למשל, מקווים להשיג זכות כניסה חפשית לארץ־ישראל, כלומר, שהממשלה הרוסית תגן על האינטאֶראֶסים של נתיניה בתורכיה. מובן, שהדבר לא ידרוש מאת ממשלת רוסיה כל מאמץ רב מיוחד; אבל בכוח מאבקנו אנו לא היינו מגיעים אף לתוצאה של מה־בכך, לולא היתה החברה הרוסית מעוניינת בפתרון השאלה היהודית ובהקלת ההגירה היהודית. משל אחר: אנו מקווים להשיג שורה שלימה של זכויות לאומיות ואפילו אבטונומיה לאומית־יהודית, שוב, נאמר ברוסיה גופא; וגם בעניין זה אנו סומכים רק על כך, שבדרישות אלו עצמן מעוניינים לאומים מדוכאים אחרים היושבים ברוסיה, ובקרב הימים תחדור גם לשורות הפרוליטאריון הרוסי ההכרה בהכרחיותן של ריפורמות לאומיות ראדיקאליות.

אף תופעה זו, שחיי היהודים בגולה תלויים בחיי העמים שבתוכם הם יושבים, איננה מקרה יוצא מן הכלל. גם הפרוליטאריון הפולני או הארמאֶני לא היה יכול בכוחותיו הוא בלבד, בלי עזרתם של יסודות אחרים, להגן על דרישותיו הלאומיות המיוחדות. ואף על־פי כן יכול הפרוליטאריון הפולני או הארמאֶני להשיג בכוחות עצמו הרבה יותר משיכול להשיג הפרוליטאריון היהודי והעם היהודי כולו בכוחות עצמו. הן בנוגע לאֶכּסטאֶריטוריאליות, הן בנוגע לתלות בעמים אשר מסביב, והן בנוגע לאי־הנורמאליות של הבסיס האסטרטגי למלחמת־המעמדות, עומדים העם היהודי והפרוליטאריון היהודי במדרגה נמוכה הרבה יותר מיתר העמים ונבדלים מאוד מהם. אולם הבדל זה אינו במהותו של עניין אלא בשיעורו, הרי זה לא הבדל של איכות בעיקר, כי אם של כמות. גם עמים אחרים יש שהם אֶכּסטאֶריטוריאליים במקצת, במובן זה, שכמעט בכל עם ועם ישנם חלקים המפוזרים בטאֶריטוריות זרות, והם יושבים שם כמיעוט, אולם היהודים הם אֶכּסטאֶריטוריאליים יותר מכל העמים; גם אצל עמים אחרים יש אשר מיבנה־המעמדות איננו נורמאלי (כך, למשל, הארמאֶנים עסוקים יותר בשלבים הסופיים מאשר בשלבים הראשוניים), ואולם מיבנה־המעמדות אצל היהודים הוא בלתי־נורמאלי ביותר; גם עמים אחרים תלויים, במידה יתרה או פחותה, בעמים אשר מסביבם, ואולם היהודים תלויים בעמים מסביבם יותר מכל עם אחר.

נחשלות כמותית עצומה זו של העם היהודי תלך ותחדל לאט־לאט, ככל שתגדל העליה הסטיכית לארץ־ישראל. בארץ־ישראל יחדרו היהודים ברבות הימים, גם לשלבים־הראשוניים של התהליך המשקי; אולם חשוב ביותר הוא הדבר שכבר צוין על ידינו, והוא, שהמשק היהודי בארץ־ישראל יתפתח באורח בלתי־תלוי כמעט באוכלוסיה המקומית ובהתפתחותה של תורכיה. וגם הבסיס האסטרטגי אשר יועתק לארץ־ישראל, יאבד בדרך זו את האַנומאליוֹת המיוחדות לו, והמלחמה המעמדית של הפועלים היהודים תיעשה סוף־סוף, פרודוקטיבית.

הפרוליטאריון היהודי הנורמאלי, בתוך משק לאומי נורמאלי, לא־מקוצץ ולא־נחשל, יוכל להגיע במלחמתו המעמדית לתוצאה שַׂגיאה זו – לאבטונומיה הטאֶריטוריאלית־המדינית לעם היהודי בארץ־ישראל. יכול יוכל להתגבר על כל המכשולים, והוא ישחרר גם את עצמו וגם את כל העם היהודי.

בעבודתו זו יישען מעמד־הפועלים היהודי לא על פּרויאֶקטים, ולא על תכניות, ולא על דיפלומאטיה – בלתי אם על מלחמתו הוא ועל התהליכים הסטיכיים של העליה המרוכזת. המהפכה הראדיקאלית בחיי היהודים תתחולל לא בכוח הכרתן ותעמולתן של מפלגות, לא על־ידי סיימים ולא על־ידי קונגרסים, כי אם בכוחו של התהליך הסטיכי. אכן, סיימים, ועידות ואירגוני־מפלגות יכולים רק לסייע לתהליך הסטיכי, אך לא לבוא במקומו.