עוד סיפור על מסע בזמן? מסתבר שעדיין ניתן לחדש משהו בנושא וותיק זה. הפעם אין המדובר ב’פרדוקס הסבא' הישן והחביב, אלא ביחסי הורים־צאצאים, או, אם תרצו – בפער הדורות. הנושא זוכה לטיפול סרקאסטי למדי בידיו של בארי נ. מאלצברג, המרבה לכתוב מעשיות קצרות הפוזלות מדי פעם לתחום סיפורי האימה והבלהות. מאלצברג מרבה גם לכתוב בשיתוף עם מחברים אחרים – הפעם עם קריס נוויל. ספרו המלא המפורסם של בארי מאלצברג הוא ‘מעֵבֶר לאפולו’ משנת 1972.
* * *
אנשים נוהגים תמיד לומר שהעבר מת. כך תשמע, למעשה, בכל קרן רחוב. חושבני שלאבי יש נגיעה כלשהי בדבר, אך ייתכן שאני טועה. ייתכן שגם כיום עודני נוטה, בחלק מסויים מיישותי, להפריז בערכו על מנת לכפר על רגשותי האמתיים.
בפעם האחרונה בה ראיתיו חי, היה משהו במצבו שריגש אותי עד עמקי לבבי, בהתחשב בכל אותן פעמים בהן נהג הוא להשפילני, ובהתחשב בכך שמכל בחינה מעשית הוא היה מת מזה חמש שנים וחמישה חודשים.
כאשר מתח אבי, לבסוף, את גוו בצאתו מתוך ‘מעבורת העתים של פוקס,’ הושטתי לו את שארית המשקה שבכוסי.
“אהה, ממזר שכמוך,” אמר בעודו לוגם. “תפסת אותי הפעם בדיוק באמצע תכנית טלוויזיה. הייתי שרוע לי ברווחה בכורסה, מתבונן במהומות הגיוס הללו. הרי אמרתי לך בפעם הקודמת שלא תעשה לי את זה שוב לעולם.”
“זה לגמרי לא מקל עלי,” אמרתי, “שאתה מת מזה חמש שנים וחמישה חודשים. ישבתי לי כאן סתם כך, שותה ובוהה במְשַלֵחַ ואמרתי לעצמי: 'לעזאזל, בא לי לפטפט שוב עם הזקן שלי.”
“הפסק לספר לי מתי אני הולך למות,” אמר. “זה לגמרי לא נחוץ.” כשרגלו האחת עודה בתוך המעבורת, הצליח לאחוז בכוס ולהביאה אל פיו כשהוא לופת אותה בשתי כפות ידיו כאילו היתה בקבוק של תינוק, מה שבמובן מסויים היה נכון למדי. כל זה העלה בי זכרונות נושנים.
קיוויתי מעט, אך לא ציפיתי, שיפתח כמו בעבר באחד מניתוחיו הסבוכים והעקלקלים אודות העולם, כמו מנסה ללמדני משהו שאני, שוב כמו בעבר וכמו בניתוח האחרון שלו, לא אוכל לתפוס כלל. כזאת היתה דרכו ודרכי, אני משער. אני סבור שזו דרכם של כל ההורים, אך אני מניח שחלקם אולי ישירים ומסודרים יותר בגישתם, ובאמת יכולים ללמדך משהו, אם כי אני מטיל ספק בכך. אך מובן שטעות היא לעשות הכללות מעין אלה.
חלק לא מבוטל מקסמו של המשַלֵח, לדברי חוברת ההסברה, היה הריגוש העז, תחושת הנוסטלגיה הנוקבת, שעורר. הוא מיזג את ההווה עם העבר, נשא אותך אל המקורות מהם לא הרחקת לכת מעולם עד כדי היותך אדיש להם. וכמו כן, כדברי חוברת ההדרכה, “אינך חייב להיות תמיד ילד במחיצת הוריך,” אף כי אפשר ולא כך יהיה.
“בוא נשוחח על הימים ההם,” אמרתי. “זוכר איך אז, ב־1982, שיחקנו בכדוּרַך ואני שברתי לך את האצבע במחבט? וּאתה החטפת לי ושברת את אפי? זה הנושא שעליו רציתי באמת שנשוחח. הדברים הבסיסיים שמובנים היטב לשנינוּ. הניתוק יחול בעוד חמש דקות בלבד מרגע זה, ועלינו ללבן אי־אלו עניינים לפני שאאלץ לשלֵחַ אותך מכאן לדרכך.”
“חמש דקות, מה?” אמר. “נו, טוב, אז מה אם פשוט לא אלך לי חזרה אל מקומי? מה אם אמשיך לשבת לך כאן במרתפך ולא אניח לך להחזירני אל תוך אותו מעגל?”
כאילו שיכול היה עוד להתנגד להחלטיותי. וחוץ מזה, הם לא ירשו זאת, בשום פנים. הם הפכו עולמות כשמישהו ניסה לעשות זאת, ותמיד מצאו אותו. יש הסבורים שהדבר מכוון כדי שתמיד תצטרך להמשיך ולשכור את הציוד.
“לא יהיה בכך אפילו שמץ של הבדל,” אמרתי. "העבר בלתי ניתן לשינוי. זהו העקרון שביסוד המבנה – "
אולם, בעצם, מה היה העקרון? כיצד אפשר לדעת אם העבר אמנם בלתי ניתן לשינוי? אולי זה משהו כמו נוזל, או ספק־מוצק כמו מקפא ג’לטין, או אולי משהו שונה בתכלית?
ובהמשך לבורותנו בנקודה זו: כיצד אפשר להסביר את העובדה שהמשדֵר יכול להחזיר מהעבר רק הורים, או במקרים נדירות, הורי־הורים? הקיים איזה כוח פסיכי הפועל בין דורות, כוח הצומח מתוך התלות של ימי הילדות? והרי היו מקרים בהם האב שהוחזר היה לגמרי זר לילד, ואם כך – הישנה איזו רציפות גנטית הנעלה על כל דמיון, איזה מיתוס סאיינטולוגי, אשר המשלֵחַ נשמע להם? או שמא המעגל דרוש בדיוק כמו ה’פנטגראם'1 של ימים עברו, וכל העניין כולו אינו אלא כישוף, כאילו כל יסודות העולם התנפצו לרסיסים עם בוא אֶלֶף השנים החדש, תוך כדי שבירת מין מחסום, שווה־ערך מעורפל למחסום הקול? כעת זוהי כבר שאלה אקדמית, אני מניח, אבל אף אחד, ואפילו לא פוקס עצמו, אינו מבין זאת יותר מכפי שמישהו מבין את מושג הזמן עצמו, או את המציאות. עכשיו עובד פוקס, כמובן, על מכונה שתאפשר לנו לבקר בעתיד. נראה שניצבות בפניו בעיות בלתי צפויות שאולי גם אבי תרם להן. אני נהנה לחשוב שמשהו ילך וישתבש במחקרו, אך אולי זה פשוט מפני שבתחומים אחרים למדתי להתייחס באי־אמון לשימוש שעושים הטכנאים במדע.
בכל זאת, היכולתי להודות בבורותי באוזני אבי? האם הוא עצמו לא הפגין בפנַי בטחון מוחלט בכל עניין שבעצם לא היה לו מושג בו?
“באמת, אבא,” המשכתי, מודע היטב לזמן החולף, “הרגע, בו נשב בנחת ונספר אי־אלו מעשיות ישנות. הרי אתה נמנה עם הדור הראשון בהיסטוריה הרשומה שנפלה בידו ההזדמנות לנסוע בזמן אל צאצאיך, הזכות לראות במו עיניך את תוצאות עבודתך ומאמציך בפריחתן המלאה, לאחר הסתלקותך מהעולם הזה.”
“אתה יודע מה אני עומד לעשות?” אמר אבי, כשהוא מצליח סוף סוף ליישר את רגליו ולקום. “אני עומד להרוג את עצמי, זה מה שאעשה. ממש כאן, במרתף שלך. בצורה זו, כמו שאני מבין את זה, כל זה לא יקרה לעולם.”
תמהתי מה בדעתו ללמדני הפעם.
הוא שלח את ידו לעבר הכיס הפנימי של מעילו. “הבט!” קרא, ונופף בסכינו לעברי. “אני מחזיק בו לשעה בה יתקרבו המתפרעים יותר מדי אל הזקן שלך, וינסו להסתבך איתו! הוא מגן עלי, המתוק הקטן הזה: נקי וחד, נכון לעשות את המלאכה! כל טוב, בני, עלה והצלח. אינני יכול לשאת זאת עוד; אינני יכול לבלות את שארית ימי בתהייה מתי תחוש דחף לקרוע את הזקן שלך לגזרים על ידי הביקורת שלך…”
הוא לפת את הסכין בשתי ידיו, מכוון את החוד אל ליבו, ואז נעץ אותו באחת בגופו.
גופו נתקשח תוך כדי פריצת סילון דם מחזהו, וצנח בחבטה על הרצפה. חרף העובדה שהוא לא נראה טוב בכלל, היה נסוך חיוך על אותו קטע קטן של פניו שלא הלבין לחלוטין. הייתי משוכנע אז, כמו עכשיו, שדבר כזה לא ארע מעולם בכל תולדות תחבורת־הזמן, והמתנתי לאיזו התרחשות איומה ונוראה.
הייתי מבוהל, אני מודה. אם אכן אבי מת כאן, במרתפי, בשנת 1988 ולא ב־1993, אזי כל חיי ישתנו ללא תקנה, שלא לדבר על התוצאות של גילוי העלמותו הפתאומית לפני שש־עשרה שנים. כך לא תקרה לעולם אותה קטטה שלי איתו אשר תסלק אותי מהבית ושבזכותה אמצא לבסוף את אותה משרה שהביאה לי את הכסף שאיפשר לי לשכור את המשַלֵח. אבל אם כך –
המעשה היחיד שיכולתי לחשוב עליו היה לשלחו בחזרה. החלטה זו עלולה היתה להתגלות כהרת־אסון, ובמקרה זה יהיה עלי לשאת בתוצאות.
הרמתי אותו – היה זה הדבר המבחיל ביותר שעשיתי מעודי – בצעד כושל נכנסתי יחד עימו אל המעגל, והשלכתי את הגוויה פנימה. סידרתי את המשַלֵח להפעלה ידנית, כדי לא לקחת שום סיכונים, וכיוונתי אותו להחזרה מהירה. ואז לחצתי על הדוושה ועצמתי את עיני.
“תודה לאל,” אמרתי כאשר ראיתי שהוא נמוג, אף כי מי בכלל יכול היה להאמין באלוהים עוד. (כמובן, אני משער שיש האומרים שהוא לא מת ממש, הוא פשוט סנילי.)
ובכן, במקרה הגרוע ביותר פרוש הדבר יהיה שהזקן יימצא מת בשנת 1988 במקום ב־1993, מה שיהיה רע מאוד, אבל עדיף מהברירה השניה, או כך לפחות נדמה היה לי. אולי ההלם של מותו בצורה כזאת יסלק אותי בכל זאת מהבית. במקרה הטוב יתברר שהתופעה היא בעלת יכולת ביטול־עצמי.
ישבתי במרתף מול ‘מעבורת־העתים של פוקס’ כשכל הדלתות נעולות, ממתין להעלמותי שלי או משהו כזה; אבל כעבור זמן מה, כאשר דבר לא קרה וזכרונותי לא השתנו, ככל שיכולתי לעמוד על כך, והשתכנעתי שדבר לא עומד לקרות. נשמתי עמוקות בתחושת ניצחון. המשלֵחַ ניצח. הזמן, אחרי הכל, לא היה ניתן לשינוי, כמו שנטען בחוברת, ומבחינה מעשית לא קרה מעשהו של אבי מעולם.
פעמיים נוספות החזרתי את אבי אחרי זה. בפעם השניה התקדם תהליך הריקבון עד מאוד. ברביעי לינואר 1999 החלטתי שאין לי עוד עניין בדבר, וויתרתי על השימוש במשלֵחַ.
כאשר הוכרזה הוצאתו מהמחזור על ידי הממשלה, הייתי יותר ממאושר להחזירו. היה בו משום חידוש משעשע במשך זמן מה, אבל מי לעזאזל רצה לראות גוויות, המוני גוויות חוזרות, וגם לחשוב על כל האמהות הללו במצב כזה?
ואני מקווה שעדיין יש בעיות העומדות בפני פוקס, שכן עלול לבוא יום בו איזה הורה ירצה להמשיך את הוראותיו החינוכיות גם הרחק אל העתיד הרחוק, ובכך להצליח להרוג גם אותו.
-
פנטגראם – כוכב מחומש, המשמש לשם קריאה לשטן, לפי פולחני־שטן מסויימים. (המתרגם). ↩︎
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות