מה הייתם עושים אילו הגעתם בטיסה שגרתית לארץ כלשהי, המתַנתם עם כל הנוסעים לסידורים הרגילים, ולפתע אתם מוצאים את עצמכם על מדרכה נעה מסתורית המובילה אתכם אל טרמינל נוסעים שאינו דומה כלל לטרמינל שאליו הייתם אמורים להגיע…?
זה מה שקרה לפרנקלין…
* * *
פרנקלין לא זכר כיצד אירע שהוא נפרד משאר הנוסעים בטיסה שלו. רגע אחד היו כולם יחד; ברגע שלאחריו, מצא עצמו בודד על המדרכה־הנעה הזאת. הקירות התקשתו מעל ראשו, חלקים וללא סימנים כלשהם; הוא לא מסוגל היה לקבוע, מאין נבע האור. הוא לא חש כל רוח חולפת על פניו, לא חש כלל שהוא נע.
הוא הסיר את כובעו החום, אחז בידית תיק הג’יימס־בונד שלו בחוזקה, וכרע על ברכיו על מנת לבדוק את המדרכה־הנעה. היא היתה חלקה וגמישה, כמו פלסטיק שקוף. הוא מישש בידו את קצה המדרכה ואחת מאצבעותיו נגעה בקצה בקיר. קריאת כאב בקעה מפיו והוא משך את ידו במהירות. הקיר היה לוהט! כוויה אדומה צצה על קצה האצבע.
אולם הקיר לא פלט כל חום. אם כן, הרי היתה זו תוצאת החיכוך עם הקיר, פירושו של דבר שהוא נע במהירות עצומה. כאשר הביט קדימה ראה את המסדרון נמתח על היעלמו אי שם באינסוף. הוא סובב את ראשו והביט לאחור. הוא ראה נקודה קטנה, על סרט־נע אינסופי, הדוהר לקראת יעד בלתי ידוע.
פרנקלין היה אדם מעשי, מוכר משאבות במקצועו. הפאניקה לא היתה מסייעת בהשגת שום מטרה, אי־לכך לא נתפס לה. הוא העדיף לשחזר את העבר הקרוב, צעד אחר צעד, על מנת לוודא האם יתכן שהלך לישון, וכי כרגע הינו חולם.
המטוס… הוא זכר את הטיסה, נמוך מעל הג’ונגל, ומבט חטוף לעבר המסלול הארוך של שדה התעופה פונגיה־אינטרנשיונל. מזכירתו, קריס, נכרכה לעברו, אחזה בידו ואמרה, “זה בגלל המעבר מהאויר ליבשה, אני חושבת. אני סובלת מטראוּמת־לידה בכל פעם שאני נוחתת.” מזג האויר היה קריר, והוא זכר את ניחוח הבושם שלה ואת תווי פניה הבריטיות. ואת שערות הכסף הדקיקות הצומחות בין עיניה. והוא נזכר בדיילת הניצבת בראש הסולם, חיוך מקצועי מרוח על פניה, חוסמת את היציאה בחזה האדירים שלה, כך שהוא נאלץ להפנות את צידו על מנת לעבור מבעד לפתח. הוא וקריס כמעט ורצו מבעד לשמש האפריקנית היוקדת, במורד גרם קצר של מדרגות בטון, שם משכה בשרוולו האשה האמריקאית מסיבליה, מיסורי. בנה, כך דיווחה לכל הנוסעים בטיסה זאת, עבד כמהנדס בפרוייקט בניה אחד, שעסק בהקמת הסכר שיספק את המים, אשר פרנקלין קיווה שיזרמו במשאבות מתוצרת החברה שלו ואמרה, “תעלה אתה ראשון על המדרכה הנעה. הדברים האלה גורמים לי עצבנות.”
הוא עלה עליה ואיבד את שיווי־משקלו בשל המהירות שבה נעה המדרכה. הוא חש בזעף חד, והזכיר לעצמו שלא לבקר את הפֶנְגִיאַנִים בקשיחות רבה יתר על המידה, שכן רק לאחרונה חדלו להיות קאניבלים…
ואחר כך הסתובב לאחור.
ולא ראה מאום.
הוא החליט לעשן. פיטם את מקטרתו, שלף גפרור מכיס מעילו ואחז בו מול הקיר. הגפרור ניצת במהירות מפחידה. הוא מצץ את מקטרתו וחש באכזבה כאשר לא הצליח העשן הארומטי החם לפזר את הצינה אשר בתחתית קיבתו.
זה לא יתכן.
בקיר ממולו ראה פתח. הוא הספיק רק להעיף לשם מבט קצר, וכבר מצא עצמו עומד לידו, שכן המדרכה עצרה בפתאומיות רבה כל כך עד כי נאלץ היה, לשלוח קדימה רגל כדי שלא ליפול. הוא קרא את הכתובת המאירה שמעל הדלת וצחק בקול רם, צחוק משתעל קצר, שכן רק רגע לפני כן היה אחוז פחד.
“מכס,” מלמל לעצמו קול רם כאשר פסע מתחת לכתובת והחל לעלות בגרם המעלות הקצר. הוא חש, על אף רצונו, בהערצה למדע הפאנגיאני. לפעמים, הגיעו ההמצאות החדישות ביותר קודם כל אל הארצות המפגרות דווקא, אולי בשל אי היותן קשורות בכבלי המסורת. ייתכן, שהדבר הטוב ביותר שהאֵירוֹפים עשו עבור אפריקה הוא ‘גילוח’ כל התרבויות הישנות מעל פני האדמה, להענקת בסיס נקי לאפריקאים, ממנו יוכלו להתחיל לפעול. הוא שקע במחשבות אודות מבנה זכוכית ונחושת מתוחכם, שבו ישכון הסניף הפנגיאני של חברת המשאבות שלו. תמונתו תופיע ב‘פורצ’ן’, הוא יקבל משרת כבוד באחת משגרירויות ארצו…
הוא יקבל נשיקה מאשתו. הוא דחה מעליו את המחשבה האחרונה. הוא אחז היטב בתיקו ותחב את ידו הפנויה לכיס מעילו. דרכון. תעודת מטען. ארנק מלא בהמחאות נוסעים. הוא הדף את דלת הכניסה.
הטרמינל היה בנוי ככיפת ענק הנשענת על רשת סבוכה של קשתות, מוארת באור פנינים השוטף מלמעלה למטה, לעבר רצפת… שיש, כך הניח, למרות שהשרתה עליו תחושה מוזרה, כאילו היה מהלך על פני משטח מלוטש של ענן. הוא הביט בחוסר סבלנות לעבר התור הארוך שהזדחל מן הדוכן… פֹּה – המפקח אותת לו להתקדם לעברו. כותפותיו היו מעוטרות בקישוט זהב, והמלים ‘מפקח מכס’ היו קבועות באותיות זהב על פני מצחיית כובעו השחורה. מדיו דמו לאותן תלבושות מפוארות שתוכננו בידי מעצבי הסרטים המוסיקליים של הוליבוד.
בפסעו קדימה במרץ, הזכיר פרנקלין לעצמו, שפקידי מכס אוהבים שפונים אליהם ב… לא ביראת כבוד, אלא בתחושה שהעבודה שהם מבצעים הינה רע שאין להימנע ממנו. פרנקלין התגאה תמיד בעובדה, שהוא התייחס אל שוערים, נערי מעליות ושוטרים כאל בני אדם.
“יש לך משהו להצהיר עליו, אדוני?”
האנגלית השוטפת, המדויקת, החרידה אותו מהרהוריו. “אה, הממ… המטען שלי…”
“שמא נתחיל בזה, אדוני?”
המפקח שלח את ידו לעבר התיק. פרנקלין הניחו על הדלפק בחוסר רצון. "יש כאן חוזים, ניירת, פרוספקטים, שרטוטים, שום דבר רציני – "
“פְּתח אותו, בבקשה.”
פרנקלין פתח אותו וזינק לאחור בתדהמה למראה צפרדע שקיפצה מתוכו. אלוהים אדירים! בתוך התיק נמצאה מקלעת גומי, מן הסוג שהיה משתמש בו לקליעה בציפורים, כשהיה ילד. כן נמצאו שם גולות, חבל, מסמרים חלודים ו… פרנקלין חש בסומק לוהט המתפשט על לחייו. הוא זיהה את התמונה הפורנוגרפית המקומטת שנשא בארנקו בהיותו בן שש עשרה. מה, לעזאזל, מתרחש כאן? הוא זיהה גם את המקלעת. הוא גילף אותה בענף עץ במאמצים מרובים. אז נראתה לו כמלאכת מחשבת מושלמת, אך עתה ראה עד כמה גס היה העיצוב…
“אינני יכול להתיר העברתם של חפצים אלה, אדוני.”
"לא, כמובן שלא… זה לא מה שאני… אשתי, אני חושד ניסתה קצת להתבדח – "
הוא התנשף בתדהמה למראה המפקח אשר הוריק את תוכנו של התיק לתוך פתח דמוי משפך, שחום רב בקע ממנו.
פרנקלין הביט בזכרונות הילדות שלו נעלמים בענני אדים לבנים, פפפ, פפפט, פפפט! בטרם הספיק להגיב צורף אליהם גם התיק, המיוצר מעור מרוקאי אמיתי, עם ראשי תיבות שמו חרוטים על גבו באותיות זהב. הפפפט שלו היה חזק הרבה יותר.
“אימבציל שכמוך! זו היתה מתנה מאנשי המשרד שלי!”
“כך קובעות התקנות, אדוני. היש לך דבר מה נוסף להצהיר?”
“לא… רגע. אני רוצה לדעת מה עשיתם עם המטען שלי.”
“מהמטען שלך כבר נפטרנו, אדוני.”
מילים אלה שלחו ניצוץ של פחד בכל רחבי גופו. בבהלה איומה, חיטט פרנקלין בכיסיו ושלף משם את תלושי המטען. “אבל אינכם יכולים. הנה התלוש שלי… וזה של המזכירה שלי”
הוא סבב לפתע על עקביו והביט בתור שמאחוריו. הפחד שבתוכו הפך לחוסר הבנה אטום. אף אחד מן האנשים שמאחוריו לא היה מוכר. אלה לא היו שכניו לטיסה, הם גם לא יכלו לבוא משום מדינה שהכיר. רובם היו בעלי הופעה אירופאית, אך בגדיהם… ובכן, הוא לא הכיר שום מקום בעולם בו היו מתירים לאישה ללבוש חצאית מסוג זה, עשויה רובה ככולה מבד שקוף, ללא שום דבר מתחתיו. לפחות, אין ספק שהיא בנויה כמו אישה נורמלית.
הוא חזר ונפנה אל המפקח וסינן מבעד לשפתיו חסרות התחושה, “מזכירתי צריכה גם היא להגיע…”
“שמה, אדוני?”
“קריס… הולדן.”
המפקח הרים את דש בגדו והניע את שפתיו. כנראה שמתחת לדש זה הסתתר מתקן קשר כלשהו. לאחר מענה, אותו לא שמע פרנקלין, אמר המפקח, “חדר המתנה עשרים ושבע אדוני. בכיוון הזה.”
פרנקלין צעד לכיוון האצבע המורה, כאילו היו רגליו עשויות מחימר יבש. בטרמינל רחב הידים שרר שקט מוזר. הוא היטה אוזן לשמוע את ההודעות אודות הַמְראות, אך לא שמע מאום. הוא גם לא ראה שורות ארוכות של דוכנים למכירת כרטיסים ולא סבלים הדוחפים עגלות. רק שורות ארוכות של אנשים, הלובשים בגדים שונים זה מזה אך בעלי הבעה אחת על פניהם, הבעה זהה לזו שעל פניו שלו, הבעת תדהמה עמוקה ופליאה. מספר אנשים בגלימות לבנות סובבו אנה ואנה, מבצעים עבודות בלתי נחוצות – ניצבים המספקים רקע עבור הצגת תיאטרון.
חדר ההמתנה היווה מיניאטורה של האולם הראשי – דמוי כיפה, אותו אור פנינים בוקע מן הקירות. בקירות היו קבועות דלתות שהובילו לכל עבר. מוחו ראה סידרה ארוכה של חדרי המתנה דומים המקושרים אחד למשנהו, כתאים בכוורת.
הוא לא ראה אף אחת הדומה לקריס – לא, תיקון. הוא ראה אישה שדמתה לה, ניצבת ואגודלה תחוב לה מתחת לרצועת תיק הצד שלה. צדודיתה דמתה לזו של קריס. הוא כמעט פנה אליה, לפני שנוכח לדעת שזו אינה יכולה להיות קריס. היתה זאת אישה בשנות הארבעים שלה, ועל פניה נכרו אותות של חיים שנוצלו במלואם…
היא ראתה אותו. עיניה התרחבו לרגע, ואחר כך חזרו והצטמצמו.
"סליחה, חשבתי – "
המלים נפלטו משפתותיהם בו־זמנית. היתה זאת היא שהמשיכה את המשפט עד סופו.
“חשבתי שאתה מישהו שהכרתי, אבל זה לא יתכן. הוא מת לפני שנים רבות.”
תוך שהוא חש כיצד סומר שיער עורפו, הירהר פרנקלין: זהו זה, אם אתה מסוגל לראות זאת. אך הוא מהר לדחות את הגילוי המלא, עד שיהפוך לבלתי נמנע.
“שמך…?”
“קריס. אה, קריס גרינוולד. גרושה… אך אני משתמשת בשמו של בעלי לשעבר.”
הוא לטש בה עינים בהלם גלוי לעין. היא נראתה מבוגרת כל כך. עור גופה נשא את אותות הזמן; שדיה הזדקרו לגובה נמוך בהרבה מאשר זכר. כתפיה התקמרו קדימה כאילו להגן על חזה, ועצמות כתפיה נחו על גבה ככנפים זעירות, מקופלות. בטן רכה בלטה מעט בחזית חצאיתה. עיניה נראו עייפות. שפתיה לא נראו רפויות, אך המאמץ שהשקיעה בשמירתן בחיוך יציב, העטו מבע של אכזריות על פניה. שום דמיון לגוף הבשל בו נגע שעה קודם לכן. הו, אלוהים…
היא החלה לדבר, באורח האופייני לנשים בעלות גיל ואופי כשלה, במטרה למשוך אליה את תשומת הלב:
“המקום הטפשי ביותר שראיתי אי־פעם. איבדתי את המטען שלי, ואתה יודע שאשה צריכה תמיד לשאת איתה מלתחה שלמה לכל מקום אליו היא הולכת. במיוחד כשמזמינים אותך… כשאת מצפה שיזמינו אותך, למקומות חשובים. כמובן שבאתי באניה, כי זה לקח כמעט אותו זמן; הם עשו יופי של עבודה על הרחפות, בשנים האחרונות. ובגלל המלחמה שמתנהלת עכשיו, אף אחד לא טס, חוץ מאנשי הצבא והמשטרה. אלא שמאד מוזר שאני לא מצליחה להיזכר, מתי ירדתי מהרחפת. היו שם כל מיני צופרים, והרחפת היתה צריכה לדומם את המנועים שלה ולצוף על פני המים; היינו באולם ההארחה, והעבירו שם כל מיני משקאות, וכמובן, שאי אפשר לדעת באמת כמה כוסות מספיקים לשתות, וכל מיני טיפוסים הסתובבו שם בחושך. אני חושבת שהתעלפתי… והנה אני כאן.”
היא מצמצה בעיניה הכחולות הרחבות, כאילו צפתה שיקח על עצמו את האחריות למצבה הנוכחי. הוא חש, כאילו נשלף נתח זמן ענקי החוצה מתוך חייו, בזמן שחייה המשיכו הלאה, כרגיל…
“איך…” השאלה שניקרה במוחו גרמה לפניו להתייבש, והוא חייב היה ללחלח את שפתיו. “איך מת האיש הזה, ההוא שחשבת שדומה לי?”
“נו, טוב, זה היה לפני כל כך הרבה זמן…” היא העיפה לעברו מבט בוחן, ולמשך רגע קצר הבהבה ההכרות בעיניה; ואחר כך, שקע אותו חלק ממנה שזיהה אותו אל מתחת לפני השטח. “זה היה באמת מוזר…” עיניה הצטמצמו, והיא הנידה בראשה כאילו בכדי לטהר אותו. “אני דווקא זוכרת את זה טוב מאוד, אתה מבין. בדיוק ירדנו מהמטוס ובתוך הטרמינל – הייתי אז המזכירה שלו – ואנחנו התכוונו לפתוח סניף בפאנגיה. כמובן, שאף פעם לא הקמנו אותו – אחרי שמר פול מת – הם שלחו לשם אדם אחר, עם צוות משרדי משלו, וכמובן ששם לא היה מקום בשבילי. כל כך עצוב. למעשה, ירדו כל התכניות שלי לטמיון, כי החדש גרם למהומה בכל העניינים. ואז הגיעה לשם אשתו – היו בעיות בקשר לגוויה, אתה מבין, החזרתה לארץ וכל זה. היא באה לכאן והיו חייבים למלא אותה בסמי הרגעה. במשך כמה שנים אחר כך קיימתי איתה קשרי מכתבים, והיא אף פעם לא הצליחה להתגבר על ההתמכרות לסם. ביתה התחתנה שלוש פעמים, ואחר כך נעלמה…”
“ישו!”
הוא החליט שהאישה הינה מטורפת, לאור הברק בה סובבו עיניה בחוריהן כגולות בתוך ספל. כיצד יכול היה להעלות בדעתו ניהול רומן אהבים עימה? אך, כמובן, היא היתה אז הרבה יותר צעירה… ויתכן שמותו שלו היווה את הסיבה להתדרדרות הזאת…
"איך – " הוא הדגיש את המילה על מנת לעצור בעד הפרפר שריחף במוחו. “כיצד מת מר פול?”
“אה… ובכן, ככה. בדיוק ירדנו במדרגות לכיוון הטרמינל, ומר פול… הוא היה כל כך יעיל והחלטי, ככה אני זוכרת אותו. חיכינו, והיתה שם רכבת־מזוודות ומטען שנסעה בדרך – אחד הטרקטורים הקטנים האלה, שסוחב אחריו שורה שלמה של עגלות – ואני חושבת שהוא לא ראה אותה. בכל אופן, הוא נכנס בדיוק לתוך המסלול שלה ו…” קולה התרומם באוקטבה אחת, הפך מתוח וחדגוני, מילותיה מגרדות את פני השטח, כאילו כבר סיפרה את הסיפור פעמים רבות… “היו שם אנשים שצרחו, ואני מתארת לעצמי שנהג הרכבת הקטנה נבהל. בכל אופן, עד שהספיק ללחוץ על המעצורים דרסו אותו כבר חמש או שש מהעגלות, ואני זוכרת שהוא היה כולו מעוקם ומעוות, התיק שלו היה פתוח וכל הניירות, שכל כך התאמצנו להכינם, התפזרו ונקרעו, אבל הדבר הכי מוזר היה, שהוא עדיין המשיך לאחוז בידית התיק כשהם משכו אותו מתחת לגלגלים, אפילו שהחזה שלו נמחץ ועצמותיו נשברו…”
פרנקלין היסב פניו ממנה, ליבו הולם בחוזקה בקרבו, ובכל זאת… ליבו המשיך לפעול. המוות אמור היה להיות הסוף, סוף דפיקות הלב, סוף המחשבה. אסור לתת לרגשות להשתלט עלי, הירהר. העובדות הן כדלקמן: אני ניצב כאן, במה שנראה לכאורה כחדר המתנה. אישה שלפני שעה קלה היתה צעירה, ניצבת גם היא כאן, והיא עתה אישה ערמומית למדי, בגיל העמידה. היא משוכנעת שראתה אותי נהרג. ואולם אני נמצא כאן, וכל זמן שאני כאן, עדיין עומדת בפניהם בעייה להיפטר מן הגופה המכונה בשם פרנקלין פול. ולכן… אם נסתכל על העניינים בהתאם לסדרי העדיפויות שלהם, הדבר הראשון שיש לעשותו הוא לחלוף על פני המפקחים.
“את אומרת שהיו לך בעיות עם המכס?”
“כן. אמרתי, שאני לא מוכנה לעבור הלאה בלי המטען שלי וכל הבגדים היפים. אז הם אמרו שאצטרך לחכות.”
“הם לא אמרו לכמה זמן?”
"לא. אין לי מושג כמה זמן כבר עבר. לא הצלחתי למצוא שום שעון. חשבתי שבכל טרמינל יש שעונים, כדי שהאנשים יוכלו לתפוס את המטוסים שלהם, או כל מה שהם צריכים לתפוס – "
“בואי איתי,” הוא אחז בכתפה והנחה אותה אל מחוץ לחדר הקטן. במרכז האולם הראשי הוא עצר והצביע לעבר דלפק המכס. “הסתכלי. את רואה את הדלת שם מאחורי המפקח? אני אעסיק אותו בשיחה ואת תתגנבי לאורך החדר ותעברי דרכה. אם לא יעצרו אותך, אני אמצא שיטה כלשהי לבוא בעקבותיך.”
קריס היתה מוכנה מאז ומתמיד להשתמש במוחו של אחר ולא להיזקק למכשיר הקהה שלה עצמה. לא, זה איננו הוגן, הרהר פרנקלין. הוא לחץ לחיצה מעודדת על כתפה וחייך אליה. היא העיפה בו מבט מצועף ופנתה ללכת. פרנקלין נשף מלוא ריאותיו אויר, וניגש לדלפק.
“האוכל לבקש ממך אינפורמציה מסויימת?”
“אנו נמצאים כאן בכדי לשרת, אדוני.”
“ובכן, הגבול הזה שעליו אתם שומרים, האם הוא מין מעבר בין מימדים?”
“לא לפי המובן שאני מייחס לביטוי זה, אדוני.”
קריס נעה לאורך הקיר, נעצרת מדי פעם ומעמידה פנים כמחטטת בתיקה ועיניה בולשות ימינה ושמאלה.
“הבה ואנסח את השאלה אחרת,” אמר פרנקלין. “האם הוא מהווה מעין קו מפריד בין החומרי לרוחני?”
“הדבר תלוי בנקודת ההשקפה שלך, אדוני.”
קריס נצבה בפני הדלת. היא עצרה והעיפה מבט מעבר לכתפה, לכיוון פרנקלין, שירה לעברה במוחו, “קדימה, טיפשה!” הוא חזר ופנה למפקח, שומר על קול רגוע:
"האם נוכל לקרוא לקו זה קו המפריד בין – "
קריס צעדה מבעד לדלת ונעלמה בקול פפסט! אדיר. מאום לא נותר ממנה פרט לעננת ערפל קטנה הנעלמת והולכת ומספר פרטי לבוש הצונחים מעדנות אל הרצפה. בהתעניינות צדדית משועשעת שם פרנקלין ליבו לעובדת העדרם של תחתונים וחזיה, דבר שאִימֵת חשד שניקר במוחו מאז ומתמיד.
המפקח הרים את דש בגדו ואמר בקול נמוך: “קריס גרינוולד, ילידת 1957, נפטרה בשנת 1999, אינדקס מימוש אפס נקודה עשרים ושלוש.”
פרנקלין עצם את עיניו בחזקה ואמר לעצמו: התעורר, פרנקלין! אתה לא אוהב את החלום הזה נסֵה דבר אחר שלא יהיה…
כאשר חזר ופקח את עיניו מצא את המפקח ממשיך לעמוד מולו. עיניו של פרנקלין נורו לצדדים בניסיון למצוא את הערפל המסתיר את המציאות, על מנת שיוכל לנקוב אותו ולהגיע אל המציאות כמות שהיא. אך ללא הועיל. המראות שסביבו הופיעו במוחו כתמונות חדות וברורות שדקרו את עיניו כמחטים. ובכן, החליט, לא נותר כעת דבר לעשותו, פרט לחקות את אורח התנהגותו של המפקח, ולהעמיד פנים שכל זה אינו אלא מהלך עסקים רגיל ויום־יומי, שבו יכול אדם לפסוע מבעד לדלת ולהֵעלם בעננת ערפל קטנה כאילו היה דיאודורנט…
הוא נשען על הדלפק וניסה להישמע קליל ובלתי מחייב. “אתה מוכן אולי לומר לי מה פרושו של הביטוי ‘אינדקס מימוש’?”
“בהחלט, אדוני. זהו היחס בין פוטנציאל־החיים לבין מימושו בפועל.”
“אפס נקודה עשרים ושלוש? לדעתי מצתה קריס את המקסימום מתוך מה שעמד לרשותה.”
“אנו משתמשים בשיטות מדידה שונות משלך, ככל הנראה, אדוני.”
“כן. ובכן…” הוא התחיל לתפוס את הרעיון. “אני מבין שאתם מנכים לה חטאים ודברים כאלה, אה?”
“קיימות נקודות שליליות בגין פעולות ומחדלים מסויימים. אך אינני מתמצא בפרטי הפרטים. הדבר נתון לטיפולה של המחלקה להנהלת חשבונות.”
צריך הייתי לדעת, הרהר פרנקלין. הרעיונות בדבר מלאכים וחרבות בידיהם שייכים לימים, בהם היו אנשים נושאים חרבות בחיי יום־יום. עם התקדמות המין האנושי הומצאו שיטות טובות יותר להפרדת ההמונים מן השליטים. מעולם לא היה קיים מחסום יעיל יותר מהחברות המודרניות המנהלות את עסקיהן בעזרת ביורוקרטיה מנופחת ופקידים אדיבים אך אטומים.
“תראה, אה…” הוא חזר ונשען על הדלפק ודיבר בקול חרישי, כשומר סוד, “אינני חושב שאני כבר מוכן לצאת למסע זה. אני צריך להמשיך ולעבוד קצת על אינדקס המימוש שלי; תוכל לומר לי אם קיימת דרך חזרה?”
“אני מבין שברצונך להודיע על ביטול?”
“אני רוצה לחזור, בהחלט.”
“הואיל בבקשה להיכנס בדלת ההיא.”
המפקח שלח ידו אל מתחת לדלפק. על הקיר מימינו, שעד עתה היה חלק לחלוטין, נדלק שלט שהאיר באור אדום – ‘ביטולים’.
אנשים נחמדים, הרהר פרנקלין, פוסע לעבר הדלת. מעניין, מדוע איש מאלה שהכרתי לא הודיע על ביטול. פרד טרנר, למשל, שהלך מאתנו מחמת תאונת צייד. אך יתכן שהוא לא ידע על קיומה של האופציה לביטול. גם אני לא הייתי יודע, לולא הייתי שואל…
הדלת הובילה לעבר משרד מהודר, עטור ווילונות כבדים ושטיח בורגונדי עבה על הרצפה. פרנקלין חש לפתע כמו בבית, במיוחד כאשר אדם שמן ומחייך, לבוש חליפת עסקים, התרומם מאחורי השולחן והושיט את ידו ללחיצה. “שלום לך. אני הוא האחראי על הנוסעים־החוזרים.”
“פרנקלין פול.” פרנקלין התרשם מלחיצת ידו האיתנה, החמימה והאנושית. “לא בדיוק קלטתי את שמך.”
"אתה מבין, אנחנו הכיבשה השחורה של המוסד הזה, הם לא אוהבים ביטולים, זה מקלקל את המוניטין של הפירמה שלנו, כך שהאמצעים שלרשותי מוגבלים, מוגבלים מאד, בכל מה שקשור לתחבורה. לרשותנו רק שלושה כלי־טיס פעילים ובאף אחד מהם אין מחלקה ראשונה.
“אני מוכן לנסוע בכל דבר שיחזיר אותי לשם.”
“טוב מאד. אני חייב לומר לך, שזו ההזדמנות האחרונה שלך לחזור בך. יש לך איזה שהן שאלות?”
“שאלה אחת. מתי אני אחזור?”
“אנחנו נחדיר אותך חזרה בדיוק כמה מיקרו־שניות לפני מותך הקודם.”
“ואני לא אהיה פצוע בשום צורה? נכה? חולה?”
“הגוף יהיה במצב מושלם.”
“אם כן, אינני יכול לבקש יותר מזה.”
“מצוין. מכאן בבקשה. עבור בבקשה מבעד לוילון זה.”
היד המוצקה שעל כתפו הנחתה אותו בעדינות מבעד לאחד הווילונות. מעל הכניסה הספיק לראות עוד שלט האומר – ‘תא גילגול נשמות’. כאשר ראה אילו דברים נוספים הכיל החדר, צרח וניסה לפלס את ידיו בצפרניו, מבעד לוילון וחזרה למשרד. אך הוילון הפך להיות חלק בלתי נפרד מקיר הברזל של התא. לא נותר לו מאום לעשותו אלא לפנות על עקביו ולעמוד בפני… קרפדה, עכביש ונחש־בריח.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות