‘העתקי־פחם של החיים’; ‘כפילתם של בני־אדם’: אלו הן אימרות־הכנף הנוגעות לטכנולוגיה הביולוגית מעוררת־האימה שאנחנו מפתחים עתה. המונח הטכני, ‘קלונינג’ – ‘רביית עותקים’ – הוא הרבה פחות דרמטי. ביוונית עתיקה פירוש המלה clone הוא ענף, או זלזל. ואכן, רביית העותקים ראשיתה בצמחים, וביתר פירוט – באפונים ובגזר.1
כזכור, האפונים היו הצמח ששימש בידי גרגוֹר מֶנדֵל לנסח לבסוף את חוקי התורשה. מנדל היה נזיר אוסטרי, שתחביביו היו המתמטיקה והבוטניקה. ב־1857 החל לערוך הכלאות של צמחי אפונה ורשם את התוצאות בצורת טבלות. על סמך תצפיותיו המדוּיקות, שנמשכו שמונה שנים, ניסח שורה של חוקים הנוגעים לתורשה הגֶנֶטית, ולבסוף הפך את התורשה למדע וחילץ אותה מתחום המסתורין, הניחוש והאמונה הטפלה. מנדל מצא שאיפיונים מפורטים, כגון גובה האפונה, צבעה וגודל פריחתה, מועברים לצמח האפונה מאת הורהו. כל אחד מאיפיונים אלה נקבע בידי מנגנונים שאותם כינה מנדל בשם ‘גוֹרמים’, והיום אנחנו קוראים להם ‘גֶנים’. סברתו היתה שהגנים מועברים בתור יחידות מושלמות ושומרים על האינדיווידואליות שלהם.
בעת שעיינתי בחומר ההיסטורי העוסק במנדל ובאפונים שלו, השתלטה עלי ההרגשה שאני מעיין במתכון להכנת נזיד ירקות. שאכן לאפונים של מנדל הוספתי את הגזר של סטיוּארד, הצמח הראשון שהוכלא בניסוי.
באוניברסיטה של קורנל, בראשית שנות ה־60, פתח ד"ר פרידריק סטיוּארד בניסוי לאלץ תא יחיד של גזר לגדול ולהיות לגזר מושלם, בוגר. אפשר שבמבט ראשון לא ייראה הדבר כמשהו יוצא דופן, שהרי בכל אביב אנחנו נוהגים לזרוע זרעי גזר בחצרות בתינו; ואם אנחנו מצליחים לשמור על הנבטים משיני כלבו של השכן, נמנעים מלהציף אותם במים ומונעים עשבים מלחנוק אותם, אנו מקבלים גזרים בוגרים נאים בתום חודשים אחדים.
אלא שבניסוי של סטיוארד טמון ההבדל בחומרים שבהם התחיל. אנחנו מתחילים בזרע של גזר, וזרע הוא הגירסה של עולם הצומח לביצה המוּפרית של עולם החי. ביונקים יש לשתול ביצה מופרית בתוך רחם הנקבה, כדי שתוסיף להתפתח עד שייוולד תינוק. ואילו הרחם של הזרע הוא הקרקע; משטומנים אותו בקרקע, מתחילה התפתחותו.
אבל ד"ר סטיוארד לא פתח את הניסוי שלו בזרע רגיל, אלא בתא יחיד שאותו הפריד משורשו של גזר. בתא זה היו אצורות הוראות לא לגדול ולהיות גזר מושלם אלא להישאר מה שהיה במקורו – תא שורש פשוט, יחיד, בצמח הגזר. כדי להסיר מניעה זו הניח ד"ר סטיוארד תאי־שורש יחידים בתוך תערובת עשירה בחומרי מזון ועירבל אותם לאט בעזרת מכשיר הרטטה מיכני. טיפול כזה ודומיו עשויים לגרום לזרע של צמח או לביצה של חי להיפרד ולהתחלק לחלקים, אך לא כן לתאי־שורש מוגדרים, כמו תאי־השורש של הגזר שבהם ערך סטיוארד את הניסוי. באורך־רוח רב ותוך־כדי החלפה של חומרי המזון בתוך התערובת, שינוי שיעור העירבול ועוד טכניקות גרם סטיוארד לתאי־השורש הבודדים שייצרו גושים, ולמרבה הפליאה החלו אלה להשתנות ולהכיל תאים מסוגים אחרים. שוב לא היו הגושים מורכבים מתאי־שורש בלבד, אלא הכילו גם תאים של גזע, של עלים, של פרחים ושל זרעים. כך הצליח סטיוּארד להפיק מתא של שורש גזר – גזר חדש, שההוראות הגנטיות הטמונות בתאיו היו זהות לאלו שהיו אצורות בתא־השורש.
זו היתה פריצת־דרך ראויה־לציון בטכנולוגיה הביולוגית, ומשמעויותיה לעתיד היו כבירות. ד"ר וילארד גיילין, נשיא המכון לאתיקה ולמדעי החיים, אמר עליה כדברים הבאים: “בעיני המדען, הקפיצה מתא יחיד אל גזר שלם גדולה יותר מהקפיצה מגזר כזה אל אדם שנולד ברביית עותקים.”
מן הבחינה הטכנולוגית, קפיצה גדולה ועצומה היא המעבר מתא של צומח לתא של חי. קפיצה זו בוצעה לראשונה באמצע שנות ה־60 בידי פרופסור ג’ון גארדון, ביולוג מאוניברסיטת אוקספורד, אנגליה. גארדון הוא גבר אדום־שׂיער ובעל חיוך מהיר, ואת מלותיו הוא בוחר בזהירות ומדייק מאוד בניסוחיו. אותו דיוק עצמו ניכר בטכניקה שבה פיתח צפרדעים ברביית עותקים.
לפני שנים אחדות נסעתי לאוקספורד לפגוש את ג’ון גארדון ולצלם את עבודתו. שעה שפסעתי ברחובותיה העתיקים של העיר, הספוגים היסטוריה של הקיסרות הבריטית האדירה ושל המלומדים הגדולים שגרו כאן, התרשמתי מאי־ההתאמה שבין המבנים העתיקים הבנויים לבנים אדומות ובין המלאכה העתידנית שהתנהלה בתוכם בעזרת מיכשור חדיש שבחדישים. ניסוייו של ג’ון גארדון כאילו קירבו את הכוכבים לכדור הארץ והרחיבו את החיים לממדים שקשה להעלותם בדמיון.
בתוך המעבדה, שמלבד אורות הניאון המשוכללים נראתה ביניימית כמו שאר חלקי הקולג', היה אקווריוֹן ענק ניצב על ספסל אבן שחור.
“זהו זה,” אמר פרופסור גארדון, מניף את ידו בכיוון האקווריוֹן. “זה מה שבאת לראות אצלנו, את הצפרדעים פרי רביית העותקים.”
“כמובן,” עניתי, מתבונן בצפרדעים מקרוב יותר. אני כבר התכוננתי לפגישה זו עם פרופ' גארדון. ידעתי שחיית־הניסוי שלו היא הצפרדע האפריקנית בעלת הטפרים. ציפיתי לראות יצור אחד או שניים, מוזרים־למראה ומבודדים בזהירות. תחת זאת הופתעתי בראותי כמאה יצורים שוחים במרץ בתוך המיכל הענק, מחזירים לי מבט כאילו הם יצורים שנולדו בדרך רגילה. קרבתי עוד יותר ולטשתי עיניים, מנסה להבחין בהבדלים בין הצפרדעים, להיווכח אם אין משטים בי, אם כי הרעיון שביולוג בעל שם בינלאומי זה ינסה לשטות בעתונאי־ומפיק־סרטים היה רעיון חסר שחר מכל וכל. ובכל זאת, כאשר רואה אדם בעיניו משהו שלימדוהו לחשוב שאינו אפשרי כלל, מתקומם מוחו, ולפחות לתקופת־מה אינו פועל באורח ראציונאלי.
“הם זהים, כפי שאתה רואה,” אמר גארדון, ומנימת דבריו השתמע שתגובתי אינה שונה בעיניו מתגובתם של אחרים ואינם מומחים בתחומו. “הם זהים זה לזה בכל פרט ופרט.”
בעודו מדבר המשיכו הצפרדעים בהתרוצצותם בתוך האקווריוֹן. המחשבה שכולם צאצאיו של הורה יחיד, וכולם זהים לאותו הורה, היתה מדהימה באמת. הסיבה הובהרה שעה שפרופסור גארדון הסביר לי עד כמה הרחיק הטבע לכת במאמציו למנוע אפשרות, שצאצאיו של בעל־חיים יהיו זהים לו בכל. הרבייה המינית היא האמצעי העיקרי שבעזרתה מבטיח הטבע גיווּן גֶנֶטי, עירבוב מתמיד של מאגר הגֶנים במטרה לוודא את המשך קיומו של הגזע. הטבע הכין גֶנים כה רבים ושונים, עד שתמיד נמצאים כאלה המסוגלים להגן על גזע בעל־החיים מפני כל התקפה שמקורה בטבע עצמו. כדי לבצע זאת יצר הטבע את תאי הרביה – זרע אצל הזכר וביצה אצל הנקבה – ובכל אחד מהם אצורה רק מחצית המערכת של הוראות גנטיות. כאשר מפרה הזרע את הביצה, מתחברות שתי המחציות ויוצרות מערכת־הוראות מושלמת למען פרט חדש ויחיד־במינו העומד להיוולד.
בדרך הרביה שיצר גארדון, הוא עקף את אמצעי הזהירות שיצר הטבע. כל תא־המין – של זרע־זכר או של ביצת־נקבה – מכיל בתוכו, כאמור, רק מחצית ההוראות הגנטיות. אבל כל אחד משאר תאי הגוף מכיל בתוכו מערכת שלמה של הוראות, וזה תנאי חיוני לגידולו ולהתפתחותו של האורגניזם. אם מרחיקים מתוך תא יחיד כזה את התוכניות הגנטיות, האצורות בתוך הגרעין שלו, אפשר להלכה ליצור העתק מדוּיק של אותו פרט, שתרם את התא מכיל ההוראות. ואכן, זה מה שעשה ג’ון גארדון. הוא השתמש בגרעין של תא לשם מסירת ההוראות הגנטיות לביצה, שהגרעין שלה עצמה הורחק. התוצאה: הצפרדעים שלו היו העתקים זהים של הצפרדע הזכר שתרם את התא מכיל ההוראות.
בזמנו נחשב הישגו של גארדון להישג יחיד במינו. עד אז לא הצליח איש ליצור העתקים כאלה של יצור חי באותה הצלחה שהושגה באוקספורד; ואלה שניסו מאז, נעזרו בטכניקות של פרופסור גארדון.
הדבר היה לפני ארבע שנים. ואילו כיום מבצעות מעבדות אחדות במקומות שונים בעולם את ‘השתלת הגרעין’ – זה כינויה של הטכניקה שפיתח ג’ון גארדון.
נסעתי לאוניברסיטה של אינדיאנה, להסריט מלאכה שהתנהלה ברביית עותקים. ד"ר ג’אניס בראדרס, פרופסור לזואולוגיה שהיתה אחראית להשתלות הגרעין באוניברסיטה, כבר אמרה לי מראש שבעל־החיים שבו ערכה את הניסוי היה הסַלמנדרָה. בדמיוני ראיתי טריטוֹנים קטנים, משלושה עד עשרה סנטימטרים אורך האחד, צבעם ירוק כהה דהוי ומראם אינו מלהיב, וביחוד בתצלומים. אך לעומת זאת סברתי שעניין הרביה המיוחדת הוא חשוב ומעניין כדי כך, שדי בו כדי לפצות על המראה החזותי הדל של היצורים.
זו היתה שגיאתי הראשונה. כאשר התבוננתי בסלמנדרות של ד"ר בראדרס, חשתי גל גואה של עונג, מהסוג שחש מפיק סרטים כאשר לפניו יצור טבעי לא־רגיל.
היו לפני חמישה מדפים, עמוסים לעייפה באותם אקווריוֹנים קטנים, עגולים, המשמשים להחזקת דגי זהב. בכל אחד ואחד מאלה היה יצור שאורכו כ־25 ס"מ. היצור שבו התבוננתי שט לאיטו סביב, גופו מעוגל בהתאם להיקף האקווריוֹן שלו. עורו היה בצבע הזהב הנוצץ. בעיני נראה כאיזה דינוֹזאוּרוּס פרהיסטורי מוקטן, עם עיניו הזעירות היושבות עמוק בתוך קמטי פרצופו, פרצוף הלטאה. המרשים מכל היה אותו כתר מסועף, בדמות נוצות, שצף והתנועע מעל ראשו. מאוחר יותר נודע לי שזו מערכת זימיו החיצוניים של היצור.
התבוננתי סביב בשאר היצורים השטים בתוך האקווריוֹנים העגולים שלהם. רובם עשו זאת בעצלתיים. נוסף על בעלי עור הזהב היו גם יצורים בעלי עור לבן חיוור ואחרים בעלי עור מנוקד.
“קוראים להם אקסלוֹטאלים,” נשמע קול לפתע.
הפניתי את ראשי וראיתי את ד"ר בראדרס עומדת לצדי. היא נכנסה למעבדה בעת שהתבוננתי כמוקסם ביצורים אלה, המכוערים עד כדי פלא. שוב הופתעתי. משום מה השוביניזם הגברי גרם לי לחשוב שאראה את טיפוס המדענית השכיח בסרטים ישנים – מרכיבה משקפי־קרן כבדות, בעלת נוֹהג נמרץ וגיזרה דלה. ואילו כאן ראיתי לעיני אשה צעירה ונאה, כהת שיער ונעימת סבר, משׂושׂ לבו של צלם סרטים.
“הם נקראים על שמו של קִסלוֹטאל, אל המוות והתחיה־מחדש של האצטֶקים,” הוסיפה. “כאשר אני דנה בעבודתי עם אנשים שאינם מדענים, אני אומרת כרגיל ‘סלמנדרות’, וזה נכון. ‘אקסלוֹטאלים’ הוא שם מפורט יותר. במלה ‘סלמנדרות’ אני חוסכת לעצמי הסברים רבים. אבל בעלי־חיים אלה הם אידיאליים לעבודתנו.”
מלאכת צילום הסרט החלה מיד לאחר שהוצבו המסרטות והודלקו האורות. ראשית, ד"ר בראדרס נטלה מה שנראה כענק חרוזים – ולמעשה היה מחרוזת ביצים – מתוך האקווריוֹן שבתוכו היתה אקסלוֹטאל־נקבה לבנה. אחר כך חשפה את הביצים זמן קצר לקרינה אולטרה־סגולית חזקה, שהשמידה את גרעיניהן. מעתה היו ביצים אלו שלפוחיות חסרות צורה – תאים גדולים חסרי גרעין, שנועדו לשמש רק כמאגרי פרוֹטוֹפלזמה. ביצים מעוקרות אלו הונחו מתחת למיקרוסקופ דו־עיני, מוקף מתקן מעוצב להפליא. בעזרתו יכלה ד"ר בראדרס להפעיל מכשירי ניתוח זעירים, לשם ניתוח־מיקרו עדין שבעדינים בתא הביצה. כאשר התחלנו להסריט, עסקה במלאכת השתלת־הגרעין העדינה והמורכבת.
יש משהו נפלא במראהו של מקצוען מיומן העוסק במלאכתו. עצם הריכוז בפניה של ד"ר בראדרס העניק להם זוהר מיוחד, ודומה היה שהוא מעניק לאצבעותיה יציבות מוחלטת.
ראשית, מגופו של עוּבּר־אקסלוֹטאל מנוקד חתכה ד"ר בראדרס תאים אחדים בהפעילה את הכפתורים של המכשיר. בתנועות מיומנות, הביאה צינורית זכוכית דקה מעל לתאי העובר. בעדינות סילקה את הגרעין מתוך אחד מאלה, ואחר־כך נגעה בכפתור אחר, שגרם לו להישאב לתוך צינורית הזכוכית. צינורית זו, ובתוכה הגרעין שכמעט אינו נראה לעין, הועברה מעל אחת הביצים המעוקרות של האקסלוטאל הלבנה. הקצה המחודד של הצינורית הדקיקה ירד ופילח את הביצה. ד"ר בראדרס נגעה בעוד כפתור, וזרם של אוויר החדיר את הגרעין במורד הצינורית ואל תוך הביצה.
ד"ר בראדרס הרימה את עיניה מהמיקרוסקופ. “זהו זה,” אמרה.
“קאט!” פקדתי, והצלם הדמים את המסרטה.
“עכשיו נלך ונבקר אצל ד”ר פלייטן," אמרה ד"ר בראדרס.
בעת שהסרטנו את רבייתו המלאכותית של האקסלוטאל היה עלינו לפתור באיזו דרך את בעיית הזמן, משום שלאחר שהושתל הגרעין, היתה הביצה זקוקה לימים אחדים כדי להתפתח מהשלב הראשוני של תא יחיד ולהיות לראשָן, ולעוד שבועות אחדים כדי לגדול ולהיות לאקסלוטאל בּוֹגר. מובן שלא יכולנו ללכת ולשוב בהפסקות, והפתרון היה לנצל סרט ראוי לציון שהכין ד"ר קלארנס פלייטן, שפיתח טכניקה של הסרטה בשלבים והסריט את תהליך ההתפתחות מראשיתו עד סופו.
כאשר צפיתי בסרט זה, שהציג את המשך הפעולה שעתה זה הסרטתי בעצמי, נמלאתי פליאה גדולה. ראיתי כיצד הביצים שבהן הושתלו גרעיני התא החלו להתחלק שוב ושוב עד שהיו לגוש רוחש של אלפי תאים. ההתחלקות נמשכה עד שאי־אפשר היה להבחין בתאים עצמם. באורח מקסים החלו תאים מעוגלים להתארך ולהתקפל סביב עצמם, וכך ליצור צינורות שבתוכם עתידים להתפתח חוט השדרה ואברי העיכול. בהמשך הסרט מצאתי עצמי מתבונן בצורת העובר הקלאסית, זו המשותפת לכל בעלי החוליות – סלמנדרות, ציפורים, דגים ויצורי אנוש כמו גם רבים אחרים – בשלב זה של התפתחותם.
בסרט נמשך תהליך ההתפתחות עוד ועוד. מתחת לעור השקוף כמעט לגמרי יכולתי לראות לב המתחיל לפעום. לפתע הפכו העוברים לראשנים מתרוצצים על המסך. מישהו העלה אור בחדר ההקרנה.
“נהדר,” קראתי בהתפעלות אמיתית.
“תודה לך,” השיב ד"ר פלייטן. “ועכשיו תיקח אתכם ד”ר בראדרס בחזרה אל מעבדתה ושם תוכלו להסריט את הבוגרים באקסלוטאלים שנוצרו בדרך זו שלנו."
“בסדר גמור,” עניתי, ועשינו עם ד"ר פלייטן את הסידורים הדרושים לקבל מידיו את הסרט שלו כדי לשלבו בזה שלנו. היתה זו הפעם האחרונה שראיתי את ד"ר פלייטן, משום שלרוע המזל הוכרע מדען ומפיק־סרטים כשרוני זה בהתקף לב קשה שבועות אחדים בלבד לאחר מכן. כשרוֹנוֹ הרב יחסר לעולם המדע.
בשובנו למעבדתה של ד"ר בראדרס התקַנוּ מחדש את האורות כדי לצלם את האקסלוטאלים הבוגרים. אלה שטו בעצלתיים בתוך מיכל גדול, ובמבט ראשון לא נבדלו מהאקסלוטאלים הרגילים שראינו קודם. אך לאט־לאט נשתררה עלי הרגשה שהם בכל זאת שונים. שאלתי את ד"ר בראדרס.
“כן, יש שינוי בגופיהם,” ענתה לי. “אלה בני רביית העותקים הם עבים יותר. חלק גופם שבין רגליהם הקדמיות לאחוריות כמו דחוס מהרגיל. זוהי מוּטאציה הקורה רק בבני רביה מסוג זה, ואנחנו מניחים שהסיבה היא שינוי שהתחולל בעקבות השתלת הגרעין. אבל אין לכך שום השפעה על משך חייהם ועל כושרם לתפקד. מבחינות אלו הם נורמליים בהחלט.”
המשמעות הגלומה במלה ‘נורמלי’ היא מדהימה, ולמעשה שימשה סלע מחלוקת בין המדענים כמעט החל ביום שבו הצליח ג’ון גארדון לפתח את הצפרדע האפריקנית שלו. אחת האפשרויות היתה זו שסוכמה בידי ג’ון פלאט, ביו־פיסיקאי באוניברסיטה של מישיגן. בכתב העת ‘סַיינס’ (‘מדע’), בטאונה של האגודה האמריקנית לקידום המדע, תיאר פלאט את האפשרויות הגלומות ברביית עותקים:
אשר לבני־האדם, הצלחתה של שיטה זו פירושה האפשרות להעניק תינוקות לזוגות רבים שאינם מסוגלים להוליד ילדים משלהם – ותינוקות אלה יהיו העתק גנטי מדויק של הבעל או של האשה…
כדאי גם לנסות הכלאה של בעלי־חיים. את הגרעין יש לקחת ממין אחד של בעלי חיים, ואת הביצה שבתוכו יושתל גרעין זה – ממין אחר. ידוע לנו שאפשר לזווג חמור וסוסה, זיווג המוליד פרד. נשאלת השאלה, אם גרעין־תא של חמור שיושתל בביצה של סוסה יתפתח לחמור – או שמא למשהו הדומה לפרד? התוצאה תוכל ללמדנו משהו על אודות הבדלי ההתפתחות של עוברים ממינים שונים של בעלי־חיים. אם יעלה הדבר בידינו, נוכל אולי לשמר כמה מינים, ההולכים ונכחדים עתה מן העולם, על ידי שנשתיל את גרעיני התא שלהם בביצים של מינים קיימים. נשאלת השאלה, אם הד.נ.א הנושא את התורשה נשמד מיד עם מותו של בעל־חיים ואם לאו. אם בשרן של ממותות שעירות, שנתגלו לאחר שהיו קפואות אלפי שנים בתוך הקרח הארקטי, עודו אכיל, מן הראוי לבדוק אם גם הד.נ.א שהיה אצור פעם בתאי גופן עודו פעיל. אם כן, אפשר להזריקו אל תוך ביצים מעוקרות של פילים, ואולי שוב יהיו לנו תינוקות של ממותות בעולמנו. בשיטה כזו ובדומותיה נוכל אולי להשיב לחיים תירס מקסיקני עתיק שכבר כלה מן העולם, או את ‘אֵם החיטה’, ואולי אפילו זבובים המתגלים לעתים כשהם משומרים בתוך עינבּר. היה, כידוע, אדם שהקדיש את כל חייו לשיחזור יצורים כגון הביזון האירופי, על ידי הכלאה צולבת של בני בקר. האין זה כדאי לנסות גם שיטות גנטיות אחרות כאלו כדי לשחזר יצורים בני העבר? אין ודאות שנצליח, אבל הפרס שבו יזכה מי שיצליח עתיד להיות גדול באמת.
המחשבה שאפשר יהיה ליצור בני אדם ברביית עותקים היא שעוררה את המחלוקת הקשה מכל, ובקרב המדענים ששלחו ידם בהשתלות גרעין – גם את הפחד הקשה מכל. ג’ון גארדון מלא אימה מפני המחשבה שמישהו ינסה לעשות זאת בבני־אדם ומסרב אפילו לדון ברעיון. “ענייני העיקרי,” הוא אומר, “הוא בהפעלה של הגנים ובהפסקת פעולתם. ברצוני לדעת מהו המפעיל אותם ומהו המוֹרה לתא לנהוג אך ורק לפי חלק מההוראות הגנטיות האצורות בו, וכך להיות, למשל, לתא של שׂיער, ולא לשום דבר אחר.”
ד"ר בראדֶרס גם היא הביעה באוזני את התנגדותה העזה לערוך רביית עותקים של בני אדם. רביה כזאת, הטעימה, יוצרת מעין דפוס נוקשה שהתוצר שלו הוא אחד ויחיד, ודבר זה נוגד בהחלט את הרבגוניות שביצרת בני האדם ואת רעיון האבולוציה.
כאשר הסבירה לי ד"ר בראדרס את השקפתה, הינהנתי לאות הסכמה. וכאשר הסטתי את עיני והתבוננתי באקסלוֹטאלים הרבים שיצרה במעבדתה, יצורים שעורו של כל אחד מהם מנוקד בדיוק נמרץ כעורו של השני, והציץ שעל ראשו זהה בכל לציץ שעל ראשי שאר חבריו, נזכרתי ברגע של התגלוּת בהירה־כבדוֹלח שהיתה לי בעת ההסרטה.
בתוך פלג קפוא הנובע מתוך אגם באלסקה, אֶוה שמו, ראיתי את אחרוני דגי האילתית בנדידתם. הדגים נאבקו במעלה הזרם כדי להגיע למקום הולדתם באגם. משיגיעו שמה, יטילו את ביציהם וימותו. אני נאחזתי בגזע של עץ מתחת למים, בשפתו של מפל שעומקו מעל שני מטרים, המכשול הקשה ביותר שעמד בפני הדגים. במורד הזרם, ככל שיכולתי לראות, מילאו הדגים את המים. הם חיכו באלפיהם לתורם לעבור את המכשול. כולם בני מין אחד של דגים, ובכל זאת, כשהיו צפופים כך, ניכרו היטב ההבדלים שביניהם. הגודל, הצורה, הגוון – כל אלה הבדילו בין דג אחד למשנהו. אבל מה שאולי חשוב מכל, הם היו שונים זה מזה במזגם. היו מהם שקרבו אל המפל ומיד זינקו ועברו אותו, לכאורה ללא שמץ של היסוס; אחרים באו וכמו חקרו את הבעיה, שטים לאט במעגלים עד שאספו די מרץ לקפוץ. עוד אחרים לא הצליחו לעבור בנסיון ראשון, אבל חזרו שוב ושוב ולא ויתרו. ולבסוף, היו כאלה שניסו פעם אחת, ומשנכשלו, נכנעו והניחו לזרם לסחוף אותם בחזרה אל האוקינוס שממנו באו – ואל מוות בטוח.
נוכחתי לדעת שהטבע מציב מבחן סבילות והתמדה בפני דגים אלה. כאן, בשעות האחרונות לחייהם, ניצבו דגים אלה בפני האתגר האחרון. רק החזקים שבהם עברו את המכשול והמשיכו דרכם אל הטלת הביצים, ורק הגֶנים של אלה שעמדו במבחן זה יועברו אל הדורות הבאים של דגי האילתית. תהליך זה נמשך אלפי שנים. רק החזקים ביותר נשארים בחיים. ובכל זאת, חזקים אלה שונים זה מזה להפליא, הן בפרטי צורתם והן במזגם. ובין ‘חזקים’ אלה יש חזקים יותר וחזקים פחות – והדורות הבאים הם צאצאי החזקים יותר, וגם שם יש שוני בצורה, בכוח ובמזג. דגים אלה, כמו שאר היצורים בעולמנו, אינם העתקים זהים של אבותיהם – ובכך טמון סוד העוצמה שמעניק הגיוון לנו ולעולמנו.
ובכן, שבתי והתבוננתי באקסלוֹטאלים של ד"ר בראדרס והבנתי היטב את דבריה על דפוסים נוקשים שהם מנוגדים לעיצוב האדם, ואכן לעיצובו של כל בעל־חיים.
רוב המדענים, וכן רוב ההדיוטות המגלים עניין בנושא, והמתנגדים כולם לרביית עותקים שתביא ליצירת עותקים זהים של אדם, שואבים נחמת־מה מן העובדה שמן הבחינה הטכנולוגית עדיין אי־אפשר לערוך השתלות גרעין בביצת הנקבה האנושית. הקשיים הכרוכים במעשה כזה הם עדין גדולים מדי, כעדותו של ד"ר דֶרק בּרוֹמהוֹל, זואולוג שהוא עמיתו של פרופסור ג’ון גארדון באוניברסיטה של אוקספורד, אנגליה. זה שנים אחדות שד"ר ברומהול מנסה להשתיל את הגרעין מתאי־עור של ארנבים מתוך ביצים מעוקרות של ארנבות. גודלן של ביצי הארנבת זהה כמעט לזה של ביצי נקבת האדם, והבעיות הכרוכות בהשתלת הגרעין הן דומות.
“הקשיים הכרוכים בהשתלה כזאת ביונקים הם עצומים,” אמר לי ד"ר ברומהול. “כאן יש לך עניין עם יצורים בעלי דם־חם, ואין הדבר דומה כלל לעבודה עם צפרדעים. את ביצי הצפרדע אפשר להניח במים ואפשר אפילו להניחן על לוחות זכוכית יבשים של מיקרוסקופ ולבצע בהן את ההשתלה. ביצה של צפרדע היא ענקית, וקל לטפל בה. אבל ביונקים, הכרח להתחשב בסביבתה של הביצה. ביצה זו לא נועדה להיחשף לשום דבר אחר מאשר הנוזל הסובב את זרע הזכר. צריך לעקור ביצה זו מתוך נקבת בעל־החיים היונק באמצעות ניתוח, וחובה שתהיינה לך טכניקות רבות ומוכנות־מראש לטפל בה בכל שלב ושלב. אתה גם זקוק לכמות רבה של ביצים. זה אחד הקשיים העיקריים. בצפרדעים אתה יכול לטפל בכ־1,500 השתלות גרעין ביום אחד. די שאחוז אחד שלהן יצליח, וכבר יש לנו 15 צפרדעים שנוצרו ברביה מלאכותית כזאת. אבל בארנבים אינני יכול לבצע יותר מאשר שלושים עד ארבעים השתלות ביום אחד. ואם שעור ההצלחה הוא אחוז אחד, פירושו שאין לנו אפילו ארנב ‘מלאכותי’ יחיד.”
יתכן, עם זאת, שיש דרך לעקוף את הבעיה. ניסויים שכבר נערכו בחיבור של תאים מוכיחים, שאפשר לחבר יחד תאי־ביצים רבים ובדרך זו ליצור יחידה גדולה די הצורך לקלוט השתלה של גרעין, בלי לגרום נזק למבנים הדרושים להתפתחותו של עובר.
ניסויים בכיוון זה עורך ד"ר כריסטופר גראהם, גם הוא באוניברסיטת אוקספורד. הוא עושה זאת בביצים של עכברים, המציבות בפני החוקר אתגר גדול אפילו יותר, משום שהן קטנות ביותר – גודלן כמחצית הגודל של ביצי אנוש. אולם הרעיון הוא פשוט יחסית. גראהם נעזר בנגיף כדי להעביר אל הביצית את גרעין התא של התורם. כך מתבטל הצורך שידיו המסורבלות יחסית של אדם תבצענה את העברת הגרעין.
בדרך כלל חודר נגיף לתוך תא וכמו בולם את פעולתו של מנגנון הד.נ.א בתוך גרעין התא. אחר־כך מחדיר הנגיף את הד.נ.א שלו עצמו אל המערכת, והתא נאלץ לייצר נגיפים נוספים במקום חלקים נוספים של עצמו. ד"ר גראהם החליט לנצל שיטת רביה זו של הנגיפים, ובחר בתור נושא שליחותו בנגיף של שפעת, הנקרא נגיף סֶנדאי. נגיף זה, כאשר מערבבים אותו בתמיסה של תאים השייכים לבעלי־החיים, פועל כמעין דבק, קושר יחד את התאים וגורם הן לתאי הנגיף והן לתאי בעל־החיים להיענות להוראות הגנטיות הכלולות בד.נ.א של כל אחד מהסוגים. אלא שד"ר גראהם מציף קודם את הנגיף באור אולטרה־סגול, המשתק את הד.נ.א שלו.
אחר כך נוטל ד"ר גראהם כמה וכמה ביצים של עכברים ורוחץ אותן בחומר כימי הנקרא קולכיצין, חומר המשמיד את הגרעין של כל תא, ואפילו הוא טמון עמוק בתוכו. אחר כך הוא עוקר תאי־טחול בוגרים מעכבר אחר ומערבב אותם בתוך קבוצה של נגיפים מסוג סֶנדאי. נגיפים אלה נצמדים לקירותיהם של תאי הטחול כמו צימוקים בפשטידת אורז. לתערובת זו של נגיפים ותאים מוסיף גראהם את ביצי העכברים נטולות־הגרעין שהכין, ומניח את הגוש כולו תחת המיקרוסקופ. בעזרת מוט־זכוכית זעיר הוא מצרף ביצה לתא־טחול מכוסה נגיפים. בתוך שלוש עד שמונה דקות מדביק הנגיף יחד את התא ואת הביצית. משבוצעה הדבקה זו, גרעינו של תא הטחול מספק את המידע הגֶנֶטי שלפיו תפעל הביצה. הביצה מתחילה להתחלק, ממש כאילו הופרתה על ידי זרע בדרך הרגילה. אך לרוע המזל אין ביצים מודבקות, מחולקות אלו מוסיפות להתפתח, ועדיין לא נולד עכבר בשיטה זו, אבל דומה שההצלחה היא עניין לזמן בלבד.
כאשר תושלם הטכניקה של הרביה המלאכותית, המכוונת, יווצרו באמצעותה בני אדם מסוג שנבחר מראש, למטרות מוגדרות. או־אז יהיו הסכנות המוסריות שבפניהן יעמוד עולמנו אולי הגדולות ביותר מאלו שבפניהן עמד אי־פעם, אבל הסיכויים החדשים יהיו גדולים לא פחות. אני עצמי רואה באדם שייווצר בדרך זו לא רק מקור סכנה אלא גם פתח לתקווה גדולה, משום שהוא יהיה הקשר שלנו עם הכוכבים ועם האלמוות. על־ידי רביית העותקים של בני אדם, של בעלי־חיים ושל צמחים, שכל אחד מהם מעוצב ומותאם מראש למלא תפקיד מוגדר, נוכל להעניק להוריהם סוג של אלמוות, על ידי שנטיס את ‘צאצאיהם’ דרך הזמן והחלל החיצון ונשתול אותם בעולמות אחרים ברחבי הגלקסיה. יתכן שבדרך זו עצמה הגיעו ראשוני היצורים הנבונים, פרי רביה כזאת, אל כדור הארץ שלנו.
מתוך הספר ‘קשר החלל החיצון’2
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות