נקודת המוצא הראשונית בחינוכנו ובקריאותינו לסוציאליזם צריך להיות החיוב המוסרי, תביעתו של הצדק. וכל התורות על הגורמים האובייקטיביים שמוליכים אותנו אל הסוציאליזם, כוחן יפה, יכול להיות יפה כשהן באות להיות לעונים לאותה התביעה־החיוב, והן נהפכות לתורות מטעוֹת ומשבשות כשהן באות להערים עליה ולעקוב אותה.

אֶנגלס אומר “אוי ואבוי היה לנו לו לא היה לנו בטחון אחר בביאת המהפכה בסדרים הקיימים – מלבד ההכרה שסדרים אלה הם עוול, והצדק הלא סוף סוף ינצח”. כן. נודה: עצם ההכרה שסדרי־חיינו הקיימים הם עוול, אין בה עכשיו כדי לתת בנו את הבטחון שסדרים הללו יועברו מן הארץ, הואיל וכל עיקר הבטחון שה"צדק סוף סוף ינצח" פג בנו עם תפוּגתה של האמונה הדתית־מוסרית, האמונה באל־עולם, אל־הצדק “שופט כל הארץ”. אולם הבטחון הזה בביאתה של זו המהפכה – הוא כולו, מעיקרא, למה אנו מבקשים אותו, כמהים לו? “אוי ואבוי היה לנו לו לא היה לנו בטחון אחר” – מי הוא זה הנאנח כה מרות באנגלס ובתוכנו כולנו למחשבה שביטוח כזה אולי איננו כלל, וזאת אומרת, שאפשר, גם אפשר, שחיינו האנושיים החברתיים על כל סדריהם ועל כל הנעשה בהם הם מעוּות לא יוכל לתקון כלל משרשו, ומה שהיה הוא שיהיה ביסודו – מי הוא זה שמקדיר את אור ימינו בנו מדי נהגה נכאים כאלה? מי הוא או מהו זה בנו?

ואותו “הבטחון האחר” שהתגלה כבר, כביכול, האם הוא עושה אותנו בני־חורין להיבטל ולהסתמך על אותו “התהליך האובייקטיבי” שהוא יגלגלנו מאליו אל המשטר החברתי התקין, או שגם עמו, עם הבטחון האחר הזה, אני נתבע לפעולה אישית־אקטיבית לשם הפיכת הסדרים הקיימים האלה, נתבע להתמכרות, למסירת חיים? והתביעה הזאת החוזרת תמיד לבסוף אלי, לנפשי, לחיי – היא בשם מה מופנית אלי? בשם מה, ובתוקף מה?

ברור, איפוא: הראשית והאחרית היא כאן התקוממות־לבנו ושוועת־לבנו המוסרית. נַכּה מהוָיתי יסוד זה – ומה לי מעמד? ומה לי אנושות? ובמיוחד – מה לי ולעתיד, לדורות העתיד, לחברת העתיד? נכּה יסוד זה – ולא מארכס ולא אֶנגלס לא היו מבקשים כלל, ובכל אופן לא בלהט שכזה, ערובות להפיכת הסדרים הקיימים, ואז אולי לא היתה באה לעולם כלל תורת־הבטחון הזאת הידועה ה"אומרת לאביה לא ראיתיך", כלומר, זו התורה שבעצם היא כולה מודרכת על־ידי הרגש המוסרי, הכמה למצוא ערובה נאמנה לבואו של סדר חברתי תקין, והיא עומדת ומוכיחה שערובה אובייקטיבית כזאת אכן ישנה, אלא שהיא את ההוכחה הזאת מבססת על הכפירה בכוחו ובפעולתו של המוסר בחיינו. והלא רק מכוחו, ורק בפעולתו של זה נוצרו מתמיד כל התורות השונות המבטחות, כביכול, את התקדמותנו האנושית בביטוח חוקי ביולוגי או סוציאולוגי. מתחתן של כל התורות הללו, ואף מתחת לאותו החשבון המתימר להוכיח שכל האידיאלים החברתיים שלנו הולכים להתממש “אף בלי גרן אחד של מוסר”, מתחתם כולם מתעלם היגון האנושי־המוסרי הגדול, ועליהם כולם מנצח החיוב האנושי־המוסרי התקיף, זה החיוב שבסוף־סופם של כל החשבונות תובע הוא מן האדם ומטיל עליו אף את הדבר שהוא הניגוד הגמור לכל חשבון ולכל תבונה ראציונליסטית – את דבר מסירת החיים וההקרבה־ העצמית, הקרבה ממש, בפועל, ולא רק על מימושה של האידיאה, כי אם גם על קידוש שמה בעולם.

ובעמדנו בענין זה נעלה נא בזכרוננו, כי אותם הגורמים שמוליכים אליבא דמארכס בהכרח אובייקטיבי את מעמד הפועלים לנצחונו החרוץ, הם הם שגזרו אליבא דמארכס על עם ישראל כליון חרוץ. ואותם הגורמים האובייקטיביים גופם הוליכו באותו ההכרח ממש את עם ישראל, אליבא דברוכוב, לגאולתו ולתקומתו הלאומית, ובארץ־ישראל דוקא! ואין אנו זקוקים להרבה ניתוחים עיוניים כדי להסביר לנו ולהבין שכל ההבדל הזה ב"מהלכו האובייקטיבי של גלגל־העולם" לא בא אלא משום שאותו ה"אוי ואבוי", אותו מרי־ההתקוממות שפעפע בלבו של מארכס ושל אֶנגלס למצבו של מעמד־הפועלים המדוכא לא היה בלבם ביחס למצבו ולגורלו של עם ישראל. במילים קשות יותר: ביחס לעם ישראל ואסונו וגורלו המיוחד היתה, כידוע, הרגשתו והכרתו המוסרית של מרכס קהה מאוד, ולפיכך הלך לו “ההכרח ההיסטורי” דרך מוחו ופסע על ראש עם ישראל. אבל בורכוב מהו אומר על עצמו? “אני משתייך לאותו זרם של תנועת הפועלים השואף למצוא פתרון לכל סבלותיו וצרכיו של עם ישראל”. וההשתתפות הנפשית העמוקה בסבלו של העם, והרצון המוסרי היוקד למצוא פתרון לסבל זה, הם הם שגילו לו לברוכוב אותם “חוקי־הברזל” עצמם לא כשהם מרוצצים את גולגלתו של עם ישראל, אלא כשהם גוזרים עליו “בהכרח אובייקטיבי”: הזדקף והיגאל!

ומובן שגילויו של הקשר הסמוי שבין התכוונות הרצון המוסרי־האישי ובין תורה מסוימת אינו מכיל בו הוא לעצמו שום חריצות משפט על אמיתתה או אי־אמיתתה המדעית של אותה התורה. ולא הובאו כאן הדברים אלא לחזור ולהבהיר לעצמנו שהתביעה והחיוב המוסריים הם הנם נקודת־המוצא והבסיס הראשוני הכּן והנאמן לחינוכנו ולקריאתנו לסוציאליזם. וכל חינוך וקריאה שמנכרים או מטשטשים את הבסיס הראשוני הזה, הם התכחשות־עצמית, הם הטעה והסתלפות.