שמא מגזימים אנו בשעה שהננו מדברים על הרוגז וההתמרמרות, שעוררה ברית השלום בין בן־גוריון וז’בוטינסקי בחוגים הרחבים ביותר של חברי ההסתדרות? שמא באמת לא “כצעקתה”? הבה נשמע, איפוא, מה בפיהם של עדים “כשרים”, שעל כל פנים אין לחשוד בהם, שמתכוונים הם לראות את המצב באספקלריה שחורה.
“דבר”, הנוקט בשאלה זו בכלל “מילה בסלע – שתיקה בשנים”, – כיוון שראה עצמו נאלץ להפסיק לרגע את שתיקתו, הגדיר את מצב הרוחות במלים “בסימן של מבוכה”.
ו"במעלה" עתונו של הסתדרות הנוער־העובד, כותב: “לא לחינם הזדעזעו חלקים גדולים בציבור הפועלים והנוער העובד על ההסכם”, כי הרי “ההסכם עם ז’בוטינסקי – נביא הבוץ, העבדות והדם, – פגע עמוק בליבו של כל פועל”. ושוב מספר עיתון זה על “אותה ההתרגשות, שתקפה את הציבור לשמע דבר־ההסכם, אותה ההזדעזעות ההמונית” משום ש"הבשר־החי מרגיש באיזמל החותך בו – ומכאן ההגבה הטבעית והמוצדקת".
ואפילו אותו “מתנגד מצטער”, שלמה לביא איש עין־חרוד (“לצערי הרב גם אני מתנגד להסכם”) – הדגיש, שמתנגד הוא “בלי נדר” ומשאיר לעצמו פתח חרטה; אף הוא, שכל “הסתערות הקהל” על ההסכם הלונדוני היא לזרא לו, אינו יכול להתעלם מהרוגז וההסתערות של ציבור הפועלים.
והנה נוכח מצב זה קם אחד ממנהיגיה של ההסתדרות, ד. רמז, ומכריז:
“יש לי הרגשה ברורה, כי מאז הופיעה בעיתוני הבוקר הידיעה על ההסכם – כבר נטהר האוויר הישובי במידה מרובה”…
ובכן: מצד אחד – חלק גדול מציבור הפועלים עומד “בסימן של מבוכה”, רוב הציבור – במצב של התרגשות והזדעזעות, ואילו הנוער־העובד מפרפר במכאוביו, כשהוא חש באיזמל החותך בבשרו החי של ציבור־הפועלים.ומאידך – ניצב אחד ממנהיגיה של ההסתדרות במצב־רוח עילאי, נהנה מ"הרגשה ברורה", ש"האוויר נטהר", וכולו מדושן עונג מהאוויר הצח והטהור, שההסכם הביא בכנפיו…
עד כדי כך! עד כדי קרע שכזה, זרות שכזו – במחשבה, בהרגשה, בהלך־הרוחות בין מנהיגי ההסתדרות ובין החברים.
“נטהר האוויר הישובי” – כי עיניו של ד. רמז וכיוצאים־בו נשואות אל “פני” הישוב, אל שותפיהם לקואליציה היום ומחר ואל אילי־התעשיה. ואמנם פניהם של אלה נעשו פחות זועפים “מאז הופיעה בעיתוני־הבוקר הידיעה על ההסכם”. הרי הם יודעים היטב, מה רבה התועלת, שהסכם זה עלול להביא להם. ומה בכך אם רובו של ציבור הפועלים מלא רוגז והתמרמרות? מה בכך אם רוב חברי ההסתדרות חורקים שן מכאב וכעס? מה בכך אם הפועלים רואים עננים שחורים מתקשרים מעל ראשם – דוד רמז יושב לו בשלוות שאננים, כשעטרת ההסכם על ראשו, ונהנה מזיו האוויר הישובי ש"נטהר".
אולם לציבור הפועלים נשקפת סכנה, שבאוויר “טהור” זה תצא נשמתו. סכנת החנק בחבל ההסכם, שנרקם מאחורי גבו של ציבור הפועלים, מבלי לשים לב לדעתו ולעניניו, – סכנה זו אסור שתתקבל על־ידי הציבור כמיתה בנשיקה!
אל ישבו המוני־החברים בחיבוק ידים מתוך ציפיה – מה תבלין יעלה לנו הדוד הרותח של הוויכוח במפא"י. השלום עם הפאשיסטים הרביזיוניסטיים חותך את גורלו של ציבור הפועלים כולו, על בשר כולנו נרגיש את התוצאות; ולפיכך – לא לחברי מפא"י בלבד מסורה ההחלטה, אלא לכולנו, לכל פועל, לכל חבר בהסתדרות.
משאל עם הסתדרותי – זו התביעה, שכבר עכשיו רואה בה כל פועל ופועל את תביעתו הוא, תביעה זו אין צודקת הימנה, – אם אין אנו מסכימים לכך, שהסתדרות שלמה, בת חמישים אלף נפש, היה לעדר אילם, שדעתו אינה נחשבת, שלדעתו אין שואלים, משאל־עם הסתדרותי – זה הדרך היחידי להגשים את רצונו של ציבור הפועלים.
ציבור הפועלים, שקיבל את התבעיה למשאל־עם באהדה, חייב גם לעמוד על דרישה זו בתוקף, ובמרץ, עליו לתבוע בלי הרף מאת מנהיגי ההסתדרות את הגשמתה.
ישמעו המנהיגים, תגע גם בהם החרדה, אשר אחזה בהמונים. תבוא הצבעתם של החברים ותטפח על־פני אותם מנהיגי מפא"י החדורים בזו “ההרגשה הברורה”, כי ההסכם הטמא – “מטהר” אווירה…
“דרך הפועל”, מספר 15, בדצמבר 1934.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות