שמא מגזימים אנו בשעה שהננו מדברים על הרוגז וההתמרמרות, שעוררה ברית השלום בין בן־גוריון וז’בוטינסקי בחוגים הרחבים ביותר של חברי ההסתדרות? שמא באמת לא “כצעקתה”? הבה נשמע, איפוא, מה בפיהם של עדים “כשרים”, שעל כל פנים אין לחשוד בהם, שמתכוונים הם לראות את המצב באספקלריה שחורה.

“דבר”, הנוקט בשאלה זו בכלל “מילה בסלע – שתיקה בשנים”, – כיוון שראה עצמו נאלץ להפסיק לרגע את שתיקתו, הגדיר את מצב הרוחות במלים “בסימן של מבוכה”.

ו"במעלה" עתונו של הסתדרות הנוער־העובד, כותב: “לא לחינם הזדעזעו חלקים גדולים בציבור הפועלים והנוער העובד על ההסכם”, כי הרי “ההסכם עם ז’בוטינסקי – נביא הבוץ, העבדות והדם, – פגע עמוק בליבו של כל פועל”. ושוב מספר עיתון זה על “אותה ההתרגשות, שתקפה את הציבור לשמע דבר־ההסכם, אותה ההזדעזעות ההמונית” משום ש"הבשר־החי מרגיש באיזמל החותך בו – ומכאן ההגבה הטבעית והמוצדקת".

ואפילו אותו “מתנגד מצטער”, שלמה לביא איש עין־חרוד (“לצערי הרב גם אני מתנגד להסכם”) – הדגיש, שמתנגד הוא “בלי נדר” ומשאיר לעצמו פתח חרטה; אף הוא, שכל “הסתערות הקהל” על ההסכם הלונדוני היא לזרא לו, אינו יכול להתעלם מהרוגז וההסתערות של ציבור הפועלים.

והנה נוכח מצב זה קם אחד ממנהיגיה של ההסתדרות, ד. רמז, ומכריז:

“יש לי הרגשה ברורה, כי מאז הופיעה בעיתוני הבוקר הידיעה על ההסכם – כבר נטהר האוויר הישובי במידה מרובה”…

ובכן: מצד אחד – חלק גדול מציבור הפועלים עומד “בסימן של מבוכה”, רוב הציבור – במצב של התרגשות והזדעזעות, ואילו הנוער־העובד מפרפר במכאוביו, כשהוא חש באיזמל החותך בבשרו החי של ציבור־הפועלים.ומאידך – ניצב אחד ממנהיגיה של ההסתדרות במצב־רוח עילאי, נהנה מ"הרגשה ברורה", ש"האוויר נטהר", וכולו מדושן עונג מהאוויר הצח והטהור, שההסכם הביא בכנפיו…

עד כדי כך! עד כדי קרע שכזה, זרות שכזו – במחשבה, בהרגשה, בהלך־הרוחות בין מנהיגי ההסתדרות ובין החברים.

“נטהר האוויר הישובי” – כי עיניו של ד. רמז וכיוצאים־בו נשואות אל “פני” הישוב, אל שותפיהם לקואליציה היום ומחר ואל אילי־התעשיה. ואמנם פניהם של אלה נעשו פחות זועפים “מאז הופיעה בעיתוני־הבוקר הידיעה על ההסכם”. הרי הם יודעים היטב, מה רבה התועלת, שהסכם זה עלול להביא להם. ומה בכך אם רובו של ציבור הפועלים מלא רוגז והתמרמרות? מה בכך אם רוב חברי ההסתדרות חורקים שן מכאב וכעס? מה בכך אם הפועלים רואים עננים שחורים מתקשרים מעל ראשם – דוד רמז יושב לו בשלוות שאננים, כשעטרת ההסכם על ראשו, ונהנה מזיו האוויר הישובי ש"נטהר".

אולם לציבור הפועלים נשקפת סכנה, שבאוויר “טהור” זה תצא נשמתו. סכנת החנק בחבל ההסכם, שנרקם מאחורי גבו של ציבור הפועלים, מבלי לשים לב לדעתו ולעניניו, – סכנה זו אסור שתתקבל על־ידי הציבור כמיתה בנשיקה!

אל ישבו המוני־החברים בחיבוק ידים מתוך ציפיה – מה תבלין יעלה לנו הדוד הרותח של הוויכוח במפא"י. השלום עם הפאשיסטים הרביזיוניסטיים חותך את גורלו של ציבור הפועלים כולו, על בשר כולנו נרגיש את התוצאות; ולפיכך – לא לחברי מפא"י בלבד מסורה ההחלטה, אלא לכולנו, לכל פועל, לכל חבר בהסתדרות.

משאל עם הסתדרותי – זו התביעה, שכבר עכשיו רואה בה כל פועל ופועל את תביעתו הוא, תביעה זו אין צודקת הימנה, – אם אין אנו מסכימים לכך, שהסתדרות שלמה, בת חמישים אלף נפש, היה לעדר אילם, שדעתו אינה נחשבת, שלדעתו אין שואלים, משאל־עם הסתדרותי – זה הדרך היחידי להגשים את רצונו של ציבור הפועלים.

ציבור הפועלים, שקיבל את התבעיה למשאל־עם באהדה, חייב גם לעמוד על דרישה זו בתוקף, ובמרץ, עליו לתבוע בלי הרף מאת מנהיגי ההסתדרות את הגשמתה.

ישמעו המנהיגים, תגע גם בהם החרדה, אשר אחזה בהמונים. תבוא הצבעתם של החברים ותטפח על־פני אותם מנהיגי מפא"י החדורים בזו “ההרגשה הברורה”, כי ההסכם הטמא – “מטהר” אווירה…

“דרך הפועל”, מספר 15, בדצמבר 1934.

היה יסוד לחשוב, שהפולמוס מסביב לפרשה הידועה בשם “הבלגה” נסתיים לחלוטין ושוב לא יהיה צורך לחזור אליו. במשך כל התקופה של מאורעות־הדמים ידע הישוב היהודי לעמוד במבחן תוך מזיגה של גבורה עילאית וטהורה עם התגוננות תקיפה ואמיצה, לא הכתים עצמו במעשי נקם שפלים, מכל־שכן בזמן האחרון, לאור השתוללות הכנופיות בתוך הסביבה הערבית גופה, – שכן עתה הוברר שבעתיים, שנקמת־דם פראית, שפיכת־דם זדונית של ערבית סתם בידי יהודים, נבלה היא שאין לה כל כפרה מאיזו בחינה שהיא.

והנה לפתע פתאום העיזה כנופית־הבריונים היהודים לבצע את אשר לא יכלה במשך שנתים־וחצי: היא הגיחה ממאורתה ומדברי־בלע, שלא מצאו קודם הד ברחבי הציבור (מלבד בחוג הצר של חבריהם ואוהדיהם), עברה למעשים, למעשי־פשע נתעבים. ושוב עומדים אנו בפני הכרח לחזור ולדוש בכל אותן הסוגיות, שאמרנו כי ירדו מעל־הפרק לבלי שוב.

לשם מה באו מעשי הרצח הנתעבים, היריות בערבים עוברי־אורח, הטלת הפצצות באוטובוסים ערביים? – לשם מה?

לשם “הצלת כבודו של הישוב”? למען “לא יגידו בגת”, שהיהודים הם מוגי־לב? הלא רק החבריא הרביזיוניסטית, שהשקר־הכזב־והסילוף הזדוני הוא לחם־חוקה, רק היא יכולה להעליל על הישוב את העלילה השפלה, ש"הבלגה" פירושה – פחדנות. אנשי הכנופיות הערביות יודעים גם יודעים היטב את אומץ־לבם ועוז־רוחם של אנשי העבודה היהודים, העומדים לבלתי־חת בחזית־האש לארכה ולרחבה של הארץ. בהתגוננות הפעילה של אנשי־ההגנה שלנו; בעבודתו היומיומית של הנהג היהודי, הממשיך את שרותו בדרכים הפרועות תוך מטר כדורים של המרצחים; ביצירת נקודות הישוב החדשות בפינות הנידחות של הארץ, – בכל אלה אין גבורה, אלא ברצח מן המארב?! לא, לא לכבודו של הישוב דואגים הבריונים היהודים – הם מחללים את כבודו, בהתאמצם לשוות לו את דמותן של הכנופיות הערביות, האורבות לאנשים ונשים חסרי־מגן.

לשם מה מעשי־תועבה אלה? כדי להפחיד? – את מי? את הטרוריסטים הערביים? אלה שבמו־ידיהם הם שופכים דם ערבים כמים, אלה הממלאים את הכפרים הערביים שוד וחמס ורצח, – הם ישובו מדרכם אם עוד מספר ערבים יפלו חלל מידי יהודים?! צריך להיות מטומטם, כדי לראות את הטרוריסטים הערביים ואת מנהיגיהם כאנשים החדורים באמת דאגה רבה לשלומם של ההמונים הערבים, ולהניח שרצח ערבים מספר בידי יהודים יניע אותם להפסיק את הטרור כלפי היהודים!!

אדרבא, הטרוריסטים הערבים מעונינים במעשיה של הכנופיה היהודית. הרי זה בשבילם סעד חשוב לאין־ערוך. ההמונים הערבים עייפו להורגים ולשודדים. המרירות, שהצטברה בחלקים גדולים של הישוב הערבי בגלל הרציחות וההרס הכלכלי, התחילה להתפרץ החוצה. אי־פה אי־שם היו נסיונות של התנגדות פעילה לכנופיות העושות שמות בכפרים הערבים. התהליך הזה היה עוד, אמנם, בראשיתו, אבל היתה ודאות חותכת, שילך ויתפתח. התהום בין המוני העמלים הערבים ובין הטרוריסטים – הלכה והעמיקה. והנה באו מעשיהם של הבריונים היהודים, מעשים מחרידים כשלעצמם, שהשמועות המוגזמות והתעמולה עוד מגדילות את היקפם פי־כמה־וכמה. הערבי שלבו לא היה שלם עם הטרוריסטים – רואה עצמו נתון עכשיו בין הפטיש ובין הסדן. ניתנה למסיתים הערבים הזדמנות טובה ללבות את השנאה ליהודים להגדיל את המדורה. כל יהודי נעשה חשוד על כוונת־רצח. באוירה כזו נקל עתה לכנופיות הערביות לגייס כוחות חדשים למערכותיהן ולהדק את קשריהן עם ההמונים הערבים.

זו אינה, איפוא, מלחמה בטרוריסטים הערביים, אלא – מתן סיוע ישיר להם! ואכן הטרור כלפי היהודים לא נחלש, אלא התגבר עוד יותר. הבריונים היהודים יכולים “להתפאר”, שהם עזרו לא מעט לפתוח תקופה חדשה של רציחות איומות,בפרט בערים ובעיקר בחיפה, שבמשך כל זמן המאורעות לא ידעה השתוללות דמים כזו שבשבועות האחרונים, מאז החלו הבריונים היהודים ב"מלחמת הגבורה" המחפירה שלהם.

כשרוצים באמת ובלב שלם לבער את הרע מקירבנו ולמנוע מהישוב אסונות עוד יותר חמורים – יש לראות בעינים פקוחות ולהגיד ברורות, ללא כל חיפוי וכיסוי, איך הגענו לכך, שכנופית הבריונים העיזה לזנק ממאורתה ולסבך את הישוב בפרשה המחרידה והמחפירה של נקמת־דם פראית.

חשבון לנו עם השלטון, שקוצר־ידו ורצונו לשים קץ לשפיכת־הדמים בארץ גורר קוצר־רוח אצל חלקים מהישוב היהודי וכך נוצרת אווירה נוחה להתפרצות היצרים האפלים. – חשבון זה בעינו עומד. עם זאת, אסור לנו להתעלם גם מחשבון אחר: חוסר־יכולתם של מנהיגי־הישוב לעמוד בפרץ ברגע המכריע – עזר לכת־הרביזיוניבסטית לעכור את הרוחות ולהטיל מבוכה בישוב. ומשהרגישו הבריונים בפרצות שנבעו בדעת הקהל, – הם גם מיהרו להשתמש בפרצות האלה. ואמנם לא טעו בחשבונם: הם לא נתקלו תיכף־ומיד באותה התגובה המאורגנת והנמרצת, שמעשיהם היו ראויים לה. כי באמת המוסדות והמנהיגים העומדים בראשם השתררה אנדרלמוסיה בציבור.

אפשר היה מתוך טעמים ונימוקים שונים לתבוע חנינה בשביל בן־יוסף¹ אבל ברגע שפסה כל תקווה להציל את חייו של הצעיר המותעה והוא הועלה לגרדום, צריך היה בכל תוקף ואומץ־לב לתת להרגיש למחנכיו ומדריכיו המוסריים והפוליטיים של הקרבן – כי להם, על־כל־פנים, אסור לפצות פה; כי הם, השושבינים שהובילו את הצעיר לתליה, צריכים להסתתר במחבואם.

הרף־עין הכריע, וברגע המכריע לא עמדה במנהיגים הרוח להגיד ברבים דברים ברורים וגלויים ולהדריך את הציבור ולכוון את דעת־הקהל. הם נסחפו עם הגל העכור והפקירוהו לרוח התזזית, שתקפתו ברגע התליה. אם גם מוסדות, המתנגדים למעשי הבריונים, הניפו דגלי־אבל והפסיקו את עבודתם – אין פלא, שהרביזיוניסטים – במקום להרגיש, שהתליה הטילה עליהם צל שחור, – ראו עצמם כעטורי־זוהר. הנה הזדרזה עירית פתח־תקוה וקראה רחוב בשמו של הנידון – ולמוסדות לא היה אומץ־לב למחות נגד זה. הנה מודיע “היינט” מווארשה על טלגרמה שויצ"ו הריצה לאמו של הנידון והביע לה – לא רגשי צער על אבדן בנה באשמת חינוך מסולף – אלא רגשי הערצה לבנה, שהקריב עצמו “לטובת (?) המולדת”. מה פלא בדבר, שכת הבריונים ראתה בכל אלה התפייסות ומתן חנינה למעשיה. הכניעה לטרור הפסיכי – שימשה פתח לטרור הפיסי.

לא ייתכן, שבריונים היורים מן המארב על ערבים עוברי־אורח, אם אינם נתפסים – יוקעו כפרובוקטורים הנועצים סכין בגב הישוב והאומה, ואם ייתפס אחד מהם – ייצרר במותו בצרור הקדושים של הישוב ושל האומה, שבגבם נעץ את הסכין! מהנהלת־פנקסים כפולה זו נשקפת לנו הסכנה החמורה – סכנת הצביעות, שתעשה שמות בנפשו של הישוב כולו ובנפש הנוער בפרט. ישנה סכנה רצינית, שהנוער יראה את האזהרות נגד מעשי הפרובוקטורים כדברים שמן־השפה־ולחוץ, מעין ענין של “דיפלומטיה” שאין תוכה כברה, והראיה: הרי “אחרי ככלות הכל” “כולם מאוחדים” “בהערצה והוקרה”… למה איפוא לא יתפתו צעירים נלהבים לזכות ב"הערצה והוקרה של האומה" ולהתפרץ בעזרת אקדח ופצצה אל הפנתיאון של קדושי־ישראל?

יש לשים קץ לרכרוכיות ולסלחנות כלפי אלה, הממיטים עלינו אסונות איומים ומחללים את כבודנו! יש לארגן התנגדות פעילה ותקיפה למעלליהם הנתעבים. יש לחייב כל זרם, כל חוג בישוב, להגדיר ברורות בצורה שאינה משתמעת לשני־פנים, את עמדתו לתעלולי הבריונים. ידעו מגיניהם, שהישוב ומוסדותיו מוכנים באמת ובתמים להוקיע אותם ויהיו מי שיהיו, אם פרנסים ואם מתעטפים באיצטלא דרבנן. ויוגד לנוער, שלפרובוקטורים בחייהם – אינה שמורה עליית קדושים גם במותם.

השעה חמורה מדי, עלינו לעמוד במערכה קשה מול כל הכוחות, המאיימים עלינו בכיליון ואבדון. גורלנו מוטל על כף־המאזניים. בשעה זו אין מקום ל"דיפלומטיה". יש לבודד את אנשי־הבליעל ולהקיאם מתוך הציבור היהודי!

“דרך הפועל”, 15 ביולי 1938.

במושבו של הוועד־הפועל־הציוני, שנתכנס בלונדון, נערכת עתה התקפה מרוכזת מצד הבורגנות למען השלום עם הרביזיוניסטים.

ההנהלה הציונית, שהקו הפוליטי שלה נחל כשלון גמור, נמצאת במצב קשה. אמנם היא מנסה להמתיק את הדין על עצמה, לגולל הכל על המצב המדיני הכללי בעולם; אולם נעלם ממנה אותו תוקף, שבו עמדה על דעתה תמיד. וחולשתה זו משפיעה בהכרח על עמדתה, החלשה מאז, כלפי תוקפיה בענין ההסכם עם הרביזיוניסטים.

בן גוריון רואה לגבי ההסכם המדיני רק מכשול אחד, והוא – המכשול הקונסטיטוציוני, שכן הרביזיוניסטים משאירים להם זכות לפעולה מדינית עצמית בניגוד להנהלה הציונית. מסתבר, איפוא, כי אילו נאותו הרביזיוניסטים בדבר זה – אפשר היה לבצע את השלום מהר מהר. גם בעניני בטחון מוכן בן־גוריון לבוא לארץ ולדון בהסכם, אם־כי הוא מכיר היטב את התנאים, שהציגו הרביזיוניסטים, ושקודם לכן לא הסכים לקבלם.

ושוב אנו חייבים לצאת באזהרה חמורה: שום הסכם עם הרביזיוניסטים! שום הסכם עם השותפים ברעיון של מוסוליני, היטלר ופרנקו!

שום חנינה לאלה המזהמים את חיינו בחיידק הפאשיזם, המטילים רוק ומרה במגיני הישוב ומתארים אותם כ"עכברונים מבוהלים". שום חנינה לנוסכי־הרעל, למשחיתי נשמות הנוער בקרבנו! שום חנינה לפרובוקציות דמים, למוסיפים דלק על מדורת־התופת שאחזה בכל קצות הארץ, לרציחות ממארב, לטבח המוני!

כל הסכם אתם ישמש להם כפרגוד, שמאחוריו ימשיכו במעשי־הפשע שלהם. הם “יבטיחו” להפסיק את פעולתם הפרובוקטיבית?! האומנם לא התברר למדי, כי דברם וחתימתם – על־כל־פנים אינם שווים יותר מדבריהם ומחתימותיהם של אבות הפאשיזם הלא־יהודים? האומנם מעטות היו עדיין ההזדמנויות להיווכח, כי שקר וצביעות, זיוף ושנטז' הם חלקים בלתי־נפרדים משיטתם?

בכרוזם לאחר הטבח בטבריה הם פונים אל “בני הנוער היהודי, שאלפי רובים נמצאים כיום בידם” – שילכו “בדרך, שהראו הפצצות בשווקי חיפה, העיר־העתיקה בירושלים ויפו”… האם קול־הקורא הזה – שהופיע בעצם המשא־ומתן על הסכם – אינו הצהרה ברורה, מה יש בדעתם לעשות, כשיימצאו בקרב אותם “בני־נוער שרובים בידם”?!

מנמקים עכשיו את הצורך בהסכם בסכנות הגדולות, האורבות למפעלנו בארץ. אבל דווקא ההיפך מזה הוא הנכון. דווקא מול הסכנות הגדולות, מול הטראגדיה העוברת עכשיו על העם היהודי בעולם – הסכם עם הפאשיסטים היהודים הוא מעשה פשע ממש!

כי מה סיכוי עוד נשאר לנו בעולם זה של רשעות ואלימות, פנים אל פנים עם החיה הפאשיסטית האומרת לכלותנו בכל מקום בעולם ולהחריב את מפעל שיחרורנו כאן בארץ? אין לנו כל סיכוי, אם לא נצליח לעורר את ההמונים הרחבים של עמנו למאמץ הכביר ביותר, שיקיף כחומת־מגן את מפעלנו, מפעלם. ואין לנו שום משען בעולם הלא־יהודי מחוץ לאותם החוגים, שטרם כבה מצפונם האנושי ושנאת־הפאשיזם טבעית היא להם.

הסכם עם הפאשיסטים היהודים, עם אלה ששרו הלל ושבח למוסוליני ולפרנקו; אם אלה המשתדלים לנטוע בנוער היהודי את האידיאולוגיה הפאשיסטית, עם אלה שהנהיגו בחיינו היהודיים מנהגים ושיטות פאשיסטיות – הסכם אתם עלול רק לכרות תהום בין ההסתדרות הציונית והישוב היהודי ובין ההמונים היהודים הרחבים, המתענים ונאנקים כה קשה תחת עולו של הפאשיזם בארצותיהם.

הסכם עם הפאשיזם היהודי יכרה תהום בין התנועה הציונית ובין העולם הפרוגרסיבי הלא־יהודי, הוא ינתק אותנו מתקוות האנושות כולה.

אהדת החלקים הפרוגרסיבים, האנטיפאשיסטיים של האנושות אינה שקולה כעת הרבה במאזני הפוליטיקה, ואף־על־פי־כן הרי זה בן־בריתנו היחיד בעולם, הרוח החיצון היחיד, שאליו אנחנו יכולים לצפות. מההווה העכור אנו משליכים עוגן אל יום המחרת, כאשר לא הפאשיזם אלא כוחות־החופש יכריעו גורלות עמים וארצות.

והנה מצהירה ממשלת בריטניה, כי היא עומדת לקיים שלום בין יהודים וערבים. לנו ידועה יפה תרומתו של האימפריאליזם הבריטי, תרומה עקובת־דם, למען “ההבנה ההדדית” בין היהודים והערבים, ואנו יודעים מה עלול לצמוח מתוך שלום זה. אנחנו אומרים: לא ייתכן שלום במחיר הוויתור מצדנו על תקוותנו לחיים של חופש לאומי בארץ הזאת. אך בו בזמן אנחנו מכריזים: שיחרורנו הלאומי אסור שפירושו יהיה שיעבוד של האוכלוסים הערביים…

אבל, הייתכן לקוות, שהתנועה הציונית תהיה מסוגלת לחפש דרך להבנה עם אוכלוסי־הארץ הערביים לאחר ההסכם עם הרביזיוניסטים, עם אלה המנהלים פעולת שיסוי פראית ונושמים שנאה שובינית לא פחות מהמנהיגים הפאשיסטים הערבים?

את העם היהודי פוקדת התקופה הטראגית ביותר בתולדותיו. אנחנו נעצור כוח לעמוד בסערה – רק אם נקיים בהמונים היהודים את האמונה, כי אחרי ככלות־כל ינצחו רעיונות הצדק והחופש. אמונה זו תהיה סכר בפני יאוש והתנוונות. אנו ננצח, אם נשמור על קשר הדוק בין היאבקותנו לבין המערכה ההיסטורית של האנושות לחירות וצדק.

ולכן אסור שיהיה – ואי־אפשר שיהיה – כל הסכם שהוא בינינו ובין אלה המטיפים ל"עבדות, בוץ ודם". אם נתפרק מכלי זיננו המוסרי – לא יעזרו לנו שום רובים של גפירים!

“אחדות! אחדות!” – צועקים אלינו. כן, דרושה לנו, דרושה מאד, האחדות. ואולם, אך ורק אחדותם של כל אלה המרגישים, שהפאשיזם הוא האסון הגדול ביותר של העם היהודי; של כל אלה, המרגישים, שהפאשיזם הוא החרפה הגדולה ביותר לאנושות; אחדותם של כל אלה המוכנים להתנגד בכל מאמצי־כח לגל הפאשיסטי המזוהם ולקצף השוביניסטי, שהוא נושא עמו.

דרושה לנו אחדות. ברם, לא אחדות עם הפאשיזם, בצורתו זו או האחרת מצורותיו המרובות, אלא – אחדות למלחמה בו!

“דרך הפועל”, מספר (68) 13, 18 בנובמבר 1938.

1.

אל לנו להתעלם מהאמת: שביתת־הרעב בבתי־הסוהר בא"י, והמלחמה הציבורית שהתנהלה מסביב לשביתה זו, נגמרה בכישלון. כי הרי לא זו היתה השאלה, אם אסיר פלוני ישוחרר בערבות ולאלמוני תינתן אפשרות להגיש עירעור על החלטת בית־הדין ולבקש “יחס מיוחד” לעצמו. השאלה היתה: היכיר השלטון בזכויותיהם של האסירים הפוליטיים בדרך־כלל, מבלי שכל אחד ואחד יצטרך לחוד, באופן פרטי, לבקש חסד “מיוחד” מיד השופטים. וזה לא הושג. הזכויות, שנרכשו על ידי האסירים הפוליטיים אחרי שביתות־רעב בשנים קדומות, ושנשללו מהם בתוקף התקנות החדשות, לא הוחזרו להם.

יתר־על־כן: עצם המלחמה הציבורית על זכויות האסירים הפוליטיים – לא זה בלבד היה תוכנה, אם יורשה לאסירים ללבוש בגדים אזרחים או לאו. כל היאבקות שכזו בין החלק המתקדם של הציבור ובין השלטונות, כיוון שהיא מתלקחת, היא מקבלת הוראה יותר עמוקה, רצינית, עקרונית – גם אם שלא־מדעת כל המשתתפים במערכה (על כל פנים צד אחד, השלטון, תופס זאת היטב, ולכן הוא עומד בכל התוקף על דברים, שלכאורה הם דברים של־מה־בכך). השאלה היא: אם יוכל השלטון לבצע את כל העולה על רוחו, אם יוכל לעשות את כל הטוב בעיניו, או – היש בכוחו של הציבור להציב גבולות לשרירות לבו של השלטון. מבחינה זו היתה הפעם למלחמה הזאת על זכויות האסירים – ומחר ומחרתיים למלחמות אחרות על ענינים אחרים – חשיבות רבה של מערכה פוליטית. ובתור שכזו – היא נכשלה. וזהו העיקר.

2.

מי אשם בכשלון? אם גם למפלה יש – ואמנם: – יש – ערך בשביל הציבור, הרי ערכה בלקח שהוא לומד ממנה. בראש־וראשונה חייב ציבור־הפועלים להבהיר לעצמו את צירופי־הכוחות – למען דת: על מי הוא יכול לסמוך ומי בעוכריו.

עלינו להגיד ברורות: גרמו לכשלון מנהיגי מפא"י, השליטים בהסתדרות. ציבור הפועלים וחוגים רחבים של האינטליגנציה הזדעזעו. היתה התעוררות. אולם המפתח היה בידי ההסתדרות, שיכלה – וצריכה היתה – לתת ביטוי מאורגן וממשי לתגובה ולדרישה של ציבור העובדים. ואולם, מה עשו קברניטי־ההסתדרות? הם השתמשו במלוא כוחו של המנגנון, כדי לבלום את מחאת הפועלים, שלא תתפרץ החוצה. “אזהרות” לגבי “אזהרות” בעיתון הסתדרות, ורצים יצאו דחופים ומבוהלים לכל מקומות העבודה ובידיהם חוזרים מיוחדים לוועדי־הפועלים, שישגיחו בשבע־עינים על הפועלים לבל “ייגררו” חלילה אחרי תנועת־המחאה. אמנם, דבר זה אופייני מאד להלך הרוחות בקרב ציבור־הפועלים. לכתחילה לא העיזו המנהיגים לומר לפועלים, שאין בכלל צורך לנקוף אצבע, אלא הבטיחו שהוועד־הפועל “עומד על המשמר” והוא “אוחז באמצעים”, בעוד שבאמת עמדו האנשים האלה וחיכו להזדמנות, כדי לעבור בגלוי לצדו של השלטון ולעמוד לימינו.

3.

אל נשכח את המאמרים “ההגונים” שפורסמו ב"דבר" עוד בטרם נתפרסמה הודעת הממשלה! הפעם היו הדברים דברי־חנופה, דברי “מה־יפית”. הנה דוגמה: “כבוד הוא לחזק לסוג אחור, לא מתוך לחץ (חלילה! – י. ר.), אלא מתוך רוחב־לב מפני החלש. למה ירצה השלטון למנוע מעצמו את הכבוד הזה?”… פעם היו דבריהם דברי “הסברה” של שותף, הרוצה להעמיד את שותפו על טעות בהנהלת העסק־המשותף: “הנעשה עתה בבתי־הסוהר הוא להם (לכותבי המאמרים ההגונים האלה – י. ר.) מעמסה, הכבדה, מכשול במלחמתם בקומוניזם”…

והם חיכו בקוצר־רוח לאות – ומשניתן האות מארמון־הממשלה, נשמו לרווחה והרחיבו את פיהם ויצאו להגן על השלטון בחריצות ובנאמנות, הראויה לתהילה. מה אמרה – בעצם – הודעת־הממשלה, שנתפרסמה ביום ה־17 לשביתת־הרעב? היא הודתה, כי “אין בפלשתינה יחס מיוחד לאסירים פוליטיים”. היא הודתה, כי קודם היו לאסירים הפוליטיים אי־אלו זכויות ועכשיו בתוקף התקנות החדשות הן נשללו מהם, כי הרי בהודעה נאמר שאלה מן האסירים שתקופת ענשם התחילה לפני הנהגת התקנות החדשות – “בני חורין הם ללבוש את בגדיהם”. אלא מה? בהודעתה מסתתרת הממשלה מאחורי החוק. והנה עמדו כבר אחרים על זה, כמה משונה הוא הנימוק הזה בפי שלטון בלתי־מוגבל, שהחוק הוא בידיו כחומר־ביד־היוצר. שימו־נא לב: השלטון הוא הוא המחוקק את החוקים מבלי לשאול את פי הציבור, הוא משנה את החוקים לפי ראות עיניו, ואחר כך הוא בא וטוען – מה לעשות? אין עצה נגד החוק.

4.

ובהודעה זו נאחזו עורכי “דבר” כדי להוכיח לציבור הפועלים, שאין טעם ואין צורך ואין יסוד לתגובה ציבורית על שביתת־הרעב. להיפך, אנו חייבים להודות ולהלל ולשבח את השלטון על הצדקה אשר עשה עימנו כי הרי השינויים בבתי־הסוהר באו – “בתוקף החוק הכללי, המבטל את זכויות־היתר של נתיני־חוץ והמשווה אותם לאזרחי א”י. את עצם החוק הזה ראו הכל(?) כתיקון המעוות, כביטול נחיתות אשר במעמד אזרחי הארץ לעומת אזרחי־החוץ. איך נוכל להתקומם נגד המסקנה מהחוק הזה? איך נוכל לדרוש שיוסיפו להרשות לנתין פולני או אמריקאי ללבוש בגדים פרטיים בשעה שהאזרח הא"י לובש בגדי אסיר?“… מה תגידו למושגים האלה של “שוויון”? לא שמענו עדיין, כי בטלה – למשל – וכוח־היתר של הפקידים הפרטיים, או השוטרים הבריטיים, לקבל משכורת פי כמה מהפקידים והשוטרים המקומיים. זה לא! אבל למנהיגי מפא”י ניחא ב"השוואה" שבבתי־הסוהר, המתבטאת לא חלילה בזה, שהעניקו גם לאזרחי א"י את מעט הזכויות העלובות שהיו לנתיני־חוץ, אלא בזה ששללו את הזכויות “מהנתינים הפולניים והאמריקאיים”. בזה הם רואים את “ביטול הנחיתות”. ומתוך חריצות יתרה בלימוד סניגוריה על השלטון הם פולטים דיבורים כאלה: “כלום כה איומה היא “הכפיה” (שימו לב למרכאות הכפולות, שעורכי “דבר” טורחים להקיף בהן את המלה “כפיה”! – י. ר.) הזאת, שכדאי בגללה לסכן חיי אנשים ולאסור מלחמה ציבורית כבדה ומסובכת?… האומנם תלוי כבוד האדם בבגדים אלה או אלה?… האומנם מהווה צורת התלבושת ענין שעליו חייבים אנו להגן?”… יש לקוות, כי בהתפתח עסק ה"העברה" (טראנספר² בלע"ז), ובינתיים יכריח שטרייכר³ את יהודי גרמניה לשים טלאי צהוב על בגדיהם – נזכה לקרוא על דפי “דבר”: “כלום כה איומה היא “הכפייה” הזאת? האומנם תלוי כבוד האדם בטלאי זה או אחר, שעל גבו?”…

היו ימים ובבתי־סוהר בארצות אחרות היו התנגשויות קשות, עד לידי שפיכת־דמים, בגל “שטויות” כאלה, למשל: על אשר אסירים פוליטיים סרבו לקום ממקומותיהם בהיכנס המפקח אל תאם. אולם אז עוד לא היו לשליטים מלאכי־שרת כאלה במחנה־הפועלים.

המסקנה שהוציאו עורכי “דבר” מהודעת הממשלה היתה: “אותה תמיכה ערה ורגשנית, שניתנה לשביתה עוד אתמול על ידי הציבור, אין לה היום על מה להתבסס”… והעצה היעוצה לשובתי־הרעב: “עליהם להסתלק מהנשק הנואש, בו אחזו, וללכת בדרך אשר הודעת הממשלה מראה להם: תביעת זכויותיהם במשפט”… יבקש כל אחד לחוד “יחס מיוחד” לעצמו – זאת היא הדרך שהראתה הממשלה, היא גם הדרך שמראים אותה ומצדיקים מנהיגי־ההסתדרות!

5.

בזאת עוד לא אמרו די. אחרי ששובתי־הרעב לא עצרו עוד כוח והשביתה הופסקה, יצאה מערכת “דבר” להתקיף את אלה, אשר “השתעשעו(!) בפטיציות ובתזכירים ובטלגרמות מכל מקום ומקום, מכל נקודה ונקודה”… עד היכן מגיעה החוצפה! שביתת־הרעב נמשכה עשרים יום, ואם נמצאו אנשים שאינם ערלי־לב וחסרי־מצפון והם הרימו את קולם להגנת שובתי־הרעב, הרי שהם “השתעשעו” בלבד! עורכי “דבר” לא נמנעו מלירוק בפני חבריהם (הלא גם מ. אסף, א. שטיינמן, רגלסון, לובראני היו בין אלה “שהשתעשעו בפטיציות ובתזכירים”) ובפני כל הסופרים והאמנים והרופאים הבלתי־מפלגתיים וכל אותם חברי מפא"י מן השורה וחברי ההסתדרות הבלתי־מפלגתיים, שהצטרפו להגנת שובתי־הרעב! האם כל אלה “ביקשו להיבנות מהמחזה המחריד”, או שהם – לפי דעת עורכי “דבר” – טיפשים ואידיוטים גמורים, שאינם יודעים בין ימינם לשמאלם וכל הרוצה יכול להוליך אותם שולל?

אכן, יודעים אנו, כי גם בין הפועלים הבלתי־מפלגתיים וגם במחנה מפא"י עצמו לא מעטים הם אלה, אשר מאמרי “דבר” עוררו בהם רגשי בושה והתמרמרות. יודעים אנו, כי כלימה כיסתה את פניהם בראותם את מנהיגיהם בחזית אחת עם הממשלה ועם הריאקציה הבורגנית נגד החלק הישר והמתקדם של הציבור. אולם, זאת היא השאלה: עד מתי ישאו את כלימתם ויסבלו – אם גם מתוך חריקת שיניים – את מעשיהם, הנעשים בשמם, והעלולים להעטות רק חרפה וקלון על ציבור הפועלים המאורגן?

6. ומאידך גיסא

ניהלנו את המלחמה לזכויות האסירים הפוליטיים לא מפני ששובתי־הרעב היו “פרקציונרים”, אלא למרות היותם “פרקציונרים”, על אף התנגדותנו הנמרצת, ללא כל פשרה, לעמדתה ותכסיסיה המחפירים של פק"פ. אולם, צריך להדגיש בכל־תוקף: אם עלה בידי מנהיגי מפא"י, במידה מרובה, לסלף את דמות המערכה, לטשטש את ערכה הפוליטי ולהסיח ממנה את דעתו של חלק גדול בציבור הפועלים – הרי פק"פ היא היא שאיפשרה להם זאת.

עמדתה הפושעת של פק"פ בשאלת העליה – עמדה אשר צבור הפועלים כולו, מלבד לכנופיא הקטנה של “הפרקציה”, אינו רשאי ואינו יכול להשלים אתה ולא ישלים לעולם; ההתנקשות הזדונית בזכויות האלימנטריות של העובד היהודי לעבוד ולהשתרש בארץ; ההערצה הבזויה של שחיטות צפת וחברון בתור “התקוממות מהפכנית”, הפחת השוביניזם בין העמלים הערבים ותעמולת־השנאה נגד הפועל היהודי במקום הטפה כנה לסולידריות פרוליטארית בין־לאומית, – כל זה יוצק מים על טחנת מנהיגי מפא"י, כל זה מרעיל את האווירה במחנה הפועלים, מסיח את דעתם של הפועלים מהמלחמה באופורטוניזם של מפא"י, מטשטש את הגבולות בין סוציאליזם מהפכני שפק"פ מתיימרת לדבר בשמו – ובאמת היא רק מחללת את שמו – ובין מעשי פראות ופרעות.

גם במערכה הזאת, שעמדנו בה זה עתה, ראינו שוב בעליל את הנזק הרב, אשר עמדת פק"פ מביאה גם מבחינה זו, מלבד ערכה הנפסד בעצם יסודה: מה קל היה למנהיגי מפא"י להאחז ולהעזר בהתנגדות ובהתמרמרות הצודקת של צבור הפועלים נגד ההסתה הפוגרומית של פק"פ, ועל ידי כך לסלף את דמותה הפוליטית של המערכה ולחפות על מעשיהם הם.

ידעו נא התועים בדרכי ה"פרקציה", כי הם מסייעים בידי כנופיה, הממלאה בארץ – למעשה – תפקיד קונטר־ריבולוציוני, באשר היא מחללת את דגל הסוציאליזם המהפכני ושמה אותו לשימצה ולקלס.

“דרך הפועל”, 16 באוגוסט, 1935.

בהרצאתו בקונגרס הציוני “על מצב היהודים בעולם” הכריז סוקולוב: “יהדות חיה חיים נורמאליים בגולה היא תנאי קודם ורקע לבנין ביתנו הלאומי”. דברים נכונים בהחלט. ולו שמענו רק את הדברים האלה, היינו יכולים לחשוב, כי מנהיגי ההסתדרות הציונית פנו עורף ל"שלילת הגלות" המסורתית ולכפירה באפשרות של ביצור עמדותיהם של המוני היהודים בארצות פזוריהם, כי הקיץ הקץ על הזילזול במלחמה האמיצה והעיקבית על זכויותיהם של היהודים (שהרי היא מלחמת שווא, אם אין אמונה בסיכוייה). ואולם, מלחמה זו דורשת הכרה ברורה, – על מי, על אילו כוחות, יכולים וצריכים היהודים להישען במלחמתם לחיים נורמאליים? אך לא קמה – כמובן – הרוח ב"פרלמנט היהודי" להגיד להמוני־העם היהודי ולהכריז קבל העולם כולו, כי גורל ההמונים היהודים קשור קשר בל־יינתק בגורל מלחמת־השחרור של האנושות כולה. להפך, מנהיגיה של ההסתדרות־הציונית והקונגרס כולו הפגינו שוב את ה"נייטראליות" לגבי כוחות־השחור, המשתוללים כעת.

נשיאה של ההסתדרות הציונית ראה צורך להדגיש בהרצאתו (שלא היתה הרצאת יחיד, אלא הביעה את דעת ההנהלה הציונית): “אין לנו עסק בדברנו בגרמניה בקונגרס הציוני, לטפל בה מבחינת הפוליטיקה הגרמנית הפנימית”… כאילו יש אפשרות כלשהו להפריד בין “הפוליטיקה הגרמנית הפנימית” ובין מצב היהודים, שהם קרבנות הפוליטיקה הזאת! והוא חזר והדגיש: “אין אנו מתכוונים להעמיד את הנאציזם למבחן כצורת ממשלה… עוסקים אנו במצב היהודים כשהוא לעצמו”. כאילו מצב היהודים “כשהוא לעצמו” אינו קשור קשר בלתי־נפרד עם “הנאציזם כצורת ממשלה”!

ואחרי דיבורים כאלה בא נשיאה של ההסתדרות הציונית ל"עולם הנאור", שאינו מגיב כראוי על רדיפות היהודים. “יבוא – הוא אומר – יום וילגלגו על הז’רגון הזה של האומרים, שאין להתערב בענינים הפנימיים של העמים. אין כאן שאלה של ענין פנימי או חיצוני. שאלה מוסרית־אנושית היא. כמו העבדות – כן שנאת היהודים ורדיפתם לא שאלה פנימית היא”… והרי הוא בעצמו עשה את דבריו פלסתר על־ידי הרצאתו, בה קבע שאין הקונגרס הציוני רוצה להתערב בפוליטיקה הגרמנית הפנימית. “כמו העבדות – כן שנאת היהודים”… נכון! אבל אם הקונגרס אינו רוצה להתערב בשאלת הנאציזם, שהוא כולו עבדות, הרי ממילא הוא מצדיק גם את אי־התערבותו של “העולם הנאור” לגבי רדיפת־היהודים.

הם מצדיקים את הצהרותיהם העלובות ואת שתיקתם הבזויה בצורך “להציל מה שאפשר להציל”. גם וולס¹ בשעה שהצהיר – בראשית שלטונו של היטלר – על “נייטראליות” למשטר הנאצים, הצדיק את עצמו בשאיפה להציל את מוסדות הפועלים ואת שרידי הליגאליות של התנועה. ואולם, הפועלים – גם רוב מנינם של חבריו למפלגה – התייחסו בבוז ובשאת־נפש לצעדו המחפיר של וולס. הם בחרו בעינויים נוראים, מאשר לקנות את ה"הצלה" במחיר של הכרזה שפלה על נייטראליות לגבי ממשלת היטלר וגרינג.

עוד לא היתה תקופה, שבה יהיה ערך כל כך חיוני ותוכן כל כך ממשי, כמו עכשיו להכרזה הידועה: “יודען האַבען קיינע רעכטע”² (תרתי משמע). ואילו,דווקא “השמאל”, שהטביע את חותמו על הקונגרס, ויתר על הכרזה גלויה בדבר שיתוף־גורל עם הכוחות, המתנגדים ל"רעכטע" (הימניים) – והסתפק בתביעה לפירורי “רעכטע” (זכויות).

החלטתו של הקונגרס בשאלת־גרמניה; – מפגינה את “הנייטראליות” של ההסתדרות הציונית לגבי עצם המשטר הנאצי, היא תובעת “רק” את זכויות היהודים. אין בהחלטה זו אף דבר, אף רמז קל, על עצם המשטר העקוב מדם, המחניק כל ניצוץ של רעיון חופשי, המענה במחנות־ההסגר אלפי פועלים ואנשי־רוח כנים וישרים, המוציא להורג מאות “אריים טהורים”, המעלה על המוקד את מיטב יצירות הספרות האנושית.

כמה בזויה היא “פוליטיקה” זו, וכמה הרת־סכנות היא בשביל המוני היהודים – סכנות פנימיות וחיצוניות.

פוליטיקה זו נוטעת אשליות מזיקות, שאפשר להם ליהודים בהמוניהם להציל את עצמם, מבלי לשלב את מאמציהם הם במאמציהם של הלוחמים לשחרור האנושות כולה מהעבדות והעריצות הפאשיסטית.

פוליטיקה זו מכניסה דימורליזציה לתוך הציבוריות היהודית. והתנהגותם של צירי גרמניה בקונגרס תוכיח: הם הצביעו והצהירו אפילו נגד ההחלטה העלובה של הקונגרס, שלא נגעה בעצם המשטר הנאצי ותבעה רק את זכויות היהודים. גם זה היה בשבילם “נועז” יותר מדי!…

ויכוחים רבים התנהלו מסביב לחוזה “ההעברה”. אולם לא זו השאלה – האם מותר להעביר מגרמניה לארץ־ישראל את רכושם של יהודים? עיקר־השאלה הוא בזה: מהו המחיר הפוליטי, שההסתדרות הציונית משלמת בעד האפשרות להוציא מגרמניה את ממונם של בעלי־הון יהודים? והמחיר הוא: הכרזת נייטראליות לגבי המשטר הנאצי. מבחינה זו, חוזה־ההעברה הוא מעין מחירון לצרות־היהודים. האנדקים³ בפולין יכולים לפי המחירון הזה לעשות את החשבון המדויק, בכמה מיליוני זהובים מכסף היהודים עצמם – שיורשה להם להוציא בסחורות ולהגדיל אגב כך את היצוא – יוכלו לקנות את הנייטראליות של ההסתדרות־הציונית ולסתום לכל־הפחות למחצה את פיה, אם הם, האנדקים, יעלו לשלטון ויעשו ליהודי פולין את אשר עשה היטלר ליהודי גרמניה, והוא הדין לגבי ארצות אחרות.

ולא זו בלבד. – הרי מאמינים אנו, כי בוא יבוא היום ולוחמרי־השיחרור ימגרו את שלטון הפאשיזם. ואז? או־אז יוכלו המנצחים להגיד “לנייטראליסטים”: היכן הייתם אתם – בשעה שנאבקנו קשות עם משטר הדמים, בשעה שהאויב התעלל בנו ושפך את דמנו כמים? אז התנכרתם והתכחשתם לסבלנו ולמלחמתנו, הכרזתם על “נייטראליות” והייתם מוכנים להתפשר עם מלכות־הרשע במחיר פירורי־זכויות עלובות שקיוויתם לרכוש? אם כן – אין לכם חלק בנצחוננו!

האם רצתה ההסתדרות הציונית להדריך את המוני היהודים לקראת פרספקטיבה כזו? והרי זו היא המסקנה מהשיטה, מונח אי־האמון בכוחות־השחרור של האנושות והרצון להתעלם מהמתרחש בעולם הסובב אותנו ולהסתגר בד' אמותיה של “ציונות מעשית” בלבד. “רק־ציונות” זו הופכת בהכרח ובהחלט לריאקציוניות, העלולה להתנקם בהמוני־העם.

לאות מחאה נגד רדיפת היהודים בגרמניה – הורד בלוצרן הדגל התכול־לבן עטוף־שחורים לחצי התורן… סמל לעמידתם של יוזמי “המחאה האילמת” אבל לא ציון־דרך בשביל ההמונים. גאולתם יכולה לבוא אך ורק בסימן הדגל־האדום, הנישא ברמה!

“דרך הפועל”, 13 בספטמבר 1935.

אותו “דוּצה”¹, שטירוף־דעתו מתגבר ככל שהשפעתו פוחתת והולכת, עשה שוב מעשה רב. למה לו לבזבז את דבריו על אוזניהם האטומות של ההמונים היהודים, שאינם יודעים להעריך את גודל בינתו המדינית? מוטב לו ללכת אצל צוררי היהודים ולהביא להם את דבר השחרור – שחרורם הם מהיהודים שנואי נפשם. ואמנם במחנה של שונאי־ישראל זכה ה"דוצ’ה" הרביזיוניסטי לקבלת פנים נלהבת. האצילים הפולנים פתחו לפניו את שערי עתונם “טשאס”, האנדקים מחאו לו כף, כל הפאשיסטים האנטישמים שבפולין מרבים להלל ולשבח את תכניתו ואת פיקחותו ומעוף־מחשבתו הממלכתית. עשרות בשנים עמל וטרח ויגע האיש ואף פעם לא זכה אצל היהודים לשמינית שבשמינית מאותה ההכרה, אהדה והערצה, שהעניקו לו… האנטישמיים. הנה, סוף־סוף מצא את הכתובת הנכונה ואת מלת הקסם, שפתחה לפניו את הלבבות – את ליבות… האנטישמיים למיניהם.

מלת הקסם הוא: “אבקואציה” בלע"ז. ופירושה: גירוש היהודים! אכן, זה ולא אחר הוא פירוש ה"אבקואציה", הידועה לנו היטב מימי פרדיננד ואיזבלה בספרד ועד לימי ניקולאי ניקולאיביץ'² ברוסיה הצארית. כל “אבקואציה” של יהודי פולין (ולא פולין בלבד. –תכניתו של ז’בוטינסקי מכוונת לכל המדינות,הרוצות להיפטר מהיהודים). פירושה: לא הגירה של היהודים על דעת עצמם, מתוך רצונם הם להיטיב את מצבם, כי־אם – הוצאתם למרות רצונם, לפי רצונן של הממשלות המבקשות להיפטר מהם, בהיקף, ובמשך־הזמן ולפי תכנית שהן, הממשלות האנטישמיות תקבענה. המכריע והקובע הוא לא האינטרס של ההמונים היהודים ורצונם שלהם, – אלא: האינטרס של הממשלות האנטישמיות ורצונן שלהן.

עצם הדיבור על “אבקואציה” מחייב הודאה מפורשת, כי היהודים הם זרים בארצות מגוריהם, “אורחים בלתי־רצויים”, החיים לא בזכות ככל תושבי הארץ, אלא בחסד “בעל־הבית”, הרשאי להגיד להם בכל־עת ובכל־שעה: איני רוצה בכם, אין כאן מקום בשבילכם, לכו לכם, ואם לא תסתלקו די מהר, אשלח אתכם על־כורחכם. ואמנם, ז’בוטינסקי הודה בזה בפה מלא. הוא הצדיק במפורש את טענות האנטישמיים, כי היהודים נופלים למעמסה על תושבי הארץ; כי אין שום מדינה יכולה “לעכל” מספר גדול של יהודים, מבלי שזה יביא נזק לעצמה; כי הרצון להיפטר מהיהודים הוא מוצדק בהחלט ואין לראותו, אלא כ"שאיפה להגנה לאומית" מצד המדינות, “הסובלות מעודף של יהודים”.

המסקנה הראשונה, שהסיקו האנדקים מהצהרתו של האדון ז’בוטינסקי, נשמעה בזמן הבחירות לעירית לודז': הם דרשו לשלול את זכות הבחירה מהיהודים, שכן הם זרים המיועדים ל"אבקואציה".

הרעיון של גירוש שיטתי של יהודי פולין קיבל תוקף רשמי, וכל התומכים בו יכולים מעכשיו להסתמך על הצהרתו של “המנהיג הציוני”.

ואולם, לא רק על הצהרתו של מר ז’בוטינסקי בלבד!

אחרי שהצהרותיו של ז’בוטינסקי והמשא־ומתן שלו עם החוגים הרשמיים בפולין עוררו התרגזות עצומה בין ההמונים היהודים בפולין ומחוצה לה, התחילה גם העתונות של הציונות הבורגנית להביע התמרמרות על ההרפתקה של ז’בוטינסקי. אך, כלום יש להם, לקברניטי־הציונות הבורגנית, רשות כל־שהוא ליידות אבן בז’בוטינסקי? לא ולא! אין כל רשות מוסרית לכך, לא לציונים הבורגניים ה"מתקדמים", וגם לא לאותם ה"סוציאליסטים", רחמנא ליצלן, הכרוכים אחרי הציונות הבורגנית. ז’בוטינסקי הלך בעקבותיהם הם, הוא רק הזדרז קצת לקצור את אשר זרעו הם.

מי היה הראשון שהכריז, כי “לא מענינינו להגן על יהודי גרמניה”, באשר הגנה זו משוללת כל ערך “ולנו רק מלחמה אחת – קיבוץ גלויות”?! “דבר” – הוא, שהכריז זאת! מי היה האיש, שהכריז קבל העולם כולו, שהמלחמה באנטישמיות היא “תחבולות שווא ותרופות־אליל”? בן־גוריון – הוא שהכריז זאת! מי היה הראשון, שהורה בפומבי בפני מדינאים ועיתונאים אנטישמיים בפולין, כי יש אמנם בפולין מיליון יהודים “מיותרים”? י. גרינבוים היה האיש, שהכריז זאת! והוא גם שלימד זכות, בוועידת עתונאים פולניים, על המלחמה ברוכל היהודי. הן לא נשכח כי “שטירמר” הנאצי הכריז אחרי הרצאתו של גרינבוים בוועידת העתונאים בווארשה: “גרינבוים הוא יהודי הגון”! אכן, זו היא נשיקה, שיש בה כדי להמית מיתה מוסרית. – – – כאילו זכות העליה־היהודית – והצורך ביצירתו של המרכז־הטריטוריאלי בא"י – מחייב את היהודים לראות עצמם כנכרים ואוכלי לחם־חסד בארצות פזוריהם.

ובכן, למה רגשו כל אלה על ההרפתקה של ז’בוטינסקי? הלואי והיתה זו התרגשות מתוך התפכחות ומתוך ראייה ברורה – להיכן מוליכות הדרכים העקלקלות, שהם התנהלו בהן עד־כה. ואולם, דומה, שכל אותה ההתמרמרות שתקפה אותם – אינה אלא התחסדות־שווא, רצון לרחוץ בניקיון כפיהם, למען לא תפגע בהם חמת ההמונים היהודים, הרואים – ובצדק! – בכל ההצהרות האלה נעיצת סכין בגבם, בעוד הם נאבקים קשות בנחשולים האנטישמיים, המאיימים להביא עליהם כליה.

ה"בונד", כדרכו, התנפל על השערוריה החדשה של ז’בוטינסקי, כמוצא שלל רב, והוא מבקש להוכיח, כי הציונות מוכרחה לצקת מים על טחנתם של האנטישמיים. אין צורך להוכיח, שאין זה אלא שקר וסילוף! הן היה זמן שה"בונד" התחיל לטפל בהגירה היהודית וגם הקים לשם זה לשכת־הגירה משלו. ואחד המנהיגים הבונדאים כבר כתב בימים־ההם: “אין לבונדאים כל יסוד לפחד מפני המלים “המסוכנות” אמיגרציה וכיוון־האמיגרציה”. והוא גם הודה, כי “ההגירה כשהיא־לעצמה מהווה גורם חשוב בהתפתחותה של האנושות”, ו"בחייהם של היהודים מילאה ההגירה, במשך 50 השנים האחרונות, תפקיד חשוב מכמה בחינות, וגם כגורם, שהקל על תהליך הפרודוקטיביזציה של ההמונים היהודים" (י. כמורנר).

אלא מאי? רק לא עליה לארץ־ישראל ולא הרהור ורעיון בדבר מרכז טריטוריאלי. ואולם, לגבי האנטישמיים – הרי אין כל הבדל, אם – כתוצאה מההגירה היהודית – יוקם מרכז טריטוריאלי בא"י או לאו. העיקר בשבילם היא ההגירה של היהודים מפולין. כלום כשהקים ה"בונד" את לשכת־ההגירה שלו, ראה עצמו שותף לכוונות האנטישמיים?! והרי גם עכשיו, בעצם הימים הללו, מתפרסמות בעתון ה"בונד" ידיעות על העברת אלף משפחות יהודיות מפולין לבירובידג’אן – כלום יש בעובדה זו משום מתן תוקף לטענותיהם של האנטישמיים ולמילוי רצונם? ובכלל, כל ענין־בירובידג’אן וכל ההכרזות על הערך הרב של “הריפובליקה היהודית”, באשר “זאת הפעם הראשונה בדברי ימי העם היהודי הולכת ומתגשמת שאיפתו הלוהטת להקים ממלכתיות לאומית עצמאית” (אני מצטט לפי ה"פאלקס־צייטונג" הבונדאי), – האם כל זה מחייב הודאה, שבמינסק ובפולטבה ובכל הערים והעיירות שברחבי ברית־המועצות היהודים הם זרים?! ואולם הצביעות הבונדאית מזדקרת מייד, כשמדובר על הגירה לארץ־ישראל, המניחה יסודות איתנים למרכז טריטוריאלי יהודי. מפעלה של א"י אינו מחייב, כלל וכלל, את המדיניות הריאקציונית של המנהיגים הציונים ואת האוריינטציה שלהם על כוחות השחור. להפך, מדיניות זו היא בעוכריה של הציונות.

ומאידך־גיסא: אין אנטי־ציונות משמשת “קמיע”, השומר מפני הזדהות עם כוחות השחור.וה"בונד" יוכיח! אותו “בונד”, היודע להוקיע את המנהיגים הציוניים, הבאים לחזק את טענותיהם של האנטישמיים, אינו חושש כלל וכלל לחזור על כל הטענות והנימוקים, וגם על כל הדיבות והעלילות של האנטי־ציונים השחורים משחור, והוא מקבל את טענותיהם, תומך בהם, מגן עליהם. ז’בוטינסקי מצדיק את קריאת האנדקים: “יהודים לפלשתינה!”. ה"בונד" מצדיק את קריאתו של המופתי וכת דיליה: “יהודים צאו מפלשתינה”! ז’בוטינסקי תולה את תקוותיו להקמתה של המדינה היהודית בממשלות האנטישמיות; ה"בונד" תולה את תקוותיו ל"חורבן הציונות" באפנדים ערבים, הנתמכים ע"י מוסוליני והיטלר. מי מהם עדיף? לדידנו, שניהם מוקצים מחמת מיאוס.

טענתו של ה"בונד", המתעלם – במתכוון – מערכה הכביר של העליה היהודית לא"י ואינו רוצה – מתוך זדון ושרירות־לב – להבדיל בין שאיפתם של ההמונים היהודים, היוצרים את מרכזם הטריטוריאלי בא"י, ובין המדיניות הריאקציונית של מנהיגי הציונות הבורגנית – טענותיו אינן אלא דימגוגיה עבורה בלבד. ואולם, גם זהו חטא לא יכופר, שהפוליטיקה הפושעת של המנהיגים הציוניים מכשירה את הקרקע לדימגוגיה של שונאי־ציון ונותנת להם את האפשרות להבאיש את הרעיון הארצישראלי בעיני ההמונים היהודים.

הציונות הינה – והיה תהיה – מפעל שחרור כביר של ההמונים היהודים ולא מפעל־שחרור של האנטישמיים היהודים.

בזה נעוץ כוחה ומעופה. מכאן השפעתה העצומה וכוח־משיכתה לגבי ההמונים היהודיים. מכאן ערכה ההיסטורי בשידור־מערכות של הכלכלה היהודית. מכאן בוני־הקבוצות והחיפוש לחיים סוציאליים אחרים, ומכאן משקלו הרב של מעמד־הפועלים בתקומתה של ארץ־ישראל.

ה"בונד" מתכחש למציאות הזאת מתוך טימטום רעיוני; הבורגנות הציונית מסלפת את המציאות הזאת מתוך עניניה המעמדיים. מבחינה זו, מהווים שניהם כאחד כוח ריאקציוני־אויב למפעל השיחרור היהודי, הלאומי והסוציאלי, המתגלם בתנועה הציונית הפרוליטרית. היא היא הציונות, הרואה את דרך־ההגשמה רק בשילוב וקשר אמיץ עם תנועת השיחרור של כל האנושות.

ואילו אלה, הרותמים את שאיפת ההמונים היהודים במרכבת האימפריאליזם והריאקציה האנטישמית, – אינם אלא מנוונים את הציונות, מכשילים אותה, דוחפים אותה למסלול של הרפתקה בנוסח ז’בוטינסקי ומכשירים את הקרקע לתבוסתה.

נגד ציונות־סלף זו, הגורמת נחת־רוח ל"בונד", לייבסקציה ולריאקציה האנטישמית בכל העולם, – יתקוממו ההמונים היהודים ויפנה לה עורף מתוך אכזבה ושאט נפש.

“דרך הפועל”, 23 באוקטובר 1936.

ימים חולפים, והימים מצטרפים לשבועות, וההכרזות החגיגיות, שהוכרזו ערב פירסום “הספר הלבן” ולמחרתו, – נשארות כדברי־מליצה, שעד היום אין בעקבותיהן כל מעש.

אי־שם מתנהל משא־ומתן על תכנית פעולה. ומדוע רק עכשיו? הנשמע כדבר הזה, שמפקדה תתחיל לעבד את תכנית הגיוס והמלחמה רק זמן רב לאחר שהמלחמה הוכרזה?! איך להסביר את התופעה המוזרה הזאת?

לפי דעתנו נעוץ שרשה באותו “חטא קדמון” של מנהיגי ההסתדרות הציונית והמוסדות הישוביים: אמונתם העיוורת בשלטון הבריטי – היא, שמנעה מהם את האפשרות לראות את הנולד. הלא עד היום האחרון, על אף הלקח של שלוש שנות־הדמים, אף אחרי פרשת ארמון ס’ט ג’ימה, עוד הוסיפו להאמין, כי “אנגליה לא תבגוד בנו”. ממילא לא ראו את ההכרח להתכונן בעוד מועד לקראת המלחמה הקשה במזימות השלטון הזה. “הספר הלבן” בא להם כתוצאה מכל מסכת המדיניות האימפריאליסטית לגבי הציונות – ובפרט של “שיטת מינכן”¹ – אלא כשואה, שלא ניתן היה, כביכול, לחזותה מראש. הם שראו עצמם “שותפים” לשלטון הבריטי – הושלכו לפתע־פתאום אל תוך מציאות חדשה, אשר לא פיללו, לא ציפו ולא שיערו אותה.

משום כך מצאה אותם המהלומה הקשה בלתי־מוכנים מכל הבחינות – הנפשית המדינית, הארגונית – ולחלוטין ללא תכנית של היאבקות ממשית בשלטון, שכה שקדו לדבוק בו ולהיצמד אליו והוא בעט בהם בבוז ובגיחוך. על־כן כה גדולה מבוכתם.

לא רק תכנית מחושבת ומפורטת לשעת חירום חסרה – אין גם קו מדיני יסודי, שלפיו תעובד התכנית. על־כל־פנים, עד היום אין איש בישוב יודע מהו הקו העקרוני של ההנהלה הציונית. לא רק “איש ההמון”, – אף הקרובים ביותר להנהלה אינם יודעים זאת. והקוריוז עם הטלגרמה של יט"א² יוכיח.

הנה הודיעה יט"א מלונדון, בשם חוגים הקרובים למנהיגיה של הנהלת־הסוכנות־היהודית, כי “הקו העקרוני ביחסים של הסוכנות היהודית עם הממשלה הבריטית” הוא – מלבד הענינים הנוגעים ישירות להגשמתו של “הספר הלבן” – “שיתוף פעולה נאמן” עם הממשלה, שכן בסוכנות “קיים רצון מוחלט לעשות את כל האפשר לשיתוף־פעולה עם הממשלה בכל שאר הכיוונים”. למחרת באה, כמובן, הכחשתה של הסוכנות. “דבר” נזדרז להתמרמר על “הסכסכנות המתעתעת” של יט"א, המשתמשת למטרותיה בידיעה “קלוטה מן האויר”, בעוד שהקו שעליו הודיעה “אינו מתאים לקו, שבו נוקטת הנהלת הסוכנות”.

“דבר” לא טרח להסביר לקוראיו ענין של מה בכך אחד, לאמור: איך קרה הדבר, שעיתון אשר עורכיו יוצאים ונכנסים לפני ולפנים במוסדות הישוב וההסתדרות־הציונית – פירסם את ידיעתה של יט"א בלי כל הערת הסתייגות, בלי סימן שאלה; אלא אדרבא, בהבלטה והדגשה יתירה ובכותרת שבאה להטעים כי הנה זהו הקו?! איך, שואלים אנו, קרה שיום קודם להכחשה ראה “דבר” ידיעה קלוטה מהאוויר כקו עקרוני, המתקבל בהחלט על הדעת?!… צדקה מערכת “דבר”, ששאלה: “הייתכן, כי בשאלות כה יסודיות של יצירת דעת־הקהל היהודית תשרור הפקרות בלתי־מרוסנת?” אבל האם אין אנו צודקים שבעתיים כשאנו שואלים: הייתכן, כי בשאלות כה יסודיות תשרור אי־ידיעה גמורה של מצב הענינים גם במערכת־העיתון, שיש לו קשרים כל־כך אמיצים עם ההנהלה הציונית?!

הוא אשר אמרנו: אף “המקורבים” אין בידם אבן־בוחן, שתאפשר להם להבחין בין “סכסכנות מתעתעת” ובין מגמותיה ודרכיה של ההנהלה. הייפלא, איפוא, שהמבוכה בציבור הולכת וגדלה?!

והאם יפלא, ששעת מבוכה זו היא שעת־כושר לכת הבריונים, שהגיחה ממאורתה – והיא משתוללת כאוות־נפשה הטמאה?

מעשה הזוועה בביר־עדס, שאינו נופל במאומה ממעשה כפר גבתון, הרציחות השפלות בתל־אביב, שפיכת הדמים בירושלים ובחיפה ועתה מעשה לוביה – והיכן התגובה הראויה לשמה מצד המוסדות?!

גם בשטח זה דרוש קו פעולה ברור ועיקבי. בלעדיו מופקר הרחוב, מופקר הנוער לתוהו־ובוהו. גם כאן אין להסתפק בהכרזות, צריך להתוות דרך למעשים, שישימו קץ לפרובוקציה הנתעבת.

מכל שכן שאין לחפות על המעשים הללו באיזו צורה שהיא. הדבר בנפשנו הוא, ולכן מוטלת עלינו החובה להגיד גלויות וברורות: אם אחרי מעשה נתעב, שאין ספק ידו של מי במעל – באים ומעמידים פני־תם וטוענים “לא הוכח, שיהודים עשו זאת”; ואם גם אחרי, שהבריונים עצמם באים ומכריזים בקולי־קולות, שהם הם ששפכו את הדם והם מתפארים בזה – באים ומתפללים ומוכיחים, כי “האחריות המוסרית המדינית” חלה רק על ראש השלטון הבריטי, באשר במדיניותו הנותנת פרס לרוצחים הוא מעודד למעשים כאלה (מאמרו של ליבשטיין ב"דבר"), – אין בזה משום מלחמה רצינית נגד אנשי הכנופיות הללו ואפוטרופסיהם… אנו בוודאי איננו נוטים להקל במשהו את אשמתם של השלטונות. אבל אל תשמש לנו אשמתם נימוק ואמתלה לחפות חיפוי כל־שהוא על מעשי התועבה של הבריונים היהודים! הפילפולים האלה הם חרב פיפיות. ויותר משחרב זו עלולה לפגוע בשלטון, היא פוגעת בנו, בנוער שלנו, המסיק מסקנה, כי בכל זאת ישנה הצדקה – ולו תהא זאת המדיניות הפושעת של השלטונות – למעשים כאלה.

את המבוכה שהשתררה בישוב ובמוסדות יודעים לנצל יפה כל הגאנגסטרים הפוליטיים של הבורגנות, האמונים עלי סחיטה. הם הופיעו בפני הקהל כשפיהם מלא סיסמאות פטריוטיות, כביכול, בעוד שעינם וידם אינה שלוחה אלא לבצעם. כל חפצם להשתלט על הישוב, להטיל עליו את מרותו של איזה “ועד־עליון”³, אשר הם ימנו אותו על־מנת שיעשה את רצונם, שידכא עד עפר את תנועת הפועלים המאורגנת אשר היא כצנינים בעיניהם, וישמור מכל משמר על עניניהם הם. ואילו מכל מערכה רצינית, שתהא עלולה לפגוע פגיעה כלשהי בצרור כספם – אין כל ספק שישתמטו ויתחמקו.

בשעה שהשורות האלה נכתבות יושבים עדיין בירושלים על המדוכה ועוסקים בקומבינציות ומצרפים צירופים, שיספקו את תאבונם של אנשי השחור. בעצם סחר־מכר זה, בנכונות זו עצמה למנות פרנסים לציבור, מבלי לשאול את פיו, – צפונה סכנה רבה לכל השגינו. מאחורי גבנו עושים פרקמטיה בזכויותינו הדמוקרטיות?

ואילו, יש יסוד מספיק לחשוש שאף אם לא תוקם “הנהלה לשעת חירום”, אשר חוגי הריאקציה יהיו השליטים בה, – הם ישיגו את עיקר מבוקשם גם בידי המוסדות הקיימים, אשר יצייתו להם ויתאימו את “המשטר לשעת חירום” לרצונם ולדרישותיהם.

אל נשכח שאת האיסור על דגל הפועלים הכריז לא “ועד־עליון” מטעם אנשי “הבוקר”, כי אם “הוועד הלאומי”, אשר אנשי מפא"י עומדים בראשו. והם מוכנים להוסיף ולוותר. וכל הויתורים יהיו רק על חשבון ציבור העובדים.

הנה בא ש. לביא ומטיף לנו ב"דבר" ל"אחדות הישוב כולו מתוך הכרה, שאחדות זו עולה על כל האידיאולוגיות", ולכן “ישנו הכרח בוויתורים אחד כלפי השני”. סתם ולא פרש מה הן ה"אידיאולוגיות", שמותר להתפרק מהן ולהקריבן על מזבח האחדות, כאילו היו בבחינת איזו טבעת־קידושין, שמוסרים אותה ל"כופר הישוב"⁴. סתם ולא פרש מה הם הוויתורים הנדרשים מאתנו, מהו הגבול לוויתורים מצדנו ואם ישנו בכלל גבול כזה.

ומיד בא אחריו “ותיק” והתחיל להטיף ב"דבר" ל"הורדת רמת החיים", ולא הסתפק בנוסחה סתומה זו, כי אם הכריז במפורש על התביעה: הורדת שכר העבודה!

ברור, שההטפה לאנשי היכולת, שהם יורידו את רמת חייהם תישאר קול־קורא במדבר (מבלי להכנס כאן בעובי הקורה, אם ציבור הפועלים מעונין באמת בקריאה זו ל"פשטות וצימצום ההוצאות", שפירושה צמצום הקניה והייצור). ברור גם, שכל אותם ה"פיצויים", שאותו “ותיק” מנחם בהם את הפועלים – כגון: שיכון זול וכו’ – הם במקרה הטוב ביותר הילכתא למשיחא. לעת־עתה אנו עדים לכך, שתוך כל הקריאות ל"משטר של שעת חירום" – שכר־הדירה מאמיר, והנה זיכתה אותנו עירית תל־אביב דווקא עכשיו בשכר־לימוד. הדבר הממשי היחידי שבכל ההטפה לוויתורים הוא: ויתור על זכויותינו הדמוקרטיות, ויתור על ערכינו ושאיפותינו החברתיות, ולבסוף – גם ויתור על פת הלחם!! ברור שאויבינו ייאחזו בהטפה זו, הבאה מתוך מחנה הפועלים עצמו, ולא ירפו ממנה והיא תשמש להם קרנים לנגח אותנו.

אנו, ציבור הפועלים, נשלם מחיר יקר מאד בעד מבוכתם ואזלת־ידם של המוסדות, בראש וראשונה מוסדות ההסתדרות, אם לא נדע להתאושש בעוד מועד ולרסן את מגמת הכניעה של קברניטי מעמד הפועלים, המגבירה את חוצפתה של הריאקציה ומסייעת להשתלטותה עלינו.

“דרך הפועל”, 23 ביוני 1939.