היה יסוד לחשוב, שהפולמוס מסביב לפרשה הידועה בשם “הבלגה” נסתיים לחלוטין ושוב לא יהיה צורך לחזור אליו. במשך כל התקופה של מאורעות־הדמים ידע הישוב היהודי לעמוד במבחן תוך מזיגה של גבורה עילאית וטהורה עם התגוננות תקיפה ואמיצה, לא הכתים עצמו במעשי נקם שפלים, מכל־שכן בזמן האחרון, לאור השתוללות הכנופיות בתוך הסביבה הערבית גופה, – שכן עתה הוברר שבעתיים, שנקמת־דם פראית, שפיכת־דם זדונית של ערבית סתם בידי יהודים, נבלה היא שאין לה כל כפרה מאיזו בחינה שהיא.
והנה לפתע פתאום העיזה כנופית־הבריונים היהודים לבצע את אשר לא יכלה במשך שנתים־וחצי: היא הגיחה ממאורתה ומדברי־בלע, שלא מצאו קודם הד ברחבי הציבור (מלבד בחוג הצר של חבריהם ואוהדיהם), עברה למעשים, למעשי־פשע נתעבים. ושוב עומדים אנו בפני הכרח לחזור ולדוש בכל אותן הסוגיות, שאמרנו כי ירדו מעל־הפרק לבלי שוב.
לשם מה באו מעשי הרצח הנתעבים, היריות בערבים עוברי־אורח, הטלת הפצצות באוטובוסים ערביים? – לשם מה?
לשם “הצלת כבודו של הישוב”? למען “לא יגידו בגת”, שהיהודים הם מוגי־לב? הלא רק החבריא הרביזיוניסטית, שהשקר־הכזב־והסילוף הזדוני הוא לחם־חוקה, רק היא יכולה להעליל על הישוב את העלילה השפלה, ש"הבלגה" פירושה – פחדנות. אנשי הכנופיות הערביות יודעים גם יודעים היטב את אומץ־לבם ועוז־רוחם של אנשי העבודה היהודים, העומדים לבלתי־חת בחזית־האש לארכה ולרחבה של הארץ. בהתגוננות הפעילה של אנשי־ההגנה שלנו; בעבודתו היומיומית של הנהג היהודי, הממשיך את שרותו בדרכים הפרועות תוך מטר כדורים של המרצחים; ביצירת נקודות הישוב החדשות בפינות הנידחות של הארץ, – בכל אלה אין גבורה, אלא ברצח מן המארב?! לא, לא לכבודו של הישוב דואגים הבריונים היהודים – הם מחללים את כבודו, בהתאמצם לשוות לו את דמותן של הכנופיות הערביות, האורבות לאנשים ונשים חסרי־מגן.
לשם מה מעשי־תועבה אלה? כדי להפחיד? – את מי? את הטרוריסטים הערביים? אלה שבמו־ידיהם הם שופכים דם ערבים כמים, אלה הממלאים את הכפרים הערביים שוד וחמס ורצח, – הם ישובו מדרכם אם עוד מספר ערבים יפלו חלל מידי יהודים?! צריך להיות מטומטם, כדי לראות את הטרוריסטים הערביים ואת מנהיגיהם כאנשים החדורים באמת דאגה רבה לשלומם של ההמונים הערבים, ולהניח שרצח ערבים מספר בידי יהודים יניע אותם להפסיק את הטרור כלפי היהודים!!
אדרבא, הטרוריסטים הערבים מעונינים במעשיה של הכנופיה היהודית. הרי זה בשבילם סעד חשוב לאין־ערוך. ההמונים הערבים עייפו להורגים ולשודדים. המרירות, שהצטברה בחלקים גדולים של הישוב הערבי בגלל הרציחות וההרס הכלכלי, התחילה להתפרץ החוצה. אי־פה אי־שם היו נסיונות של התנגדות פעילה לכנופיות העושות שמות בכפרים הערבים. התהליך הזה היה עוד, אמנם, בראשיתו, אבל היתה ודאות חותכת, שילך ויתפתח. התהום בין המוני העמלים הערבים ובין הטרוריסטים – הלכה והעמיקה. והנה באו מעשיהם של הבריונים היהודים, מעשים מחרידים כשלעצמם, שהשמועות המוגזמות והתעמולה עוד מגדילות את היקפם פי־כמה־וכמה. הערבי שלבו לא היה שלם עם הטרוריסטים – רואה עצמו נתון עכשיו בין הפטיש ובין הסדן. ניתנה למסיתים הערבים הזדמנות טובה ללבות את השנאה ליהודים להגדיל את המדורה. כל יהודי נעשה חשוד על כוונת־רצח. באוירה כזו נקל עתה לכנופיות הערביות לגייס כוחות חדשים למערכותיהן ולהדק את קשריהן עם ההמונים הערבים.
זו אינה, איפוא, מלחמה בטרוריסטים הערביים, אלא – מתן סיוע ישיר להם! ואכן הטרור כלפי היהודים לא נחלש, אלא התגבר עוד יותר. הבריונים היהודים יכולים “להתפאר”, שהם עזרו לא מעט לפתוח תקופה חדשה של רציחות איומות,בפרט בערים ובעיקר בחיפה, שבמשך כל זמן המאורעות לא ידעה השתוללות דמים כזו שבשבועות האחרונים, מאז החלו הבריונים היהודים ב"מלחמת הגבורה" המחפירה שלהם.
כשרוצים באמת ובלב שלם לבער את הרע מקירבנו ולמנוע מהישוב אסונות עוד יותר חמורים – יש לראות בעינים פקוחות ולהגיד ברורות, ללא כל חיפוי וכיסוי, איך הגענו לכך, שכנופית הבריונים העיזה לזנק ממאורתה ולסבך את הישוב בפרשה המחרידה והמחפירה של נקמת־דם פראית.
חשבון לנו עם השלטון, שקוצר־ידו ורצונו לשים קץ לשפיכת־הדמים בארץ גורר קוצר־רוח אצל חלקים מהישוב היהודי וכך נוצרת אווירה נוחה להתפרצות היצרים האפלים. – חשבון זה בעינו עומד. עם זאת, אסור לנו להתעלם גם מחשבון אחר: חוסר־יכולתם של מנהיגי־הישוב לעמוד בפרץ ברגע המכריע – עזר לכת־הרביזיוניבסטית לעכור את הרוחות ולהטיל מבוכה בישוב. ומשהרגישו הבריונים בפרצות שנבעו בדעת הקהל, – הם גם מיהרו להשתמש בפרצות האלה. ואמנם לא טעו בחשבונם: הם לא נתקלו תיכף־ומיד באותה התגובה המאורגנת והנמרצת, שמעשיהם היו ראויים לה. כי באמת המוסדות והמנהיגים העומדים בראשם השתררה אנדרלמוסיה בציבור.
אפשר היה מתוך טעמים ונימוקים שונים לתבוע חנינה בשביל בן־יוסף1 אבל ברגע שפסה כל תקווה להציל את חייו של הצעיר המותעה והוא הועלה לגרדום, צריך היה בכל תוקף ואומץ־לב לתת להרגיש למחנכיו ומדריכיו המוסריים והפוליטיים של הקרבן – כי להם, על־כל־פנים, אסור לפצות פה; כי הם, השושבינים שהובילו את הצעיר לתליה, צריכים להסתתר במחבואם.
הרף־עין הכריע, וברגע המכריע לא עמדה במנהיגים הרוח להגיד ברבים דברים ברורים וגלויים ולהדריך את הציבור ולכוון את דעת־הקהל. הם נסחפו עם הגל העכור והפקירוהו לרוח התזזית, שתקפתו ברגע התליה. אם גם מוסדות, המתנגדים למעשי הבריונים, הניפו דגלי־אבל והפסיקו את עבודתם – אין פלא, שהרביזיוניסטים – במקום להרגיש, שהתליה הטילה עליהם צל שחור, – ראו עצמם כעטורי־זוהר. הנה הזדרזה עירית פתח־תקוה וקראה רחוב בשמו של הנידון – ולמוסדות לא היה אומץ־לב למחות נגד זה. הנה מודיע “היינט” מווארשה על טלגרמה שויצ"ו הריצה לאמו של הנידון והביע לה – לא רגשי צער על אבדן בנה באשמת חינוך מסולף – אלא רגשי הערצה לבנה, שהקריב עצמו “לטובת (?) המולדת”. מה פלא בדבר, שכת הבריונים ראתה בכל אלה התפייסות ומתן חנינה למעשיה. הכניעה לטרור הפסיכי – שימשה פתח לטרור הפיסי.
לא ייתכן, שבריונים היורים מן המארב על ערבים עוברי־אורח, אם אינם נתפסים – יוקעו כפרובוקטורים הנועצים סכין בגב הישוב והאומה, ואם ייתפס אחד מהם – ייצרר במותו בצרור הקדושים של הישוב ושל האומה, שבגבם נעץ את הסכין! מהנהלת־פנקסים כפולה זו נשקפת לנו הסכנה החמורה – סכנת הצביעות, שתעשה שמות בנפשו של הישוב כולו ובנפש הנוער בפרט. ישנה סכנה רצינית, שהנוער יראה את האזהרות נגד מעשי הפרובוקטורים כדברים שמן־השפה־ולחוץ, מעין ענין של “דיפלומטיה” שאין תוכה כברה, והראיה: הרי “אחרי ככלות הכל” “כולם מאוחדים” “בהערצה והוקרה”… למה איפוא לא יתפתו צעירים נלהבים לזכות ב"הערצה והוקרה של האומה" ולהתפרץ בעזרת אקדח ופצצה אל הפנתיאון של קדושי־ישראל?
יש לשים קץ לרכרוכיות ולסלחנות כלפי אלה, הממיטים עלינו אסונות איומים ומחללים את כבודנו! יש לארגן התנגדות פעילה ותקיפה למעלליהם הנתעבים. יש לחייב כל זרם, כל חוג בישוב, להגדיר ברורות בצורה שאינה משתמעת לשני־פנים, את עמדתו לתעלולי הבריונים. ידעו מגיניהם, שהישוב ומוסדותיו מוכנים באמת ובתמים להוקיע אותם ויהיו מי שיהיו, אם פרנסים ואם מתעטפים באיצטלא דרבנן. ויוגד לנוער, שלפרובוקטורים בחייהם – אינה שמורה עליית קדושים גם במותם.
השעה חמורה מדי, עלינו לעמוד במערכה קשה מול כל הכוחות, המאיימים עלינו בכיליון ואבדון. גורלנו מוטל על כף־המאזניים. בשעה זו אין מקום ל"דיפלומטיה". יש לבודד את אנשי־הבליעל ולהקיאם מתוך הציבור היהודי!
“דרך הפועל”, 15 ביולי 1938.
-
בן־יוסף — חבר אצ"ל, שהועלה לגרדום לפי פסק־דין של בית־משפט בריטי. ↩︎
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות