ימים חולפים, והימים מצטרפים לשבועות, וההכרזות החגיגיות, שהוכרזו ערב פירסום “הספר הלבן” ולמחרתו, – נשארות כדברי־מליצה, שעד היום אין בעקבותיהן כל מעש.
אי־שם מתנהל משא־ומתן על תכנית פעולה. ומדוע רק עכשיו? הנשמע כדבר הזה, שמפקדה תתחיל לעבד את תכנית הגיוס והמלחמה רק זמן רב לאחר שהמלחמה הוכרזה?! איך להסביר את התופעה המוזרה הזאת?
לפי דעתנו נעוץ שרשה באותו “חטא קדמון” של מנהיגי ההסתדרות הציונית והמוסדות הישוביים: אמונתם העיוורת בשלטון הבריטי – היא, שמנעה מהם את האפשרות לראות את הנולד. הלא עד היום האחרון, על אף הלקח של שלוש שנות־הדמים, אף אחרי פרשת ארמון ס’ט ג’ימה, עוד הוסיפו להאמין, כי “אנגליה לא תבגוד בנו”. ממילא לא ראו את ההכרח להתכונן בעוד מועד לקראת המלחמה הקשה במזימות השלטון הזה. “הספר הלבן” בא להם כתוצאה מכל מסכת המדיניות האימפריאליסטית לגבי הציונות – ובפרט של “שיטת מינכן”1 – אלא כשואה, שלא ניתן היה, כביכול, לחזותה מראש. הם שראו עצמם “שותפים” לשלטון הבריטי – הושלכו לפתע־פתאום אל תוך מציאות חדשה, אשר לא פיללו, לא ציפו ולא שיערו אותה.
משום כך מצאה אותם המהלומה הקשה בלתי־מוכנים מכל הבחינות – הנפשית המדינית, הארגונית – ולחלוטין ללא תכנית של היאבקות ממשית בשלטון, שכה שקדו לדבוק בו ולהיצמד אליו והוא בעט בהם בבוז ובגיחוך. על־כן כה גדולה מבוכתם.
לא רק תכנית מחושבת ומפורטת לשעת חירום חסרה – אין גם קו מדיני יסודי, שלפיו תעובד התכנית. על־כל־פנים, עד היום אין איש בישוב יודע מהו הקו העקרוני של ההנהלה הציונית. לא רק “איש ההמון”, – אף הקרובים ביותר להנהלה אינם יודעים זאת. והקוריוז עם הטלגרמה של יט"א2 יוכיח.
הנה הודיעה יט"א מלונדון, בשם חוגים הקרובים למנהיגיה של הנהלת־הסוכנות־היהודית, כי “הקו העקרוני ביחסים של הסוכנות היהודית עם הממשלה הבריטית” הוא – מלבד הענינים הנוגעים ישירות להגשמתו של “הספר הלבן” – “שיתוף פעולה נאמן” עם הממשלה, שכן בסוכנות “קיים רצון מוחלט לעשות את כל האפשר לשיתוף־פעולה עם הממשלה בכל שאר הכיוונים”. למחרת באה, כמובן, הכחשתה של הסוכנות. “דבר” נזדרז להתמרמר על “הסכסכנות המתעתעת” של יט"א, המשתמשת למטרותיה בידיעה “קלוטה מן האויר”, בעוד שהקו שעליו הודיעה “אינו מתאים לקו, שבו נוקטת הנהלת הסוכנות”.
“דבר” לא טרח להסביר לקוראיו ענין של מה בכך אחד, לאמור: איך קרה הדבר, שעיתון אשר עורכיו יוצאים ונכנסים לפני ולפנים במוסדות הישוב וההסתדרות־הציונית – פירסם את ידיעתה של יט"א בלי כל הערת הסתייגות, בלי סימן שאלה; אלא אדרבא, בהבלטה והדגשה יתירה ובכותרת שבאה להטעים כי הנה זהו הקו?! איך, שואלים אנו, קרה שיום קודם להכחשה ראה “דבר” ידיעה קלוטה מהאוויר כקו עקרוני, המתקבל בהחלט על הדעת?!… צדקה מערכת “דבר”, ששאלה: “הייתכן, כי בשאלות כה יסודיות של יצירת דעת־הקהל היהודית תשרור הפקרות בלתי־מרוסנת?” אבל האם אין אנו צודקים שבעתיים כשאנו שואלים: הייתכן, כי בשאלות כה יסודיות תשרור אי־ידיעה גמורה של מצב הענינים גם במערכת־העיתון, שיש לו קשרים כל־כך אמיצים עם ההנהלה הציונית?!
הוא אשר אמרנו: אף “המקורבים” אין בידם אבן־בוחן, שתאפשר להם להבחין בין “סכסכנות מתעתעת” ובין מגמותיה ודרכיה של ההנהלה. הייפלא, איפוא, שהמבוכה בציבור הולכת וגדלה?!
והאם יפלא, ששעת מבוכה זו היא שעת־כושר לכת הבריונים, שהגיחה ממאורתה – והיא משתוללת כאוות־נפשה הטמאה?
מעשה הזוועה בביר־עדס, שאינו נופל במאומה ממעשה כפר גבתון, הרציחות השפלות בתל־אביב, שפיכת הדמים בירושלים ובחיפה ועתה מעשה לוביה – והיכן התגובה הראויה לשמה מצד המוסדות?!
גם בשטח זה דרוש קו פעולה ברור ועיקבי. בלעדיו מופקר הרחוב, מופקר הנוער לתוהו־ובוהו. גם כאן אין להסתפק בהכרזות, צריך להתוות דרך למעשים, שישימו קץ לפרובוקציה הנתעבת.
מכל שכן שאין לחפות על המעשים הללו באיזו צורה שהיא. הדבר בנפשנו הוא, ולכן מוטלת עלינו החובה להגיד גלויות וברורות: אם אחרי מעשה נתעב, שאין ספק ידו של מי במעל – באים ומעמידים פני־תם וטוענים “לא הוכח, שיהודים עשו זאת”; ואם גם אחרי, שהבריונים עצמם באים ומכריזים בקולי־קולות, שהם הם ששפכו את הדם והם מתפארים בזה – באים ומתפללים ומוכיחים, כי “האחריות המוסרית המדינית” חלה רק על ראש השלטון הבריטי, באשר במדיניותו הנותנת פרס לרוצחים הוא מעודד למעשים כאלה (מאמרו של ליבשטיין ב"דבר"), – אין בזה משום מלחמה רצינית נגד אנשי הכנופיות הללו ואפוטרופסיהם… אנו בוודאי איננו נוטים להקל במשהו את אשמתם של השלטונות. אבל אל תשמש לנו אשמתם נימוק ואמתלה לחפות חיפוי כל־שהוא על מעשי התועבה של הבריונים היהודים! הפילפולים האלה הם חרב פיפיות. ויותר משחרב זו עלולה לפגוע בשלטון, היא פוגעת בנו, בנוער שלנו, המסיק מסקנה, כי בכל זאת ישנה הצדקה – ולו תהא זאת המדיניות הפושעת של השלטונות – למעשים כאלה.
את המבוכה שהשתררה בישוב ובמוסדות יודעים לנצל יפה כל הגאנגסטרים הפוליטיים של הבורגנות, האמונים עלי סחיטה. הם הופיעו בפני הקהל כשפיהם מלא סיסמאות פטריוטיות, כביכול, בעוד שעינם וידם אינה שלוחה אלא לבצעם. כל חפצם להשתלט על הישוב, להטיל עליו את מרותו של איזה “ועד־עליון”3, אשר הם ימנו אותו על־מנת שיעשה את רצונם, שידכא עד עפר את תנועת הפועלים המאורגנת אשר היא כצנינים בעיניהם, וישמור מכל משמר על עניניהם הם. ואילו מכל מערכה רצינית, שתהא עלולה לפגוע פגיעה כלשהי בצרור כספם – אין כל ספק שישתמטו ויתחמקו.
בשעה שהשורות האלה נכתבות יושבים עדיין בירושלים על המדוכה ועוסקים בקומבינציות ומצרפים צירופים, שיספקו את תאבונם של אנשי השחור. בעצם סחר־מכר זה, בנכונות זו עצמה למנות פרנסים לציבור, מבלי לשאול את פיו, – צפונה סכנה רבה לכל השגינו. מאחורי גבנו עושים פרקמטיה בזכויותינו הדמוקרטיות?
ואילו, יש יסוד מספיק לחשוש שאף אם לא תוקם “הנהלה לשעת חירום”, אשר חוגי הריאקציה יהיו השליטים בה, – הם ישיגו את עיקר מבוקשם גם בידי המוסדות הקיימים, אשר יצייתו להם ויתאימו את “המשטר לשעת חירום” לרצונם ולדרישותיהם.
אל נשכח שאת האיסור על דגל הפועלים הכריז לא “ועד־עליון” מטעם אנשי “הבוקר”, כי אם “הוועד הלאומי”, אשר אנשי מפא"י עומדים בראשו. והם מוכנים להוסיף ולוותר. וכל הויתורים יהיו רק על חשבון ציבור העובדים.
הנה בא ש. לביא ומטיף לנו ב"דבר" ל"אחדות הישוב כולו מתוך הכרה, שאחדות זו עולה על כל האידיאולוגיות", ולכן “ישנו הכרח בוויתורים אחד כלפי השני”. סתם ולא פרש מה הן ה"אידיאולוגיות", שמותר להתפרק מהן ולהקריבן על מזבח האחדות, כאילו היו בבחינת איזו טבעת־קידושין, שמוסרים אותה ל"כופר הישוב"4. סתם ולא פרש מה הם הוויתורים הנדרשים מאתנו, מהו הגבול לוויתורים מצדנו ואם ישנו בכלל גבול כזה.
ומיד בא אחריו “ותיק” והתחיל להטיף ב"דבר" ל"הורדת רמת החיים", ולא הסתפק בנוסחה סתומה זו, כי אם הכריז במפורש על התביעה: הורדת שכר העבודה!
ברור, שההטפה לאנשי היכולת, שהם יורידו את רמת חייהם תישאר קול־קורא במדבר (מבלי להכנס כאן בעובי הקורה, אם ציבור הפועלים מעונין באמת בקריאה זו ל"פשטות וצימצום ההוצאות", שפירושה צמצום הקניה והייצור). ברור גם, שכל אותם ה"פיצויים", שאותו “ותיק” מנחם בהם את הפועלים – כגון: שיכון זול וכו’ – הם במקרה הטוב ביותר הילכתא למשיחא. לעת־עתה אנו עדים לכך, שתוך כל הקריאות ל"משטר של שעת חירום" – שכר־הדירה מאמיר, והנה זיכתה אותנו עירית תל־אביב דווקא עכשיו בשכר־לימוד. הדבר הממשי היחידי שבכל ההטפה לוויתורים הוא: ויתור על זכויותינו הדמוקרטיות, ויתור על ערכינו ושאיפותינו החברתיות, ולבסוף – גם ויתור על פת הלחם!! ברור שאויבינו ייאחזו בהטפה זו, הבאה מתוך מחנה הפועלים עצמו, ולא ירפו ממנה והיא תשמש להם קרנים לנגח אותנו.
אנו, ציבור הפועלים, נשלם מחיר יקר מאד בעד מבוכתם ואזלת־ידם של המוסדות, בראש וראשונה מוסדות ההסתדרות, אם לא נדע להתאושש בעוד מועד ולרסן את מגמת הכניעה של קברניטי מעמד הפועלים, המגבירה את חוצפתה של הריאקציה ומסייעת להשתלטותה עלינו.
“דרך הפועל”, 23 ביוני 1939.
-
שיטת מינכן — שיטת הפיוס של הממשלות האנגלית והצרפתית כלפי הנאציזם הגרמני והפאשיזם האיטלקי. בספטמבר 1938 נחתם במינכן הסכם בין צ’מברליין, ראש הממשלה הבריטית, ודאלאדיה, ראש הממשלה הצרפתית, ובין היטלר ומוסוליני, שהפקיר בין השאר את צ’כוסלובקיה כטרף להיטלר, על אף ההבטחות הצרפתיות־האנגליות הקודמות לצ’כיה, כי מנוי וגמור איתן להגן על שלמותה הטריטוריאלית. ↩︎
- יט"א — הסוכנות הטלגרפית היהודית. ↩︎
-
ועד עליון — חוגי־הימין ביישוב שאפו לבטל את סמכותו של הוועד הלאומי, שנבחר ע"י אספת־הנבחרים, נציגות הדמוקרטית של היישוב, ולכונן במקומו ועד־עליון בדרך של משא־ומתן עם אותו הוועד הלאומי עצמו. ↩︎
-
כופר הישוב — קרן הבטחון לצרכי “ההגנה”, שהוקמה בשנות מאורעות הדמים 1936–1939. ↩︎
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות