אותו “דוּצה”1, שטירוף־דעתו מתגבר ככל שהשפעתו פוחתת והולכת, עשה שוב מעשה רב. למה לו לבזבז את דבריו על אוזניהם האטומות של ההמונים היהודים, שאינם יודעים להעריך את גודל בינתו המדינית? מוטב לו ללכת אצל צוררי היהודים ולהביא להם את דבר השחרור – שחרורם הם מהיהודים שנואי נפשם. ואמנם במחנה של שונאי־ישראל זכה ה"דוצ’ה" הרביזיוניסטי לקבלת פנים נלהבת. האצילים הפולנים פתחו לפניו את שערי עתונם “טשאס”, האנדקים מחאו לו כף, כל הפאשיסטים האנטישמים שבפולין מרבים להלל ולשבח את תכניתו ואת פיקחותו ומעוף־מחשבתו הממלכתית. עשרות בשנים עמל וטרח ויגע האיש ואף פעם לא זכה אצל היהודים לשמינית שבשמינית מאותה ההכרה, אהדה והערצה, שהעניקו לו… האנטישמיים. הנה, סוף־סוף מצא את הכתובת הנכונה ואת מלת הקסם, שפתחה לפניו את הלבבות – את ליבות… האנטישמיים למיניהם.
מלת הקסם הוא: “אבקואציה” בלע"ז. ופירושה: גירוש היהודים! אכן, זה ולא אחר הוא פירוש ה"אבקואציה", הידועה לנו היטב מימי פרדיננד ואיזבלה בספרד ועד לימי ניקולאי ניקולאיביץ'2 ברוסיה הצארית. כל “אבקואציה” של יהודי פולין (ולא פולין בלבד. –תכניתו של ז’בוטינסקי מכוונת לכל המדינות,הרוצות להיפטר מהיהודים). פירושה: לא הגירה של היהודים על דעת עצמם, מתוך רצונם הם להיטיב את מצבם, כי־אם – הוצאתם למרות רצונם, לפי רצונן של הממשלות המבקשות להיפטר מהם, בהיקף, ובמשך־הזמן ולפי תכנית שהן, הממשלות האנטישמיות תקבענה. המכריע והקובע הוא לא האינטרס של ההמונים היהודים ורצונם שלהם, – אלא: האינטרס של הממשלות האנטישמיות ורצונן שלהן.
עצם הדיבור על “אבקואציה” מחייב הודאה מפורשת, כי היהודים הם זרים בארצות מגוריהם, “אורחים בלתי־רצויים”, החיים לא בזכות ככל תושבי הארץ, אלא בחסד “בעל־הבית”, הרשאי להגיד להם בכל־עת ובכל־שעה: איני רוצה בכם, אין כאן מקום בשבילכם, לכו לכם, ואם לא תסתלקו די מהר, אשלח אתכם על־כורחכם. ואמנם, ז’בוטינסקי הודה בזה בפה מלא. הוא הצדיק במפורש את טענות האנטישמיים, כי היהודים נופלים למעמסה על תושבי הארץ; כי אין שום מדינה יכולה “לעכל” מספר גדול של יהודים, מבלי שזה יביא נזק לעצמה; כי הרצון להיפטר מהיהודים הוא מוצדק בהחלט ואין לראותו, אלא כ"שאיפה להגנה לאומית" מצד המדינות, “הסובלות מעודף של יהודים”.
המסקנה הראשונה, שהסיקו האנדקים מהצהרתו של האדון ז’בוטינסקי, נשמעה בזמן הבחירות לעירית לודז': הם דרשו לשלול את זכות הבחירה מהיהודים, שכן הם זרים המיועדים ל"אבקואציה".
הרעיון של גירוש שיטתי של יהודי פולין קיבל תוקף רשמי, וכל התומכים בו יכולים מעכשיו להסתמך על הצהרתו של “המנהיג הציוני”.
ואולם, לא רק על הצהרתו של מר ז’בוטינסקי בלבד!
אחרי שהצהרותיו של ז’בוטינסקי והמשא־ומתן שלו עם החוגים הרשמיים בפולין עוררו התרגזות עצומה בין ההמונים היהודים בפולין ומחוצה לה, התחילה גם העתונות של הציונות הבורגנית להביע התמרמרות על ההרפתקה של ז’בוטינסקי. אך, כלום יש להם, לקברניטי־הציונות הבורגנית, רשות כל־שהוא ליידות אבן בז’בוטינסקי? לא ולא! אין כל רשות מוסרית לכך, לא לציונים הבורגניים ה"מתקדמים", וגם לא לאותם ה"סוציאליסטים", רחמנא ליצלן, הכרוכים אחרי הציונות הבורגנית. ז’בוטינסקי הלך בעקבותיהם הם, הוא רק הזדרז קצת לקצור את אשר זרעו הם.
מי היה הראשון שהכריז, כי “לא מענינינו להגן על יהודי גרמניה”, באשר הגנה זו משוללת כל ערך “ולנו רק מלחמה אחת – קיבוץ גלויות”?! “דבר” – הוא, שהכריז זאת! מי היה האיש, שהכריז קבל העולם כולו, שהמלחמה באנטישמיות היא “תחבולות שווא ותרופות־אליל”? בן־גוריון – הוא שהכריז זאת! מי היה הראשון, שהורה בפומבי בפני מדינאים ועיתונאים אנטישמיים בפולין, כי יש אמנם בפולין מיליון יהודים “מיותרים”? י. גרינבוים היה האיש, שהכריז זאת! והוא גם שלימד זכות, בוועידת עתונאים פולניים, על המלחמה ברוכל היהודי. הן לא נשכח כי “שטירמר” הנאצי הכריז אחרי הרצאתו של גרינבוים בוועידת העתונאים בווארשה: “גרינבוים הוא יהודי הגון”! אכן, זו היא נשיקה, שיש בה כדי להמית מיתה מוסרית. – – – כאילו זכות העליה־היהודית – והצורך ביצירתו של המרכז־הטריטוריאלי בא"י – מחייב את היהודים לראות עצמם כנכרים ואוכלי לחם־חסד בארצות פזוריהם.
ובכן, למה רגשו כל אלה על ההרפתקה של ז’בוטינסקי? הלואי והיתה זו התרגשות מתוך התפכחות ומתוך ראייה ברורה – להיכן מוליכות הדרכים העקלקלות, שהם התנהלו בהן עד־כה. ואולם, דומה, שכל אותה ההתמרמרות שתקפה אותם – אינה אלא התחסדות־שווא, רצון לרחוץ בניקיון כפיהם, למען לא תפגע בהם חמת ההמונים היהודים, הרואים – ובצדק! – בכל ההצהרות האלה נעיצת סכין בגבם, בעוד הם נאבקים קשות בנחשולים האנטישמיים, המאיימים להביא עליהם כליה.
ה"בונד", כדרכו, התנפל על השערוריה החדשה של ז’בוטינסקי, כמוצא שלל רב, והוא מבקש להוכיח, כי הציונות מוכרחה לצקת מים על טחנתם של האנטישמיים. אין צורך להוכיח, שאין זה אלא שקר וסילוף! הן היה זמן שה"בונד" התחיל לטפל בהגירה היהודית וגם הקים לשם זה לשכת־הגירה משלו. ואחד המנהיגים הבונדאים כבר כתב בימים־ההם: “אין לבונדאים כל יסוד לפחד מפני המלים “המסוכנות” אמיגרציה וכיוון־האמיגרציה”. והוא גם הודה, כי “ההגירה כשהיא־לעצמה מהווה גורם חשוב בהתפתחותה של האנושות”, ו"בחייהם של היהודים מילאה ההגירה, במשך 50 השנים האחרונות, תפקיד חשוב מכמה בחינות, וגם כגורם, שהקל על תהליך הפרודוקטיביזציה של ההמונים היהודים" (י. כמורנר).
אלא מאי? רק לא עליה לארץ־ישראל ולא הרהור ורעיון בדבר מרכז טריטוריאלי. ואולם, לגבי האנטישמיים – הרי אין כל הבדל, אם – כתוצאה מההגירה היהודית – יוקם מרכז טריטוריאלי בא"י או לאו. העיקר בשבילם היא ההגירה של היהודים מפולין. כלום כשהקים ה"בונד" את לשכת־ההגירה שלו, ראה עצמו שותף לכוונות האנטישמיים?! והרי גם עכשיו, בעצם הימים הללו, מתפרסמות בעתון ה"בונד" ידיעות על העברת אלף משפחות יהודיות מפולין לבירובידג’אן – כלום יש בעובדה זו משום מתן תוקף לטענותיהם של האנטישמיים ולמילוי רצונם? ובכלל, כל ענין־בירובידג’אן וכל ההכרזות על הערך הרב של “הריפובליקה היהודית”, באשר “זאת הפעם הראשונה בדברי ימי העם היהודי הולכת ומתגשמת שאיפתו הלוהטת להקים ממלכתיות לאומית עצמאית” (אני מצטט לפי ה"פאלקס־צייטונג" הבונדאי), – האם כל זה מחייב הודאה, שבמינסק ובפולטבה ובכל הערים והעיירות שברחבי ברית־המועצות היהודים הם זרים?! ואולם הצביעות הבונדאית מזדקרת מייד, כשמדובר על הגירה לארץ־ישראל, המניחה יסודות איתנים למרכז טריטוריאלי יהודי. מפעלה של א"י אינו מחייב, כלל וכלל, את המדיניות הריאקציונית של המנהיגים הציונים ואת האוריינטציה שלהם על כוחות השחור. להפך, מדיניות זו היא בעוכריה של הציונות.
ומאידך־גיסא: אין אנטי־ציונות משמשת “קמיע”, השומר מפני הזדהות עם כוחות השחור.וה"בונד" יוכיח! אותו “בונד”, היודע להוקיע את המנהיגים הציוניים, הבאים לחזק את טענותיהם של האנטישמיים, אינו חושש כלל וכלל לחזור על כל הטענות והנימוקים, וגם על כל הדיבות והעלילות של האנטי־ציונים השחורים משחור, והוא מקבל את טענותיהם, תומך בהם, מגן עליהם. ז’בוטינסקי מצדיק את קריאת האנדקים: “יהודים לפלשתינה!”. ה"בונד" מצדיק את קריאתו של המופתי וכת דיליה: “יהודים צאו מפלשתינה”! ז’בוטינסקי תולה את תקוותיו להקמתה של המדינה היהודית בממשלות האנטישמיות; ה"בונד" תולה את תקוותיו ל"חורבן הציונות" באפנדים ערבים, הנתמכים ע"י מוסוליני והיטלר. מי מהם עדיף? לדידנו, שניהם מוקצים מחמת מיאוס.
טענתו של ה"בונד", המתעלם – במתכוון – מערכה הכביר של העליה היהודית לא"י ואינו רוצה – מתוך זדון ושרירות־לב – להבדיל בין שאיפתם של ההמונים היהודים, היוצרים את מרכזם הטריטוריאלי בא"י, ובין המדיניות הריאקציונית של מנהיגי הציונות הבורגנית – טענותיו אינן אלא דימגוגיה עבורה בלבד. ואולם, גם זהו חטא לא יכופר, שהפוליטיקה הפושעת של המנהיגים הציוניים מכשירה את הקרקע לדימגוגיה של שונאי־ציון ונותנת להם את האפשרות להבאיש את הרעיון הארצישראלי בעיני ההמונים היהודים.
הציונות הינה – והיה תהיה – מפעל שחרור כביר של ההמונים היהודים ולא מפעל־שחרור של האנטישמיים היהודים.
בזה נעוץ כוחה ומעופה. מכאן השפעתה העצומה וכוח־משיכתה לגבי ההמונים היהודיים. מכאן ערכה ההיסטורי בשידור־מערכות של הכלכלה היהודית. מכאן בוני־הקבוצות והחיפוש לחיים סוציאליים אחרים, ומכאן משקלו הרב של מעמד־הפועלים בתקומתה של ארץ־ישראל.
ה"בונד" מתכחש למציאות הזאת מתוך טימטום רעיוני; הבורגנות הציונית מסלפת את המציאות הזאת מתוך עניניה המעמדיים. מבחינה זו, מהווים שניהם כאחד כוח ריאקציוני־אויב למפעל השיחרור היהודי, הלאומי והסוציאלי, המתגלם בתנועה הציונית הפרוליטרית. היא היא הציונות, הרואה את דרך־ההגשמה רק בשילוב וקשר אמיץ עם תנועת השיחרור של כל האנושות.
ואילו אלה, הרותמים את שאיפת ההמונים היהודים במרכבת האימפריאליזם והריאקציה האנטישמית, – אינם אלא מנוונים את הציונות, מכשילים אותה, דוחפים אותה למסלול של הרפתקה בנוסח ז’בוטינסקי ומכשירים את הקרקע לתבוסתה.
נגד ציונות־סלף זו, הגורמת נחת־רוח ל"בונד", לייבסקציה ולריאקציה האנטישמית בכל העולם, – יתקוממו ההמונים היהודים ויפנה לה עורף מתוך אכזבה ושאט נפש.
“דרך הפועל”, 23 באוקטובר 1936.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות