הפגישה בין שני ענקי הרוח והשירה התקיימה בקורדובה, בספרד הדרומית, בצפון גליל אנדאלוסיה. כאן למד הרמב"ם והיא היתה שנים רבות מקום מגוריו הקבוע של יהודה הלוי. ח.נ. ביאליק ביקש כי הפגישה תתקיים בתל־אביב, על יד קברו ברחוב טרומפלדור. גם במותו ביקש לא להיפרד ממורו ורבו אחד העם. לא רצה לעזוב את תל־אביב ולנוד לקורדובה. הרי הוא־הוא אשר שר לשכנו אחד העם כי “המבוע לכל ההרהורים הכובשים בהרבה לבבות כחלומות לא ברורים”, ככוכב אליו “קראנו מתוך הערפל, ואל תחת כוכבך היחידי נזעקו כלנו”. ביקש, – אבל נכנע ליהודה הלוי, כי על כן מותו האגדתי עוד טרי בזכרונו. עוד זכור לו, כשנשק את אבני ארץ ישראל, חונן עפרה וקרא את קינתו “ציון הלא תשאלי לשלום אסיריך”, עלה עליו ערבי בסוסו ודרסו. עוד לא נרפא מהפצעים…

הרבה נדודים נדדתי – כך יהודה הלוי לביאליק. נולדתי בטולידו, עזבתי את אנדאלוסיה המוסלמית ובאתי לעיר מולדתי. סבלתי שם מחסור ועוני. פניתי לרפואה ומקצוע זה פרנס אותי. אין השירה מפרנסת את האדם…

ביאליק: סליחה רבי יהודה, כך ביאליק להלוי, הרשה נא לי לאמר, כי גם בימינו אנו אין השירה מפרנסת את המשורר. ידיד גדול היה לי. שאול טשרניחובסקי שמו. (האם שם במרומים קוראים את שיריו, – לא מצאתי בספרית הגן עדן אף כרך אחד משיריו ואף תרגום אחד). גם הוא היה רופא, כמוך, רבי יהודה. גם הוא לא התפרנס מן השירה. אין זאת כי השירה היא עוף מגביה עוף, ואין דרכו של אדם להחזיק את הראש כלפי שמיא…

הלוי: כן צדקת, חיים נחמן, אילמלא היתי רופא, מי יודע אם רוחי ונפשי היו נתונות לשירה.. כן, התעסקתי ב"הבלי רפואות". העיר גדולה ואדוניה קשים ואף הרפואה פירנסה אותי בקושי, כבר אז, חיים נחמן, היו מאורעות דמים קשים, סלח לי, אם אצטט לך כמה שורות שכתבתי כשנרצח אחד מידידי, מבני משפחתי שר וגדול בטולידו: זכורות לי השורות, כי ביקשתי נקם וזעקתי לאלוהים כי ינקום את דמו של יוסף איבן פרוציאל שהוטל עליו תפקיד חשוב למען העם הספרדי ונרצח על ידי ספרדים נוצריים: “ישפך אלהים מטר זעם עלי בת אדום / שרשה ירצץ ויקצץ את אמריה! ישיב לחיקה גמול בשכול ואלמון, / וישכיב כל המונה ככל צלמי אשריה. / מגל ישלח ויקצר את קצירה, / וגת ידרך לעמה עדי תם כל בציריה”.

ביאליק: סלח נא לי, רבי יהודה, כך ביאליק להלוי: בשירתי לא קללתי. עם כל הזעם והצער בשירתי “בעיר ההריגה” לא קיללתי. אף אני שרתי על אומה בין גויים, אומה המתגלגלת ללא ישע דורות על דורות. את כל עצמת החרון לא יכולתי להביע. כתבתי: “תעמוד הצרה לדורות – צרה לא נספדה, / ודמעתך אתה תאצר דמעה בלי־שפוכה, / ובנית עליה מבצר ברזל וחמת נחושת / של חמת מות, שנאת שאול ושטמה כבושה, / ונאחזה בלבבך וגדלה שם כפתן במאורתו, / וינקתם זה מזה ולא תמצאו מנוחה”. גם “שאגתי הגדולה אבדה בסערה”. גם שאגתך אתה. אין זאת כי נכונים הדברים שהכרזת בגילוי לב: “וכינור וחרב – לכנור הנני”. אבל, סוד אגלה לך. גם בינינו התהלך משורר גדול והוא בעל קללה גדול. אורי צבי גרינברג קוראים לו. אצ"ג. אין הוא בורח מן הקללה. יש אומרים, כי זעמו מעשיר את שירתו. מגדלת אותה. מרוממת. נדבק הוא לאהבת השנאה את עמי העולם שהחריבו את אהלי יעקב. יצר השנאה, הוא יצר גדול בשירה. מן הדין, כי נזרים את היצר הזה לאפיקי אהבה…

הלוי: סלח לי, חיים נחמן, רבים הדברים אשר אתי על השירה, על אהבת השנאה ועל שנאת האהבה, על רוח הזמן ואפנת התקופה, על שיר המעלות ושיר המורדות, על שירה הקרויה אצלכם “מודרנית”. אומרים, כי אצל ה"מודרנים" נשכחתי כמת מלב. חדלתי להיות יהודה הלוי. אולי תגיד לי, חיים נחמן, כמה הציצו בספרי בבית האולפנא שלכם: “ההוכחה והראיה להגנת הדת הבזויה” ספר הנקרא “ספר הכוזרי”. (אגב, תעיר להם בתל־אביב ובירושלים: תחת הז' שווא, ולא קמץ. אולם לא על דרכי שירה ננצל את פגישתנו הקצרה. ניתנה לנו על ידי הכחות העליונים רשות לפגישה קצרה. אל תחשוד בי כי שכחתי את דבריך המרים: “אין תכלית לנדודי, אין קדשת השם, / סר צל אלהים, סרה רוח הקדשה.. / אתחנן כנואש ואבך מלב קר, / אאנח מלב מלא אפר ובשת”.. לב דור שנתרוקן מקדשה. על כל דור שנתרוקן מקדשה יש לשאת קינה. אולי נבקש כי יאשרו לנו עוד פגישה אחת על יד קברך ברחוב טרומפלדור ונעלעל בעלים שלנו שהשארנו ונשוחח על מורשת דורות ענין לי לדעת, חיים נחמן, האם שירי: “ציון, הלא תשאלי לשלום אסיריך, דורשי שלומך והם יתר עדריך?” האם קולו נשמע. מה עם פסוקי: “מים ומזרח ומצפון ותימן שלום / רחוק וקרוב שאי מכל עבריך”.. האם מצטטים ילדי ישראל: “לבכות ענותך אני תנים, ועת אחלם / שיבת שבותך – אני כינור לשירייך”.

ביאליק: כן, רבי יהודה, – כך ביאליק, – לכל משורר שיר שאיננו נשכח. הוא חי וקיים לדורי דורות. גם כשיתקבץ עמנו מכל ארצות הגולה, יכירו וידעו את שירך “ציון, הלא תשאלי לשלום אסיריך”. עולים מארצות ערב, עולים מברית המועצות (אם השם לא ידוע לך, זו רוסיה הגדולה), בקרב כל הגולים והחוזרים לציון מהדהד קולך זה. הוא נובע ממקור הנצח והוא לרוח כל הזמנים. הוא שיר המעלות. הוא ברחשי לבו של כל אדם יהודי הנאמן לעמו ולארצו. הוא יסוד הערצה אליך, משורר דגול. אני מכיר את דרך הנדודים שלך. מטולידו עברת לקורדובה, לתחום המוסלמי של ספרד. שהית בעיר זו הרבה שנים. גם כאן עסקת במלאכת הריפוי. אמנם לא ידעת כאן מחסור, אבל המשכת לכתוב את שיריך הנעלים. כאן זכית להשיא את בתך היחידה. אולם זכור לי, כי מצבו של כלל ישראל היה בכל רע. הישוב היהודי היה נתון בין האיסלאם והנצרות והסובל, כרגיל, בימיך, בימי – העם היהודי. שניהם חשדו בו כי הוא נטע זר. עמוקה היתה השנאה גם של האיסלאם גם של הנצרות. עננים כבדים היו פרושים על שמי קורדובה. יודע אני, רבי יהודה, כי לא כולם עמדו בסבל וכי היו גם יהודים בעלי שם שהמירו את דתם ביאושם הגדול. אתה היית בין אלה שראית אותות מבשרות גאולה, אם גם התייאשת מכל משיחי השקר והכרזת באחד משיריך “כי יד גואלים קצרה מפדותי”. אז חיברת את ספרך “הכוזרי” וגמלה בך התשוקה לעלות לישראל. הרבית אז לחשוב על בעיית הגולה והגאולה. גם אני בכל דרך חיי הרביתי לחשוב על דרכי גולה וגאולה. ביקשת להיות דוגמה לרבים. האמנת כי עם עלייתך, יעלו גם אחרים.. ביקשת להגיע לארץ ישראל דרך מצרים (זכור לי כי גם בספרך “הכוזרי” מודיע החבר למלך הכוזר שהוא חפץ לנסוע לארץ ישראל. אף על פי שיש סכנת הדרך בכל זאת הוא חפץ להיות בארץ שהיא סגולת כל הארצות שרק בה אפשר לקיים את כל המצוות רק בה מרגישים בקרבה ה'). הפלגת, כפי שמספרים באנייה ערבית למזרח, אם גם הסכנה היתה גדולה: סכנת סערות וסכנת שודדי ים. קבלת ייסוריך באהבה. כתבת שירי ים מופלאים (האם ידוע לך כי הינריך היינה טיפל בך, וכי שירי הים שלך תורגמו גם ליידיש נפלאה על ידי י.י. שווארץ – השמעת על שפה נפלאה זו: יידיש? – וכי ידוע לך כי משורר שמת בדמי ימיו מיכה יוסף לבנזון טיפל בך…) ידוע לי כי הגעת בשלום לאלכסנדריה וכאן חיכה לך קהל מעריצים, הגעת לקהיר, כדי להמשיך דרכך לירושלים. קראתי – וכנראה שהדברים נכונים, כי הם בדרך הטבע, כי בקהיר נהנית “ממשתאות יין, ממראות טבע, מיפיים של נערות ונערים”… כאן בקהיר חלקו לך כבוד. כאן, על יד הנילוס ראית את הנסים אשר נתרחשו לאבותינו בזמן יציאת מצרים. וכאן מגיע סיום חייך לאגדה ידועה, כי הרי לא יכולנו להשלים שקברו של יהודה הלוי מצוי בקהיר, כשם שלא יכולנו להשלים עם קברו של הרמב"ם במצרים והבאנו אותו על כנפי אגדה לטבריה…

הלוי: חיים נחמן, הרשה נא לי להפסיק את שטף דבורך המבריק – העברת לפני את תולדות חיי. זה למעלה משמונה מאות שנה לא ראיתי את ארץ־החיים. הזכרון קצת מטושטש. הנפש נקרעת ממש לזכור את כל דרך חיי. זה עוזר גם לאדם המת. לדעת את דרך החיים זה עוגן הצלה למת בד' אמותיו, גם בין הצדיקים הגדולים והמנהיגים הדגולים בעולם האמת. מכיר אני גם את תולדות חייך. יודע אני כי יש הרבה מהמשותף בינינו. גם אותך זוכר העם (מי יתן והיה כך – ביאליק) השירה שלך תנצח בכל הימים ובכל הזמנים. “המודרניים” לא יכריעו אותך. אתה לביא גלוי וניסתר. כור יוצר אתה, מחצב שירה אדיר. שירתך פורצת דרך כל המנהרות האפלות ואור שירתך יכסה כל זיופי שירה. העולם היהודי נתון בשירתך ואתה בלב ליבו של האומה היהודית. לפני צאתי לפגישה אתך עיינתי “במגילת האש”. כמה אמונה ברוח האומה. בכוחה הנצחי. להתקיים בכל המצבים ולקום לתחייה. האם שמעת, חיים נחמן, בפואימה המופלאה הזו את קולך, שאף הוא קול שנאה ל"אש זרה"? כמה געגועים ל"אילת השחר" ההולכת תמיד לפני אש הקודש. אני נושא אתי את דבר פסוקך: “אלוהים! גם האש אשר בלבבי הנני נותן קודש לשמים”. הרי זה שיר מזמור גדול לגאולת העם והאדם. מרעיד את הלב “יגון היחיד” שלך. לכל משורר יגון יחיד. גם אותי הוא ליווה. הוא מפרנס שירה גדולה. הוא איננו מסכה. הוא האדם עצמו. הוא כל־כולו. הוא תמצית חייו. רק ליגון היחיד נהירים שבילי שירה. רק קולו אומר ריב ופיוס. חותמו־אמת. כמה צער באחד משיריך, חיים נחמן: “ענוני, כוכבי אל, כי עצב אני”. כל התקוות וכל האשליות נשאת. ואם מסתגרים האפקים, הם יפתחו מחדש לרווחה לאחר ויפתחו מחדש את שיריך. לא יתכחשו לך. הם יחזרו לגנזי העבר (גם אליך, רבי יהודה – כך ביאליק). משורר גדול הוא קול הדם בעורקי עמו. הוא השורש של עץ החיים. הוא איננו קליפה נושרת. הוא הגרעין המצמיח את כל הפירות לעתיד. הוא נושא בתוכו את העתיד. עם המחובר למעיין יודע להוקיר את מגילת האש. הוא אינו יכול בלעדיה.

בקורדובה עמדו רבי יהודה וחיים נחמן ותלשו דפים מקרעי חייהם. שני בנים גדולים של עם ישראל נפגשו אחרי שמונה מאות שנה. משניהם נחצבו אורות. שניהם הבעירו בערות בחיי העם. הם עמדו בנסיבות כל הזמנים. הקיטרוג לא אכל אותם.

בקורדובה קיימו את השיחה. אחרי ארבע מאות וחמישים שנה של גירוש קיבל חיים נחמן היתר כניסה לקורדובה. לא ביקש לראות את נתיבות האינקביזיציה. אחרי חורבן עמו בגולה בימי השואה, אין הוא מבקש יותר לראות יסורי עמו. אם גם רבי יהודה הציע לו להיות מורה ומדריך.

אינני יכול – כך ביאליק. עיר היתה בפולין ושמה וארשה. קורדובה בלי יהודים. וארשה בלי יהודים. רוח רעה מהלכת בעולם. רוח אשר מביאה תמיד בכייה לדורות.

שני לבבות גדולים נפגשו. הגיעה שעת הפרידה.

יהודה הלוי פנה לחיים נחמן: אין לי ספק, כי נקיים פגישה שניה. אנא תברר לי, אם הערבי אשר דרס אותי על אדמת ציון נתפס. אם נשפט? –

אמר ביאליק ליהודה הלוי: אברר. אבדוק. ואתה רבי יהודה בדוק לי מה עם הדמעה אשר המלאך הצעיר שלי במגילת האש, הוא עגום העינים ונקי הכנף אשר על אילת השחר, מה משקלה בכוס הדמעות של עמי? רד היום. קורדובה עוד היתה שטופת אור. אותיות רבות פרחו מעל ראשם. הדמויות נעלמו. נשארתי בודד. עם יגון היחיד שלי. רק העט רשם ורשם.