הרשלה לא רצה לסכן את עצמו בנסיעה ארוכה ולנסוע לבלגיה. משיעורי־הבית לפני הפגישה עם חברו הדגול טיל עוד לא ידע אם מרידת שבע האיפרכיות אשר לארצות השפלה, במאה ה־16 כנגד כוחה של ספרד, כבר נגמרה ואם המלך פיליפ השני או הדוכס לבית אלבא, נציגו ותליינו של המלך בפלאנדרן, שבקו חיים לכל חי או ממשיכים להאריך ימים. אם יתפס על ידם ויראו את הפגישה כמנוגדת לחוקים, ייאסר והוא, הרשלה הלץ החכם ייראה בעלבונו ובקלונו. פנה לחברו טיל ואמר לו: אין פגישה יותר טובה מאשר ליד ההקדש שבמדז’יבוש. כאן תכיר רחוב יהודי, אמנם – רחוב בלי יהודים, כי התליין הרוצח של מאת העשרים לא השאיר זכר יהודי במדז’יבוש, אולם יש מדז’יבוש של מעלה. עיר של ניגון חסידי וכיסופים. בעיר זו יש ירח במרום. אותה לא שחטו הרוצחים. מהקדש זה מתמשך רחוב, בו התהלך הבעל שם־טוב. אני יודע, כי גוי אתה, וכי “ניגון חסידי”, “כיסופים” ו"בעל שם טוב" לא אומרים לך ולא כלום. עם זאת עליך להיעתר לבקשתי ולבא למדז’יבוש.
טיל: אמנם זקן אני, הרשלה. זה קרוב ל־650 שנה שאיני בין החיים. ליצן ועושה תעלולים הייתי. ליצן אינו סובל את הקבר. הפילוסופים, המשוררים סובלים גם את המוות, אילו אנחנו הליצנים חפצי חיים. אנחנו נשבענו לעולם אהבת־חיים לעד. חבל, הרשלה, שבחיינו לא הקימונו איגוד הליצנים. היינו מצרפים את כל הליצנים של שקספיר, את נאסר־אדין. אצלכם, היהודים הלצים אמנם מטופלים בדאגות, קצת עצובים, אולם ליצנים נחמדים הם: מוטקה חבד, שייקה פייפר. אלמלא הם, הגן עדן שלכם היה עצוב. אבוא למדז’יבוש. אבוא.
הדרך מהעיירה דאם בצפונה של פלאנדרן עד למדז’יבוש ארוכה. אולם לליצנים, לאנשי התעלולים יש קפיצת דרך.
הרשלה: שלום עליך, טיל. אתה תפשת נשק וקדשת מלחמה לחופש הדעות והאמונות… אביך קלאס עלה על המוקד. קראתי, כי הוא קידש ברבים את אמונתו באלוהים. אמא מסורה היתה לך. חייה היו קשים בחפצה לשמור לך עושר. מזל היה לך, כי היה לך מלווה נאמן ומסור, אם זכרוני אינו מטעה אותי, שמו היה למה גודזק, והוא היה בעל כרס, בעל מזג טוב. כמה טוב, שיש מלווה כזה. אתה יכול תמיד לבכות לפניו כשאתה עצוב (אוי, טיל, כמה עצובים הם הליצנים, כמה עצובים), וכשאתה עייף מטלטולי הדרך, אתה בא לרע הנאמן ואתה חש: אתם קשורים זה בזה באהבת נפש. אילו אני: בחצרו של רבי רב ברוכ’ל הייתי, רבי שהוא כולו מרה שחורה.
טיל: כן, רוצה אני לדעת קצת על ילדותך. שמעתי אומרים כי היית היהודי העליז ביותר והרי עמך לא ידוע כעם עליז בין כל העמים… העצבות רובצת על יד ביתכם ומעיקה כנטל כבד ביותר…
הרשלה: אל תחשוד בנו, כי אנו עם עצוב. אנו עם שמח היה לנו סופר גדול שלום עליכם וכל גבוריו על אף העצבות שרו, רקדו, חיו את חייהם מתוך שמחה. ודרך חיינו משתרעת מהשמחה לעצב ומהעצב חוזר חלילה לשמחה. בשמחתנו יש הרבה געגועים והמייה, בעצב שלנו הרבה שמחה.
טיל: עוד ארצה לשמוע על הרב העצוב שלך, שבחצרו בלית חלק מחייך.
הרשלה: קשה להסביר לגוי על הרבי ר' ברוכ’ל. כי מה תבין אתה, טיל, איש פלנדריה, אם אסביר לך, שהוא היה נכדו של הבעש"ט, תלמיד מובהק של המגיד ממזריטש. מה אומרים לך שמות אלה. ואם אספר לך, כי הוא צעק פעם לרבי ממזריטש: הזהר מפני, אני חובש את התפילין של הבעל שם טוב" – האם זה יסביר לך משהו. אבל עצוב היה הרבי שלי. מר נפש. נשמתו ישבה אל העקרבים. לא היתה בו לא שמחת ריקוד, לא שמחת ניגון. היתה לו נשמה קרועה… אני הייתי צריך לעודד אותו, כי גלתה השמחה ממנו. אילו אתה אולנשפיגל היית בחצרו, לא היית מבצע את כל תעלוליך. הנה קרא את מאנגר (טיל, שמעת פעם על איציק מאנגר?) הוא ידע את האמת. פעם היטחתי בפני הרבי בדרך הלצה וחיי נתקפחו בעבור האמת הזאת. הרבי לא יכול למחול את עווני, ויום אחד כשנטפלתי אליו עם תעלולי והלצותי, החזיק בערפי והשליך אותי מכל המדרגות. אין זו אגדה. כך נתקפחו חיי.
טיל אולנשפיגל: גם חיי לא היו קלים. כבר בימי ילדותי עברתי שש טבילות והיה זה אות וסימן כי גורל חיי לא יהיה קל. כבר מימי ילדותי העמיד האבא פנים זועפות, שלא אבוא לידי תפנוקים. מימי ילדותי הייתי נע ונד עם כל הולכי בטל. האבא ראה בקיומי עונש מן השמים. שוטטתי בשווקים ולמדתי דרכי אדם. משחר נעורי לא אהבתי את הנזירים יראי שמים, וכבר בימי ילדותי, מזימות נתקשרו בלבי נגדם. בליתי את ימי בתעלולים של מושבה, במהומות שבשווקים וידידיו. האם זכור לך התעלול שלי שבפתח האוהל הקטן שבניתי. התקנתי מסגרת של קש והכרזתי כי כל אדם בכאן יכול לראות מבעד למסגרת את דמותו וצלמו, כפי שהוא היום וכפי שהוא עתיד להיות. בתעלולים אלה התפרנסתי. לבי נמשך לאנשים בשווקים. נדחקתי למחיצתם והוברר לי, כי אני והליצנות מקימים יחסי חברות…
הרשלה: אף אני, טיל, קיימתי יחסי חברות עם ליצנות. בבית הכנסת צבטתי ילדים בשעת התפילה. בשווקים ובירידים הבאתי נשים וגברים לידי צחוק, גם לידי דמע בתעלולי. גבירים שנאתי וירדתי לחייהם, הטחתי נגדם ולגלגתי עליהם בחיי. הרבה מעשיות ארגו על חיי, כיד הדמיון של עמי. כתבו עלי, שאני היהודי השמח ביותר בעולם, אילו אלוהים הוא היודע כמה עצבות רבצה על ספי. בבית המרחץ, בין יהודי הערומים הייתי מלך. שם התלעלעו מרוב צחוק, איך השארתי על האצטבא העליונה הרותחת את הגביר. הוא חיכה לחבילי זרדים שלי. הייתי מצליף. הרי זו בעצם דרכה של הליצנות הטובה: להצליף.
טיל: כן להצליף. אבל, הרשלה, העולם אינו מבין אותנו. אנחנו נותנים לכולם כפל כפליים והם, הנזירים שלי, הגבירים שלך משלמים לנו בפרוטות נחושת. אנחנו קשרנו להם מחשבות והם בעצם בסתרי ליבם לעגו לנו. הזכור לך ריקודי על פני החבל בשולי בריכה שמימיה עמוקים. הזכור לך איך היטבתי לרקוד והריעו ל תרועות של יישר כח ושילמו לי בפרוטות על הסתכנותי. זה ועוד: קינאו בי זאטוטים ובריקוד השני חיבלו בחבל וכמעט טבעתי. כך בעצם נהגו בי כל חיי. אבל אני טיל אולנשפיגל, לא נכנעתי. אני התהלכתי על פני ארצי הדוויה והשכולה והוכחתי: כי הדברים יכולים להיות אחרת. הרי כך אמרתי לנחתום הכעסן, שאצלו עבדתי עבודת פרך: “טול הסובין שהיא רשעותך ואני נוטל את הקמח שהיא שמחתי”… הזכורים לך קסמי בשווקים? עסקתי בפרקמטיות שונות, ייבשתי גללי סוסים; קניתי שיראין, אדומים וירוקים ועשיתי מהם כיסים קטנים, את הגללים שפכתי לתוך הכיסים ויצאתי השוקה למכור בשמים… אצל הליצנים קונים גם האנשים גללי סוסים יבשים ונדמה להם, כי קונים בשמים…
הרשלה: אני ליהודי לא מכרתי גללי סוסים. אנשי שלומנו היהודים יודעים להפריד בין בשמים וגללי סוסים. אתה לא פחדת בפני עולם האמת. אולם ליצן יהודי אינו שוכח לאף רגע, כי קיים עולם אמת. לכל ליצן יהודי יש קשרי מגע עם אלוהים… הצחוק שלנו הוא רק רשיון־מעבר לעצבות עמוקה. ההיתולים שלי היו תוכחה, אבל לא הטלתי דופי בישרו של האדם היהודי. לא תמיד הותר לי לגלות הכל שבליבי, על כן חייתי על רמיזות ועקיצות. אתה, טיל, בדרכך נהנית מנשים וקבלת גמילות חסד של כלולות עד לחשבון, ואילו לי חיכתה אשה בבית. אשה שבקשה כמה פרוטות להכנת שבת ואני מוחזק הייתי בעיניה עובר בטל. בטלן שאין ידו משגת להביא כמה פרוטות נחושת הביתה מחכמתו הרבה… ערך משקלי בעיני בני ביתי כערך משקלי אצל יהודי באוסטרופול…
טיל אולנשפיגל והרשלה עמדו עצובים. שניהם נזכרו בחייהם, חיי ליצנים על הבמה. שני שחקנים גדולים על במת החיים. שמותיהם ידועים, הזמן לא מכרסם בהם. כוחם לא מתמעט והולך. עוד היום על קרשי תיאטרונים ברחבי העולם נזכרים בהם. נשתיירו התעלולים. קהל הצופים מוחא להם כף. עוד היום. הנה נפגשו להיכרות קצרה. ליצן אחד מבקש להכיר את חברו. הנה הם עומדים במדז’יבוש ומגלגלים שיחה. אחד מספר לשני את חייו. לא, לא שטחיים היו חייהם. לא נבובים. מלאי תוכן. חיבה יתרה נודעת מקהל הצופים בתיאטרון לשני הליצנים הגדולים. הרשלה בא לבית מרזח ולוגם לגימה ואין ידו משגת לשלם, גם לחברו קרו מקרים כאלה. אולם שמחים היו. רק בפרהסיה. בפינתם הבודדת שניהם היו עצובים. הרהורים על גבי הרהורים הצטברו. עוד היום מבקשים הם לצאת מקבריהם ולהתמודד מחדש. בין השטין של הדברים כאן במדז’יבוש ניכרים סימנים ורמזים, כי ברצון היו יוצאים מחדש לשווקים ולירידים ומביאים את כתר החכמה, את המשל והמעשיה והתעלול.
טיל: הרשלה, האם דמותך צרורה בספרות?
הרשלה: ודאי. כתבו עלי. קראתי בעולם ההוא ספר של סופר יהודי. י. י. טרונק בשם “דער פריילעכסטער ייד אין דער וועלט” (יהודי השמח ביותר בעולם). אף הפגיש אותי במעשיותיו עם אליהו הנביא. מחלק לי כבוד. מציין ברורות: כי חייתי חיי חרות, אבל לא חיי הפקר…
טיל: סלח לי הרשלה על שאני נכנס לשטף דיבורך: זה העיקר. עיקר העיקרים: אף אני חייתי חיי חרות ולא חיי הפקר. אף פעם לא היתה לי מגמה לחפות על עוול. כמוך, לחמתי נגד עוול. זה הסופר הידוע שלי דה קוסטר כתב את מגילת חיי באהבה. בכנות. גיבור עממי אני אצלו. גיבור אציל. משבח הוא את עלילות הגבורה שלי. כל סיפור המעשה של דה־קוסטר מוסיף לי כבוד. הוא בונה את חיי רבדים־רבדים: הנה הטרגדיה. הנה הקומדיה. לעתים אין לגבול גבול ביניהם. הוא נתן לי בן לוויה שמן ובעל כרס ונחמד בכל המצבים הקומיים והטראגיים להיות במחיצתו. הוא נתן לי את המלך פיליפ כדמות הפוכה לי, דמות בודדת, אשר לא יודע אהבה מהי, ולא איכפת לו שום אדם…
הרשלה: אתה טיל באת לשחרר ארצות, אני באתי לשחרר בת צחוק מיהודי הקפואים. אתה קידשת מלחמת למען חרות ארצך, אני קידשתי מלחמה למען שחרור חיוך משפתי ר’ברוכ’ל, נכדו של הבעש"ט. יש איזה אי־שוויון בחיינו…
נדמה כי הלילה ירד בדרך מקרה. תמיד יורד הלילה באמצע, גם כשהליצן עומד על הבמה ומשוחח עם קהל הצופים. מי בדה מלבו כי הליצן המת ממשיך לחיות? הנה ירד הלילה והם נעלמו. הרשלה חזר לאוסטרופולי או למדז’יבוש לאשתו, לרבי היושב אל עקרבים, איש המרה שחורה, טיל אולנשפיגל ללמה גודזק, לנלה הקטנה שלו, לאביו ולאמו ולמולידו הספרותי שרל דה־קוסטר. נוכחתי בפגישה. כבכל פגישה עם ליצנים נשארתי עם דמעתי.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות