עת נדדנו, לפני ירחים, אחי הצעיר, בהרים, וניסינו להדריך – אתה אותי ואני אותך – בשאלות דעת האלוהים, הרגש הרגשנו, כי נשמותינו קרובות־מודעות זו לזו. אתה אז הרהבת להעלות על דל שפתיך את מחשבת שנינו, כי אכן כבר נפגשנו בגלגולי חיים קודמים. “התזכור, איך היה אז”, שאלת. ואילו אני שתקתי, כי כל דמות לא ניצבה לעיני כתשובה על שאלתך.
והנה הלילה פקוד פקדתני ההיזכרות, צלולה ובהירה, ועם דברי־כתב אלה היא תהיה גם לשלך, אף אם מלים אלו יגיעו אליך רק לאחר שבינינו יפריד לא־עוד נהר סוחף בלבד, אלא ים רחב־ידים. ברם, כבעבר, עדיין נשמתי נכספת אל זו שלך, ומקץ מאות שנים אחדות שוב בבת־צחוק ניזכר בים, כשם שאנו נזכרים עתה, כיום הזה, בנהר.
שנינו היינו נזירים בהרי ההימאלאיה. אתה נער, אני גבר במלוא אונו. בבלי דעת איש על רעהו, בנינו את בקתותינו – אכן, בקושי ניתן לכנותן בקתות – לחופו הסלעי של נהר סוחף. כל מעלה או מורד לא היה מפנת מגורינו, אף לא דרך קדימה. רק אבנים היו שם, מעט ירק וחיות. רגל אמונה עשוייה היתה, במאמצים גדולים, להגיע אלינו ממשכנות האדם. אך איש לא בא – לא אליך, אף לא אלי. וכך חלפו־עברו שנים של בדידות, עתירות־ברכה בשבילך, עתירות־ברכה בשבילי, רוויות־צער בשבילך, רוויות־צער בשבילי. לא ידענו איש על רעהו, דומה, לא היה צפוי לנו, שניפגש אי־בזה.
עד שיום אחד נזדהר חלל־האויר בתכלת עמוקה שבעתיים – באלוהים, עודני רואה זאת כאילו קרה הדבר אך היום. הראות היתה צלולה כמו מבעד לזכוכית מלוטשת. התפללתי, היטהרתי, שקעתי בהגות, כשמבטי נעוץ בחידלון, ואז, צומחת לפתע מתהום־החידלון, הפסיעה לקראתי דמות. היא הלכה וגדלה, הלכה ונתבהרה. הכרתי את תווי פניך המלבבים.
האמנתי, מחזה ממחזות השמים בא לפקדני, כפי שכבר קרני בעבר. אך לא, התמונה הלכה וקטנה בהדרגה עד כדי שיעורו של אישון־העין, אך היתה ונשארה אדם חי, ניצב אי־שם במרחק, מעברו השני של החוף, עושה, כפי שבדקתי עד בלי די, אותם מעשים כמוני – אחי, אַל תצחק לי – אותם מעשים עצמם, אומר אני, כדרכם של נזירים בהרי ההימאלאיה.
השתוקקתי להביא לידיעתך את דבר מציאותי. לא היתה בימים ההם – ואם אשקול היטב אין אף בימינו – דרך אחרת אלא להזרים את אהדתי אליך על פני הגלים. אלוהים אהבך בשל תמימותך, ואני הלכתי אחריו.
לאחר זמן רב, כאשר העתרתי שוב את תחנוני לאלוהים לאַפשר לי לדבר אליך פנים אל פנים, גם אם אחדות משאלותי נפתרו לי – נטע את המחשבה בלבי, לכרות עץ, לקערו לסירת שיט ובו להעז את מסעי אליך.
עשיתי כמצוותו. בגרזני־חלמיש מחודדים, שבמו־ידי אותם התקנתי על צור סלע, כרתי בעמל של חדשים עץ עגול. חורף תמים חלף – התזכור את חורפי הימאלאיה? – עד אשר קיערתי את החלל כראוי. ואז בא הקיץ, העונה היחידה למסע אפשרי. סבלנותי נתקצרה כל כך, עד שלא עמד בי עוד הכוח להקציע משוטים. בליל ירח שליו, לאחר תפילה ארוכה, עליתי אל הסירה, מצוייד בתורן־עץ איתן, ובו השטתי – בחלקו דחפתי – את קליפת־אגוזי בתוך הזרם. גם בימות הקיץ, גם בשעות הרוגע, טמן בחובו הנהר מערבולות עזות ושרטונות הרי־סכנות. השבח לאל, אחר שעות ללא ספור הגעתי אל חופך. ואז איבדתי את הכרתי מחמת תשישות ומחמת התרגשות שלא הורגלתי בה – בפרט שלפני־כן, במשך ימים תמימים, לא נגעתי במזון, כדי להיטהר לקראת המשימה הקדושה.
כאשר התעוררתי, מצאתי את עצמי שרוע על החול הגרעיני, שטוף למחצה על ידי הגלים, ואתה ניצבת רכון מעלי. אושר בל־ישוער הציפני, אושר לא מעלמא הדין. אתה נשאתני בזרועותיך האיתנות אלי יצועך, אתה דאגת לרווחתי. אחרי־כן זכיתי במשך ימים ולילות ארוכים להרוות בתורתי את צמאון הדעת שבך.
הקיץ הקצר התקרב אל קיצו. הגיעה שעתי, אמרתי. עלי לשוב אל עבר העולם אשר לי. אין אנו רשאים לחיות יחד בעבר האחד. בינות לרעי, גם אתה שמעת ממעל אותה קריאה עצמה.
ראה, אחי הצעיר, אמרתי – קרב אני לקץ מסעי זה עלי אדמות. שלוח אשלח לך אות, בבוא השעה. או־אז תדע, כי קראתי לך. – מהו הסימן, שאלת. – הכר תכירנו, השיבותי.
עלינו בדי־עמל מעל לצוקים אל החוף. הסירה נחה מוגנת־היטב תחת מחסה של קורת־סלע. אתה, אחי, רצית להשיטה למים, אך אני מנעתי בעדך. “הכיצד תחוש בבוא העת לעזרתי, באין סירה עמך, אחי הצעיר. הלא אין עמך בזה לא עצים לכריתה ולא גרזני־חלמיש לגילוף?”
“ואתה, אחי הבכיר? הכיצד בדעתך לשוב אל מקומך, בלי כלי־השיט המגונן?”
“הזרם ישאני”.
“ירא אני מפני הנהר ומפני המוות בטביעה”, השיבות; “האתגבר על פחדי מפני המסע?”
“אלוהים ישאך”, בזאת בירכתיך לפרידה.
הגעתי בשלום – בדרך נס – אל גדתי התלולה. הענף שבידי גדל בזרמי הנהר ונהיה לגזע איתן, בו יכולתי להאחז בבטחה. אך מאמץ זה סחט את כל לשדי ונהייתי לאדם אחר. רק אושר הזכרון היה לעתים מזומנות כצרי מתוק לעיני.
כוחותי הלכו וכלו. כבר נמנו שעותי האחרונות. ואז ראיתיך שוב, כבאותו מחזה עצמו מבראשונה. התמונה היתה גדולה ובהירה ובהדרגה הלכה וקטנה כדי שיעורו של אישון־העין. אתה ניצבת לחוף הנהר, קלטת את קריאתי אליך. שנתיים חלפו כבר מאז פגישתנו. בדי עמל גררת את סירתנו ממחבואה ונתת לה להחליק לתוך המים, בעוד אתה עוקב אחריה מהורהר, כאילו שקלת בדעתך את סכנות הדרך. ובעוד אתה עומד ושוקל, השתער עליכם נחשול אדיר־כוח וחטף, כחיית־טרף, את סירתנו היקרה – הדבר המקשר, הגואל, הארצי המשותף היחידי שהיה לנו. עוד ראיתי כיצד היא נתרסקה בחופי.
התעוררתי ממצב עלפוני כאחוז קדחת, גררתי עצמי אל חופי, ועל החול הגרעיני, הנקי, מצאתי את הריסות סירתנו. הכינותי עצמי למוות, מסרתי עצמי ביד הגורל, כמצוותו של האלוהים. התפללתי למחילה בעדי, וגם בעדך, במקרה אם נגזלה ממך הסירה מחמת היסוסיך. גופי איבד את משקלו, ריחפתי מעל לעצמי. הייתי יכול עתה לחוש אליך ללא מעצור על פני המים, לחבקך וללחוש באוזניך את כל הגילויים שהוארו בלבי בשנים האחרונות, מאז פרידתנו. אך טרם הגיעה השעה לכך.
עם זריחת החמה, ניצבתי דומם ומייחל למראשותי גופתי. והנה, ראה – אתה, אתה אחי הצעיר והאהוב, אתה הופעת מתוך הגלים על החוף, שופע־חיים, לא גוף ערטילאי־שמימי כי אם בשר ודם. לא הבנתי כיצד הגעת אלי. אכן, אהבתך נשאתך אלי ותחושת פרידתנו הגופנית. השלכת אחרי גווך את כל פחדיך והתמסרת בידי איתני־הטבע, והם – אמון תמורת אמון – נשאוך אלי בבטחה. תשוש־כוח ושבע־אושר שכבת לצדי, ורק לאחר שעות של שינה מאוששת הבחנת, כי הגוף, החם עוד לפני זמן־מה, היה קר ודומם.
אז בכית בכי תמרורים, אך עד ארגיעה עלה בידי להשכין שלום בלבך. שרפת את גופי, כמנהג. איווית למושב לך את תא־הנזירים שלי. בני־אדם מצאו נתיב אל מקום התבודדותך, לרבים מהם הענקת ניחומים. החזרת נשמתך בשיבה טובה, כי התפללו למענך לפני כס־הכבוד.
על שום כך, אח צעיר, נתפעמו נשמותינו באימון הדדי, שעה שביקשנו בנדודינו בהרים לדעת את מהות האלוהים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות