הם ישבו אי־שם בגן של פרחים, באי־אחת מערי אירופה. מן הסתם היה זה כבר בשלהי הקיץ, שכן לבלבו עדיין שושנים בשיחים הנמוכים, אך כבר הופיעו גם פרחי־כוכב ודליות. דשא כיסה שדות־מישור נרחבים, אבל שטיח־דשא זה – כדרך שנוהגים לקרוא לו הפייטנים – היה ריק מאדם. על הכסאות שניצבו שם לרוב לא ישב איש.
על בימת־התזמורת המקורה, העשויה כחצי־גורן עגולה, גם עליה לא נותרו עוד אלא כסאות וכּני תווים, אבל אף תוף או מצלתיים לא נשכחו שם אפילו.
השניים, שעליהם ייסבו הדברים להלן, היו ישובים מבודדים לחלוטין בגינת־קפה קטנה, חבויה כמעט לגמרי בגן הגדול. כל בתי־האירוח כבר היו נעולים, אבל פינת־מרגוע זערורית זו עמדה עדיין פתוחה לקראת זוג מטיילים מתאחר. היא אפילו העטתה רומנטיות מעט, שכן תלה בעל־הבית בינות לאילנות פנסים אדומים עשויים מנייר לא־יקר. ואף־על־פי־כן פנסים, ואור אדום, ואי־אלו ספלי קפה, ושניים־שלושה אורחים נוספים, שהתעתדו כבר בעצם לקום. “נוספים” אמרנו, ובמתכוון: שכן לא ייסבו הדברים אלא על השניים.
המספר משתהה עדיין בדבריו, וזאת מטעמים שונים. האחד הוא פשוט בתכלית: בעל־הבית עומד לכבות את האורות. או־אז יחשיך מסביב. אבל לנו דרוש קצת אור לצורך העלילה – לא הרבה, גם נר אחד יספיק לנו, אבל אותו מעט דרוש לנו, בכדי שנוכל לומר את אשר ברצוננו להעלות על הכתב, ובמידה מספקת בשביל שנוכל גם לפענח את הכתוב. כיצד אמרנו? אנו זקוקים לאור, בשביל לומר משהו? הרי זה לא נכון! התכוונו לומר, שאנו זקוקים למעט אור, בשביל שנוכל לשמוע את אשר ברצוננו להעלות על הכתב. כלום אין זה היינו־הך? הן מתחילה אנו שומעים את אשר אח"כ אנו אומרים או רושמים.
הקורא כבר, מן הסתם, עמד על כך, מהו שבא כאן לידי ביטוי כה מעורפל, כה אימפרסיוניסטי, אף שעל צלילי־ביניים אלה. על רבעי ושמיניות גוונים אלו, הממלאים את המציאותי והאל־מציאותי, דווקא ייסבו הדברים שלהלן. וייאמר ברורות: מה שקרוי אל־מציאותי אינו פחות מציאותי, פחות קובע וממשי ממה שקרוי מציאותי. ואין זה משנה כלל, אם הקורא מסוגל או רוצה לעקוב אחרי כל עיטורי סגנונו של המספר. חשוב מזה לאין ערוך הוא, שמה שמובא בזה נקלט באָזניו של המספר מלה במלה, בדומה לעתונאי־רדיו המאזין ליד מקלטו לידיעות מעולמות אחרים, מחלקי־תבל אחרים, ואח"כ מעבירן להדפסה בעיתון כמות־שהן. לו, כמובן, מאמינים, משום שמליונים בני־אדם אחרים עשויים היו על יד מקלטים דומים להאזין לאותם דברים עצמם. כאן – בסיפורנו זה – רק אחד הוא שטוען ששמע – הוא לבדו, ואף אחד אחר אינו יכול להאזין עמו. שום מכשיר בעולם, שום ידיעה בתורת־הנפש, שום דבר בשמים או בארץ אין בו כדי לאפשר למישהו אחר להאזין לכך.
כיצד איפוא ניתן להביא הוכחה לאמיתות הדברים, כיצד אפשר לצפות מן האחד או מהרבים, שיאמינו ל"רדיוגרמה" זו או אחרת? ישנה רק הוכחה אחת, פשוטה בתכלית: כשמשורר מטה אוזן לפעימות־הלב של גיבוריו, נביא נשמע לצו־שליחותו, מוסיקאי שומע מנגינה, או מתמטיקאי – נוסחה, כשהוא, האחד במקצועו או באמנותו, מוסר הלאה את אשר שמע, ולאלה, ששומעים מפיו של אותו האחד את דבר השליחות, השיר, המנגינה או הנוסחה, נראה הדבר נכון – נכון במשמעות העילאית של המושג – או אז דומה עליהם כאילו הם עצמם קבלו שליחות זו. הם מקבלים מכלי שני, ללא כל הפסד של משקל, מה שאותו שומע ראשון קיבל מכלי ראשון.
מדוע, אם כן, טרם הוחל בתיאור אותם השניים שמתחת לפנסים האדומים, המוסיפים בכל זאת לדלוק לזמן־מה – הכוונה, כמובן, לפנסים – משום שבן־הזוג – נקרא לו קרלו – ביקש על כך את בעל הבית. הוא, קרלו, לא פחד כלל מפני החשכה, גם לא הייתה כל הצדקה לפחד. מדוע ועל־שום־מה צריך לפחד בגן־העיר הגדול הזה? קרלו גם אהב אפלולית בהירה, בה עוד ניתן להבחין בקווי הערוגות והעצים המלבלבים. לא, לקרלו הייתה סיבה פשוטה לכך, בשביל לבקש שהפנסים עוד ידלקו זמן־מה.
הוא אפילו הוסיף דמי־שתיה, שעה ששילם בעד הקפה. החשבון היה פעוט, אפסי ממש, אפילו לגבי קרלו, שוודאי לא היה איש אמיד, אף לא אדם קל־דעת מטבעו או בתוקף הנסיבות. הדבר היה פשוט כך: האשה, שהיתה בחברתו ושזמן מה לפני־כן חצתה עמו את כּרי הדשא – הוציאה עט וגליון ניר לבן ובקשה ממנו אור כלשהו, ברגע שבעל הבית עמד, בתנועת־יד מתאימה לכבות את הפנסים, בשעה דלת־מבקרים זו.
קארלו הבחין שברצון בת־לוויתו לרשום משהו, וזה היה בשבילו צו קדוש: היא רצתה להעלות על הכתב מה שקלטה אוזנה, אותן הודעות תמוהות הבאות מאי־שם, שלעתים אין יודעים את מוצאן ולעתים יודעים זאת ידוֹע היטב, זאת אומרת, ליתר בירור: גם בשעה שיודעים זאת ידוֹע היטב, דווקא אז נעשה הדבר בלתי־ודאי, שהרי הבלתי־ודאי מכונה בשמות טובים, כשרים מקובלים מזה עידן ועידנים, כגון: דימון, מצפון, לא־מודע. בהגדרות קולקטיביות ומקיפות אלו עדיין יש ענווה כלשהי, קידה, הרכנת ראש בפני הלא־נודע. אבל בשעה שמתיימרים לדעת בדיוק – או־אז נעלמת הענווה, ובמקומה באה ההתנשאות… מתעוררת השאלה: “מנין לך זאת?” והתשובה פשוטה: אנו יודעים זאת באותה מידה, שאנו יודעים להבדיל בין יום ללילה. יושם נא אל לב: האמנם קיימת אצלנו ודאות באשר לימים וללילות שלנו, או שמא יחסיים הם? ה"היום" האחד הוא בשבילי לילה – ואותו ה"היום" עצמו הוא בשבילך יום. בכל אחד מהם שתים־עשרה שעות, אבל אתמול נמשך לילך שלך עשר שניות, ואילו יומי שלי – עשרים וארבע שעות… השעון שעל הקיר מטעה, הוא חסר־חיים, יחידת הזמן של הנפש היא המהימנה, אבל היא משתנה, דינמית וסוביקטיבית, מתפשטת או מצטמקת, היא גוועת ונולדת, היא חולה ונהרסת וחוזרת ומקיצה…
נאמר, כי מסיבות שונות לא הוחל עדיין בתיאור הזוג שלנו. האשה אין לה עדיין שם אפילו! כעת הנה הוא בא לקראתה – שמה ליזה…
קארלו מפסיק את ליזה, שבמבט נוקב היא מתחילה כעת לכתוב. "חכי, ליזה, עכבי את הזרם המוליך את ידך לזמן־מה. אמרי לי, שמא נתנסית בכך, כיצד הוא, שעה שאדם כותב על זולתו? המדבר הוא על עצמו, או על משהו זר, משהו לא מוכר? מהו שנעשה כאן? ליזה, אני נמצא על ידך, שואף אתך אל קרבי את הריח המעורב של הפרחים הגוועים־למחצה ורדומים־למחצה.
השומעת אַת את שאלתי, ליזה? מהו שעברך, שעה שהאזנת קודם ולאחר מכן העלית זאת על הכתב? – ליזה, הן למענך – לא, למען שנינו – באתי אל גן־השושנים הזה, השרוי כבר כעת כולו באפלה. סלחי, אני מוגה אותך מזרם רגשותיך הקודמים… כעת הנך מהססת – הוסיף נבוך – וכן גם מליך שכבר הן עולות על דל שפתייך.
וראה – ליזה קמה ממקומה, מברכת בידה לשלום את בעל־הבית, מחזירה את העט והנייר לארנקה ומשלבת קלות את זרועה בזרועו של קארלו. אין היא יכולה בעת ובעונה אחת לענות על שאלתו וגם להעלות על הכתב את המלים הגואות בקרבה. היא תאגור מה שנבט בנפשה – תשאיר, כביכול, את היין בחמת – ועתה, זרועה בזרועו, יקיפו שניהם שוב את כיכר הדשא.
“מה קרה”, שואל קארלו, מדוע עמדת מכתוֹב, כלום נדם בך הקול הפנימי"? וליזה מתאימה את קצב צעדיה לצעדיו שלו – מה שלא עולה לה על נקלה – ואומרת: "השתרר עלי זכר עתידנו, אותו עמדו להכתיב לי. אבל לפתע ניצבה לפני השאלה: אם אעלה אותו, את עתידנו, על הכתב – הן תדע, המדובר בעתיד רחוק, רחוק מאד – או־אז ייתכן ואשאל את עצמי, ואולי גם אתה תשאלני: מניין הוא ידוע לך? האין זה חלום־מאווייך, המכתיב לך אותו, או הלא־מודע שבך – כפי שמכנים זאת כיום תלמידים של בית־רבן?
“התדעי מיהו שדיבר אליך?” שואל קארלו בהיסוס.
“דומה עלי שכן”, סבורה ליזה, “היתה זו אמך”.
“כך…”, לקארלו רווח סוף־סוף, אם כן – הרי זו האמת לאמיתה: אֵם אינה משקרת לעולם!"
“כאן אני נזכרת”, מוסיפה ליזה, “במאורע שיש לו שייכות לעניין”. קארלו רוצה לדעת מהו המאורע – האחד מתוך רבים שעברו עליה. בעצם אין מאורעות חייה ידועים לו כלל. אפשר שהערב היתה עוברת עליו חווייה אחת יחד עם ליזה, אלא שתחילה בא זכר העתיד, ואחר כך זכר העבר – ודחקו את ההווה לקרן זוית. מלבד זאת, היתה עדיין ליזה לא־לגמרי ידועה לו, בעוד שהיא הכירה אותו היטב.
“הדבר ארע לפני שנים אחדות”, פותחת ליזה ואומרת לאיטה, “כשנטלתי בידי, כמו הערב, עט ונייר, מכוח צו פנימי דחוף: עמדו להכתיב לי מאורע משכבר הימים בו מילאתי אני עצמי תפקיד ראשון במעלה. הדבר נראה לי מופרך ובלתי מתקבל על הדעת. מדוע בעצם? כלום חייתי כבר אי־פעם, או אילו פעמים? כלום מסוגלת אני להיזכר בכך? ואז התחלתי טוענת: סוף־סוף, באיזו שהיא דרך – ולו גם בתמונה בלבד – או בספר – או בתוך נוף – הן הרגיש כל אחד מאתנו קירבה מיוחדת לזמן אחר כלשהו או לחברת־אנשים אחרת. מי לא חש קירבה יתרה נאמנה כלפי משוררים קדומים, בגדים נושנים, או סמלים עתיקים, אותה קירבה שהצרפתים מציינים אותה על־ידי “deja vu”. דרך פעולתו של הרגש הזה אינה ידועה לאיש מאתנו, אף שכולנו מאמינים שאנו מכירים אותה”.
“וכיצד, ליזה, קורה הדבר לדעתך?” ליזה מגששת למצוא את המלים הנכונות – "אני חוששת שמא אני טועה, אבל הרגשות אלו באות עלינו כגלים, שאין להם גבול או מעצור. באנשים האוהבים זה את זה חודרות תנודות אלו לתוך נפשם, כאילו הייתה היא משוללת־חומר, ורק אהבה אפלטונית מאפשרת אותה הבנה, אותה ידיעה של אנשים אחרים, של זמנים אחרים. ניתן להשוות התרחשות זו לזרמי אויר ואור, לצלילים, לקרני שמש המזהירות מבעד לגלי מים. כל מה שניתן לומר על כך אינו אלא דיבור לחצאין!…
ומשנחלץ האדם על ידי תנודות לפנים ולחוץ אלו, ולוּ לשניות בלבד, מן ההתכנסות האינדיבידואלית ומן הבדידות, או־אז משתלטת עליו הוודאות בדבר מציאותו של מימד אחר, שאינו כלול במושגים המקובלים אצלנו של זמן ומרחב. דומה, ונאמר זאת בלב שקט, כי בספירה זו שמהעבר־האחר של התודעה הכל מתארע בעת ובעונה אחת". קארלו נשאר עומד. “הרשאי אני לשאלך דבר, קארלה?” ליזה הופכת פניה: “כיצד זה קארלה, הרי ליזה אני”. – “אני יודע” – אומר הוא – “היום את ליזה, אבל השם קארלה עלה על דל שפתי כתאום לו. אולי, משום שאני יורד לסוף כוונתך”.
ליזה מחייכת. "דומה שכך הוא, ידידי. מסתבר, שבשעה שהעבר וההווה תואמים זה את זה במישור־תודעה כלשהו, או־אז בהכרח גם העתיד וההווה תואמים.
“ואם אתה קוראני הלילה קארלה, הרי זה משום שמעתה שנינו – ולא רק אני לבדי – מעלים בזכרוננו את העתיד הרחוק הזה. מה ברוכים אנחנו – ששנינו יודעים זאת”.
כעת היתה כבר אפלה גמורה. שום אור מלאכותי לא האיר עוד את חצץ הדרך הנוצץ־עמומות שמתחת לרגליהם.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות