א. 🔗
“התדעי, מה מקורם של הבטחון והוודאות שבינינו?” – שאל הוא בחיוך את הנערה שחומת־השיער שישבה ממולו.
“אני חשה בכך בדיוק כמוך, אך איני מבינה, מדוע”, ענתה היא – “האינך מוכן להסביר לי זאת? אם לך ידוע הדבר, רוצה גם אני לדעתו”.
“בחפץ־לב, יקירתי. אגב, קארלו, אתה הנך יודע זאת זה כבר למעלה מ־, המתן רגע – אה, כן, כבר ודאי למעלה מחמישים שנה– – –”
“הכיצד קארלו? הן שמי הוא קארלה, וכיצד־זה למעלה מחמישים שנה? הן עוד טרם מלאו לי שבע־עשרה.”
“מניין השנים אין בו עדיין כדי קביעת תאריכים היסטוריים, – הוא מתאים אך בקירוב, אולם כי שמך היה קארלו, זאת אדע אל־נכון, כן, קארלו – – –”
“מה מוזר – – –קארלו – – –,מה כוונתך לומר בזאת?”
קארלה אחזה בידו של אליעזר, בן הארבעים, אליעזר המאסטרו, אשר במשך ימי היכרותם המעטים היה לנקודת־המוקד של חייה.
היום כבר העריב על גזוזטרת ארמון אביה, מול פני גינת־הנוי רבת־השנים, שמתוך חומותיה האטומות הזדקרו אמירי ברושים.
“ואַת, קארלה, אמרי־נא בעצמך, מאימתי מכירה אַת אותי?”
–חזר ושאל אליעזר, וקארלה ענתה ללא היסוס: “מאז ומעולם, מאסטרו, מאז ומעולם!”
“אף אנכי כן, קארלה. פגישתנו האחרונה נתקיימה אך לפני כחמישים שנה. הקודמות לה נעוצות בזמן הרבה־הרבה יותר רחוק – עד היכן שזכרוננו מגיע – זה אלפים בשנים”.
מבלי שהשניים הרגישו בו, קרב אליהם אביה של קארלה, הדוכס צ’יקארללי, או פשוט “סיניור צ’יקארללי” כפי שנהג לכנות עצמו בנסיבות בלתי רשמיות.
“סלח־לי, אדוני – שמעתי את דבריך האחרונים”. – הוא החווה קידה לפי נוהג מיושן במקצת, – "האָמנם נתכוונת למה שהצרפתים מציינים “deja vu?”1
מאסטרו אליעזר זרק בו מבט נוקב. “בדיוק כך”, – ענה קצרות, “בדיוק כך”.
“הילדה” – צ’יקארללי הצביע על קארלה, אינה מבינה הרבה בעניינים מעין־אלה, הגם שלעתים היתה עוזרת לידי בחישובי האסטרולוגיים. אגב, מתי נולדת, מאסטרו? אה, כך, בתחילת נובמבר, במזל העקרב, ואילו קארלה נולדה במזל הקשת, אכן, במזל הקשת. יואיל־נא להיכנס בבקשה", – הוסיף בלהט, “האויר כאן נעשה צונן”.
זו היתה הפעם הראשונה, כפי שהעירו בלחש קארלה ואליעזר זה לזו, שהאב הזמין בחביבות את האורח אל ביתו, בעוד שקודם פגש אותו תוך מעצורים פנימיים קשים.
אכן, לפני ימים אחדים, בשעת מבחן של קולות צעירים מטעם “לה סקאלה”, עמד המאסטרו על טיב קולה של קארלה. מיד אחרי המבחן הציג את עצמו לפניה, נסע עמה לכפרה בטוסקאנה, ובניגוד לכל נוהג ומסורת איטלקית מקובלת התיצב בעצמו לפני אביה. הלה לא יכול היה לנעול את הדלת בפני המנצח המפורסם, – שכן כזה היה אליעזר, חרף ארבעים בקושי שנות חייו – מה גם שקארלה, בתו יחידתו, בקשתו בכל חום נפשה, כי יזמינו.
משהוכנס לביתם, הרים אליעזר את מכסה הפסנתר, וקארלה הדליקה נרות אחדים בתוך פמוטי־הפּליז העתיקים, שכן אהבה לשמור על מנהגים ישנים־נושנים. באולם־המוסיקה, המשופע בכלי־חרסינה נאים ובכלי זכוכית עתיקים – הצ’יקארללים נמנו עם העתיקות שבמשפחות מנפּחי־הזכוכית שבמדינה – העלה אליעזר צלילי בּך, ויואלדי קורללי; צ’יקארללי נאלץ להודות, כי אך לעתים נדירות בחייו זכה לתחושת הרמוניה כה שלמה. יכולת, ידע ואהבה הצטלצלו כאן בצליל משולש מלוכד. הוא הרגיש כי התנגדותו לקשר ביניהם הולכת ונמוגה, עוד לפני שהספיק לחשלה בלבו, והופכת לאהדה ברורה.
נימוקים־שכנגד היו לו למכביר: אליעזר היה יהודי, היה מבוגר מבתו בעשרים שנה ומעלה, ואף זאת עוד: אותו ההורוסקופ האומלל, שהוא עצמו קבע וחזר וקבע לעתיד בתו קארלה, לא אבה באורח עיקש להשתנות, אף שלפי כל חוקי החישוב האפשריים ניסה לשנותו, כדי לקרבו, ולוּ אך במעט, אל הכוכב צדק ולקשרו עם הכוכב העולה. תחזית־קורות־חייה נראתה תמיד ללא כל שינוי: אהבה ונשואים בגיל שמונה־עשרה בקירוב, עליה תלולה מזהירה בשדה־האמנות, ילד אחד או שניים, ואחר כך – משבר, בדידות, ורק זמן רב לאחר מכן, שבורה וחולה, תימצא שוב תחת קורת־גג אחת עם בעלה, עם אהוב־לבה הראשון. מתוך כניעה והשלמה עם הגורל הבלתי־משתנה, האופיינית לאנשים מסוגו, החליט צ’יקארללי שלא לגלות עוד התנגדות רצינית, אלא לתת לדברים להתפתח באורח טבעי משלהם. בעוד הללו שקועים במוסיקה, ניסה צ’יקארללי לנתח את תכונותיהם ולצייר לעצמו את התקשרותם. לא, קארלה לא הייתה נערה רכּה וותרנית, כפי שהיא נראתה במבט ראשון, בשל מסירותה הרבה למאסטרו, בן ארץ התנ"ך. היה לה מצח גבוה, עיני אֵילה גדולות כשל מריה אשתו, אשר נפטרה, אהא, בטרם עת, אף אריסטוקרטי, כפוף במקצת, של אבירי־פלורנץ הקדומים. ידיה לעומת־זאת היו ממש גבריות, כתפיה רחבות מירכיה, וכך, במכנסים ארוכים, כשהיא רכובה על סוסה, או כשהיא מוקפת ע"י כלביה, ניתן היה על־נקלה להחליפה בנער.
ואילו המאסטרו שממולה נראה כמעט רך. המוסיקאים נראים לעתים נשיים במקצת, ביחוד לעת הזדקנתם, בהגיעם לגיל ה־60; דומה שהדבר בא להם בשל תנודות נשמתם העשירה.
וכך, נראתה היא גברית קמעה, אף שעתה, בעת שירתה, הדבר דומה נתעלם מן העין, ואילו הוא, רגיש־מדי, בשביל גבר, אף שדבר זה לא התבלט עכשיו, כשהוא נתון היה כולו לכיבוש הנערה האהובה.
ואולי יש בו בניגוד זה שביניהם יסוד שבטבע ואף – לפ רוחו של הראקליט – היסוד ליחסים שבין בני האדם, הרהר האב בלבו.
המוסיקה באה לקיצה. הם סעדו כעת יחדיו על כוס יין ישן וכמעט והוחג מעין טקס־אירוסים.
אותו ערב נבטה בנשמתו הנוגה של צ’יקארללי תקוה קלושה, כי אולי בכל זאת חישובי ההורוסקופּ הטעוהו, וכי קארלה עוד זכה תזכה ללדת ילדים רבים ומזהירים והמשבר החזוי לשניהם קרה לא יקרה. אחרי ככלות הכול, הרי אנו חיים כבר במאה העשרים־ואחת, ואין כל הכרח שחכמת הקדמונים תישאר בעינה לעד, גם אם היא הוכיחה את עצמה בעבר במשך אלפי שנים. באותו יום שלישי בשבוע, בחודש ספטמבר, שנת 2005, הרגיש צ’יקארללי כי אכן הוכרע על ידי הגורל וכי אין עוד בכוחו לשנותו.
רק תנאי אחד ויחידי העמיד להם עוד, תנאי אשר בו משמץ חכמתם של כל האבות ואשר נתקבל על ידם בלא כל התנגדות: לחכות עוד שנה אחת, לבחון ולחזור ולבחון את עצמם – – –. על קארלה היה להמשיך בלימודיה ועל אליעזר בניצוחו. ראשית משום שעדיין חסרו לקארלה ארבע שנים לבגרותה המלאה, ושנית – שנה אחת של התרחקות מהי לעומת שיתופם הקיים מאז ומעולם?
אבא צ’יקארללי הוכרז אותו ערב לטוב ולנוח שבחותנים, וכאשר לגמו מהמוקה החריף, ליד האח המבוערת, אמר צ’יקארללי כמהסס: "עלי להתוודות בפניכם ולגלות לך, מיוֹ קארו אליעזר, כיצד זה קרה, שכה בנקל כבשת את לבי – – ”. דבריו כמו ניתקו לפתע, ואליעזר בקשו שימשיך.
“הדבר קרה לא בשל פרסומך הרב ואמנותך הנשגבה, אף לא בשל הופעת־הקיסרים שלך – וני־וידי־ויצי2 – אלא בשל דמיון־הנטיות, אותן אני הגדרתי בשתי מלים – –”
“ידעתי”, קרא אליעזר, – לא אלו הן ה’דיג’א ווי', הלא כן?"
“אכן, אלו הן. אולם עתה אמור לי, בבקשה, האָמנם היתה לך רק תחושת ה”דיג’א ווי" או ידיעה של ממש?"
קארלה האזינה בנשימה עצורה.
“אם ירדתי לסוף כוונתך, הדוכס, הרי שרצית לדעת את הדבר לאשורו, לא כן?” “צדקת. הלא תבין: אמנם הסקרנות אינה במקומה ואף אינה הולמת עוד את גילי, אך איני מכיר את הפעולות המעשיות של אנשי־המאגיה, והייתי רוצה ללמדן לדעת”. צ’יקארללי דיבר עתה אל המאסטרו כדבר תלמיד אל רבו.
אליעזר היה נרעש ושמח, אך לא מופתע. לא אחת קרה לו כי נשאל על רזי העולם הנסתר, אך רק לעתים נדירות ביותר הרשה לו קולו הפנימי לגלות את אשר ידע ואת אשר עבר עליו.
בברית־החדשה שלכם כתוב: חפשו – ומצאתם, הקישו – וייפתח לכם; “נקישה” זו היא הצליל המופלא ביותר אשר יש ביכולתנו לשמעו. ברצון רב אמסור לך פרטים על אומנות ההיזכרות־מחדש, כפי שלמדתיה מפי מורי. רק ידיעה זו – ואליעזר הצביע על קארלה – ידיעה זו לא אוכל לגלותה, אולי מאוחר יותר, ואולי עוד לאחר מזאת.
“שומעם אנחנו” – לחש צ’יקארללי בענווה.
ואליעזר פתח ואמר: “בימים הקדומים, ואף כיום, בהודו, בקרב אנשי היוֹגא ובקרב יודעי־דבר ומתאמנים אחרים, אין זה סוד כיצד לחזור לתוך גלגולי־החיים הקודמים. קיימות לכך דרכים שונות ואחת מהן היא אמון ההיזכרות”,
“למה כוונתך?” – קארלה ואביה נתרפּקו איש על רעהו.
“תארו לנפשכם יוגי בן־שלושים שנה, הרוצה להכיר את חייו הקודמים, אלה שקדמו ללידתו האחרונה. תוך רכוז של התעמקות והתבוננות פנימית במשך שעות מרובות מנסה הוא לשחזר כל רגע וכל שעה של עברו, על פרטי פרטיו. וכך, לאט לאט, בטכניקה משתכללת והולכת ובקלות מפתיעה, הוא מגיע עד גיל הילדות ועד התינוקות, ועד היותו עובּר ברחם־אמו; ועתה, ללא כל מאמץ מיוחד – כמובן אחרי תרגילים מייגעים במשך שנים – הוא עובר את גבולות העיבּוּר ומרחף בחלל הריק, בהבל ההבלים הגדול, אל תוכו הוא נקלט ברוֹך. בדרך זו הוא זוכה לחיות מחדש את חייו הקודמים ואת תודעתם. בכך, כמובן, לא נאמר עדיין, שמי שהינו גבר עתה לא היה בגלגולו הקודם אשה, ושנערה בשם קארלה כיום לא היתה קודם אחד קארלו של ליזה אחת”.
קארלה הסמיקה עד שרשי השערות וצ’יקארללי שאל נבוך: “לא הבנתי משמעותו של פסוקך האחרון: קארלו? ליזה?”
“סלחו לי”, ואליעזר עשה מאמץ של התרכזות נוספת – “התבטאתי שלא כהלכה. רציתי רק לומר, שהמין, המקצוע, הלאום והמשכיות המאורעות כסדרם אינם מתנהלים מעולם בגלגול־הנשמות לפי חוקי ההגיון הארצי שלנו”.
“אה, לכך התכוונת? הווה אומר, שבשבילנו, אנשי־המערב,טכניקה זו סגורה וחתומה לעולם, לא כן? האָמנם אין אנו מסוגלים להשיג דבר מכל זה? הרי אין אנו יכולים לשקוע בהתבוננות־פנימית למשך עשרות שנים, כדי לגלות איזה אמת בלתי־ברורה לנו, הנוגעת לנו עצמנו. נאלצים אנו לחיות חיים של פעילות, של מתח, ההולך וגובר משנה לשנה”.
“אנשי־ההיפּנוזה”, המשיך אליעזר ואמר, “מכירים שיטה פשוטה וקצרה יותר לשיחזור־העבר, גם העבר שלפני הלידה, שמהעבר־האחר של החיים, אולם זו אינה ודאית, ואך לעתים רחוקות ניתן לאשרה. הם מצווים על השקוע בשינה עמוקה לסגת לתוך העבר, לסגת הרחק יותר ויותר”.
צ’יקארללי לא הסתיר את רגשי אכזבתו: “וכיצד יוכל אחד כמונו, אתה או אני, להגיע לאיזו שהיא מטרה?”
אליעזר ענה במקוטע: “אנשי הכת ‘צלב הוורד’ היו נוהגים להתאמן בתרגילי־יסוד מעין אלה: הם היו מתישבים בחדר אפל מול מראה, אשר לפניה דלקו שני נרות. לאחר התבוננות מאומצת היתה בבואת עצמם, קלסתר פני המסתכל, נעלמת, שטח המראה, בשל הטעיה אופּטית, היה מתכהה, מחשיך והולך, ולפני העיניים המעורפלות והדומעות, העצומות־למחצה, היה מתגלה קלסתר־פנים חדש. לפעמים חוזר ועולה אותו קלסתר־פנים במשך כל ערבי־ההסתכלות, ולפעמים צפות ועולות בבואות שונות עם קלסתר־פנים שונה…”
“ומה מספרות לנו בבואות אלו?” – שאלה קארלה בקול רועד קמעה.
“לא הרבה”, – ענה אליעזר, אשר מעתה פנה בהסבריו אך ורק אליה, – “ובכל זאת את העיקר: המין, המקצוע, ארץ המוצא, התקופה והמעשה החשוב ביותר במשך ימי החיים, המאורע הגדול ביותר– – –”
אליעזר החריש לפתע. קארלה רצתה עוד לשאול: “ומתוך כך הנך מכיר אותי?”, אך אליעזר שם את אצבעו על שפתיו וקרלה נאלמה דום. עתה שאל צ’יקארללי בלהט: הישנה גישה לדרך זו לכל אחד ואחד?"
“לא”, ענה אליעזר, “לא לכולם; רק לבעלי־סגולות מדיאליות או לאלה, אשר התקדמו בתרגילי חיפושיהם אחרי האמת. אולם קיימות גם שיטות אחרות: ההזיה, החלום, הטראנס, ההיכרות־העצמית בתוך נוף מסויים, תקופה, או אופנת־לבוש – כל אלה הם ניצוצות־הכרה, שיש בהם כדי להעניק למעטים מאתנו בהירות מסויימת”.
“האם קיימות הוכחות לגלגולי־חיים כאלה, או שמא נשאר הדבר אך בתחום של תהייה נועזת אחר האמת?”
“כן, קיימות הוכחות – לא רבות ביותר – אך הן קיימות, ואף אוּמתו ע”י המדע: באחד המקומות נתגלתה ילדה בת ארבע, שטענה, שהיא כבר היתה אשת איש. העניין התרחש במאה ה־20 בהודו. לפי דבריה היא מתה בלדתה, ובעלה ובנם עודם חיים. ובכן, נסעו עם תינוקת זו, שחשבוה להוזה־בהקיץ, לעיירה הודית נידחת. הילדה מצאה בעצמה את דרכה לבית המתאים, ברכה שם לשלום את האיש המזדקן ואת העלם בן החמש־עשרה, הכירה את קרובי־המשפחה והראתה ל"בעל" הנדהם, היכן הוטמנו בשעתו, ז.א. בתקופת גלגולה הקודם, זהב ויהלומים. הכל נדהמו, גם שתי שמשפחות וכן גם המדע. אכן, מקרים כאלה של גלגולים מוכחים הם עובדה קיימת…אשלח לך את פרטיהם, בדוקים ומנומקים שחור על גבי לבן, אולם עתה – השעה כבר מאוחרת, תסלחו לי". אליעזר נחפז לקום ממקומו ועזב את האב ובתו הנדהמים לבדם.
קארלה שוטטה עוד רגעים מספר בשבילי גינת הבּרוֹשים. כאשר כבה האור בחדרו של האב, נקש אליעזר בפשפש־הגן האחורי, ומשלא נענה, דילג נוסח־רומיאו על פני החומה. לפני שאסף את קארלה בזרועותיו החזקות בשביל לכבשה לעולמים, לחש באָזנה: “אנא סלחי לי – כמעט ונתפתיתי לדבר על כך. אסור לי לגלות זאת. רק מאוחר יותר, מאוחר יותר לאין שיעור…”
ב. 🔗
אשר ארע בין קארלה לאליעזר בחדשים הבאים לא היה שונה במאומה מכל מה שמתרחש וחוזר ומתרחש פעמים אין־ספור בין שני בני־זוג צעירים, מאוהבים וסוערים: תאוה לוהטת, געגועים־עד־טירוף, רוויה ומתיחות, המתעוררים ופגים לסירוגין בעקבות ניגודי המינים. מצבי המתיחות שבין שני בני־הזוג שלנו עוד הוגברו במידה רבה בשל שוני שפת־אמם, רקע ילדותם ובגלל הבדל הגילים הגדול שביניהם. מלבד זאת, עוד היו לאליעזר, כפי שהודה בתום־לבב בפני האב ובתו, אי־שם בירושלים, אשה גרושה, קשישה ממנו, ובן, שלגביהם גם היו לו אי־אלו התחייבויות.
ובכל אלה – הרהר אבא צ’יקארללי בלבו – לא היה עדיין כדי להסביר את מקורה של הנימה המיוחדת והבולטת מאד בהתנהגותו של אליעזר כלפי קארלה: הוא, הרך מטבעו, למראית עין, לעתים אפילו בעל נימה נשית־אמהית במקצת, התנהג כלפי קארלה כאדון, כבעל וכמצווה; לעתים, באופן בלתי צפוי, היה מתגלה כעריץ, התובע מנערתו התמסרות מוחלטת ומלאה – ארוטית, משפחתית ואף בשטח המוסיקה. ואילו קארלה, לתמהונו הרב של אביה,– היתה נכנעת לו, וחוזרת ונכנעת, ומוותרת. אולם צ’יקארללי ידוע ידע היטב את בתו, הילדה העיקשת. הוא ידע אותה טוב מדי, מכדי שלא יחשוש, כי יום יבוא ויפרוץ לבסוף המרי נגד האיש האהוב.
אליעזר היה מגיע תכופות, בין קונצרט לקונצרט, אל הארמון העתיק, לאחר שקארלה כבר הופיעה פעמים מספר כסולנית, ביחד עם אליעזר. הזקן הועיד לו – בשל נימוסי המוסר המקובלים – חדר מיוחד, בתוך מגדל הצופים אשר באגף הארמון, אולם הוא לא השלה את עצמו בהערכת מהותם האמיתית של היחסים שביניהם, ואף לא שאל על כך. ברצון ובקורת־רוח הסתפק בעובדה, כי השניים עדיין נשארו קשורים אליו, שהואילו לשתף אותו בקורותיהם, ביחסי־קירבתם ואף בחיכוכיהם. פעם אפילו תפס את עצמו בהרהור־לב, לא בלתי נעים, כי הנה קארלה עשוייה ללדת עוד לפני מועד החתונה, ואז עשוי התינוק לשאת ולקיים את שמו ולא את שם אביו, אליעזר. אך מיד הוא גינה את עצמו קשות בשל הרהורי־עבירה אלו.
הילד נולד ששה חדשים אחרי טקס־החתונה, אשר הוחג בצנעה גמורה. במהרה נמסר התינוק להשגחתו של הסב, כי טיפול מתמיד בעמנואל הקטן ע"י קארלה עצמה היה מחייב מקום־דירה קבוע, ודבר זה לא עלה בשום־פנים בקנה אחד עם הקריירה המזהירה שלה כסולנית־וירטואוזית מבטיחה ביותר.
לסבא צ’יקארללי נעם הדבר ביותר, כי ע"י כך לא רק שארמונו העתיק שמר על כוח־המשיכה הטבעי שלו לגבי שני הכוכבים, אלא הגביר אותו אלפי מונים.
אין להכחיש שאחרי אותה שיחה ראשונה, המכרעת, באותו “ערב אירוסין”, התפתחה בין השלושה שותפות מיוחדת במינה, קירבה שונה בתכלית מזו של קירבה משפחתית רגילה, ואף מזו הנובעת מעניין משותף באמנות וברוח.
“שיחותינו מזכירות לי לעתים קרובות” – העיר פעם אליעזר, – “את שיחותיהם של האיסיים שלנו מעין־גדי שעל חוף ים המלח, שהיו קשורים בברית ביניהם לא רק בשל היותם נאמנים לתורה, המשותפת ליהודים ולנוצרים כאחת, אלא גם בשל הכרתם העמוקה בהישארות הנפש, – כך על כל פנים מוסר לנו עליהם יוסף פלאביוס”.
אכן, הכרה זו היתה גם נחלתם של השלושה. הם היו לומדים אותה איש מפי אחיו, בשעות היחדות ארוכות. הם התנסו בכל אותם הנסיונות, שהם בגדר אפשרותם של בני תמותה רגילים, ואף הבחינו באי־אלו אזהרות ובשורות, שמאוחר יותר נתאמתו במציאות. כגון: רעידות אדמה, או מלחמות־מקומיות בארצות בלתי־מפותחות עדיין. (המלחמות הגדולות נמחק כבר זכרן מלב אנוש והיו אך לנחלתה של ההיסטוריה). רק בשאלה אחת בלבד לא נגעו לעולם, לא בשיח־שניים ולא שלושתם ביחד, והיא: כיצד קרה הדבר כי אליעזר זכה בקארלה כמו בפרי בשל הנאסף כבהנף יד אחת, ואילו קארלה קבלה זאת כעובדה קיימת המובנת מאליה, כאילו נקבע הדבר מראש מקדמת דנא?
ערב אחד, בחודש אוקטובר 2007, הם העלו את הנושא מחדש. קארלה הזכירה לאליעזר את הבטחתו משעת התקרבותם הראשונה, שיגלה לה את מקור התעלומה. אבא צ’יקארללי הביע את הסברה, שבכל זאת אין צורך לעטוף עניינים טבעים של העולם בעטיפות של סוד ומיסטיקה. גם ההגדרות הישנות־נושנות כגון “אינסטינקט”, “אינטואיציה”, “מכת רעם”, או “אהבה ממבט ראשון” – גם אלו לא פּג עדיין טעמן. או שמא אין הם מכירים את ספורו הנודע של אריסטופנס, אותו סיפר בעת הסעודה אצל אפלאטון, על אודות האדם האגדי הקדום, כפול־הצורה, ששני חלקיו החצויים חיפשו זה את זה, נכספו זה אל זה, עד שלבסוף זכו להתגשמות ערגתם. “האמנם אין בכך משום תשובה מספקת, אליעזר?”
“אכן, אכן” – ענה הלה, כאילו ריחפה נשמתו במרחקים, “קראנו ספור זה. אך כלום מכירים אתם בכלל את אמנות הכתיבה האוטומטית?”
לא, איש מהם לא הכיר אמנות זו…
אליעזר נטל לידיו גליונות נייר לבן אחדים ועפרון רך והחל לרשום משהו על חלקת הנייר. תחלה קוים ועיגולים, אחר כך תוים, ולבסוף נתעגלו הצורות לאותיות־כתב. הוא כתב ללא הפוגה, ללא כל ריווח בין מלה אחת למשנה, ללא סימני־פיסוק כלשהם. קארלה הזדרזה מדי פעם ליטול מתחת ידו את הדף המלא והגישה תחתיו גליון־נייר נקי. כתיבה זו נמשכה כשעה, ואחר כך עוד עבר זמן רב, עד אשר הצליח אליעזר לפענח את כתב ידו עצמו, עד אשר הפריד ע"י קוים את המלים זו מזו, והכתיב לקארלה את נוסח המכתב. דבר זה נשנה עוד פעמיים בערבים הבאים.
וזהו נוסח הכתב־האוטומטי הזה (המלים המובאות בסוגריים נוספו ע"י אליעזר, לאחר העתקת הכתב, לשם הבהרה נוספת):
"ילדים יקרים, הואיל ושאלתם, תזכו גם לתשובה, אולם לא לזו אשר לה ציפיתם. לא בלידה נפתח, כאשר פּיללתם, כי אם במוות, אשר ממנו התלקחו מחדש חייכם הנוכחיים, החדשים. שימו־נא לב לאשר הורו כבר חייכם הקודמים. האחרים, אשר לא נפל בחלקם חסד הידיעה המוקדמת, לא ייענשו כמוכם, בכל חומרת הדין. לא כן אתם, הניצבים בשניה על פתחו של החטא. אתם שניכם בעודכם במלוא פריחתכם, כבר ניתק פעם, בטרם עת, פתיל חייכם, ועתה מאיים עליכם שוב אותו הגורל. אולם הפעם תיאשמו ביתר חומרה, בשל ידיעתכם. אל־נא תנסו איפוא לאחז את עיני עצמכם, שלא ידעתם את הצפוי לכם; אין זה נכון ואין זה הולם את בגרות נשמתכם. הנני רואה כי הנכם חולקים מתוך תרעומת על דברי אלה! כלום תכחישו, שלפני למעלה מששים שנה – כשאליעזר היה אשה בוגרת וקארלה הידיד יפה־התואר, קר המזג והצונן, שנמשך אחרי נערים או מלחים צעירים – ישבתם על שפתו של אגם, ואליעזר שנקרא אז ליזה, כלומר – אליזבט בשמה המלא, תיארה לקארלו באותו כתב עצמו (האוטומטי) כיצד זה עוד תיפגשו פעם – ליזה־אליעזר ככובש אמיץ וקארלו־קארלה כנערה? האמנם תוכלו להכחיש זאת עתה, כאשר הנכם חיים את המאורע הזה בפעם השניה, אלא בחילוף הגורלות? הרשו־נא לי לרענן את זכרונכם ולהזכירכם, כי ליזה, אחרי הייסורים הממושכים של שנות אכזבה מרובות נשבעה כי בבוא היום, בהיותה נגיד ומצווה, נקום תיקום את ענותה התהומית מקארלו, את כוח־האהבה שבוזבז לריק, ואת רצון־האהבה שהוכזב.
"הנה ראו, כעת אתם שותקים! כי אמנם כך היה הדבר. השבועה מאז הפכה עכשיו למציאות, ואין בכך כל פליאה או דבר שמחוץ־לגדר־הטבע. כל החלטה, כל משאלה, כל כוונה – מתגשמת, אם לא בחיים אלה הרי שבחיי־הביניים או (בחיים) הבאים. הנה הטיתם אותי ממסירת מהלך הדברים הצפוי־מראש. בכוונתי היה לתאר את מותה של יישותכם הקודמת. נועדתם איש לרעהו, אף אם לא לאורך כל החיים. כן, עליכם להפר את המסורת בת־אלפי־השנים, בה נועדים שני בני־אדם זה לזה למשך כל ימי חייהם. הברכה שבדבר היא כה נדירה, כשם שנדיר הוא בטבע עיגול שלם או קו ישר. ובכל זאת גם עיגול שלם וגם קו ישר יש בהם מן המועיל, כשם שיש מן המועיל ואולי אף יותר מזה לבניין החברה במוסד הנישואים. עליכם לא חל אז (אז מודגש) החוק של “משך כל החיים”, עליכם חל החוק רק לתקופה ארוכה מחייכם בלבד, והנה גם על החוק הזה עברתם. אמנם, אהבתם איש את רעהו, קשורים הייתם זה לזו, ובכל זאת חייתם איש איש בייחודו. (קארלו לא היה מסוגל לחרוג מתחומי טבעו הסרבן). במשך תקופה מסויימת נדמה היה, כי הוא הינו החזק שביניהם, כי הוא הינו זה הגורם לסבל. אולם לא, לא כך היה הדבר! אלא שרגשותיו, או יותר נכון – הביטוי שנתן להם, רפה היה, רפה עד כדי כך, שאכזבה רבת־שנים, בדומה לפצע בלתי־מגליד, כרסמה בלבו של אליעזר (כלומר ליזה), עד אשר יום אחד, כן, יום אחד, בירח העקרב – והרי אליעזר (כלומר ליזה) הינו והיה יליד ירח־העקרב, בו תמיד הכול מתחיל מחדש – קרה משהו בחייו של אליעזר (של ליזה), אשר הרחיקו (הרחיקה) מעל קארלו. אמנם לא באכזריות, לא באופן מוחלט, רק התרחקות כלשהי, רק באותו שיעור, כדי להפר את איחוד הנשמות או להחלישו, לא לחלוטין אלא קמעא, ובכל זאת בשיעור שהיה בו כדי להמית את קארלו, – כן להמיתו! האהובה התרחקה, ריחוק־מה בלבד, אך לא היתה עוד די קרובה בשביל להמשיך להיות קניינו הבלעדי של אהובה המסתגר־מפניה כמקודם.
"מעתה איבדו החיים בעיני קארלו את טעמם, את נינוחם, את מטרתם ואת עניינם. לשם מה, מדוע להמשיך ולהתיגע עוד? אין טעם לחיות, די, די ויותר…
"כל אשר אירע מבחינה חיצונית אחר כך אינו ענין לכאן.
לב חלש, הנכנע על נקלה, מפסיק לפעום חיש־מהר, גם אם עוד לפני זמן קצר פעל במלוא־המרץ. הנשמה מספקת לגוף את כל האמתלאות, להן הוא נזקק, בשביל להתמוטט, בשביל לחלות או לצאת־מהדעת, בשביל לסיים את הקיום בכוּר־המשרפה, או תחת גלגלי רכב־מנועי, או בשביל לקפוץ ממרומי קילומטרים אחדים ארצה. הנשמה היא כל־יכולה. וכך הלך קארלו ללא כל היסוס לקראת המוות, אך לא לפני שעוד הסדיר מאחוריו שני עניינים: חיפושי־סרק אחרי אהובת־נפשו, אשר רחקה ממנו, מבלי שיוכל לגלות את עקבותיה; ומשאלה הגויה אף אם לא רשומה כיאות – שביסודה הונחה הוודאות שבהישארות־הנפש – להתאחדות קרובה, ובמידת האפשר מיידית, עם אהובתו. ומדוע לא? ולוּ בשינה ולו בחלום, מדוע לא? וכי מה משמעות שם יש בשביל יודעי־אמת בגבולות שבין החיים למוות? אמנם כן, קיימות הגבלות – בשל מרחק, בשל אשם, בשל סירוב, בשל לאום או מחמת מוות. אולם לא? – זאת ידע קארלו – בהגבלות מעין אלו אין עדיין חיץ שאין לעברו. לא שהוא איחל לידידתו ליזה, היקרה לו עד מאוד, אותה מיתה מהירה כשלו – לא, הוא רק ביקש את התאחדותם־מחדש, רק זאת…
"ומה קרה לליזה? אליעזר, זאת הן אתה יודע בעצמך. רצונך שאספר זאת מחדש? ובכן, טוב. אחרי המאורע המזעזע ההוא – מתחילה לא כלום, רק כאב עמוק, געגועים עזים ותחושת־אשמה. מדוע? האומנם היה לה חלק במותו? במה? האם בשל קורטוב של קרירות־הרגש, לאחר שנים של הידחות־מעל־פניו. – האמנם בשל כך נכון אדם לבחור במוות? היש בכך משום רצח? לא, לא! ואולי בכל זאת כן? מי יכול לענות על שאלות מעין אלו? אולי הכתב האוטומאטי, שהוא צנור־העלייה של תת־ההכרה, – או שמא רק האלוהים עצמו, כלומר – מצפון העולם?
"וכך פנתה ליזה אל מצפון־העולם, אל אלוהיה הגדול והרחום, בבקשה, כי יחרוץ את דינה. אם אשמה היא – יש ברצונה לשאת בעונש, עין תחת עין, נפש תחת נפש; אם יתברר, כי היא האשמה במותו של הידיד, ולו אך שותפת־לאשמה, או־אז החליטה לתת את נפשה תחת נפשו. לא בידיה־היא, לא בדרך איבוד־עצמה־לדעת.לא. היא הגתה בלבה מעין חליפין, כדרך שהיו נוהגים פעם להחליף בשוק פירות או דגים תמורת אריגים, ומדוע עשתה זאת? – היא אהבה חשבון חלק, בשום אופן לא מאזנים בלתי־גמורים. כי הרי אי־פעם בוא יבוא יום־ הפרעון, – מוטב איפוא חשבון חלק, ולא לשאת קארמה (גורל) ישן לעולם המעבר או למעגל־החיים הבא. לא, מוטב כאן ומיד…
“ומה קרה, ילדים יקרים? ההצעה המדהימה נתקבלה. אכן, דברים מעין אלה קורים לפעמים למעשה. אין הם מתרחשים רק בתחום אותן האגדות העתיקות. תחילה, ביום בהיר אחד, מחלה פתאומית, אח”כ תרדמה והיעלמות רצון־החיים, לא עוד סיפוק־מהעבודה, הסדרת כל החשבונות הארציים, ויתור על הכול, ולבסוף – תאונת דרכים רגילה. מה חשיבות למקרה כזה? מודעה זעירה בעתון, הלוויה קצת גדולה יותר, השמדת כל המיסמכים האישיים – ופרשת־חיים באה אל קיצה. ואילו העולם כמנהגו נוהג. עד אשר אחרי עידן ועידנים, הנראים קצרים לפי קנה־המידה של בני האדם, נולדים שוב שני אנשים מרוחקים איש מרעהו, מלאי געגועים אשר לא באו על סיפוקם, אשר – כך מאמינים הם – נובעים מרגשנותה התמימה של הנשמה ומיצריו של הגוף הצעיר. וכשהם נפגשים סוף סוף, הרי שקורה ביניהם בדיוק מה שקרה ביניכם.
ועתה, בני, גורלכם נתון שוב בידכם, זו הפעם האחרונה; היזהרו לבל תהרסוהו שוב…"
כאן מסתיימת הכתיבה האוטומטית של אליעזר.
“ומיהו אשר אמר את הדברים?” – שאלה קארלה.
“סבורני כי אני בעצמי, אך בהשראה מגבוה”, ענה אליעזר.
השניים התרפקו זה על זה ובכו בכי רב, ובו בלילה נוצר ילדם השני. את כתב־היד שמרו כאוצר גדול בתוך תיבת־התכשיטים. לאב לא ספרו מאומה על סודם זה, וכך לעולם לא נודע לו מקורו של הביטחון.
ג. 🔗
חלפו שנים. קדושת ההכרה ושבועת האמונים הנצחיים, אשר נשבעו בעקבות ההכרה הזאת, נתערערו שוב בגלל השוני שבמזגם. קארלה, משנתבגרה, נכספה שוב לדעה עצמית בהחלטות ולשליטה עצמית על גופה. הפירוד, שעליו ניבא ההורוסקופּ ושמפניו כה חרדו, התקרב יותר ויותר. אבא צ’יקארללי עמד כבר על סף המוות. אז, ערב אחד, קרא אליו את שני המוסיקאים, –קארלה ואליעזר – ואמר: “בני, במשך שנים מרובות העלמתי מפניכם משהו, את דבר ההורוסקופּ של קארלה. והריהו לפניכם”. והוא הוציא מתוך מגירת שולחן־הכתיבה שלו קלף שהצהיב. “קארלה בתי, עומדת אַת עכשיו על פתחו של משבר, ואם לא תדעי להתגבר על עצמך, יתפוררו חייך לרסיסים: אהבתך, ביתך, ילדיך”.
אליעזר, גם הוא ידע את האותות והסמלים של מעגל־המזלות ולא נבצר ממנו לפענח את דבר ההורוסקופּ.
“אבא, הננו נשבעים לך”, – אמרו שניהם – “כי נתגבר על נבואת הכוכבים; ביתך ונכדיך יישמרו מכל זעזוע. הירגע נא, אנו מבטיחים לך זאת”.
וכך יכול היה צ’יקארללי הזקן לעצום את עיניו במנוחה. וזאת עשה אמנם כעבור זמן לא רב.
ואף על פי כן, אחרי ימים מועטים, ברחה קארלה המלכותית והשליטה, הצעירה והיפה, מאליעזר משולל־השליטה, הנכנע, לתוך זרועותיו של קצין־ימי צעיר מצי ארצות־הברית, אותו הזמינה, זו הפעם הראשונה בחייו, לקונצרט שלה. בכך לא קרה אלא מה שחזה ההורוסקופ מראש.
ד. 🔗
מאסטרו אליעזר הניח זה מכבר את שרביט־המנצחים שלו. יסורי מרה־שחורה תקפוהו אחרי היעלמה של קארלה. הוא הקדיש את עתותיו לגן־הנוי שלו ולשדרות עצי הפרי. בסתיו היה אוהב לאסוף במו ידיו את הפירות, האגוזים, הערמונים, התפוחים והאגסים. הוא גם לימד את ילדיו, עמנואל וביאנקה, מוסיקה. עמנואל גילה אומנם מכשרונו של מנצח, אך דומה, שלא היו לו תכונות־האופי המתאימות לכך. ביאנקה – כל נטייתה להיות רקדנית; על הפסנתר פרטה אך מעט. וכך, ברי היה לו לאליעזר, כי מעופם, שלו ושל קארלה, לא היו נחלת ילדיהם.
ואילו בירושלים? בנו היה למהנדס דרכים, ואילו בניו של זה שּאפו מעלה־מעלה. אחד מהם היה מחבר מנגינות, אותן אליעזר מעבּד לתזמורת. גם על כינור למד הנער לנגן. שמו היה קארלו, בהתאם לבקשתו של אליעזר. לעת מלואת לנער ארבע־עשרה שנה, הזמינו אליעזר אליו. והנה, עתה הנהו מצפה לבואו בכל רגע.
מה מוזר הוא משחקם של החיים! אליעזר כמעט ולא הכיר את הבן של אשתו הקודמת, הקשישה יותר והבלתי־אהובה, והנה דוקא ילדו של זה, קארלו, היה היחידי בעולם כולו, אשר עורר רגש חם בלבו של אליעזר בשעת מצוקתו, ושאולי אף עשוי היה להציל עוד משהו מהידע המוסיקלי שלו בשביל המאה העשרים ואחת המתקדמת, ואולי אף את שמו – הכהן.
בשנות בדידותו הראשונות – ועתה הנה מלאו כבר שש עשרה שנה – עדיין חיפש אליעזר בלהיטות בעיתונים אחרי הצלחתה של קארלה, אולם כבר לאחר זמן לא רב חדל שמה להופיע בהם. סיפרו שהיא עברה לדרום אמריקה, לריו־דה־ז’אניירה, ואחר כך לבוליביה, משם בקשה ממנו כסף. וזה היה סימן־החיים היחיד ממנה.
אי שקט מוזר השתרר בלבו של אליעזר באותו יום של ספטמבר, בשעות אחר הצהרים, בשנת 2032. הוא ישב ליד הפסנתר ופרט עליו כלאחר יד. הוא חזר ועבר בנגינתו על פני כל התקופות של המוסיקה, החל מהאיטלקים הראשונים, עבור דרך בך, מוצרט, וצ’יקובסקי, ועד לחדישים ועד בכלל. לבסוף העלה בזכרונו מנגינת־רועים של נכדו וכן שיר־קצב של מכונות, אותו שלח אליו הנער במכתבו האחרון.
לפתע נפתחה הדלת, והנער קארלו, אשר לבואו ציפה מזה־כמה, נכנס לחדר, מנשק את ידיו של המאסטרו הנערץ, המופתע, כסוף השיער והבודד, ומרוב התרגשות והערצה מצליח בקושי להוציא מלה מפיו. הדר זה של אולם־המוסיקה וגדולתו זו של המוסיקאי – אביו־זקנו – בקושי ימצא מלים בפיו כדי לתארם.
מעתה מתפתח בעדינות משחק של “המערכה האחרונה” בין השניים, בין המאסטרו אליעזר ובין תלמידו קארלו. האחד, הזקן, מלמד, מדגים, מסביר, מבהיר, והצעיר מאזין, קולט, מחקה, מנסה, מאַלתר, מלחין, מעבּד. השניים מאבדים תחושה של זמן, של יום ושל לילה. אליעזר מחדש בפיו את השפה הישנה־חדשה של התנ"ך, אשר זה שנים רבות לא העלה על דל שפתיו, והנהי חיה בפיו, כאילו לא נפרד ממנה לעולם.
וישנן גם שעות שונות מאלו, בהן הנער הוא המספר, והזקן מטה אוזן ומקשיב. לא רק למנגינות מאזין הוא, כי אם גם לצליל קולו, צליל של בטחון, של שאפתנות, של מאבק־האיתנים של הדור הצעיר, – ואי־שם חבוי ונסתר רגש של אושר על חיי־העצמאות בארץ הקדושה.
קארלו עושה היכרות עם עמנואל וביאנקה, אולם אלה מבלים את מרבית זמנם מחוץ לבית; קשר־הידידות שעשוי היה להירקם ביניהם נשאר רופף, מהעדר משיכה פנימית הדדית ביניהם.
באחד הימים, באותם השבועות, מגיע אל אליעזר מכתב מקארלה. נמצאת היא על סיפון־האניה, בדרכה הביתה, אליו, לעד ולעולמים…
מעתה קשר־הלבבות ההדוק שבין אליעזר לקארלו אינו עוד שלם כשהיה. להט־החיים, שניעור מחדש עם בואו של הנכד, החל לדעוך ולהתלקח לסירוגין, לעלות ולרדת, כהבהובי להבה אחרונים מבשרי־רע.
קארלו והמשרתים מתמלאים דאגה יותר ויותר, ככל שמתקרב בואה של קארלה. והנהי כאן, יפה כתמיד, כשסימני חוויות רבות, אולי רבות מדי, חרותים בפניה, חוויות לא תמיד נאות, לא תמיד לפי כבודה…
קארלה לא ידעה מאומה על מציאותו של קארלו. היא באה במבוכה למראה הנער הזה, אשר תפס מקום כה חשוב בלבו של הגבר. הרי אין הוא שייך הנה כלל וכלל, וכיצד זה הופיע לפתע? כסבורה היתה, שבלבו של אליעזר לא היה כלל מקום אלא בשבילה בלבד.
מובן שקארלו, בעל הנשמה העדינה, הבחין בהלך־נפשה זה. הוא לא רצה לעמוד למכשול, הוא הזדרז להכין עצמו לחזור לביתו. אולם לפתע קרה משהו מפליא: הם החלו לנגן שלשתם יחד, לנהל שיחות ולגלות סימני־חיבה איש לרעהו. לאו דוקא בעניינים שעומדים ברומו של העולם, – לא, דווקא במעשי יום יום קטנים, כמו הגשת סוודר לעת צינת ערביים, הגשת כוס משקה קר בשעת שרב, הסטת שרפרף קטן, הדוֹם לרגליים עיפות, אל מול האָח המבוערת. האמנם קיימת בעולם שלימות של הגשמה נעלה כזו? אהבה, שנקנתה בייסורים, החוזרת ופוקדת שוב את האחד או את הרבים, אהדה שמתמשכת גם לעתיד, מעבר לימי־הנעורים, אל הדור החדש – האמנם קיים דבר כזה? – כן, ולא. שכן, ערב אחד – היה זה בשני לנובמבר, יום הולדתו של אליעזר, בירח העקרב – תופס פתאום אליעזר את עצמו בלבו בשעת הנגינה וצונח מעל הכיסא. חייו נחיו עד תומם…
מכאן ואילך לימדה קלארה את הנער מוסיקה – את המוסיקה שלו – אשר בבוא המועד נועדה לכבוש את מרחבי העולם בצליליה.
תם הסיפור על מקורו של הבטחון.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות