אננה־קלרה היקרה,

כותבת אני אליך שורות אלו מתוך דחף פנימי, אף שאיני יודעת, אם תקראי מכתב זה. לא רשמתי את כתובת השולח על גב־המעטפה, ואת כתבתך אַת רשמתי באותיות־דפוס, מחשש שמא יהיו שרטוטי כתב־ידי מוכרים לך; גם לא אחתום את שמי בסופו של המכתב, עם־זאת הכר תכיריני.

אילו שלחתיו אליך על־ידי שליח, ייתכן שהיית מחזירה אותו לידיו מבעד לסדק־הדלת, מבלי לפתחו, אך אני שולחתו אליך על־ידי הדואר, וכך לא תוכלי לעשות זאת. ואולי תניעך הסקרנות להמשיך ולקרוא בו, או אולי – זכר ידידותנו הישנה.

לא, אננה־קלרה, מכתב זה נכתב אליך סתם בעלמא, כשם שהצפורים ביער מצייצות סתם־בעלמא, וקולן מתפשט נשמע־ולא־נשמע במרחבי החלל. וכיצד בעצם ניתן להאזין לכל ציוץ, מבלי להיות ציפור בין ציפורים? הקול מתפשט למרחוק והולך לאיבוד. האומנם מאמינה את, שהקול אובד? ושמא בכל זאת הוא נקלט איכשהו במקום כלשהו? הרואה את, דווקא משום שאני כותבת מכתב זה סתם־בעלמא אנסה להיות כּנה. הן בדרך כלל בני־האדם באים במגע זה עם זה בדפוסי־לשון מקובלים, או שמדברים במלים, המסתירות את הרגשות. אנו מורגלים בנוסחות־דיבור, שאי פעם אולי הביעו את הרגשות, אך כיום אין בהן אלא הד קלוש לתחושה האמיתית.

כיצד־זה עלה בדעתי ציוץ־הציפורים? אכן, משום שהשתמשתי בנוסחת־הדיבור של הידידות הישנה. הנה אני כבר נתפסתי עתה לנוסחת־דיבור. למען האמת, לא הייתה זו כלל ידידות של ממש, שקשרה אותנו, אלא התעניינות הדדית ערה. על כל פנים היה אותו עניין, שמצאנו זו בזו, כה חזק, שהיינו נפגשות לעתים קרובות ולשעה ארוכה הרבה יותר, מכפי שנוהגות לעשות זאת נשים עובדות.

אַת, אננה־קלרה, היה לך ועדיין יש לך יתרון־מה עלי: את הינך תמירה, ואני לא; את זהובת־שיער, ואני שערי חום; אַת שולטת היטב בשפות, משתכרת כדי קיומך, ואילו אני איני מצליחה בכך. אף בזאת שונות אנו זו מזו: אַת אוהבת את הפאר והברק של הבית, את החוגים המקורבים לשלטונות ואת השמות המצלצלים, אני מעולם לא השתדלתי על כך – זכיתי לכך גם ללא כל מאמץ מצדי. את הינך מסודרת ועניינית – אני לא; ראשי אני נתון תמיד בעולם הדמיון. אכן, בדבר זה או אחר יתרון לך עלי, אבל ייתכן שלמרות זאת קינאת בי לפעמים, מבלי שתודי בכך לפני. ישנם שטחים מסויימים שאליהם אין אַת מסוגלת כלל לחדור, בעוד שאני הנני בהם כבת־בית. אמנם, משתדלת אַת בכל מאודך לרכוש לעצמך השכלה, בשביל לתקן זאת. יודעת אני, שאת מבקרת באי־אילו הרצאות, וכן, בשעה שפרופיסורים מהאוניברסיטה נושאים את דברם במועדונים ספרותיים, הנך תמיד בין קהל השומעים, ומתקבל הרושם, כאילו השגת את משמעות דבריהם, אף שאני מפקפקת בכך מאוד. לפעמים היית ממש נוגעת עד הלב, שעה שהתאמצת לקנות דעת. כל אימת שהיית יוצאת לחופשה, היית לוקחת עמך ספר היסטוריה עב־כּרס של היסטוריון מפורסם והיית קוראת אותו מהחל ועד כלה. הרואה, אַת, אני מעולם לא הייתי מסוגלת לכך. ואף־על־פי־כן…

איני זוכרת עוד, אם האזנת לי אי־פעם, שעה שהרציתי לפני אנשים צעירים על סודות הדתות הקדומות. אך גם אם לא היית נוכחת באותו מעמד – ייתכן בכל זאת, שקינאת בי בשל כך.

עם זאת, חרף כל הניגודים הללו, היינו נפגשות ברצון, היינו מפטפטות על דא ועל הא, ומעולם לא חסר לנו נושא לשיחה. עד שיום אחד באנו לידי התנגשות חריפה – כמובן, לא במלים גסות או בצפרניים שלוחות ואגופים קפוצים, הן שתינו היינו כה תרבותיות – ומיד אחרי־זה בא, לצערי, הקרע הגדול ללא־תקנה.

היודעת את, בעצם, מדוע אני כותבת אליך? – משום שכעת, ממש בימים האחרונים האלו, החילותי להבין את טעם שנאתך. ולאחר שהבינותי זאת – החילותי לאהבך. סבורה את בודאי, שאין זו שוב אלא נוסחת־דיבור חדשה. לא, אננה־קלרה, את היווית חלק מנוף־חיי, היית עצם מעצמי. כשאנו צעירים מאוד לימים, הננו שופעים ידידים כפירות העוטרים לעץ־הזיית, אך שעה שאנו מתבגרים והולכים, או־אז נושרים הפירות ארצה, והמעטים שמשתיירים עוד – אותם צריכים אנו לקטוף בזהירות רבה, כדי שלא לאבדם. אני נמנית עם אלה, שלא ברצון הם מאבדים את אשר שייך להם. ובמיוחד מכאיב בשבילי הוא אבדן התענוג להיות מכובדת מתוך ידידות כנה.

אין אני יודעת, אננה־קלרה, אם הייתי נפגשת אתך לעתים כה קרובות, אילולא היית אשתו. לא, אם להודות על האמת, לא; מסופקתני, אם בכלל היינו נפגשות אי־פעם. אך כיוון שהיית אשתו, כללתי גם אותך במעגל אהבתי ומתגעגעת אני לחוש שוב את ידידותך, ואת חסרה לי. מבקשת אני את קרבתך, ועם זאת אני יודעת, עד כמה את סובלת, שעה שאת פוגשת בי. את נהיית חולה מזה, ואף בי זה פוגע כמכת־חשמל, כשאני רואה את פניך. אגב, אננה־קלרה, כשראיתיך בפעם האחרונה היית חיוורת מאוד, ודומני, שגם רזית ובמקצת גם הזדקנת…

היה זה על שפת ים המלח – שלהי קיץ, הירח במילואו. ההרים המקומרים־מחורצים פלטו גם בעיצומו של הליל את הבל־נשמתם הצורב. חשנו את הלחץ הכבד של האויר המלוהט, והיתה לי הרגשה, כאילו ניצבנו ליד חיקה הפעור של אמא־אדמה. לא הרחק מים־המלח שוכנת יריחו ירוקת־התמרים, בה היה ניצב לפני אלפי שנים פסלה המקודש של האלה עשתורת, זו אשר רצתה להסעיר וללבות את הלהט והפריון בכל חי. אש־עשתורת זו החלה מלהטת גם אותנו. פסענו שלשתנו לאורך חוף ים־המלח, ובבלי־דעת החילונו משיחים על המיסטריות של הפולחנים הקדומים. גם בעלך היה נתון אותה שעה לכוח השפעתן. אך את פרצת אל תוך דברינו עם מטען ידיעותיך השאובות מספרי ההסטוריה ומהעתונים המצויירים. התחננתי, שתחדלי לדבר, בשביל לקיים את קסמו של הליל, אך מוחך המעשי ולמוד־הנסיון לא נכנע. את המשכת לקשקש בתוך הדומיה הקדושה. או אז שמתי קץ במחי לשיחה, והמשכנו לצעוד בשתיקה. כלום האמנת באמת שמוסר־הדעת הנבון שלך מסוגל היה לשים־לאל את תשוקתנו?

וכך נשארתי לבדי על החוף המבהיק, ואילו את, מנצחת גאה, פנית עם רכושך הפרטי, אבי ילדיך, לעבר חדרך. חדרי המלון ההוא שווים זה לזה. הם מרוהטים בקפידה ומותאמים לתפקידם. שתי מיטות הברזל, עם השמיכות הפרחוניות, ניצבות, כיאות, סמוכות זו אל זו, מיועדות לזוגות הגונים, כפי שהייתם אתם. אני נכנסתי בודדה אל חדרי מאוחר יותר וגנחתי לאהבה.

הרואה את, אננה־קלרה, הכול כבר היה בלשכבר־הימים! היה היה לך אותו לילה הבעל, כמו לפני דורות רבים ללאה, אך לי היו פירות־האהבה, הדודאים. כלום מכירה את אותם? מראם כשזיפים בשלים זעירים, צהובים ואדומים. עשתורת בעצמה הצמיחה אותם מתוך האדמה, והם מונחים על הקרקע, צמודים ודבוקים לאדמה. ריחם הוא כריח גן־העדן, מעורב לבלי־שכוח בנשימת הבל פינו. הוא שנותר לנו, לאחר שגורשנו מתוך גן־העדן.

כל מה שאני מספרת לך כעת, אננה־קלרה, שייך כבר לעבר הרחוק, ובאותן שנים נהגנו עוד להיפגש לעתים קרובות. ייתכן וכעת לא תאבי עוד להאמין לי: אני הייתי משוכנעת, שאת ידעת על אודות אהבתנו – אולי לא־לגמרי מתוך תפיסה שכלית, אך לפחות בתת־הכרתך. היכן היו אז עיניך, אננה־קלרה? כלום לא הבחנת, שהוא אהבני ואף אני אהבתיו? אם לא סיפרתי לך זאת, הן היה זה משום שסבורה הייתי, שידעת זאת. ולפעמים אף נהגת כך, כאילו שתיקתך באה מתוך חשש, שמא תאבדי אותו. העודך זוכרת אותה נסיעה של שלשתנו יחד בכרכרתי הזעירה? אזי אמרת לפתע בצחוק שובבני, שישנן נשים שדורשות לעצמן הכל – ילדים, בעל, מקצוע ו…אהבה. הייתי משוכנעת שנתכוונת אלי, והאמנתי שהיה זה מתוך תבונה יתרה מצידך שעצמת את עיניך, כדי שלא להביכני, – שכן, אננה־קלרה, מעולם לא עשיתי לך כל רע; להיפך: כל אימת שיכולתי, הייתי טובה אליך ואל אשר לך. שעה שהיית מחוסרת־עבודה, דאגתי לכל מחסוריך; כל אימת שיכולתי, הייתי מכינה לך, לילדיך ואף לו הפתעה כלשהי. כעת את בוודאי מטיחה בפני, שעשיתי כל זאת מתוך חשבון קר, בשביל לקשור אותו, אתכם כולכם, אלי – ואולי אינך בלתי־צודקת בכך. אך אני לא יכולתי אחרת; אין אדם אדון לגורלו. אני איחלתי לך תמיד אך טוב. אננה־קלרה, נדמה לי שסנונית מצייצת בין ענפי האלון החשוף שליד חלוני. – הה, שכחתי, שאינני עוד אותה נערה צעירה של הצפון הקר. כאן בדרום אין צומחים עצי־אלון ליד חלונות החולמים בהקיץ, אף שומרים הם העצים על עליהם הירוקים גם בימי גשם וכפור – אך את קול הסנונית, למרות זאת, קלטה אזני.

ובכן, אודה על האמת המרה: לעתים, בחלומותי בהקיץ, הייתי מתפללת, שתיעלמי איכשהו. כעת מן הסתם תטיחי בפני: רק כעת הינך מגלה את פרצופך האמיתי – ובכן ביקשת את מותי!

האומנם רציתי זאת? אשתדל להעלות בזכרוני, את אשר שוקע בדרך כלל בתהומות־הנפש. האם רציתי במותך? סבורה אני: כן ולא. אך דבר אחד עליך לדעת ברורות, אננה־קלרה; הנני זועקת לך זאת לתוך אוזנייך למען הגנתי־העצמית: מעולם לא אהבתי משאלה זו, הייתי דוחה אותה מעל פני, מעולם לא הרהרתי בה, לא רביתיה ולא טיפחתיה, כפי שנוהגים בהקיץ עם חלומות אהובים. וגם כשאני מנסה מאוד להיזכר, אינני מצליחה להעלות בזכרוני משאלה זו.

אך על מוות אחר, לעומת זאת, דובר לעתים קרובות, או לייתר דיוק נצטיירה תמונתו: על המוות שלו. היו אז באותו מעמד הרבה אנשים, ועם זאת היינו לבדנו על יד קברו, את ואני. נפלנו אשה על צואר רעותה ובכינו, מתוך אהבה ואבל, מאוחדות שתינו ביגוננו עליו. כמה רצינו אז להחזירו לחיים! “ולו יישאר לצידך” –אמרה האחת –"כל מה שיאבה, אך לא לתמיד!"; “ולו ייצמד אל חזך” – אמרה האחרת – “ובלבד שיחיה, ולא עוד יהיה קר כקרח ואבוד בנשיה!”. ואזי נעלמת את, ואני נשארתי לבדי על יד הקבר. השתטחתי על גבשושית העפר וחיבקתי את הגופה ואת רגבי האדמה. “כעת, כעת הנך כולך שלי, זו הפעם הראשונה; קומה מתוך אפלתך התהומית, בואה אלי, אני הנני התפוח אשר אהבת!” לא אזכור עוד, אם זכיתי לתשובה, אך משהתעוררתי מחלומי־בהקיץ זה, הייתי מאושרת, שעוד אנו כולנו חיים. מה קרוב ניצבת האהבה ליד המוות.

ועוד קבורה אחת הייתי חוזה תכופות – זו שלי. כל ידידי היו שם, אחדים התיפחו בקול, מעל לכולם אותה האחת וַנדה, זו ששמחה כל כך לכתוב שירי־אהבה. כן, וגם הוא היה שם. הוא היה עצוב, ועם זאת רגוע קמעה: על שום שאני מתי ולא עוד אשבית את מנוחתו עלי אדמות ובחוג משפחתו. הדמעות התרצו לתוך עיניו, אך הוא הביט כל סביבותיו וחשש שמא יפרשו את עצבונו שלא־כהלכה. שלא כהלכה, משמע: אל־נכון – אילו ניצב קרוב אל הקבר והיה שופך את חופן העפר הראשון אל הבור, היו האנשים מתחילים להתלחש: ראה־נא, הוא אהב אותה, כעת הוא מתגעגע אליה. ובשביל שהידידים לא יוכלו לומר זאת, נשאר עומד בין האחרונים וכך עוד הספיק להשליך על מרומי הגבשושית אי־אלו רגבי עפר, שעה שהקברנים כבר יישרו באתיהם את דפנות הקבר. הוא גם הלך בין האחרונים מבית־העלמין. עוד רצה לחזור, בשביל להישאר עמי לבדו, בשביל להיפרד מעלי שנית ובשביל לבקש מחילה ממני, על שום שהחניק את גניחותיו בפני הרבים. אבל אז, אננה־קלרה, שילבת אַתּ את זרועך בזרועו – הן הילדים חיכו לכם בבית – ואז הוא התרחק עמך בהבטיחו לעצמו בכל־ לב לשוב אלי לבדו. אכן, לאחר מכן לא מצא עוד שעת־כושר לכך. הרואה את, אננה־קלרה, הנני כותבת לך על חלומותי, ואת הן ודאי כבר קרעת את המכתב מזמן וכלל לא הגעת אל שורות אלו.

מדוע הנך שוטמת אותי, אננה־קלרה? אכן, הייתי עוד מבינה זאת, אילו עשית זאת לפני שנה, לפחות; אבל כעת? יקירתי, מה את עושה? אילו נזדמן לך לקרוא את פרשת חיינו באחד מן הרומנים שלך, הן היית מעקמת את אפך הזעיר על חוסר־הנסיון של המחבר. שנאה וכעס הן טבעיים הם, שעה שהבית נתון בסכנה, אבל בשעה שהאויב כבר הוכה שוק על ירק… התדעי, אננה־קלרה, שהכל כבר תם ונשלם בינינו, שעה שניצתה בך שנאתך? האיש שבגללו הרבית כל כך לסבול ובגללו הינך סובלת עדיין גם כעת, הוא גרם ייסורי־אין־קץ גם לי. אמנם, באותו הלילה על שפת ים המלח היו פירות האהבה בידי, אך לפני שנה הוא רמס ברגליו את פירות־היקר ללא תקנה. הוא השליכני מעל פניו, כשם שמשליכים סמרטוט, לאחר שמנצלים אותו עד תום. אומרת את, שסבלת בגללו. אני יודעת זאת. אני מכירה את כל כבדו של הכאב הנוקב הזה, שכן גם אני סבלתי בגללו כאב בל־יתואר. והנה, לאחר שהוא הרס בגסות איומה ופחדנית כל מה שקשר אותנו, רק אז נודע לך כל מה שהיה בינינו, ושנאתך החלה, שעה שלא היה עוד כל טעם בה. הידוע לך, אננה־קלרה, מי הוא שגילה לך כל זאת? סבורתני, שאינך מעלה זאת על דעתך. אני היא זאת, אני עצמי שבגילוי לבי התמים נתתי בידך את הנשק נגדי.

סבורה הייתי, שיכולה אני להמתיק לו את כל סודותי. האמנתי בו הרבה יותר מכפי שהוא עצמו הרשה לי להאמין, ומתוך מסירות זו כתבתי אליו מכתבים במשך שנים ארוכות. תמיד, כל אימת שהועבו היחסים בינינו, כל אימת שהוא עזבני לפתע או שלא יכולתי עוד לשאת את קשיחות־לבו, הייתי כותבת אליו. תמיד, כל אימת שפיעם אותי רגש עמוק – גם זה קרה לפעמים – הייתי כותבת לו על כך. ובמכתבים אלה העריתי את דם לבי. כל כמה שעוד אחיה, לא אמצע עוד מלים כאלה, כמו במכתבים ההם. כלל לא חששתי, שמא תקראי אותם את. הן הם היו נתונים בידיו, כשם שמסרתי את עצמי כולי תחת חסותו. אפילו כאשר ראיתי, שמתוך חוסר אומץ־לב הוא שומט את ידו ממני – עדיין האמנתי, שלפחות המכתבים יישארו תמיד סגורים אצלו על מנעול, לא נעולים היטב, אף לא כל כך בטוחים, אך בכל זאת מוסתרים כך, שלא תוכלי לגלותם. נדמה לי, שמתוך ייסורי־מצפון על פשעיו חזר וקרא את כל מכתבי. פעם אמר לי, שאת האשה, את כל הנשים ניתן להכיר על פי מכתביהן; תארי לעצמך, הוא הזכיר מכתביהן של נשים מפורסמות והשווה את מכתבי עם שלהן. כמה הייתי גאה על כך! והנה קראת אַת מכתבים אלו. את, שעמה לא יכולתי אף פעם לשוחח על דברים אחרים, קדושים בעיני, את קראת את מכתבי! אילו ראית אותי עירומה לפניך, לא היה הדבר פוצע אותי באותה מידה. כמה הייתי נותנת, אילו יכולתי אני עצמי לקרוא אותם פעם נוספת! ושמא אפילו קראת אותו מכתב, שהיה צריך ללוות אותו כקמיע? באותו מכתב כתבתי לו, שהנני שולחת לו רפואת־פלאים נגד ייסורי בדידותו, שכן עליך לדעת, אננה־קלרה, שהוא היה גלמוד מאוד, למרות אווירת־הבית, למרות הילדים, למרות העמדה הציבורית. כתבתי לו, שמכאן ואילך אהיה לצידו תמיד, בעולם המציאות ובעולם שמעבר־לה. אם יחוש בדידות, די שיקרא לי במציאות או במעבר־למציאות, ואני אמצא על ידו, בשביל לשים את ידי הקרה על מצחו הלוהט; אם יחסר לו מה והוא יקרא לי, תמיד אחוש אליו, וכל שיהיה שלי יהיה גם שלו. אינני זוכרת עוד, כמובן, בדיוק את המילים, שכן לא השארתי בידי העתק ממכתבים אלה. והנה, בשעה שאת קראת מכתבים אלה, פרצה אצלכם הסערה, סערה על לא־כלום, סערה בשל אפר שאפילו לא נטמן בכד למשמרת, אלא פוזר באויר, כמו אבק של חול, כמו ציוץ הציפורים. ובסערה זו ובזעמו זה, על שום שאני, מתוך כביכול הקבר, עוד ערערתי את השלום השמור־היטב של ביתו, קרע בדם קר לגזרים את מכתבי החמים – כשם שהוא קורע והורס כל דבר שאינו נושא חן מלפניו! כסבורה את, שאיני יודעת, כמה את בוכה על ידו? מכירה אני אותו היטב. שתיקתו, ממורמרותו, אי־השקר ועם זאת אי־הכנות שלו מביאים כל אדם ישר לידי ריתחה. ואת הנך אדם ישר, אננה־קלרה, וגם אני! שאני שיקרתי לך כביכול, אין להאשים על כך אותי, אלא אותו, משום שסבורה הייתי שהכול ברור בינינו. גם אינני יודעת מה שוחחתם ביניכם על אודותי. מה שאת אמרת וכיצד שאת, מן הסתם, השפלת אותי, לכך אין אני – אנא, אל תכעסי עלי – מייחסת כל חשיבות. אבל שהוא שתק, שהוא ספג ללא תגובה את עלילות־הכזב ואת הגידופים נגדי – זאת אין אני יכולה לעכל.

כסבורה את, אננה־קלרה, שלפני כן הוא שמר לך ברית־אמונים? ליתר דיוק, נאמנות הנשואים אולי, אבל נאמנות האירוס – מעולם לא הייתה שייכת לך. מצביעה את על זכות־כתובתך, אך אני הכרתיו לפניך, ואותי גם אהב לפניך. אם עודך מסתמכת על התעודה שבידיך ומצביעה על כך, שהינך נאמנה לו ושתמיד עמלת קשה למענו ולמען ילדיך, ושלו, העלם חסר־הבית, נתת קורת־גג, או אז הצדק עימך. אכן, היה זה מעשה גדול מצידך – המעשה היחיד של כל חייך. אבל, האמיני לי, הוא משלם ביוקר רב עבור זאת. הוא כפות אליך… הוא לא יעז לעזבך לעולם… עם זאת הוא ירא מפניך, אננה־קלרה, ומסיבה זו נהג לבוא אלי לעתים קרובות, ולעתים קרובות, מסיבה זו, אף מיהר לחמוק ממני חזרה אליך, שכן פחד מפני התפרצותך. בכל שעה כזו היה מתפשט על פניו אותו מבט־שועלים מפוחד מלמטה כלפי מעלה, כפי שהוא מתגלה בפני נער, כל אימת שהוא מאחר לבוא לארוחת־הערב וחושש שמא בתור עונש לא יקבל את ארוחת־ערבו וייאלץ לעלות רעב על יצועו. אני – אין אני מרגישה בנוח, כשבני־אדם מתוחים במחיצתי. אני מקבלת אותם כמות שהם, על כל מגרעותיהם ותהומות־נפשם. שכן בני־האדם אינם מעוצבים בהתאם לעקרונות יסוד גיאומטריים של תורת המוסר. מצויות בהם תהומות־נפש, הם נזקקים בעמקי נפשם לשקעים וולקניים ולבקעים, שמתוכם תוכל לפרוץ האש התהומית, בשביל שלא יגיעו לכלל התפוצצות הורסת־כל. אני הכרתי את תהומות־נפשו של אישך. אני סייעתי עמו, מתוך אהבה, להתגבר על ייסורי נפשו. לעולם עוד לא ימצא הוא, אננה־קלרה, את האושר הזה, לאחר שהוא הבריחני מעל פניו.

באותן שנים, על ידי, הוא היה צעיר מאוד וקורן. עכשיו, שהוא ניצב רק לצידך, לא עוד גם לצידי, הזקין חיש מהרה.

אמרתי קודם, שלעתים ביקשתי את אבדנך, פשוט את היעלמך, בשביל שהוא ואני נהיה משוחררים ממך, או, טוב יותר, שאיזה “הולנדי מעופף” יבוא אליך, תמיר ויעיל כמותך, ושאת תפלי במשובת־צחוק אל בין זרועותיו. זה היה חלום־הנקם המיוחל שלי, אננה־קלרה; זה עשוי היה להיות המוצא הטוב ביותר בשבילך, בשבילו, בשביל כולנו; בכך אין גם כל רע, ואני מאחלת לך זאת, עוד גם כעת. אני מאחלת לך זאת, בשביל שתמצאי פיצוי על כל הסבל, בשביל שתוכלי לקחת נקם ממנו, אשר הסב לך כל כך הרבה צער, ובמקצת גם בשביל שאת תוכלי להביט עלי בעיניים אחרות, שכן עכשיו את רואה בי שודד, אשר גזל ממך את קניינך ועודו מעמיד פנים לפניך ומצטחק אליך. וכיצד רואה אַתּ את בעלך? בעיניך הוא כבשה עלובה וחפה מפשע, שנפלה אל בין צפרני לביאה זועמת. עכשיו סוף סוף מילטת אותו, הלא כן? הגיוני, על כל פנים, אין פתרון זה. למען האמת, היית צריכה לשנוא אותו, ולא אותי. אך אני מבינה אותך. הן צריכה את להציל אותו ולשמרו לעצמך, לקיים את תמונת הוויתו בשבילך נקייה מכל רבב. לשם כך הכרחי הוא, שהוא ישתוק, שעה שאת אינך משיבה על ברכת־שלומי או מפנה לי את גבך. הוא חרד ללבך ומצדיק את דינך, שעה שאת מכאיבה לי. אל תוך שנאתך אלי מהלת את כל מה שסבלת על ידו. אני הנני השעיר־לעזאזל, המשולח אל המדבר, עמוס בחטאים של כל העם.

עלי להודות, אננה־קלרה, שמכאיב לי מאוד, שאת שונאת אותי, שכן אני, למרות הכל, מחבבת אותך, כל כמה שהדבר ייראה מוזר בעיניך. אני גם מבינה לרוחך: השפילי אותי בעיני עצמך ובעיניו הוא, קרעי אותי לגזרים לפניו; הרי טוב לך כך. הן את הינך המנצחת, ומן הסתם גורם לך דבר זה תענוג.

אגב, כלום לא אמרתי לך, ששנאתך אחרה לבוא, מכדי שאוכל להבינה. אבל בשביל לילל עם התנים, תניני לומר לך: שנאי אותי, יש לך כל ההצדקה לכך. כל כמה שתכבלי אותו אליך – לעולם לא תכבשי אותו לעצמך. על משכבו בלילות תצא נפשו מתוך געגועים לא אלי אלא אל תשוקתו, אשר גזלת ממנו.

אבל הן אין אנו משוחחות כלל אשה עם רעותה, אף לא עמו, שתינו שותקות וקוברות את אש־התשוקה בקברים האפלים של נשמתנו. גם עכשיו הן אני משמיעה את דברי אל חלל־התכלת של הים עטוף הדמדומים, שכן המכתב הזה הן מזמן כבר נקרע לגזרים לא־קרוא.