ישבתי בבר הקטן והנעים של בית המלון שלי, באמסטרדם, הפסנתר השמיע חרש צלילי־מנגינות ענוגים מתוך הסרטים האחרונים, שני זוגות נאהבים סובבו על פני רחבת־המחול, ציפוי־ העץ השחום שעל גבי הקירות הואר בחמימות במנורות־העמידה האדומות הנמוכות. שיחה חופשית גם אם לא קולנית קלחה ליד כל השולחנות שבתוך האולם המלבב. אני, כתמיד, ישבתי לבדי, עם ספל המוקקה האהוב עלי ועם ציודי הנצחי: בלוק־כתיבה לבן ועט רך ומהיר־כתיבה. שניהם היו מונחים באותו רגע בלא שימוש בתוך ארנקי, שלפי מידותיו לא ניתן היה כלל לשער את מציאותם של מכשירי־העבודה האלו בתוכו. כרגע גם לא היה לי כל שימוש עבורם, שכן אך זה עתה קיבלתי מידי השוער מכתב־אכספרס עב־כרס – מאנגליה. המכתב היה – כפי שמיד הכרתי – מידיד אחד בסאסכס: כלומר, “ידיד” איננו, למעשה, ההגדרה המדוייקת. קירב אותנו זה לזה איזה עניין משותף, ניהלנו על כך אי־אילו שיחות נלהבות ארוכות, מתוכן למדתי מפי פ.ס. הרבה על נושא מחקרי. עסקתי אז בחיבור ביוגרפיה אחת, והוא סיפק לי חומר רב, אשר עד אז חיפשתיו לשוא. בשל דמיון הרקע של חינוכנו והשכלתנו, – שנינו נולדנו וגדלנו בברלין – עוררו בנו שיחות אלו עניין למעלה מן הרגיל, אף אם שתיים או שלוש משיחות אלו יישארו לתמיד ללא המשך, ולא יראו עוד, כפי שאומרים, את אור היום.

דבר אשר לא ידעתיו עד אשר פגשתי את פטר פנים ואשר עשה עלי רושם עמוק ביותר – היו יסוריו הגופניים. אלי שמשמים! כיצד אפשר לשאת מכאובים כאלה, ועם זאת גם להמשיך ולעבוד וגם למלא תפקיד של ראש־משפחה ואב מסור. פטר סבל מלחץ־דם גבוה. למעשה, התחילה אצלו המחלה לאחר הגירתו לאנגליה, בשנת 1939. הגירה אינה, בעצם, המילה המתאימה, בריחה היא מילה מתאימה יותר. ערכתי לי חשבון של שנות יסוריו: עתה שנת 1949, אם כן, מאז עשר שנים נמשך סבלו. ומה לא עשו הרופאים הבריטים למען המהגר המשכיל ממוצא יהודי־גרמני? הם עשו למען הצלתו לא פחות ואולי אף הרבה יותר משהיו עושים להצלת מלכם עצמו. הם ניתחו את מערכת עצב ה"סימפאטיקוס", שאצל חולה אחר אולי היו זוכים בכך להצלחה, אך אצל פטר לא זו בלבד שלא הצליחו, כי אם הוסיפו מכאובים על מכאוביו.

האינסטינקט שלי אמר לי: לא! אין זו מחלה רגילה, הן עד כדי כך אין הרופאים הבריטיים חסרי־ישע מכל־מקום. מהו אפוא מקורה ומה טיבה של מחלה מסתורית וחשוכת־מרפא זו? האין היא פסיכוסומאטית? אולי דרושה כאן חקירה פסיכואנליטית, כדי לעמוד על שרשו של הדבר? אולם, לתמהוני הרב נודע לי, כי גם הנסיון הזה נעשה כבר, ואף באורח יסודי ביותר, אך ללא הצלחה גדולה מזו שבטיפולים הקודמים. ואולי הומיאופאטיה? לא! הכל נעשה, הכל נוסה, והכל ללא־הועיל, שחה לי אשתו חסרת־אונים. כמה זמן יוכל עוד אדם מעודן־עצבים זה למוד בייסורים ולהישאר בחיים? – זאת העזתי לשאול רק את עצמי.

והנה מונח עתה לפני המכתב הכרסתן, אולי תימצא בו התשובה לשאלתי הנוקבת, אם גם בלתי־הגויה: “מדוע, מדוע, מה עשית, או מה עוללו לך?”

פתחתי את המכתב וקראתי את עמודי־גליונותיו הארוכים־ארוכים מהחל ועד כלה, מבלי להרים את עיני אף לרגע. המוסיקה נמשכה עדיין; הריקוד, העישון, הצחוק, ההתלחשויות לא נגעו אף כמלוא־הנימה.

מאז עבר כבר זמן רב, חלפו כבר עשר שנים נוספות, אך בזכרוני עדיין חרות היטב מה שנרשם שם בכתב־יד אינטילקטואלי מעודן על גבי נייר־כתיבה תכול־בהיר: כתב־אישום־עצמי – על רצח – אם. צמרמורת אחזתני. במר נפשי שאלתי: איך, איך עשית זאת, פטר? איך זה עלה בידך להוליכני שולל, במזגך המעודן? איך יכלת אתה, האדם האציל, להרהיב עוז בנפשך למעשה זה?

אולם לא, השבח לאל עליון! – לא הולכתני שולל. לא ידיך שפכו את דמי אמך. עשו זאת הרוצחים של תקופתנו האיומה, שמלבד אמך האהובה גם דמם של שישה מליונים נוספים רובץ על מצפון חית־הטרף שבקרבם.

ועם זאת, דע, גם לך חלק באשמת מותה, גם לך. אתה קמת ונסעת, ביחד עם אשתך ועם שלושת ילדיך הקטנים. אותה השארת, לא היה לך כסף עוד, לא די־הצורך. גם דירה טרם היתה לך, לא פרנסה, לא עבודה כלשהי במקום־מגוריך החדש. על אמך שומה היה עוד להציל משהו מרכוש אביך, במידת האפשר.

ההשהיה היתה צריכה להימשך לא יותר מחודש או חדשיים. מלבד זאת, לא היו מעולם היחסים בין אמך ובין אשתך תקינים ביותר. אף יחסך־אתה לא היה בלי־מתיחות. מדוע? משום שאמך אסרה מלחמה על אהובתו של אביך. היא גירשה את אביך האהוב, הזוהר, מן הבית ונשארה בו לבדה. אתה, פטר, אישרת את זכותו של אביך לאהבה, לאהבה צעירה יותר. את אמך לא הצדקת. אביך לא עמד בו הכוח לשאת את שילוחו מן הבית, את ריחוקו מעל אמך. בזרועותיה של אהובתו התמוטט כהרף־עין, ואמך לא באה אפילו להלוויתו. גם זאת לא יכלת לעולם לסלוח לאמך. אולי זו היתה הסבה, שבגללה לא מיהרת ביותר לקחת אותה אליכם, אל בית־המחסה הלונדוני, בו התגוררת עם שלשה ילדים ועם אשה מהירת־חימה ואוהבת־מדנים.

פטר, לא היית נחפז כל־כך, כפי שעשית, אילו אהבת את אמך. זאת הנך אומר וחוזר ואומר במכתבך, ומיד אחרי־זה הנך ממשיך: "בו ביום שהיא עמדה סוף־סוף לעזוב את גרמניה האיומה, היא נגררה מן הבית, ללא ברכת־פרידה, ללא אמירת שלום, ללא דברי־עידוד, ומאז לא הגיע ממנה שום סימן־חיים. היא מתה, היא נרצחה, ואני אשם בכך, אשם לא פחות מהם, – לא, יותר מהם, אלף מונים יותר, כי הרי היא היתה אמי. מחובתי היה לדאוג לשלומה, להשגיח עליה, להצילה. ומה עשיתי? וכעת כבר מאוחר מדי. מזה עשר שנים ארוכות הנני סובל, שעה שעה, יסורי גיהנום, שרק המות יכול לפדותני מהם, כי רק אז אוכל לישון, לישון, ויתן אלוהים – שבו קשה לי עוד להאמין – שלעולם לא עוד אחלום, לעולם לא עוד אהיה בהכרה, כי משא זה של החטא – הוא ללא נשוא. גם אינני רשאי לצעוק, שאשמתי; עלי להחריש, ורק לפניך, אשר הואלת ברוב אדיבותך לשאלני, רק לפניך הנני מתוודה. זה מקל עלי במקצת, כמו לכל חוטא שעל כס־הוידויים, אף אם אין ביכולתך להשמיע את המלה הגואלת “סלחתי”. גם הכמר אינו רשאי לעשות כן, – ואילו, למרות הכול, היה מנסה לעשות כן, כי אז לא היה בכך כל תועלת כלפי חוטאים חסרי־ישע ואבודים כמוני… אנא, כתבי לי מה לעשות.

שלך, פטר"

ולמטה, בקצהו השמאלי של המכתב הוא עוד רשם תוספת קצרה: “הלא שאלת לשמה של אמי, שמה – הדביג.”

התקתי עיני מהמכתב. שלחנות אחדים כבר נתרוקנו. רק הפסנתרן, אשר רמזתי אליו תוך חיוך, המשיך לנגן בעדנה וללא ליאות: טשיקובסקי, בראמס, שופין. המלצר הגיש לי מים־מינרליים מרירים־מתוקים.

עתה צפיתי מעצמי לתשובה, אותה רצה פטר לשמוע ממני.

פתחתי את ארנקי, שפשפתי את רקותי במי־לבנדר מתוך בקבוקון ירקרק, פרשתי את ממחטת האיטון הדקיק בשביל להשתעשע בה באצבעותי, ואחר כך, ללא־חמדה, הנחתי את נייר הכתיבה על לוח הזכוכית של שלחני. קרוב לודאי שמחובתי היה לענות לפטר תשובה כלשהי, ולו אך מלות־תנחומים שגרתיות אחדות, אולם שום־דבר לא עלה על דעתי. במקום זאת החילותי לשרטט עיגולים וקשרים, שרטוטים וקווים, אשר שיקפו את התוהו־ובוהו של רגשותי באותם הרגעים, אך בשום פנים לא ניתן היה לנצלם כתשובה לפטר. לפתע, לתמהוני הגדול, החלו קווים אלה מתלכדים לאותיות ולמלים, אומנם לא בכתב־ידי הרגיל, המעוגל, באותיות לאטיניות, כי אם בכתב אוטומאטי, באותיות גוטיות חדות־זוית, שעשויות היו להתאים, בלי ספק, לאשה אשר ביקרה בבית ספר עוד בשנות ה80־90: הדביג היא זו, המדברת אל בנה, פטר.

“בני יקירי,זמן רב עבר כבר מבלי שאוכל לשוחח אתך, דומה שחלפו כבר למעלה מעשר שנים. פעמים אין ספור נסיתי לבוא אתך במגע, אך מחיצת קרח או ברזל, או משהו בדומה לכך, הפרידה בין קול־קריאתי ובין אזנך, וקולי לא הגיעך. עתה סוף־סוף תוכל לשמוע אותי, בני יקירי, נערי יחידי המעונה. חינם, חינם התיסרת, עינית את עצמך בגללי, והתיאשת מעצמך, ממני, מהעולם כולו ומכל תקוותנו. כסבור היית, כי בשל המעש, או אי־המעש שלך נשארתי, ועל כך אין אתה חדל מלהתיסר; הנני נשבעת לך, נשבעת בחיי ילדיך, באהבתי אל אביך, כי אני עצמי לא רציתי לצאת. נצמדתי בכל כוחי למולדת, לעיר, למפעל אשר יסד אבי. אטמתי את אזני בפני כל שמועות האימים. לא רציתי, לא יכולתי להאמין להן. כלום לא עמדו לצדי גתה, שילר, ובטהובן, ו”היו חבוקים המליונים!“, כל זה – כל הקדוש לי מימי נעורי, המוסר,השירה, המוסיקה, היו קשורים אצלי בעם זה. הייתי גאה על נאמנותי הבלתי־מעורערת, ומשום כך גם נראתה לי בגידתם אח”כ גדולה שבעתיים. מאז למדתי הרבה, עתה אינני גאה עוד. אני רק מודה לאלוהים על כך, שאתה, בני, תמשיך לחיות, לאחר שבמשך שנים, יום אחר יום, סבלת ייסורי־מוות. בני, בני, הנך קם היום לתחייה מחדש מתוכי ודרכי, באשר כבשתי לי את הזכות לשחרר אותך מהרגשת האשמה.

שואל אתה, בני, אילו יסורים הסבו לי לפני מותי, ומהו סבלי לאחר המוות. ניתן לי לשכוח את זה. הסבל שהוסב לו לאדם פג ונעלם; נשאר בעינו רק מה שהסיבונו לאחרים. אולם, אל תדמה, כי מציאותנו כאן עוברת עלינו תוך הרמוניה ושמחה עילאית. יודעת אני לספר רק על עצמי. אינני אלא אשה פשוטה, ורוחי מסוגלת לתפוס מרחבים לא בהרבה מאלה שהקיפה בימי חלדי, שכן המעבר משם לכאן אינו משנה במאומה את תמצית האישיות ועיקרה. ענותי כפולה היא: האחת הולכת ונחלשת והאחרת הולכת ומחמירה. אשר שגיתי בחיי עדיין מכאיב לי גם עתה. יסוריו של אביך הינם לי עדיין כפצע צורב, אך פצע זה הולך וקל, הולך ומגליד בהדרגה. ברם, אתה, בני, אינך מעלה על דעתך, עד כמה אתה שוגה. האזינה לי ללא תרעומת, בני יקירי. גם אתה גורם לי כאבים. כיצד, מדע ולמה? אנא הקשב, ילדי: כל אלה שעברו הנה, וכן כוהני כל הדתות, שיש להם מושג כל שהוא על כך, מבקשים, שקרובי־המשפחה לא יזילו דמעות לאחר כלות שלושים ימי־האבלות, ושלא יתאוננו על הגורל שנחרץ כך ולא אחרת. כל אדם, אשר ממשיך להתאבל ואף מאשים את עצמו, פוצע את לב יקיריו שבכאן ומענה אותם. מקור השמחה הגדול ביותר כאן כמו אצלכם הוא אחד: אשרם של הבנים. אמור, האם יש ברצונך לרפא את מכאובי, לגאול אותי מייסורי? התרצה בכך? דע, רק בך, רק בידך הדבר! אסור לך להתאבל עוד. וכיצד תשיג זאת? אמור לעצמך בקול רם ובלחש וחזור ואמור: אמי רצתה להישאר. לא אנכי, אלא היא אשר רצתה בכך, היא עצמה. חזור על דברים אלה כמו על תפילה, פעמים אין־ספור, ואז ידוע תדע, כי אמנם אמת היא. וכבר בלילה הראשון, אחרי עשותך זאת, תישן שינה מתוקה במשך שעות מרובות. זה יהיה לך האות. ואז, במשך זמן קצר תרגיש גם בנוכחותי על ידך, כשם שהרגשת בילדותך, לילה לילה, עם לכתך לישון. לאחר־מכן תיעלם שוב תחושת קרבתי אליך. אניח לך להאמין שאתה שוב לבדך, באשר יודעת אני מה מאד חביבה עליך הבדידות. התאבה לעשות כך? עשה זאת. עשה זאת…

אמך, הדביג."

הניחותי את העט מידי והסתכלתי סביבי. הייתי לבדי בכל הבר כולו. המלצרים ריכזו כבר את השלחנות והכסאות, רק הפסנתרן עוד המשיך בנגינתו, אולי למעני. הכנסתי את הגליונות הקריאים־בקושי לתוך מעטפה, רשמתי עליה את מענו של פטר, נתתי לפסנתרן דמי־שתיה עבור תשומת לבו ומסרתי את מכתב־האכספרס לידי השוער למשלוח לסאסכס. אותו לילה ישנתי גם אני שינה שלווה ורגועה.

כעבור שבוע ימים הגיעני מכתב קצר מפטר.

"אינני תופס – כתב הוא – מה קרה לי. הריני רציונליסט, ואיך זה אשנה לפתע את השקפת־עולמי? רכשתי אותה במאמץ קשה ונמרץ, בלימודים ובנסיונות של שנים רבות. אכן, עוד הרבה דברים לא ידעתי. ואגב, לפני זמן לא רב גם לא ידעתי מאומה על אודות ההתפוצצויות האטומיות שבשמש. עתה רק עובדה אחת ויחידה חשובה בעיני: קל לי ורוחי טובה עלי. זו הפעם הראשונה מאז עשר שנים ישנתי שינה מתוקה. הנני בריא, כשר־לעבודה, וילדי, אשתי וכל העובדים שואלים אותי וחוזרים ושואלים, מהו הנס שהתחולל בקרבי. אנכי משיב להם, תוך חיוך, בדבר הלצה, או לעתים בנוסח המלט: קיימים דברים בין השמים והארץ אשר אתם בחכמתכם המלומדת לא תשיגו, אפילו בחלומכם. יתן אלהים, או מי אשר בידו ההחלטה בכל, כי יישמר מצבי זה לאורך ימים. איך אוכל לגמול לך כחסדך?

פטר."

ובשולי המכתב הוסיף: “הסגנון הוא ללא ספק של אמי וכן כתב־היד: על פיו הכרתי זאת.”

____

לספור זה היה עוד המשך: ספרתי על המקרה המובא לעיל על הרפוי הפלאי־כמעט של פטר לאיש־פסיכואנליזה מובהק, והוא שיבח מאד את הדרך המקורית, בה בחרתי בריפוי, דהיינו שאמו היא שבקשה ממנו, למענה ולא למענו, כי יחדל מהתיסר בהאשמות־עצמו. נשבעתי לו, כי הכתיבה האוטומאטית של האם הדוויג לא כוונה אף לא הושפעה בשום פנים על ידי, ולא הייתה כלל פרי דמיוני. אולם הוא לא אבה להאמין שלא אני הייתי זאת אשר כתבה. אכן, הוא לא הכירני דיי, בשביל שידע, שאני דוברת אמת.