אתה שואל אותי, רופא יקר, מדוע מצוי בי כל־כך הרבה מן הבלתי־מוסבר, מדוע איני מסתפקת לעולם במה שהשגתי, אלא תמיד נדחפת הלאה; מדוע שולט בי איזה אי־שקט, ההופך את חיי למצוד בלתי־פוסק. היית מעדיף בוודאי, שבתוך־תוכי ייראו הדברים כמו בכרטיסיה ערוכה היטב, לא כן? ואילו בשיחותינו, שנועדו לגלות את מקור מחלתי, תמיד, כל אימת שאנו מגיעים לנקודה מסויימת, הננו ניצבים לפני מקווה־מיים חם ואפל, שאינו ניתן לחדירה. הנך סבור, שאינך מסוגל לשחררני ממעצורי – כפי שאתה קורא זאת – כל עוד לא יינתן להאיר לפני ולפנים מים אלו, או לרוקן שלולית עכורה זו.
עלי להודות, שהנך אדם נבון, רופא יקר. במשך שנים רבות חקרת את נפש האדם והנך צודק בהחלט, כשבי, האשה בשנות הארבעים, שיש לה כבר ילדים מבוגרים, שעבודתה הציבורית ידועה לכל, הנך מגלה את מי־התהום האלו. אנסה להאיר פנימה, בשביל שנוכל להגיע לידי פתרון התעלומה.
אנסה להשיב על שאלתך בדבר תקופת ילדותי, שכן בה, כמובן, נעוץ היסוד לכל ימי חיי.
וכעת הנני ואספר לך… שבשעתו הייתי ילדה נרתעת קטנה, שאהבה מאוד פרחים, סיפורי־מעשיות, שירים, סיפורים על פיות, הצגות תיאטרון וריקודים. היינו שלושה ילדים: אח גדול, אחות נוספת ואני. האח הגדול ידע לחבר שירים וסיפר על מגדל בבל, על טיטניה ואוברון. האח הגדול לימדני להכיר את העצים על פי קליפתם ועליהם. יחד עמו קלעתי את זרי פרחי ובניתי מצדפים ואיזוב את ארמונות־פיותי. לפעמים היה אחי כותב שיר ולפעמים היה מספר לי על אודות האלוהים. פעם, כשצעדנו בתוך יער עבות, לימדני האח הגדול להתפלל: “אני ילדה רכה ונשמתי זכה”…
“ואתה, כלום יכול אתה להתפלל?” שאלתיו בהיסוס. האח הגדול שתק, ובו ברגע נפל צל על נשמתי, נשמת ילדה קטנה.
אחותי לא ידעה לספר סיפורים, אבל היא פרטה על פסנתר. אצל מורה מכסיפה למדה בלי־הרף: אחת, שתים, שלוש, ארבע; אחת, שתים, שלוש, ארבע… בקצב, מינואטים של מוצרט, סימפוניות של היידן, בארבע־ידיים יחד עם הגברת הזקנה כסופת־השיער. צלילים אלו ליווני, שעה שרקמתי את משחקי ומיניתי עצמי לשליטה על בובותי. כמו־כן ידעה היא גם לרקוד יפה, זו אחותי השניה.
קיבלנו יחד שעורים מצרפתיה אחת, שצריכה היתה להקנות לנו, הנערות הצעירות מברלין, את החן המיוחד לקראת אקלים־הנשואים. כך, למשל, לימדה אותנו ליטול ידינו לפני ההסבה לשולחן, לומר את האמת ולדבר צרפתית. בשעות־ריקוד אלו למדנו לרקוד עם צעיפים ביד, להטילם לפנים ואחורה בתנועה רבת־אצילות, להקיש בקסטניטות כספרדיה ולהסמיק מאושר, שעה שגופנו מצא בריקוד את הריטמוס העצמי שלו ואת תשוקתו המיוחדת.
אותה שעה החילותי לחוש את סוד התנועה והצורה, אך חייתי חוויה זו אחרת לגמרי מאחותי. היא, מלבד זאת, היתה יפת־תואר, נבונה, חרוצה ובהרבה קשישה ממני, ואילו אני בלתי־מתבלטת, ביישנית, מחליקה מבין האצבעות.
באותו זמן הופיע בביתנו עלם צעיר, קשיש במקצת ממני. הוא היה נער מיוחד במינו: עיניים גדולות, אפורות, שיער זהוב, גוף צר – וסופרן צלול. האגדות והמסתורין של חלומותי היו קרובים לליבו כמו לליבי, או שמא השווינו אותם אלו לאלו? משחקינו נסבו על מכשפות ואבירים. פינת גדר־שיחים שבגן־ביתנו הקטן שמשה לנו למעון, הצטנפנו כאן לפני חלונות הבתים, כזוג גיריות במאורתן.
ידידיו נהיו לידידי – הן ידידים משלי לא היו לי – והיות והייתי הנערה היחידה בקרב המון הנערים הפוחזים, ארחתי להם לחברה לכל משובותיהם. התחריתי עמהם בריצה, בשלג ובגשם, נאבקתי עמהם, התגוללתי עמהם על הארץ – ויצאתי עפ"ר מנצחת. ייתכן שבאמת הייתי חזקה, אבל ייתכן גם שהם במתכוון נתנו לי לגבור עליהם, משום ששיעשע אותם הדבר, שנערה קטנה התנהגה כל כך לא־כנערה.
אך משחקנו האהוב ביותר היה התיאטרון. המחזנו הצגות בזו אחר זו, יצירות, שירים, פזמונים, ריקודים. ערכנו את החזרות מתוך התלהבות ושכחה־עצמית, אך מעולם לא העלינו הצגה לפני קהל. ידידי ליוה את מנגינותיו בגיטרה, ובצד המתיקות הילדותית שבו, נסתמן בו כבר אז משהו שונה, שעורר בי פחד. עורו היה לבן מדי, גופו גמיש מדי, ריקודו חושני, וידידיו, שהקיפוהו סביב, רבים מדי, אך למרות כל זאת היינו כבר אז בני־זוג.
לאחר מכן, משנכנסתי סוף־סוף לבית־הספר, ניטשטש קמעה תוכן שנות חיי הראשונות. היה עלי ללמוד כיצד להשתלב בתוך חברה סגורה, מצאתי עניין בלימוד שפות, הסטוריה ובקריאת שירים וסיפורים. ספרות ודברי־הבל זרמו אל קרבי, ועולם חדש נפתח לפני: תחושת החוויות הארוטיות – עולם העלמות…
עד מהרה הבחנתי שיש לי כוח השפעה ניכר על ידידותי. הן נתנו לי לנהוג בהן, חבבו אותי, נהרו אחרי – לפעמים התקוממו נגדי בצוותא ועזבוני בודדה. טרגדיות גדולות התרחשו בחיינו: היכרויות, חלומות, מכתבים, שתיקת־אלם בשעת הפגישות, בעוד הפה מעצב דברי־חיבה, היצמדות נערות בלהט תשוקתן, התרוממות־הרוח של כוח מצטבר ורגש גואה, ולפתע הידרדרות אל תהום־הנשייה. אין עוד האחד יכול לסבול את זולתו. הרגשת בחילה, אי־יכולת לראות פנים זה את זה, צער, דמעות – ופרידה… אפיזודה אחת כזאת ברצוני לספר לך, דוקטור:
בכיתתי היתה ילדה צעירה, ביישנית ביותר וסגורה בעצמה, קטנה, שחורה, חמודה; אביה – אדם חם־מזג שדיכא את הבת; האם – אצילת־רוח, צעירה, חולנית. כולנו שיערנו, שהרבה דברים היו שם בביתם לא כשורה. לאם היה מאהב, האב היה מרים עליה את ידו…
נערה זו – אננה – היתה רצה אלינו לבקש מקלט. אנו כולנו היינו בעצם התעוררות פריחתנו, וכשהיה מעיק עלינו הצער, היינו נצמדות זו אל זו, בשביל למצוא ניחומים. הבית של אננה היתה לו בשבילנו משיכה מיוחדת: רהיטים ישנים, חדר מלא דברים מזרחיים יקרי־מציאות, אותם צבר האב במסעותיו על פני העולם, ספרים יקרי־ערך, מערכות־בגדים דהויות מתקופת הרוקוקו, בהם נעזרנו – כבר אז – במשחקי התיאטרון. אנו הנערות היינו באות תמיד לבית זה בסתר, שעה שההורים לא היו בבית, ומיד, כטבע הדברים – היה מתעורר בנו אותו רעד שלפני האהבה. פעם היו אחדות מאתנו הנערות אצל אננה, והיא פרטה על הפסנתר – פוגות קצרות משל באך. על כנף הפסנתר ניצב פסל של אשה עירומה.
אז קמה אננה וכיבתה את האור. היינו כולנו נבוכות, לא ידענו, מה קרה. אני הרגשתי עצמי חבוקה ומזועזעת מנשיקותיה וגילויי־אהבתה. אזי משכתיה אלי אל הספה ובמגע גופינו ושפתותינו נהייתה היא לידידתי. האחרות העלו שוב את האור; שתינו היינו סמוקות ושותקות.
בקיץ הלכנו לטייל באחו, בחורף החלקנו על הקרח וקראנו ספרים. לפעמים נשתלבה נערה זרה לתוך חוג־האהבה שלה או שלי, או־אז היינו קנאיות. משיחות היינו זו עם זו לעתים קרובות במשך היום: בבית־הספר, בשעות שלאחר־הצהרים, בערב. שירים קצרים היו מורצים מהאחת לשניה, מכתבים ומלים. עם זאת היה באננה משהו, שהיה דוחה אותי מעליה כבר למן היום הראשון. הרגשתי, שהיא לא היתה בריאה. אף שאז עדיין היו “הפנים החוורים” האידיאל שלנו, הנה היה בה באננה משהו מושחת: רגשותיה היו חושניים יתר על המידה, השקפותיה לעתים פרברסיות. אוירת הבית העיקה עליה.
אפשר שברצוני לטהר עצמי כעת, אך קרה שהחילותי לשנוא אותה, כשם שמתחילים לשנוא תבשיל, לאחר שטועמים אותו לעתים קרובות מדי. לאט לאט החלה רתיעתי ממנה לגבור יותר ויותר, ומיד אחרי זה באה הבחילה. ניסיתי להסתיר זאת ע"י העמדת־פנים, אך למרות זאת הגיעו הדברים לידי קרע, ויאוש נורא השתלט עליה. לכשראתה אותי ברחוב פקו ברכיה ועיניה נמלאו דמעות. לא יכולתי עוד לראות פניה וחמקתי ממנה תוך ייסורי מצפון. אמנם לאחר שנים יכולנו שוב לדבר אשה אל רעותה, אך היא לעולם לא סלחה לי. לכשמלאו לאננה 21 שנה, שמה קץ לחייה…
מה שפגע בי אז עד עמקי נשמתי היתה העובדה שאני הייתי זו, שבה עלתה וגאתה לראשונה תחושת הבחילה ולאחריה השיעמום. פחד בל־יתואר מפני עצמי־אני תקף אותי אז: “כלום לעולם לא תוכלי להביא משהו לידי גמר? כלום לעולם תישארי חצויה? האינך יכולה למצוא בשום מקום את האיש הסופי?”
פחד זה מפני עצמי, רופא יקר, לא נטש אותי מאז ועד היום הזה. הוא הרעיל כל עבודה שעסקתי בה. כל הצלחה שזכיתי לה היתה מעוררת בי פליאה, והייתי מתהלכת עם המחשבה, שהולכתי את הבריות שולל על אודות ישותי האמיתית. חדלתי להאמין לי עצמי – לא לאהבתי אף לא לעבודתי או לכנותי.
אך לא תמיד חלפו חוויות בדרך זו. היו זמנים, בהם הייתי אני אותו מאהב־אומלל ללא־תקנה. בעוד שכלפי רבים היתה לי שליטה ללא־גבול, היו גם כאלה שלגביהם נשאר להט־רגשותי ללא מענה. ככל שאני להטתי יותר, כן נשארו הם נוקשים ובלתי־מושגים יותר. היו אלה העלמות זהובות־התלתלים…
בזמן ההוא קראנו את “טוניו קרגר” לתומס מן. היה זה עם תום מלחמת־העולם הראשונה, בעוד אנו בתחילתה של התבגרותנו הארוטית. הזמן ההוא היה מסוכסך, מסלולי־החיים הרגילים נותצו לרסיסים, תשוקה ללא מעצורים השתוללה סביבנו בעיר הגדולה – מסחר בסמים, אהבת־נערים, פוקסטרוט, טנגו, סרטים להסברה מינית, אסטה נילסן בתפקידי פרוצה, התלהבות מהפכנית, מבוכה בתוך הדקדנציה, פריקת עול ושכרות בראש חוצות.
הנני נזכרת בצעירה אחת, אינגה, אותה הערצתי תמיד בשעת־ההתעמלות – גבוהה, זהובת שיער, מקסימה, והאידיאל הבלתי־מוגשם שלי. היא היתה כה רחוקה ממני כירח הצהוב, אליו צופות עלמות צעירות, אך סכלותה, ייחוסה המשפחתי, מתינות תנועותיה הוציאוני מגדרי.
כן, רופא יקר. כיום הנך קורא את מאמרי ואת נאומי, מבקר בסלון שלי, בו הנך מוצא את האמנים של ארץ־היהודים המקסימה שלנו, אך אני התחלתי לכתוב שירים אז, אז בגיל ארבע־עשרה, כשקצות אצבעותי להטו, שעה שהצטרכתי במקרה להושיט את ידי לנערה ההיא. אז אהבתי את התרבות הגרמנית, את הגבורה של זיגפריד הבלתי־מנוצח, את ברונהילד שחורת־השיער הבלתי־אהובה, אותה ראיתי כלא־גרמניה ושאליה דימיתי את עצמי… כן, דוקטור, אז למדתי לשנוא את היהודים, אותם אנשי־עסקים שחורים וקטנים, שהיו משוללי האצילות והגאון של האולימפוס.
אהה, דוקטור, אתה מצטחקק לחרוזי. הן הם חוברו ע"י נערה בת ארבע־עשרה בסך הכל. גם איני מחשיבה אותם במיוחד! אך עודני מרגישה את הרעד שחלף בעצמותי שעה שחברתים, והן כתבתי לא רק שורות אלו, לא – ספור שלם כתבתי על “אהובת לבי, אינגה הקטנה”, וכתיבה זו שחררה אותי אז במקצת מייסורי, אולי בשל המחשבה: זאת יודעת אני טוב יותר – לחרוז ולספר…, בעוד אתן יודעות רק להתעמל, אתן זהובות־השיער! עם זאת סבלתי ייסורים קשים בשל יצור זה, ומעולם לא יכולתי לרכוש את לבה.
רק מאוחר יותר למדתי לדעת, שגם אנו, היהודים החלושים, יודעים להתעמל וגם לחרוש. אבל זה לא שייך לכאן. ומלבד זאת, דוקטור, התעייפתי עם היזכרי בכך. הנני גם עצובה במקצת, והדמעות עולות בזכרוני ודעתי מתערפלת עלי. הן לפעמים טוב להזיל דמעות, שנשארו תקועות בעיניים מלפני שנים. ואף שייסורי־נעורים אלה הינם כה מרוחקים ולמעשה שכוחים לחלוטין, עם זאת, בספרי, יש לי ההרגשה, כאילו אני מותחת בכוח את השרירים המחזיקים את לבי במרכז הגוף. הנני הולכת כעת הביתה, אך מחר, דוקטור יקר, אנסה להמשיך ולספר.
ובכן, דוקטור, כעת אמשיך לספר את דברים כסדרם, כפי שיאות לאשה נבונה ומבוגרת. הן אי־אפשר להישאר תמיד אותה נערה קטנה עם זר־הפרחים בשערות. נא להבינני אל־נכון, דוקטור – כדי להביא את הסיפור עם הפרחים בשערות לידי גמר – למעשה, כלל לא רציתי להיות נערה קטנטונת!
שעה ששיחקתי עם החברים של אותו נער זהוב־תלתלים, התייחסו אלי כאל נער; בקרב הנערות הייתי בין כה וכה המנהיגה. אצלנו בבית, האב היה כל־יכול, האם – אומללה, על שום שהיתה רק האשה. מדוע זה ארצה להיות נערה? סיגלתי לי ישות של נער. עם הזמן, בערך בגיל חמש־עשרה, נהייתי רצינית יותר ויותר, ספרות היתה קדושה בעיני, אהבתי ריקודים ואגדות של עמים קדומים.
האבהבים של ידידותי הצעירות נראו לי חסרי־טעם. העלי להיות אשה קטנה ולרדוף אחרי איזה עלם צעיר?! הן אני עצמי הייתי כאחד מהם – נהייתי גאה ואדישה כלפי נערים. התשוקה שלי היתה לעשות מעצמי משהו גדול, שאחרים ילכו אחריו.
ואז התפתחו הדברים לגמרי אחרת, דוקטור. אך הבה ואמשיך לספר את תולדות ילדותי:
באחת משנות ההתבגרות הללו החילותי את שעורי־הריקוד, אותה חווייה גדולה של הרבה עלמות צעירות בנות־העיר. היה זה אחרי מלחמת־העולם הראשונה. אז פגשתי שוב את חברי זהוב־התלתלים מימי הילדות. כעת כבר גבה־קומה, גמיש, חטוב־איברים קורן ועם קסם לא־יתואר. כיצד זה קרה, שעלם ידע כל כך יפה לרקוד – כמעט כנערה – והקסם עוד גדל פי־כמה, משום שזה היה בכל זאת נער. הוא השתלב בתוך חבורת־העלמות שלנו, כאילו היה אחד מאתנו. רקדנו – הוא ואני – בקלות רבה וללא ליאות, משום שעדיין חשנו באברינו את רקודי־הפיות של שנות הילדות. עדינותו ונועם־הליכותיו היו מקסימים. הכול אהבו אותו, ואני הייתי גאה על כך.
הייתי רוצה לחבקו פעם, חשבה ידי שהרגישה את גבו בשעת הריקוד; הייתי רוצה לנשקו פעם, חשבו שפתי, שעה שצחק ושר. אך אני הן לא הייתי נער, והוא לא היה נערה. אכן, חינכו אותנו יפה, ואני הרתעתי את ידי מלחבקו…
חרף געגועינו היינו מעתה בלתי־נפרדים. אותו משך נוהג־הנערים שלי, שכן הלכתי אחריו אל כל אשר הלך – יחד עם ספריו, עם תעלולי־הנעורים הבלתי־מרוסנים שלו ועם ידידיו. הייתי בת־בריתם הבלתי־נפרדת בשיחות הארוטיות שלהם, במועצותיהם, בתכניותיהם. בנוכחותי נהיו הנערים הפראים ביותר מהוגנים; ההלצות נהיו מרוסנות. נהייתי לאב־הוידויים של כל מעשיהם וחלומותיהם. בדרך הטבע נתנו לי את ספריהם לקריאה. “הליוגבל”, הקיסר־הנער עם אורגיות־הפרחים־והנערים; “המות בוונציה” לתומס מאן, “דקמרון” ועוד. בשבילי היה הכל חדש ובחזקת אסור. אך למדתי להעמיד פנים של אחת מנוסה…
גאה במיוחד הייתי בשל כך, שתמיד חזרו באזני: “את נבונה לאין־שיעור יותר משאר הנערות; את כמעט נער”. אי־לזאת היה זה כמעט מובן מאליו והגיוני שעם “כמעט־כמעט־נער” אין מתנשקים ואין מחזרים אחריה. עם נערות אחרות אפשר כבר איכשהו להרשות לעצמם לפעמים משהו, אבל עם שד־משחת כמוני – לא. היה עלי בבלי־דעת לבחור: בין “היות־אשה” בתוך החברה לבין “היות־אדם”, ואני מאז ועד היום בחרתי “להיות־אדם”!
באותם ימים, בין ידידי הצעירים, עוד טרם הבנתי, מה הם עוללו לי; סבורה הייתי שהם היו צנועים עם כל אחת כפי שהיו כלפי; היינו גאים מאד על ידידותנו הנאמנה, “ללא ארוטיקה”, ובה בשעה להטתי כולי בשל ידידי הצעיר יפה־התואר.
באותו זמן – הייתי אז כבת 16 – חלה שורה של חוויות־חינוכיות, שעיצבו את יישותי. למדנו הרבה רומית, יוונית, ובשל התפרקות הנעורים הבולטת שלנו, החל עולם היוונים לחיות בקרבנו מחדש. שעה שקראנו את הומרוס, שמענו את הגלים התוקפים ברעש את ספינת אודיסיאוס; אכיללס ופטרוקלוס היו ידידים־בלב־ונפש שלפני טרויה; סוקרטס שר על פידרוס המציאותי, ספפו על עלמות אוהבות; דיוניסוס, עם מטה־האצטרובל, דהר על פני הרי פרס; לדמטר, אם־האדמה, הביאו הנערים פסל־עירום של נער כאות להתמסרות; האירוס של פרקסיטלס קם לתחייה בקרב הנערים שלנו; נערות־הטל של פידיאס היו שוכבות בישניות ומשתוקקות האחת בחיק רעותה; בספרטה המחמירה חגג כל לוחם עם אהובו את ירח־האהבה, לפני שהוא ניתק לקרב.
מדוע דברו אל לבנו אותם פסלי־אלים עירומים בשפה לוהטת כל־כך? מדוע התרגשנו למראה אותן תמונות־טירוף שעל הגביעים של מיסטריות־התשוקה? אנו ראינו בגופו של הנער היווני הקדום את אידיאל היופי החזק ביותר, ובריקוד – את ביטויו.
כל העולם כולו נשטף אז בריקוד. בני־האדם התעוררו מתוך מערבולת־המלחמה־והרעב והשתוקקו לחיות! כמו אחרי המהפכה הצרפתית תקפה באותם ימים את כל אירופה תשוקת ריקוד. לא רק באי בתי־הקפה והבארים, אלא גם האנשים המתונים הרגישו לפתע הכרח לרקוד או, לפחות, לחזות בריקודם של אחרים ובדרך זו, לפחות, לקחת חלק בניתוץ המוסכמות הישנות. באותו זמן הופיע זרם של רקדנים, אשר יצרו מחדש את ה"תוהו ובוהו" ואת היופי האפוליוני, הנובע מתוכו. הם למדו ללכת ע"פ קווי־הציור הרציניים של המצרים, להגשים את האהבה ע"פ תמונות־המקדשים של ההודים, לעצב את תשוקת־החיים של זמננו ע"פ ריקוד־המוזות של היוונים. אנו חיינו במצוקת־השקיעה שלנו – שכן העולם הגדול היה שרוי בשקיעה – את המשמעות ואת הכוח של התרבויות הקדומות. הביקוש אחר זמנים אחרים היה קרוב ללבנו; האמנות שלנו היתה בעצם התחדשותה, והדמות של המימוס הראשון של יוון, כפי שראה אותה ניטשה, נהיתה לדת שלנו. מערבולת עכורה אחזה את כולנו. כולנו רצינו לשקוע בתוך התוהו ובוהו הדיוניסי, וקיווינו לקום מתוך מרחץ זה לתחייה מחדש. רבים מאתנו נשארו תקועים בדרך, מעטים שכחו את תחושת הזמן בתוך התרוממות־הכוח הגיאונה. אני שמרתי את זכר התקופה ההיא מכל משמר, שכן היא גרמה לי צער רב, וכל יישותי נאחזה בה. אם עוד היום, לאחר שנים כה רבות, עיני מסתנוורות לזכר אותה תקופה דיוניסית, הרי שמן הסתם אחיה אותה מחדש בחלומותי לעולמים.
הרשה נא לי כעת לשתוק דקות מספר. ברצוני לספר מתוך שקט נפשי… כן… כעת הנני מוכנה להמשיך.
היינו משוכנעים אז, שכל האנשים תפסו את התקופה כמונו. המהפכה, רוסיה – הכל נשאר לנו זר. נקלענו לתוך העולם הבלתי־מציאותי שלנו, ומתוכו חיינו את שנות חיינו.
אך כשאני שוקעת בעבר, כדי לשחזר לעצמי בהוה את נקודת־הכובד של אותה תקופה — את נקודת־הכובד שלי – או־אז אני יודעת שדמותו של ידידי הצעיר היתה המרכז.
ברצוני לספר לך חוויה אחת, שבאמצעותה נוצרה בי בהירות יתרה ושממנה התחילו ייסורי:
בערב קייצי אחד חמקתי מתוך הבית (אכן, צעדי נשמרו היטב) וטיילתי עם ידידי זהוב־השיער אל הפארק הגדול שבעירנו. הדרכים היו מלאות אבק, היסמין הפיץ ריח כבד, זוגות ישבו חבוקים על הספסלים. צפינו באנשים הרגשניים הללו וצחקנו לתמימותם. כמה יום־יומי הוא להתיישב על ספסל ולהתנשק! שקענו בתוך להג־שיח ידידותי, בו לא הרגשתי טוב במיוחד. חושבתני, שבסוף נשארתי דוממת. ואז הגענו אל השער הברנדנבורגי וממנו המשכנו לאורך רחוב־התרזות. אנשים צעירים גבוהי־קומה ומרכיבי־מונוקלים הסתכלו בנו מתוך תשומת־לב, מצאו חן בעינינו. עם זאת, אני נהייתי בושה במקצת: “הם ודאי חושבים אותנו לזוג; זאת איני רוצה, משום שאיננו כאלה”.
המשכנו הלאה, עד שהגענו לאופירה. הוצגה “אגדת יוסף” של שטראוס. ההצגה כבר התחילה, ולמרות זאת נכנסנו פנימה, ולעינינו נגלתה אגדה מוזרה.
פוטיפר ואשתו יושבים בהידור מזרחי על כס־המלוכה; האשה מסוגרת, אומרת־שררה ומכוערת; הגאוה פורצת מתוך עיניה. מוסיקה ערבה מהדהדת – היא נשארת קרה. נערות ונערים רוקדים לפניה – היא נשארת קרה. לפתע נשמע צליל בודד של כנור. היא מאזינה, ופנימה מוכנס נער רוקד – יוסף – אותו קנו סוחרי־העבדים הישמעאלים. אשת פוטיפר מתחילה להסמיק. היא רועדת מתחת למעטה גאותה העקשנית. היא קמה, עוזבת את המקום יחד עם כל הפמליא. יוסף נשאר לבדו, נאנח בריקודו כנמר בכלוב, עצור ונבוך. האשה חוזרת, כשרק כותנתה עליה. היא מחזרת אחרי הנער, משפילה עצמה לפניו, רוקדת לפני חן־יופיו, מתפללת לפני גופו הצעיר. לפתע הוא חומק מידיה, מסרב לה, ואשת פוטיפר נשברת. אבל מיד היא מתאוששת, קוראת לעזרה, מעלילה על יוסף, והשומרים מופיעים, מוכנים להמיתו. כל אנשי החצר מתכנסים, מופיעים תלייני־החצר בגלימתם האדומה, עבדים אף הם. יוסף ניצב חיוור אך שליו לפני הרוצחים. אשת פוטיפר צוחקת את צחוקה הקר. אכן, מנגנון־המדינה פועל ביעילות. לפתע מופיע “האל מתוך המכונה”, ויוסף ניצל. שוב נשמעת מנגינת־הכנור רווית הערגה, והמסך יורד…
כיצד אתאר לפניו, דוקטור, מה התרחש אחרי־זה? נפגעתי עד עמקי נשמתי על ידי התמונה, בה חזיתי. ובכן, כך הם פני הדברים: זו אחותי, פוטיפר, זכתה לגורל דומה. אין אני היחידה והראשונה – ספור עתיק־יומין, שנהיה כבר לסמל, הוא ביטוי לסבלי. זוהי איפוא אהבתי נעדרת־התשוקה. נערים יפים אינם רוצים בנשים עזות־תשוקה; אבל מדוע לא ירצה הוא בי, הנערה הצעירה, הקורנת? אני הנני הקרובה לו ביותר, אני מכירה אותו כמו את שמלתי שעל גופי; כיצד זה אין הוא, יוסף, מרגיש מה מתחולל בקרבי ואינו נענה לי? לאן־זה פונה הלהט שבקרבו? כלום זורם הוא אל האוויר או אל אדם אחר? מה מקור ריקודו זה, המזכיר תמונת־אלים של ימים מקדם? מהו אותו יסוד זר, רב־קסם, המאפשר לו לרקוד כאנדרוגינוס מפוסל.
סבורתני שהייתי שתקנית מאוד באותה דרך־חזרה לילית אל הבית.
“מדוע את שותקת?”, שאלני יוסף. “מדוע העז העלם החצוף להשפיל את האשה?”
“משום שהוא לא יכול אחרת”.
“ומדוע הוא לא יכול אחרת?”
שכחנו שאשת פוטיפר היתה אשה מבוגרת; שיוסף היה כבול ע"י חוקי־דת נוקשים; שאולי, למעשה, יוסף הוא שעורר את התשוקה באשה, ושחכמינו רק רצו להעלים את תאוות־הנעורים שלו ומשום כך עשוהו לקרבן הצניעות. לא חשבנו על כך אז. ראינו על הבמה רק את עצמנו. אני לחצתי עליו: “הסבר לי, מדוע אתה רוקד עטוי במשי; מדוע אתה מתייחס אלי כהתייחס נער אל רעהו?!”…
הלילה כה כבד. המים שבאגם הקטן הכו גלים אל מול דפנות הסירות, ואני לא הוספתי לשאול.
לעתים קרובות שמעתי את לחן־הכנור של אגדת יוסף לפני חלוני. תמיד היה יוסף על ידי, מוסר פרחים לוהטים לידי במקום גופו האהוב. לפעמים יצאנו לטייל לאור הירח או אל ההרים, והוא הרגיש רחמים כלפי ואז אחז בידי, אך אני השתחררתי ממנו, רועדת כולי, משום שלא הייתי די חזקה, בשביל להכניע אותו.
זמן קצר לאחר מכן קראנו את “המשתה” לאפלטון – יצירת־הקסם של הנער הגברי; זלזול באשה: היא ארצית, נחותה, הגבר בן־חורין מכבלי הדם.
“האהבה רוצה להפרות ולהוליד ביופי” – מלמדת דיוטימה את סוקרטס. הוא דבק בו ביפה־התואר, מעוררו והולך אחריו ומערה לתוכו את הזרע הבשל ומוליד בו את דיוקן־מינו. בין אם הוא נמצא בקרבתו או הרחק ממנו, אין הוא יכול לשכחו, ויחד עמו עומד הוא על משמר הלידה החדשה. וחזק יותר מהקשר המיני הטבעי שבין גבר לאשה קושרת האהבה את הידידים, כיוון ששניהם משתייכים לעולם יפה יותר, עולמן האלוהי של הנשמות.
כך לימדה דיוטימה גם אותי. האשה היא צרת־אופק, ארצית, כבולה באזיקים; העלם יכול למצוא את האושר העליון של היופי בנשמת הידיד. מאושרת היא האשה, המתעלה מעל לצו החושים עד כדי כך, שהיא מסוגלת למצוא את סיפוקה ביופי הטהור.
אזי החילותי להבין את החיים שמסביבי, את ידידיו של יוסף, שאהבוהו בשעת ריקודו, אותו, את עלם־השעשועים יפה־התואר. הצטרפתי לשורה הארוכה של מעריציו, שראו בו את התגלמות תשוקותיהם. העדפתי להיות אוהבת אילמת בקרב הגברים, במקום להיות סתם נערה. מלילות הטרוף של הילוליהם שמעתי וחייתי הכל באזניים פקוחות של ילד מושחת. הייתי ידידותית, מלאת־הבנה ושותקת.
באותן שנים נהיה יוסף לרקדן נפלא, שאמנותו הוטבעה באנשים רבים. הוא עצמו חי את חייו כאהוב, שהכל מושם תחת רגליו, שהכול מגישים לו את עצם עצמם לשי. בראש נטוי היה פוסע בקרב ידידיו. לפעמים עוד רקדנו יחד, ואז מצא גם הוא את אהבת־הנעורים מחדש, שהיתה כה שבורה ורצוצה. באותם ימים חיפשתי דרך לעצמי, בשביל להציל את נפשי. – תנחומי המלה או הריקוד לא מצאתי עוד, אף לא את הדרך של העבודה המפרכת. עוד טרם ידעתי את כוחה הגואל, אך שיערתי אי־שם את האפשרות, למצוא ביטוי לכוחי העצמי בעידון רגשותי.
"מי אשר רוצה להוליד בגוף־הבשרים, אותו מושכת האשה. אולם ליד אלה מצויים האחרים, אשר מעדיפים להוליד בנשמות את אשר הנשמה מסוגלת לקלוט ולהביא לאור העולם – את התבונה ואצילות־הרוח. ובמובן זה כל המשוררים הינם יוצרי־חיים. כך איפוא מלמדת דיוטימה אצילת־הרוח את בני־האדם כל פעם מחדש.
ובכן דיוטימה רמת־היחס מלמדת תמיד מחדש את בני־האדם. וכך פקדה גם אותי. אהובי היה מסוגר בתוך עצמו. התמסרותו עשויה היתה להיות לכל היותר זו של גוף יפה־תואר. אני כבר צמחתי מתוך זה וכבר שאפתי למרומים, אל יפי הנשמות. ראשי נחלץ למאבק, ביקש להשיג את האינסופי, את הבלתי־אפשרי. הוא מצא רק את חיקי הצר, והם לא יכלו לדור בכפיפה אחת.
ואז תקפני פעם העדר־ההכרה הגואל של מחלה אנושה. הגוף התאושש רק לאט לאט, ואילו הראש התמרד על שהגוף גבר עליו. רופא בא אלי והבהיר לי, מדוע גופי בגד בי. הוא הסביר לי, שגופי תבע את זכותו להיות נאהב. הבינותי את הרופא על נקלה והחילותי חיים חדשים תוך הינזרות מנערים, ארוס וריקודים.
חיים חדשים אלו שלי ידועים כיום לבריות: שאיפה, עבודה ילדים, אהבה עמוקה לידידי; אבל מאז ועד עתה פועמת בי הכמייה ליצירה ולעיצוב חיים. הדבר הוא כך, כאילו רציתי להקהות את חושי ולהקנות לעצמי ע"י הישגים את הזכות להיות אדם בין אנשים. – אכן, עמוק־מדי שתל בקרבי ידידי את הבוז לאשה. ייתכן, שזהו מה שמחלה אותי כל פעם מחדש, משום שבסופו של דבר הן חייבת אני להכיר בעובדה, שלמרות הכל אינני אלא אשה, בשר־ודם!
אל נא תרפא אותי, רופא יקר; התר נא לי את להט העבודה, את הכמיהה ל"עיצוב היפה". השאר־נא בלתי פגועה אותה פינה בנשמתי, בה אני חשה את עצמי גאה ופתיה…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות