“זה באמת יפה ומעיד על תשומת־לב מצדך, שהואלת לבקרני היום, יום שישי אחרי־הצהריים, בעוד שאת יודעת, שעד־כה לא נמצאתי אף פעם בביתי בימי שישי אחה”צ ולא קיבלתי אורחים. הואילי־נא בטובך ונעלי שוב את הדלת. השארתיה לפני־כן פתוחה, בשביל שלא איאלץ מדי־פעם לרדת מהמיטה, כל־אימת שיצלצלו. עכשיו שהינך במקרה כאן, תוכלי לפתוח את הדלת אם מישהו יצלצל. הן מישהו עשוי בכל זאת להופיע – אולי החלבנית, שהיום היא שוב איחרה לבוא, אולי איזה שליח או מישהו אחר.

שואלת את, מדוע־זה אני שוכבת ומשתמשת בכרית־חימום? מה לומר לך, זוהי הפרשה הישנה עם המרה שלי, שהחלה שוב מציקה לי. אלה הם כאבים מורטי־עצבים. אפילו בכיתי במקצת, ומכאן האודם בעיני… ואם גם עתה נקוות דמעות בעיני, אין זה אלא מעצבנות יתרה. הן מלנכוליה פירושה מרה שחורה.

סבורה את, שעלי להימנע מדיבורים יתרים, עכשיו שאני חולה. הוי, לא, יקירתי, האמיני לי, זה משפיע עלי לטובה, ולמען בתי הבכירה, העומדת להינשא בעוד ארבעה שבועות, הן חייבת אני להתאושש בין כה וכה, באשר דעתה היא אינה נתונה אלא לעניני הלבנים והכרים בלבד ולכל־היותר עוד גם לצבען של שמיכותיה החדשות.

את צוחקת לשטף דברי? האם לא שמעת צעדים על המדרגות? אנא, הואילי נא לבדוק זאת, זה בוודאי אלינו. אכן, היה זה החלב, אשה זו מתמצאת יפה במטבח, רוב תודות… מדוע־זה אני בוכה? נכוויתי קמעה בכרית, היא התחממה ייתר על המידה. ולמי אני מחכה? לאף־אחד, כמובן. הן יודעת את זאת בעצמך. – הרי רק על־שום כך באת, משום שהבריות החלו מרננות, שאין לי עוד לצפות לאף־אחד. אין את צריכה כלל להכחיש זאת. קראתי זאת מתוך פניך מיד עם כניסתך. אומנם, ברוב אצילותך ורוחב־לבך סבורה היית שעלה בידך להסתיר זאת, וההשתתפות־בצער, שאת מגלה כלפי, היא על־שום־כך בלתי פוגעת, משום שאני עוד סובלת במקרה גם מהתקפת־המרה האיומה, שמזקינה אותי עוד בעשר שנים מעל לגילי. אף הקמטים נהיים בימי־מחלה אלה עמוקים יותר, ואין כל תועלת בשימוש באודם, באשר דווקא אז נראים באמת כמכשפה זקנה… אינני רוצה ברגשי חמלתך, השומעת את? שמרי אותם היטב בשביל “המקרים הסוציאליים” של פעולות־הסעד שלך. אני אינני מקרה סוציאלי, השומעת את? ואם אני מהדקת את שיני ואפילו טוחנת אותן עד דק מרוב חרפה ובושה מפני עצמי ומפני העולם כולו, אז שתדעי לך לפחות את זאת: אני עצמי עוללתי לי זאת, אני עצמי, ואיש לא כפה זאת עלי. איש אינו אשם בכך, רק אני לבדי. שעה שקרה הדבר, הייתי טפשה, חסרת־דעה, ילדונת קלת־דעת למרות ארבעים שנותי. ועתה, עתה הנני בת ארבעים־וחמש, והחיים כבר מתחילים לנטות בקשת חדה כלפי מטה, ושוב אין מה לעשות. הרואה את, כמה גאה אני בעצמי? זאת על שום שבמו ידי הרסתי לי את חיי. ושמא תנסי לטעון, שאני רופאה מפורסמה ושהחולים שואלים ממני עצה בכל ענין? שהם מדברים אלי כדבר אל אם? אני מוחלת לך על כל זאת, אינני רוצה לשמוע על כך דבר. אנא, תנו לי ללכת לאבדון לבדי. אילו לפחות היית גבר, ידיד, רופא עם איזו זריקת מורפיום מתוקה נגד ייסורי המרה שלי. אני עצמי הנני פחדנית מדי בשביל כך, גם אינני יכולה זאת בעצמי… אל נא תנסי להרגיע אותי, אל־נא תעשי זאת…

כן, לפעמים אני שואלת את עצמי, אם היתה לי הזכות להתיר את נשואי למענו. ודאי תרצי לנחם אותי בכך – מה שאינו חדש בשבילי – שנשואינו היו במשך עשר שנים תמימות תלויים על בלימה ושבמשך כל הזמן שתקתי וסבלתי בדומיה. תמיד חייבת הייתי להיות סבלנית ושופעת־אצילות, תמיד להתנהג כמי שמבינה, יודעת ומשתתפת בצער. אלי שבשמים, הכל הלך למישרין, כל עוד זה לא עבר גם עלי. אך לפתע־פתאום הדבר קרה גם לי. איזה איבוד־עשתונות מתוך שכחה עצמית! לא היה עוד דבר, שיוכל לעצור בעדי: לא בעל, לא ילד, אפילו לא המחשבה על אשתו החולה. וכאשר היא, לאחר מחלה קשה, מתה סוף־סוף, שוב לא היתה עוד בשבילי דרך בחזרה. אז יצאתי אתו למסע, שכורת אושר־נעורים ובריאות. כאשר חזרתי מ"מסע כלולות" זה, מצאתי את הבית ריק. בעלי עזב אותי. אז הגיעה שעת הפרידה והגירושין, ההתערבות של אנשים זרים, ידידים כביכול, עד שסוף־סוף הייתי חפשיה. דומה היה, כאילו הכל נכנס למסלול תקין, והוא – אשר כמוני גם הוא חופשי היה כעת – הוא היה אתי, לצידי, מסביבי, בכל עת ובכל שעה. אלי שבשמים – שושניו, פריסות שלומו, אהבתו, דאגתו לאשרי, לעצם ישותי…

אז רק נהייתי לאותה רופאה ידועת־שם, שכמותה איני יכולה עוד להיות כעת. אז זה התחיל, שאמהות וילדים שטחו לפני את מכאובי ליבם, ולי היתה הזכות הגדולה להחזירם אל קרבם, קלים ונוחים יותר.

שנים מעטות אלו היוו את תקופת־השיא בחיי. כמה טוב היה, כשאני, האשה השאננה, הגאה, החפשיה, יכולתי לדחות עוד לזמן־מה את הצעות הנשואין שלו. “לשם מה כל החיפזון?” שאלתיו.

דחיות אלה היו, כמובן, אחיזת־עיניים בלבד, שרשיהן מגיעים הרבה יותר עמוק. בעמקי לבי הנני מרגישה אי־אימון וביקורת קשה נגד מוסד הנשואין של היום. זוהי שטות, לקשור אשה אל גבר, או גבר אל אשה לכל ימי החיים. תני דעתך על־כך: הן רק במקרה אחד מתוך אלף הדבר מצליח. בזמנים קדומים, כל עוד האשה שררה בביתה, נתון היה הדבר לשרירות־ליבה, לחדש את ימיה מדי פעם בפעם, ע"י מאהב או בעל אחר. מאז החל שלטונו של ה־ pater familias, כפי שהדבר עודנו בעצם שגשוגו אצל הערבים גם כיום, היה בנוהג שהוא יקנה לו אשה חדשה, ברגע שהישנה נמאסה עליו. אבל כעת אנו נמצאים בתקופת מעבר, בה שלטונו של הבעל נתערער, בה האשה מתעוררת מחדש. על שום כך נהיו הטרגדיות של הנשואין, של הזוגות המגורשים ושל חיי הנשואים המטולאים, לכלל, ואילו האושר שבחיים־בצוותא ליוצא מן הכלל.

זה עתה השתחררתי מעול הנשואין. ע"י מעשה זה נתתי ביטוי נאות לספקנותי העמוקה. סבורה הייתי שעל האשה לחיות את חייה לבדה, חפשיה, אך אהובה ונערצת; רציתי עוד למצות עד תום את הפלא היקר של החופש הנכסף. אך הוא לא רצה לשמוע על כך. הוא הרגיש צורך דחוף בפינת־בית משלו, בשולחן ובמיטה משותפים. הוא ראה את עצמו זקן מדי, בשביל לשחק את התפקיד של “מאהב” נצחי; יכולים היינו כל־כך יפה לחיות בצוותא: שנינו רופאים, אותו משלוח־יד, אותו קצב־חיים, ואילו אני – תמיד אותה תשובה בפי: “הן אנו עדיין כל כך צעירים, יש לנו עדיין כל כל הרבה זמן!”. ואז הסתכל בי לפעמים בתימהון והיה אומר: “ואני סבור הייתי, כי נותר לנו עוד רק זמן מועט בלבד!” ומיד נשתתק…

הן צריכה הייתי לחזות זאת מראש, אך – לא, לא חזיתי זאת. אני, עם כל חכמתי, נסיון־חיי, אמהותי, אני, אשר בעטיו עזבתי את ביתי, אני לא חשתי, מה שמוכרח היה לבוא.

אילו, לפחות, נשתלב בגורלי משהו מקורי, משהו יוצא מגדר הרגיל, משהו נדיר, כי אז היה, לפחות, משתלם להאזין לתיאור פני־הדברים. מה שמרגיז בכל מה שקרה הוא הבנליות שבדבר. זהו מה שכואב לי כל כך, מלבד הפגיעה האישית. ודאי תטעני, כי מוחי הספרותי המושחת הוא שמדבר מתוך גרוני, כי הייתי מעדיפה להיות אחת אננה קרנינה או מדאם בוברי, או לפחות בטי דיוויס. נכון, יקירתי, קלעת למטרה – לא הייתי רוצה להידרס בעיבורו של רחוב על ידי איזו משאית־רהיטים, לא, פצצה־אטומית נראית לי יותר. הנה את שוב צוחקת את צחוקך חסר־הטעם, שהוא נחלתם של כל אלה, ששום דבר אינו מציק להם. סלחי לי, שמא אני פוגעת בך, שמא גם את אינך נמנית עם השבעים ללא־שיור. הכל נובע מן המרה הזאת, שעליה אין לנו כל שליטה… כן, על מה שוחחנו? על משאית־הרהיטים ופצצת־האטום. היודעת את, יקירתי, הלוא רופאה אני, יודעת כיצד נולדים וכיצד מתים – הלוא זה בעצם היינו הך, היינו הך. בסופה של הדרך ניצב המות! והאהבה איננה אלא תחנת־ביניים חולפת בדרך לשם…

איך החל הדבר? זה לא החל כלל. כל פגישה אתו היתה נעימה ובשלה כמקודם, אך פגישותינו הוגבלו מעתה רק לימים ולשעות קבועים. לא עוד מצויה היתה בו אותה להיטות ישנה. יחסו הפך להיות יחס של מלוי־חובה ושל שמירה־על־סדר, בדומה לזה של איש־נשוי מזה שנים רבות. עד שיום אחד, עד שיום אחד ראיתי אותם שניהם יחד. מי היתה זאת? האסיסטנטית שלו בשעות־הקבלה, צעירה ממני רק ב־15 שנים בלבד. כשהיא נמצאת עמו, אין עיניה משות משפתיו, כי המלים היוצאות מפיו הן כל עולמה. שלא כמוני אין לה עולם משלה. בעקבות עבודתם המשותפת בא להם הדבר כמו מאליו. כשם שפעם יתרון־הרוח שלי משך אותו אלי, כך בדיוק הוקסם עכשיו ע"י נעוריה. לא היה בכך בשבילו כל הבדל, כפי שאת רואה – כל הבדל…

רואה את, יקירתי, עד כמה הדבור משפיע עלי לטובה. כמעט ונרגעתי, למרות שבשבועות האחרונים אפסה ממני כל תקוה, להרגיש שוב כאדם נומרלי. הדבר קרה בשעה שהוברר לי באורח־סופי, שאני – למרות התאפקותי וסביכותי הנשית־אינטלקטואלית – אהבתי אלף מונים חזק יותר ממנו והתמסרתי אלף מונים פשוט יותר וללא־מעצור. בתשוקתי זו נכרכתי אחריו, מונוגמית שוב, ללא שיעור. ואילו בשבילו לא היתה זו אלא חוויה אחת מני רבות – הזדמנות כלשהי, שבגלל טרדות היום־יום נהייתה עכשיו בלתי נוחה ומכבידה. שוב נתגלתה בי במלוא כוחה אהבת־האשה האומללה חזקה לאין שיעור מן התשובה שהיא זוכה לה.

אכן, כל עצב בקרבי חשוף כעת, כל מגע עם האויר פוצע אותי מחדש, הנני מבקשת את נפשי למות בודדה כחית־השדה, בתוך מערה אפלה. אינני רוצה לראות איש, ועם זאת מתיפחת אני מרוב בדידות… ככה זה קורה שעה שאשה רוצה לפרוץ את הגבולות הצרים מאוד של אושרה האפשרי. כעת לא נותר לי דבר, פרט לבדידותי. הכל עזבוני. ומה סבורה את? העוד נותר לי משהו: הבת? העבודה? חדוות היצירה? האמנות? המוסיקה? כל זה לא נוצר אלא בשביל המאושרים, בשביל האוהבים, בשביל בעלי־התקווה, אך לא בשביל המיואשים…

הקשיבי, דומני, שבאמת מצלצלים. לא, אני טעיתי?! ואני חשבתי שאולי בכל־זאת זהו אות ממנו. כמה טוב היה, אילו הקרבת פרח אחד אל פני, ואני הייתי יכולה, לפחות, לנשום אל קרבי את ריח־ניחוחו הישן הנאמן.

עייפתי מאד. החזיקי נא את ידי. אנסה להירדם. תודה לך, על שהענקת לי את נחמתך הטובה. כעת הוקל לי…