א    🔗

חוששני כי אמן טהור הוא דבר והיפוכו. מידה זו של התרוממות הדרושה לאמן לתכלית ההסתכלות בעצמים אינה עשויה כלל לכוונו לקראת ההתפרשות מחמריהם והאצלת עצמו. האמנות היא עשייה בחומר לישה בנתונים, טביעת הדיוק האישי בגולם, המשכת פרטיותו של היוצר על מעשי ידיו. מפעל חייו של כל אמן אינו אלא תהליך ממושך של ליטוש כליו לשם השלטת מרותו על פני יריעות חיים מתרחבות והולכות. אמנם, אף תכלית האמנויות היפות להנאות את הרבים, לעדן חושיהם, להקריב אליהם את יפיפיותה של הבריאה, וממילא ללמדם טוב טעם, הבנה בחן, השגה בנוי של צורה והעמקה בתכני רגש – אבל תכלית באמנות היא מדריגה שניה או שלישית במעלה, שכל אמן מאוצל מסתייג מלכתחילה מזיקתה אליה. בדיעבד מתגלגלת על ידי האמן תועלת לבריות, אבל חס לו להתכוון לכך במחשבה תחילה. האמן הישר עם עצמו יורד לתוך נבכי נושאו כמי שמפליג לתוך הנעלם, לתוך כור נסיונות עמוק ועוטה אופל. יבוא עליו שם מה שיבוא. אפשר ירגיז שטנים לאין שיעור, אפשר יעורר תאוות הרסניות ויביא שריפה או מבול לעולם, אפשר יתאר את השד בצורה כה מושכת ומפתה, שירכוש למענו קהל מעריצים, אפשר ישמש בתיאוריו שליח להפצת מעשי שחיתות בקרב בני הדור – הוא רואה עצמו פטור מראש מכל אחריות לתוצאות. הוא הולך לקראת נחשים וכלל אין בדעתו להיות מורה להועיל דווקא. ברם, לא רק באדישותו למגמה הסופית יוכר האמן אלא בדרך שימושו במפעלו. בניגוד לקדוש, העומד כצור איתן תוך נחשולי ההויה, כולו צמוד לשורש עצמו, חוסה ומגין, הרי האמן עיקר תפקידו לחשוף, לקרוע הלוט, להשתחרר על העצם ולרדת לתוך תוכו. האמן הוא תוקפן לפי עצם יעודו, לא פרוש אלא מפרש, מטיח על הדברים. בניגוד לקדוש האב הרחמן הוא מטבעו יריב ואכזר. אין הוא נותן מכוחו לעצם אלא נוטל מזה באמצעות כוחו, משתער ובוקע. הוא כל עיקרו פולש. אם אמנם האמנות נעשית מתוך סיגופים ועניתם את נפשכם זו אמנות, הרי הסיגופים לעצמם אינם כלל סימני טהרה. יש צם תעניות ומתכוון לכיבושים. גולת הכותרת של האמנות בהישגים ובכיבושים. מה תימה אם יש מפקפקים אם אפשר בכלל לעבוד לאלהי האמנות ביצר הטוב?

דעה נעוצה ברבים – ודומה שיש לה על מה להישען – כי האמנות ניזונה מן היצרים, ומן היצרים העכורים דווקא. על כל פנים לא בכדי מגלגלת האמנות בכל הזמנים בנושאים השופעים סחי ודם. כנגד מיעוט אמנים אצילים המופיעים כצפרירים נדירים בכל תקופת בוקר של רומנטיקה וקושרים כתרים במזמורים ובציורים ליסוד הצחצחות, הרי הרוב שבהם קולמוסיהם מחטטים בשטחי הצרעות שבנפש ומכחוליהם מלוכלכים בחלאים שבתאוות ובחלאה שבהגיגים. הקדוש פורש פרוכיות, הוא גופו מסך פרוש, ואין האמן בעצם ירידתו לנבכים יש משום גלוי בורות שופכין. הצדיק פנוי לשמשו של עולם, אולם האמן דינו להיות חסר פניה. רוחו מרחפת תמיד בין השמיים והגיהנום ואינו נושא פנים לא לאלה ולא לזה. תכלית הטהור לטהר הכל ולהזמין את כל הרואים אל האחדות העליונה. אולם האמן תשוקתו אל הפירוד ואל שלל הגוונים. כאיש המדע הלא־קדוש ימיין ויסייג. הוא מפסל טיפוסים, אישים, יחידים, ובעיקר יוצאי דופן. המוזר ירתקהו ברחימו אם כי לא בדחילו. אין חלק האמן בין היראים. אינו זהיר ומתון. הוא לא רק נוגע בדברים אלא גם לוחץ עליהם. ומסתבר כי ההרגל בלחיצות עושה את האדם לעזפן. צא וראה במונחים המתהלכים אצל כוהני האמנות: פלוני חזק במקצועו, ידיו אמונות, כשרונו עומד לו, הוא נאדר בכוח. אי אפשר להיות משמש תמיד במקצוע, הניזון מיתרון הכשר ומהבלטת האני, מבלי להיעשות לבעל יד חזקה ולשואף שררה. אכן, עשיית פסל היא מעשה ניגוד לטהרה. אותה חטיבה דלה של חומר, שאינה שונה במאומה מכל גלם אחר ממינו, מתעלה לפתע על ידי גיבול בידיים לתבנית, לדבר ראווה. זהו חטא כנגד כלל החומר וכנגד אותה חטיבה עצמה, שלא רצתה כלל להיות מוקעה ותלושה ממכורתה, וכך החזיון, ההצגה, המוזמר, המושר והמתואר – כל שניתלש משרשו, שנושר מעל אילן החיים, ותחת להיות דבוק במקור, מובלע לתוך הגזע, הוא מוצג ונעשה זמורה בודדת. הפסל הוא פסלני. המסכה קרויה לשון סגי נהור, שכן היא קורעת את המסך. המשחק התיאטרלי יש בו מן השחוק.

והרי זה דרכו של הטהור, שהוא שופך את רוח הטהרה על כל מראה עיניו ואינו רואה כלל את המגונה או מעקיף עקיפין בשביל להעלים עליו. ואף במידה שהוא רואה מראות נגעים הוא מרתת ומסליד כחושש להעליב בראיה. אולם האמן נוגע ונצמד. כל חוש וחוש בו הוא כוח המוצץ. עינו גנבנית ואזנו בלשנית. הוא אינו מסוגל כמעט לשום חויה לעצמה אלא אם כן הוא נועץ בה את קרני מישושו. מלכתחילה הוא חי בשביל להקים דמות. האמן גנב וגוזל הרבים. הוא בולש בחדרי לב ומפטפט סודות הנפש. ואמנם, הבריות, האמונות מדורי דורות על אורח האמנות, תובעים מן האמן לשרת את השגותיהם ולעשות להם מטעמים. הם מחייבים אותו לפעול למען הצורה, לפעול בכל התחבולות, לייצר כמתכונת התבניות המוסכמות. אמן זהיר בתחבולותיו, המכסה יותר ממה שהוא מגלה, שמתוך רגש הקדושה המפעם בו הנהו נמנע מלכנות את הדברים בשמותיהם המפורשים וליצור צורות בולטות, קיצורו של דבר, אמן שאינו גבר אלים אלא חולם, נחשב דרך גינוי גמגמן, נחשל הבטוי. מלכות האמנות מכל מקום אינה מלכות הטהרה. לא זו בלבד שהחול והקודש, הקדושה והקליפה מעורבים בה, אלא דומה, היא שקועה רובה בשערי טומאה. היא רודפת אחרי צורות ונתפסת על ידי קליפות. כל הבלי העולם הזה, כל החשיקות והתאוות, כל המונם של שווקים, כל פסולת היצרים העכורים, כל בורות השופכין שבעולם החומר, נצטברו ובאו בתחומיה וכוהני היצירה חוצים בה עד צואר. וכדרך שעולם החולין מצפה ועומד שיופיע מדור לדור ומתקופה לתקופה איזה דיוקן נאצל, איש אשר רוח הטהרה מתנוססת בו, בשביל להשפיע עליו מרוח קדשו ולטהרו מזוהמתו, כך עולם האמנים, ובמידה מרובה יותר משווקי המשא והמתן – הואיל וכל הקדוש מחברו חרב יותר – עומד ומצפה תמיד למלאך הגואל, שיבוא וירחצו מזוהמתו, המצטברת בו אגמים־אגמים: אגמים של תאוות ממון, תאוות כבוד, תאוות גובה לב, תאוות גניבה וגזילה. אמנם, תפקיד האמנות לעדן את החושים. אבל כל שעה חייב אדם להתעדן גם מהשפעותיה העכורות של האמנות, שמרובים בה הרבה יותר מבכל מקצוע אחר תחליפים וזיופים, ואפילו היצירות המזוקקות ביותר טומאתן בשוליהן. המלח מולח את התפל. והמלח שהתפיל מי ימלחנו? והיכן תמצא כל כך הרבה תיפלות המצויה במסכת אמנות?

ב    🔗

האמנות מצווה לפתוח לפנינו את השער לגן־עדן השבתון? וכי לא נועדה מלאכת מחשבת לגרש ענני היגונים, לחדש ולקדש עלינו את הבריאה, להרימנו מאשפתות החולין ולעשות את הזמן יום שכולו שבת? אך אם למען זאת נוצרה האמנות, הריהי כאילו לא נוצרה. יצירה אין הורתה ולידתה בשלוה. השלוים לאמתם אינם שרים זמירות, אינם מחברים שירים וסיפורי־מעשיות ואינם מציירים תמונות. חולין הוא להם לצור צורות, לעשות כמתכונת הגופים והעצמים. יש מידה מסויימת של קלות־ראש בכל עשיה, משל האל הכל־יכול הוציא מכשלה מתחת ידו בעשותו את הכל. אמן מרגיש כשלונו בגמר־מלאכתו. וסימנו: נקיפת־לב על המעשה. חוסר־סיפוק. רואה הוא: אין שלימות. ואם אין שלימות, מה טעם ליטול עטרת אמן לעצמו? יש מן החוצפה כלפי מעלה בכל מעשה יצירה. אניני הדעת אינם נוטלים עטרת אמנים לעצמם, אינם הורסים אל הדברים לעשות ביניהם פירודים או זיווגין. את חזיונותיהם הם מקטירים לאל מסתתר. כל פסל וכל תמונה לא יעשו, הגיגים ורגשות לא יבטאו, הלך־רוחם הוא להם בבחינת סוד ה' ליראיו. נדב ואביהו, שהיו בהולים על רוחם לדמות צורה ליוצרה, הכניסו חולין לעזרת הקודש והקטירו אש זרה.

האמנות היא עסקיות כפולה. עיקרה ארגון ותכנון, עשיה בחומר, כיבושו, הפקעתו ממהותו, אינוסו ועקירתו משרשו. לעולם, משכן האל, פורץ האמן לעשות בו סדרים חדשים. תחת לעמוד דום בפני פלאי הבריאה עומד הוא קוממיות, דוחק כביכול את רגלי השכינה: הניחוני ואשנה סדרים, אתקין צורות משלי, איעשה שותף ליוצר העולם. הרהב הוא השאור באמנות. לכאורה האמן כולו עין רואה, אין הוא בא לקלוט אלא על מנת לפלוט, לאלתר או לאחר זמן. הבטלה לאמתה היא הסתכלות טהורה שלא על מנת. קבלת שפע שלא בשביל להשפיע. אך האמן צייד־רשמים הנהו. מגמתו כיבוש. הוא משפך או מסנן – לעולם הוא פועל אף בתוך הסתכלותו – למען אחרים. אין עליו מורא שמים ובלבו אין הכנעה, מעמיד פני נדבן וגומל חסדים. אין הוא מתייחד עם קונו, אלא הומה ומהמה במלאכתו.

מי שאינו בדביקות, איכה ידריך ביצורי־כפיו את הצופה בהם לחיי דממה והכנעה? כל בתי המשכיות לאמנויות היפות ואולמי התיאטראות הומים בעלי־תרסין, תשואות מעריצים, מחיאות כפיים של הנלהבים. אף בתי המדרשות ליצירה הם שווקים למשא ומתן, לתחריות ולסכסוכי־שושלתות. על סף בתי־נכות נעוצים שלטי הגבורים, שנחלו נצחונות במלחמתה של אמנות.

פשיטא שאין האמנות מסוגלה לרפא תחלואי הנפש, המתייסרת בשממון העתים ובמכאובי התשוקות. רבים מן האמנים דעתם נטרפה עליהם.

מוצגי האמנות סותמים את מקורות הדממה, משתקים נביעת הרוח. כל נפש סגולה לעצמה. אין זה נכון שהאמנות נותנת פה לאלמים ומדובבת לבבות שוחריה. רבה החלקה האלמת בנפשות, שמתן־פה לה מעוות ולא תיקון. יש מאויים שרדימתם בלב הוא תענוג לעולם. אמני כל הדורות, השואפים להשתלטות על הנשמות, טרחו לדובב כל יצר רע וקלוקל. לכן ציירו בעיקר מפלצות וסיפרו כוח־מעשיהם של עריצים ורודנים, קשרו שירים לנעוי־לב ולחדלי־אישים, הציגו לראוה שודדים, פושעים, בריות מנוונות. כל המנוון והמנוול יותר נמצא כשר יותר למכחול הציר ולקולמוס הסופר.

יצירות האמנות מאכילות אותנו פירות הכשרון וקוטפות את הפרחים שבנשמותינו, משקות אותנו יין משכר ומייבשות את טל הילדות בלבנו, מדליקות את זיקוקי הדמיון ומכבות את ניצוצות החזון. האמנות מטילה על תמימי־לב את מרותם של המחוננים. מלאכת מחשבת מחנכת אותנו להתפעל מן ההמצאה וההפתעה שמבחוץ, תחת להתברך ממקור־רוחנו. לא בכדי תומכת האמנות את יתדותיה ביצרים, שותה ממעין הדמים ושופתת את נזידה על אש התאוות. עיקרה זריעת כלאים וגילוי־עריות. בתוך היכל הדממה הגנוז בלבבות היא מקימה היכל התועים. לעולם היא זקוקה לנפשות הפועלות, לגבורי המחזות. אין היא זיקה למדור החשאין שבאישיות. תחת ריכוז גורמת פיזור הנפש. מגבירה את הרגשת הקיהות של הויה סבילה ועושה את צרכניה לאוכלי לחם חסד. אין בעולמה אלא רבי־פעלים. יש שהיא מתארת גם ענוים וישרים, אבל חביבים עליה יותר פועלי האון. הצדיקים מן הבחינה האמנותית משעממים. הישרים אינם כשרים למלאכת מחשבת. בית היוצר הוא על הרוב שכן קרוב לבית המטבחים, לבתי הקלון והבושת ולבתי חולי הרוח. דנטה תיאר את הגיהנום. לא מצאנו תיאור גן העדן. ואם כן, הרי זה גן עדן האבוד. הגיהנום הוא האפרכיה של האמנות. אך הבטלה הקדושה היא גן עדן שאינו אבוד, אלא גנוז מאתנו.

אנשי נשמה יתירה אינם באמנות, אינם מליצים בחכמת הלשון, אינם ציירים ופסלים, אינם חכמי־חרשים. הם כובשים את נבואתם ושמים רסן לחזיוניהם. הישרים ידומו סלה. אשרי הזוכים, ולו לרגעים קצרים, להתגלות שכינת השבתון, כי להם המלוכה.